מפלגות השמאל ספגו בבחירות האחרונות את ההפסד הקשה בתולדותיהן. הכישלון הפוליטי המתמשך שלהן העסיק כותבים רבים בשנים האחרונות. חלקם תלו את היחלשות השמאל בהפנמת עמדות הימין על-ידי ממנהיגיו ותומכיו, מה שהוביל לערעור ביטחונו העצמי. אחרים הצביעו דווקא על "הניתוק של השמאל" מהמסורת היהודית. חלקם הדגישו את הזיהוי של השמאל עם המעמדות המבוססים או את עוולות תנועת העבודה כלפי המזרחים. אחרים התמקדו בהעדר התגובה של הנהגת השמאל למכונת התעמולה של הימין ובוויתור על השמעת עמדות מדיניות וביטחוניות ברורות. תזות משלימות וסותרות, מבוססות ומופרכות, שקועות בעבר וצופות פני עתיד – כולן מפרנסות כבר שנים את הדיון בנושא "הבעיה של השמאל".

המשבר הזה אינו ייחודי לישראל. עליית הימין האנטי-ליברלי הביאה אנשי שמאל ברחבי העולם לנסות להבין מה השתבש, כיצד לרכוש מחדש את אמון הציבור ואיך להיאבק על ערכים כמו סולידריות לאומית וביטחון אישי, שהימין ניכס לעצמו בהצלחה. מכוני חשיבה מוציאים כתבי-עת ומסמכי מדיניות במטרה לחדש את הבסיס הרעיוני של המחנה; ארגוני עובדים ממציאים את עצמם מחדש כדי להפוך רלוונטיים עבור דור צעיר שחי על חובות; ופוליטיקאים כריזמטיים מציבים בלב המיינסטרים רעיונות שעד לא מזמן נחשבו רדיקליים. שם, כמו כאן, ניתן למצוא אלה לצד אלה הסברים תרבותיים, כלכליים ופוליטיים למשבר. כמו בישראל, כך גם בניו-יורק, בודפשט וברלין, אנשי שמאל מנתחים ודנים תוך כדי פעולה – והייאוש לא באמת יותר נוח.

ובכל זאת, למקרה הישראלי מאפיינים ייחודיים משלו. הדיון המקומי על הסיבות לירידת כוחו של השמאל סובל משני כשלים מרכזיים. הראשון הוא התעלמות מהימין ומהתמורות ההיסטוריות שחלו בשנים האחרונות בתפיסתו עולמו ובאופני פעולתו של המחנה היריב. קריסתו המוחלטת של הימין הליברלי והחלפתו בימין חדש הציתו מאבק רעיוני וערכי בין המחנות הפוליטיים בישראל, שגלש כבר מזמן מעבר לתחרות אלקטורלית על קולות המצביעים. הקרב על עתיד המדינה מתרחש היום כמעט בכל תחומי החיים: החל מהוויכוח על גבולות הדיון הציבורי, המתקפה נגד התקשורת והיחס לציבור הערבי וכלה בספרי הלימוד בבתי ספר ובשירות נשים בצה"ל. מכיוון שביקורת פוליטית – להבדיל מביקורת קולנוע – מתקיימת בשדה שיש בו מנצחים ומפסידים ומטרתה לשנות את המציאות, התמקדות בשמאל מבלי להבין את התמורות בימין חוטאת למטרת הדיון.

הכשל השני בניתוח המשבר נובע מהתמקדות בלעדית במפלגות השמאל וברעיונות שהן מקדמות תוך התעלמות מהרגל השלישית שעליה נשען כל מחנה פוליטי: מוסדות. בעוד שאחד ההסברים הנפוצים לשקיעת תנועת העבודה ההיסטורית הוא ההתפרקות של מוסדותיה הכלכליים, החינוכיים והתרבותיים, מעטים בלבד עוסקים בניתוח המפה העכשווית של המוסדות המזוהים עם השמאל ובהשוואה המתבקשת שלהם למוסדות הימין. רעיונות – נכונים ככל שיהיו – זקוקים למוסדות מחקר, חינוך ותקשורת שיקדמו אותם בזירה הציבורית, יגבשו קבוצות פעילים, ויכשירו את הטובים שבהם להשתלבות בשירות הציבורי. מפלגות – הכרחיות ככל שיהיו – פועלות בטווחים קצרים וחושבות במונחים של מערכת הבחירות הבאה. הן זקוקות למוסדות שיפעלו לצדן ויופקדו על בניית המחנה לטווח ארוך. מכאן שכל הסבר לירידת כוחו של מחנה פוליטי, וכל הצעה רצינית לשיקומו, חייבים להתייחס למוסדות שבאמצעותם המחנה מגבש רעיונות, מכשיר אנשים ומעביר מסרים.

השאלה כיצד השמאל הישראלי איבד את כוחו – וחשוב מכך, איך אפשר לבנות אותו מחדש – עומדת במרכז הגיליון הראשון של "תלם – כתב עת לשמאל ישראלי". הנחת היסוד שלנו היא שמחנה פוליטי המבקש להבין את הסיבות למשבר שבו הוא מצוי כדי לבנות כוח והשפעה – ולא כדי לנהל טקס היטהרות של הלקאה עצמית – חייב לבחון את האסטרטגיות שלו ושל המחנה היריב בכל הקשור למשימה החשובה ביותר במאבק על נשמתה של חברה: משימת בניין הכוח. הפרויקט של בניין הכוח, שצריך להיות בראש סדר העדיפויות של השמאל, מכוון מעצם טבעו החוצה – להשפעה על החברה, על מוסדותיה וערכיה – ולא כלפי פנים, לנבירה בחטאי המחנה, לחידוד ההבדלים בין פלגיו השונים ולערעור מתמיד על עמדותיו. 

בניית כוח של מחנה מתנהלת בשלושה מרחבים. המרחב הרעיוני, שבו המחנה מקדם את תפיסת עולמו ונאבק נגד תפיסות מתחרות; המרחב המוסדי, שבו המחנה בונה מוסדות העוסקים במחקר, חינוך, קהילה ותקשורת ויוצרים ציבור תומכים עבור הרעיונות שלו, תוך ניסיון מתמיד להשפיע גם על מוסדות המדינה; והמרחב הפוליטי, שבו המחנה מכשיר מנהיגים – ואז מתגמל ומעניש אותם בהתאם לפעולותיהם. בחינה של המאבק בין הימין לשמאל בעשור האחרון מלמד כי בעוד שהימין הישראלי, שהימין הדתי בלבו, ממוקד כל-כולו בבניית כוח, עבורנו בשמאל, המאמץ הזה הפך לשולי בחשיבותו. ניסיון להסביר את הפער הזה ולהציע דרכים מעשיות להתגבר עליו הוא בעינינו ניסיון חשוב בהרבה מדיון עקר נוסף על "הבעיה של השמאל".

תודעה משותפת

אז למה השמאל הישראלי הפסיק לבנות כוח? אפשר לזהות שלוש סיבות עיקריות. הראשונה היא היעדר תודעה משותפת של מחנה. בספרו "רבה רעת הארץ" (חרגול, 2014), טען ההיסטוריון היהודי-אמריקאי טוני ג'אדט שמאז שנות ה-60 הפוליטיקה השמאלית בכל העולם הפכה "למקבץ של תביעות אינדיבידואליות מן החברה והמדינה". התהליך החל כשיותר ויותר בני-אדם, בעיקר במערב, החלו לתפוס את עצמם ואת הפוליטיקה לא במונחים של עמדות אלא של זהות: "זהות אישית, זהות מינית או זהות תרבותית, שהביאו לפירוק הפוליטיקה השמאלית לגורמיה" ולהתמקדות ב"יעדים פרטיים ולא בטובין ציבוריים". בישראל התופעה התרחשה גם בפוליטיקה הממוסדת וגם בארגוני החברה האזרחית שמזוהים עם השמאל. בזירה הפוליטית היא באה לידי ביטוי בוויכוח המשונה לגבי "הדגל המרכזי שהשמאל צריך להניף": המדיני, החברתי או האזרחי. הלך המחשבה הזה תרם לפירוק סדר היום הכולל של המחנה לכדי אוסף עמדות מנותקות זו מזו ולפגיעה בתודעה המשותפת של אנשיו ומוסדותיו. עליית מפלגות המרכז רק החמירה את הבעיה, מאחר שאלה אימצו חלק מעמדות השמאל תוך הפרדתן מעמדות אחרות, וכך איפשרו לאנשי שמאל לדבוק בחלק מתפיסת עולמם בלי להרגיש מחויבים למחנה פוליטי מסוים.

בחברה האזרחית תהליך ההפרטה האידאולוגית בא לידי ביטוי בהקמת מאות ארגונים חברתיים ועמותות. בעוד שריבוי קולות וקבוצות הוא תנאי חיוני לקיומה של דמוקרטיה בריאה, בארץ הוביל התהליך לא להגדלת המגוון של נקודות המבט המיוצגות בשמאל כי אם להתפוררות המחנה: לכל עמדה פוליטית – עמותה משלה, לכל נושא – עשרה ארגונים משלו, וכולם פועלים כיחידות נפרדות. מה שהיה פעם מחנה פוליטי בעל מוסדות הממלאים תפקידים שונים שמשלימים זה את זה, התפרק לעשרות מאבקים. בנוסף, פיזור הכוח בין ערב רב של ארגונים הביא את החברה האזרחית משמאל להתמקד בפוליטיקה הצהרתית שתכליתה "לומר את הדבר הנכון" – ולא לכבוש עמדות כוח שמהן אפשר גם לעשות את הדבר הנכון. אלא שתודעה משותפת לא נוצרת יש מאין. עליה להיות מונחלת על-ידי מערך של מוסדות שאמנם עוסקים בפעולות שונות – חינוך, פיתוח מנהיגות, קמפיינים ציבוריים – אבל בו-בזמן חולקים תפיסת עולם ומטפחים זיקה למחנה פוליטי משותף. בשורה התחתונה: כדי שמחנה יצליח לבנות את כוחו, הוא צריך, קודם כל, להחזיק בתודעה של מחנה.

על-מנת שהקבוצות השונות החולקות תפיסת עולם שמאלית יגבשו תודעה משותפת, נצטרך לאגד את הרעיונות שלנו לאתוס משותף. האתוס הזה יהיה חייב לענות על שלוש השאלות היסודיות שמגדירות כל מחנה פוליטי: מי אנחנו? לאן אנחנו רוצים להגיע? ואיך אנחנו מתכוונים להגיע לשם? מתוך האתוס הזה ייגזרו המדיניות שנבחרי הציבור שלנו יקדמו, תוכניות העבודה שהארגונים שלנו יגבשו והיעדים שהמוסדות שלנו יסמנו. כפי שאבחן פרופסור נסים קלדרון לפני יותר מעשור ("הימין החדש, קווים לדמותו", הארץ, 9.7.2007), הימין הדתי החל להציע אתוס מסוג זה בתחילת שנות ה-2000. אותו ימין, כתב קלדרון, "מציע לישראלים לאמץ אמונה גדולה, בעלת אופי דתי ובלתי-דתי כאחד; היא גדולה בממדיה גם במובן זה שהיא חלה על תחומים רבים של ההתנסות האנושית (נפשו של היחיד, החברה, המוסר והכלכלה), וגם במובן שהיא יוצרת שלם רוחני הגדול מחלקיו. הגודל הזה מעניק ליהודי תחושת שותפות בפרויקט רוחני שיחול על כל 'הקיום האנושי". האתוס שקלדרון מתאר אינו רק אתוס משותף אלא גם אתוס מגייס: הוא לא רק מעורר תחושת שייכות כי אם גם מניע לפעולה. תנועת העבודה החזיקה בעבר באתוס כזה, אבל עם התפוררותה הוא לא הוחלף באתוס חלופי ומגבש, אלא באוסף תביעות שלא רק שאינן חלק מפרויקט משותף, אלא שהן לעתים קרובות סותרות אחת את השנייה. את זה עלינו לשנות.

אליטה חדשה

סיבה שנייה לבריחה של המחנה מהתמקדות בבניית כוח נובעת מהמבוכה העזה שהמושג "אליטה" מעורר במעגלים שלנו. ההכרה החיונית בשגיאות של תנועת העבודה ההיסטורית – מהממשל הצבאי, דרך האפליה נגד המזרחים ועד לסיאוב הפוליטי שפשט בשורותיה – הובילה חלק מהשמאל לפתח התנגדות לעצם המחשבה על הצורך באליטה. במקום לראות באליטה, או בקבוצת עילית, על-פי הפירוש המקורי של המושג, קבוצה שמובילה את בניית הכוח של מחנה פוליטי וחולשת על תפקידי מפתח במוסדותיו, רבים רואים בה מילה נרדפת ומגונה להנהגת מפא"י ההיסטורית. אבל איך אפשר לבנות מחנה פוליטי מצליח בלי קבוצה מגובשת ונחושה של מנהיגים, פעילים, כותבים ומחנכים המשמשים כאליטה שלו?

במבי שלג ז"ל, העורכת והמייסדת של כתב העת ארץ אחרת, טענה שאי-אפשר. ב-2005 כתבה שלג ("השמאל הישראלי: חי או מת", ארץ אחרת, 28.4.2005) את הדברים הבאים על השמאל הישראלי: "חברה צעירה בתהליכי התהוות אינה יכולה לוותר על המחויבות העמוקה והבלתי מתפשרת של האליטה המרכזית, שכוננה אותה. היא יכולה להצמיח, כפי שאכן עשתה, אליטות נוספות – כלכליות ואידיאולוגיות – אך היא אינה יכולה לוותר באמת, ולאורך זמן, על האליטה שתפקדה כאליטה המעצבת והמגבשת, גם אם היו במעשיה של זו לא מעט עוולות קטנות וגדולות. רפיונה ושקיעתה המוקדמים של אליטה זו הם בגדר אסון לאומי רב-ממדי. הם עושים את החברה לנכָה, שכן אחד האדנים המרכזיים שלה, זה שתפקד כאיבר האחראי להוויה התרבותית, החברתית, הכלכלית והצבאית, היה בהדרגה לשותף על תנאי. אשר על כן, החברה הישראלית תיאלץ להמתין להתאוששותו ולהתחדשותו של לפחות חלק ממה שהיה פעם השמאל הישראלי, בעל המבט הלאומי והאזרחי הרחב, המחויב בכל נפשו לעתיד העם והמדינה. אין תחליף לקבוצה אנושית מובילה, בעלת יכולת הכלה, הפועלת מתוך תודעה של אליטה משרתת".

דבריה של שלג רלוונטיים היום מאי-פעם. ההצלחה החשובה של קבוצות מוחלשות ומודרות לעבור משולי הדיון הציבורי למרכז הזירה הפוליטית יצרו רושם שישראל הפכה מחברה בעלת מרכז הגמוני אחד – המורכב מנציגי האליטה הישנה – לחברה שמורכבת מארבעה שבטים שקולים במספרם ובכוחם ושבחברה כזו אין, ולא יכולות להיות, אליטות מובילות. זו טעות חמורה. בעוד שיחסי הכוחות הדמוגרפיים באמת הופכים מאוזנים יותר, יחסי הכוחות הפוליטיים נוטים לכיוון צד אחד: האליטה החדשה של הימין הדתי מובילה את דרכו של המחנה האחד, בעוד שמספר קבוצות נפרדות, שלאף אחת מהן אין מעמד הגמוני, פועלות במחנה השני. אם השפעה על ערכיה של המדינה הוא דבר חשוב – ולא רק ייצוג של קבוצות מודרות בשיח ובמוסדות – השאלה המהותית אינה כמה אנשים מונה כל שבט בישראל, אלא מהם דפוסי ההתארגנות הפוליטיים של קבוצות אידאולוגיות שונות וכיצד הן בונות את כוחן ההגמוני במחנה שלהן ובחברה כולה.

לכן אם השמאל מעוניין לשנות את הכיוון שבו צועדת המדינה, חיוני שתתגבש בו קבוצה של פוליטיקאים, פעילים, מחנכים, כותבים, מנהיגי קהילות, מנהלי מערכות אזרחיות ומשרתי ציבור, הפועלים יחד כקבוצה שרואה בעצמה את האליטה החדשה של המחנה – ללא הציניות שמתלווה לרוב למונח הזה. הקבוצה הזו חייבת להיות מגוונת ומכילה, מודעת היטב לסיבות שהובילו לשקיעת הוריה האידיאולוגיים, אבל גם לתפוס את עצמה כמי שמובילה את מאמץ בניית הכוח של המחנה, כתנאי הכרחי לעשייה למען החברה והמדינה.

חזרה למדינה

סיבה שלישית להזנחה של בניית כוח בקרב השמאל היא שחיקה באמון של מצביעי המחנה ופעיליו במדינה. לא במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – האמון הזה שריר וקיים גם אחרי עשור של דה-לגיטימציה נגד השמאל הציוני – אלא במדינה כמוסד המסוגל לחולל שינויים משמעותיים במציאות וככזה שמעורר בנו תחושת מחויבות ואחריות. בספרה "מי מפחד משוויון" (ידיעות ספרים, 2015), שפרק מתוכו בליווי הקדמה מיוחדת מובא בהמשך הגיליון, כותבת שרת החינוך לשעבר פרופ' יולי תמיר: "דוחות רבים מספור תולים את המשברים החברתיים, הכלכליים והחינוכיים בחוסר יכולתה של המדינה לפעול, בבירוקרטיה (מושג שהפך מתואר כבוד לשם גנאי), ובהיותה של המדינה 'האיש השמן' שהאזרחים נושאים על גבם. עד כמה שהדבר עלול להישמע מוזר… החלשתה של המדינה היא אחת הסיבות למשברים שאנו חווים. מדינה חזקה (ויעילה) היא כלי הכרחי במאבק לשינוי חברתי. המאבק בין ה'איש הרזה' ל'איש השמן' אינו מאבק על  יעילות אלא מאבק על צדק ועל היכולת והרצון להניע שינוי חברתי". תמיר טוענת כי העובדה שבני מעמד הביניים, המהווה את עמוד השדרה של מחנה השמאל, הפנה עורף לאחד המוסדות המזוהים ביותר עם המדינה – החינוך הציבורי – ומצא מקלט במוסדות חינוך חצי-פרטיים ובפתרונות מופרטים בתוך המערכת הציבורית, משקפת תהליך פוליטי עמוק בו השמאל נסוג מהמדינה במקום להיאבק על דמותה.

בעוד שקריאתו של אורי אורבך לבני הציונות הדתית "הטובים לתקשורת" (נקודה, 9.1.1987) התרחבה עם השנים לכדי "הטובים לשירות הציבורי ולפוליטיקה" והפכה את הימין הדתי לכוח ההגמוני בימין – בשמאל התרחש תהליך הפוך. הזירה שבה התהליך הזה זכה לביטוי המובהק ביותר היא הזירה החברתית-כלכלית. הדור הראשון של הציונות הסוציאליסטית הקים מדינת רווחה, שאמנם סבלה מפגמים רבים אבל כללה שירותים חברתיים, מיסוי פרוגרסיבי, עבודה מאורגנת ורשת ביטחון סוציאלי. בני הדור השני של אותה קבוצה – מעמד הביניים שהוא יציר כפיה של מדינת הרווחה – "קיבל מדינה סוציאלית על מגש של כסף, השמין מפירותיה ואז הפך את המגש, כדי להשמין קצת יותר. דור שבקדחת ההפרטה המהירה הותיר אדמה חרוכה ומציאות כלכלית בלתי-אפשרית", כפי שתיאר זאת שלמה קראוס בטור המבריק שפרסם באתר YNET עם פרוץ המחאה החברתית.

הדור הזה המיר את האתוס הסוציאל-דמוקרטי בפיתוי הניאו-ליברלי והתרחק מכל מחויבות קולקטיבית כמו מאש. כתוצאה מכך השתנה גם האתוס שהוריש לבנותיו ובניו: נוכח ההזדמנויות החדשות שנפתחו עם השתלבות ישראל בכלכלה הגלובלית, הפכה קריירה במוסדות המדינה משליחות רצויה לאחת מבין אפשרויות רבות, אם בכלל. אווירת הייאוש בשולחן החג של משפחות ליברליות – התחושה שהמדינה היא "שלהם", כלומר, של הימין, והתפיסה שתשלום מסים למדינה הוא בעצם תשלום "להם" – מקורו באותו תהליך של התנכרות למוסדות המדינה, שאליו התלוותה גם עוינות כלפי מעורבות המדינה בכלכלה. הייאוש מהמצב הפוליטי והבחירה לא לראות בשירות ציבורי מסלול קריירה מועדף מזינים זה את זה. השינוי המיוחל יקרה רק בהנחלה של אתוס חלופי בקרב הדור הצעיר במחנה- אותו דור שיצא לרחובות בקיץ 2011. כפי שכותבת תמיר, "הפלא שנקרא מדינת ישראל צמח בזכות האתוס הציבורי שלה, האמון במוסדותיה. מחנה פוליטי שמבקש לשוב ולבנות את עצמו, צריך לתת בה את אמונו מחדש ולחתור לשוב ולמלא בה תפקיד מהותי". 

מי יעמוד מול הימין הדתי?

מחנה השמאל אמנם סובל מבעיות רבות, אבל הניסיון לייחס לו ולימין אחריות שווה למצבה של ישראל הוא שקרי ומופרך. הגישה הזו קנתה לה אחיזה בקרב גורמים בשמאל והביאה אותם לאמץ תפיסה רלטיביסטית של ההיסטוריה ("נכון, הימין מבצע עוולות – אבל אסור לשכוח מה השמאל עשה") ושל הווה ("הימין אולי מוביל מדיניות הרסנית – אבל השמאל מתנשא") ולהגיע למסקנה פוליטית עגומה ("כולם אותו דבר"). העובדה שבתקופה קריטית כל-כך של שינויים הרי גורל, קולות משפיעים במחנה עסוקים בנבירה אינסופית בחטאיו, היא מקור לדאגה. אין לנו צורך בפרויקטים רעיוניים נוספים שמוכיחים שהשמאל אף פעם לא היה שמאל ושמשרטטים את גבולות המחנה באופן שמוציא ממנו את רוב הישראלים. אין לנו תועלת בעוד מאותה דקונסטרוקציה שמלהיבה סטודנטים מהשמאל עד שהם מגלים את האין-אונות הפוליטית הטבועה בה. למה אנחנו כן זקוקים? לבנייה נטולת ציניות של רעיונות, מוסדות ומנהיגים המובילים מחנה פוליטי מתפקד. 

מחנה השמאל שגה – וממשיך לשגות – במגוון רחב של תחומים. אבל מי שאוחז בהגה השלטון ב-32 מתוך 42 השנים מאז המהפך ב-1977 הוא הימין. בעשור האחרון הוא אוחז בו לבדו. מי שנושא בעיקר האחריות לפערים החברתיים ולשיעור העוני, לקיפאון המדיני, להידרדרות הביטחונית, ליחסים הרעילים בין דת למדינה ולגילויי השנאה במרחב הציבורי הוא הימין. מנגד, מי שאחראי ליצירת תשתית מדינת הרווחה, למערכות החינוך, הבריאות והרווחה הציבוריות, לחתימה על הסכם השלום עם הירדן, ליציאה מלבנון, להנחת התשתית החיונית להיפרדות מהפלסטינים, להתקדמות הדרמטית ביחס לקהילה הגאה ולשיווין הזכויות של נשים הוא השמאל. אלה העובדות ההיסטוריות. לימין הליברלי הייתה, כמובן, תרומה מכרעת להפיכתה של ישראל לדמוקרטיה ליברלית, לסיום הממשל הצבאי על האזרחים הערבים, להסכם השלום עם מצרים ולחיזוק מעמד בית המשפט העליון. אלא שבעשור האחרון הימין הזה נמחק מהמפה הפוליטית: חלקו סולק מהליכוד, חלקו התמזג במפלגות המרכז וחלקו חבר לשמאל. המחנה הדמוקרטי בישראל, שהשמאל הציוני בלבו, ניצב היום מול ימין חדש, שאפתני ומרחיק לכת בכוונותיו.

אם מביטים מעבר לשערורייה התורנית ולספין האחרון ובוחנים את שינויי העומק בפוליטיקה הישראלית, מבינים שלא מובילי ההסתה של הימין הפופוליסטי, קולניים ככל שיהיו, הם שקובעים את הטון בימין בעשור האחרון אלא האליטה החדשה בתוכו. את התפקיד הזה ממלא היום הימין הדתי. לא רודפי האמנים – אלא מי שפועלים בשקט וביעילות בוועדה למינוי שופטים. לא הצווחנים באולפני הטלוויזיה – אלא מי שמחילים, תקנה אחר תקנה, את החוק הישראלי בשטחים. לא יצרני הספינים אלא בוני הכוח. הימין הדתי הוא אמנם גלגול של הימין המתנחלי שנולד בגוש אמונים, אבל להבדיל ממנו, שאיפותיו אינן מוגבלות לגבעות השומרון אלא נפרסות על פני כל תחומי החיים בישראל. לאחר רצח רבין, וביתר שאת לאחר ההתנתקות, היה הימין הזה בשפל הפופולריות הציבורית שלו. אלא שאז, בזכות רטוריקה מניפולטיבית שקוראת ל'צו פיוס" ו"אחדות בעם" מחד ופעולה נחושה במוקדי ההשפעה של המדינה מאידך, הוא החל בבניין כוח ממושך שהפך אותו תוך שנים אחדות לכוח ההגמוני, רעיונות ופוליטית, במחנה הימין כולו.

סדר היום של הימין הדתי מקיף ומגוון. הוא פועל להחלפת הסטטוס-קוו בשטחים בסיפוח. ראשיו מתעבים את מדינת הרווחה ואת גל המחאות החברתיות והתארגנויות העובדים שקמו במטרה לשקמה, והם מנסים לייבא לארץ את הרעיונות הקיצוניים של "מסיבת התה" האמריקאית. הנהגתו פועלת לביטול ההישגים המרשימים של הליברליזם הישראלי, ובראשם המהפכות החוקתית והפמיניסטית. זה ימין שבונה את עצמו כחלופה לא רק לשנוא נפשו – השמאל – אלא גם לימין הליברלי ז"ל. מאמציו העיקריים – מסיפוח השטחים וריסוק מערכת המשפט ועד ההדתה במערכת החינוך והמתקפה על השירות המשותף בצה"ל – הם כולם חלק מפרויקט הדגל שלו: מחיקת ו' החיבור השברירית בין "יהודית" ו"דמוקרטית". הוא שואף להחיל חוקים ונורמות שמכפיפים את ישראל הדמוקרטית לישראל היהודית ומעניקים עדיפות לפרשנות הלאומנית של היהדות על פני הפרשנות הלאומית. בקומה העליונה הוא פועל לעיצוב מחדש של מוסדות המדינה: צה"ל, מערכת המשפט, השירות הציבורי והמערכת הפוליטית. בקומה התחתונה הוא מנהל את מלחמת הרעיונות והכשרת הלבבות במוסדות החברה האזרחית: מערכת החינוך, מכינות קדם-צבאיות, גרעינים תורניים וכלי התקשורת. 

חשוב לזכור שהימין הדתי מייצג קבוצה קטנה בציבור. רוב הישראלים עדיין מעדיפים את פתרון שתי המדינות על יוזמות הסיפוח, מעדיפים כלכלה סוציאל-דמוקרטית על פני מדיניות ניאו-ליברלית, ומצדדים בנישואים אזרחיים. גם הייצוג הפוליטי של הימין הדתי מצומצם, על אחת כמה וכמה לאחר נפילת מפלגת הימין החדש בבחירות האחרונות. אבל בשל בהירות רעיונותיו, עקביותו הפוליטית שהצליחה להפוך את עמדותיו לעמדותיה הרשמיות של מפלגת השלטון, ובזכות שיטת הדונם ועוד דונם שאימץ מתנועת העבודה, הפך הימין הדתי לכוח המניע את מחנה הימין כולו. מולו מתנהל המאבק האמיתי על נשמתה של ישראל.

השינוי הדרמטי ביחסי הכוחות בימין ממחיש מדוע השאלה החשובה באמת אינה רק מי מנצח בבחירות, אלא מי מוביל את בניין הכוח של המחנה המנצח. לכך בדיוק התייחסת איילת שקד במאמר שפרסמה ב-2016 בכתב העת הימני החדש "השילוח". "גורם פוליטי היודע כיצד להביא את הרכבת אל היעד, אבל אינו מסוגל לקבוע את היעד בעצמו, בכיר ככל שיהיה – אינו מושל אלא קבלן ביצוע", כתבה שקד. "כדי לנוע על מסילה שמישהו אחר הניח אין צורך במנהיגים; נהגים יצליחו לעשות את העבודה לא פחות טוב. מהות המשילות אחת: קביעת כיוון התקדמות והצבת יעדים. היא דורשת מנבחרי הציבור להניח פסי מסילה חדשים רק אחרי שקבעו בעצמם לאן הם מבקשים להוביל את הרכבת". 

המפלגה של שקד אמנם לא עברה את אחוז החסימה בבחירות האחרונות, אבל תפיסת המשילות שלה, שבבסיסה מחויבות לשינויים מוסדיים מבוססי תפיסת עולם, הפכה להשקפה הרווחת בימין. עבור אנשי הימין הדתי, קודמיהם – פוליטיקאים מ"הימין הישן"– לא היו אלא קבלני ביצוע של מדיניות השמאל. עכשיו, משהפכו לכוח הדומיננטי במחנה, ראשי הימין הדתי מבטיחים לתרגם את הכוח שצברו לאורך השנים למדיניות המשקפת "משילות אמיתית". מה שחשוב להבין הוא שכל הרעיונות שמצויים בלב תוכנית העבודה שלהם לא נזרקו יום בהיר אחד לחלל האוויר בישיבת קמפיין חפוזה: הם טופחו במשך שנים במוסדות חשיבה ימניים, הוטמעו בקרב דור שלם של מנהיגים במוסדות החינוך של המחנה והודהדו בכלי התקשורת המזוהים עמו. כך, באמצעות בניין כוח שיטתי, הם הפכו לאדני המדיניות של הימין הישראלי כולו. 

מהסמטאות הצדדיות לרחובות הראשיים

הגורם היחיד בחברה הישראלית שיכול ליצור אלטרנטיבה רעיונית ומעשית לימין הדתי ולמהפכה שהוא מבקש לחולל באופייה של המדינה הוא מחנה השמאל. הימין והמרכז אמנם מתחרים ביניהם על שלטון – אבל לא על דרך. מפלגות המרכז הן חלק חשוב מהמחנה הדמוקרטי ושותף הכרחי ואף מוביל בכל קואליציה עתידית, אבל בשורה אמיתית – הצבת סדר יום חלופי ובלימת הימין הדתי – לא תצא מהן. ההיסטוריה הפוליטית מלמדת כי שינויי עומק מתחוללים רק בזכות תנועות שמחזיקות בחזון ברור ואינן חיות רק בין בחירות לבחירות, אלא בונות את כוחן הרעיוני, המוסדי והפוליטי בכל ימות השנה ובכל המערכות במדינה. זהו התפקיד של השמאל הישראלי: להיות לכוח המניע של המחנה הדמוקרטי בישראל.

השמאל הזה כמעט ואינו עוסק היום בבניית כוח, אבל זו פעולה שנמצאת בבסיס ההוויה שלנו כמחנה. בניגוד לימין הדתי ששואב את רעיונותיו מתפיסות שמרניות שמקורן בארצות-הברית והן זרות במהותן לציונות ולישראליות, ואת כוחו הארגוני משיטת הדונם ועוד דונם של תנועת העבודה ההיסטורית, השמאל הציוני כבר כתב במו-ידיו פרק חדש ומפואר בהיסטוריה של העם היהודי, המבוסס על בנייה, תחייה ויצירה – כנגד כל הסיכויים ועל רקע הנסיבות ההיסטוריות הקודרות ביותר שניתן להעלות על הדעת. בטקסט מאלף שמובא בחלק האחרון של הגיליון, מסביר ברל כצנלסון באמצעות מילה אחת את האסטרטגיה המרכזית שצריכה להנחות את השמאל: הגמוניה. "הגמוניה", כותב ברל, "אין פירושה 'אני ואפסי עוד'; הגמוניה אין פירושה כפירה במציאות חוגים ושכבות אחרים או זלזול בהם… הגמוניה אין פירושה גם דיקטטורה. הגמוניה אינה נקנית על-ידי מכשירי-שלטון דוקא. הגמוניה משמעותה: שליטה רוחנית, השפעה מכרעת… וכל תנועה הרואה עצמה לא כאגודה מקצועית גרידא שואפת להגמוניה".

אין ספק, המציאות של ימינו שונה כמעט בכל מובן מזו שברל תיאר בכתביו. אבל דבר אחד לא השתנה: הצורך של מחנות פוליטיים לצבור כוח כדי לשנות את המציאות וההכרח לעשות את זה בכלים הרעיוניים והמוסדיים שברל תיאר. ואכן, בשנים האחרונות נרשמה בשמאל התעוררות שמסמנת את כיוון הפעולה החדש ורומזת על ההישגים האדירים שצפויים לנו אם רק נסמן מטרות ונפעל במשותף להגשמתן. מאז המחאה החברתית, כוחות המזוהים עם המחנה מצליחים לחולל שינויים דרמטיים במציאות החברתית-כלכלית. למעלה מ-200 אלף עובדים התאגדו בישראל בעשור האחרון – תופעה שאין לה אח ורע בעולם. שכר המינימום עולה בעקביות לא משום שהממשלה מעוניינת בכך אלא בזכות כוחם הגדל של ארגוני העובדים ומאבק נחוש של חברי הכנסת והארגונים החברתיים של המחנה. פנסיית החובה המונהגת בישראל זה עשור ומבטיחה חיים בכבוד למאות אלפי קשישים היא פרי יוזמה של השמאל. מחאת העגלות של קיץ 2011, שהובלה על-ידי נשים פעילות שמאל, הביאה ליישום של חוק חינוך חינם מגיל שלוש אחרי כמעט 20 שנות הקפאה בידי הימין, ומאות אלפי ילדים בכל רחבי הארץ נהנים מחינוך ציבורי חינם בזכות הניצחון הזה. 

לא רק הנורמות החברתיות-כלכליות משתנות בזכות השמאל אלא גם המגדריות. התנועה הפמיניסטית שלנו היא מהמצליחות והמרשימות בעולם. לא מנהיגות ימין ולא ארגוני ימין העניקו גיבוי ומשאבים לתפיסות פמיניסטיות מתקדמות אלא מנהיגות מהשמאל וארגוני שמאל. בעוד ועוד ערים צועד מדי שנה מצעד הגאווה, והתמיכה בנישואים גאים עולה משנה לשנה. גם בתחום המדיני רוב הישראלים נותרו פרגמטיים ונכונים לפשרות. תוכנית ההתנתקות של הליכוד – ולהבדיל, תוכניות הסיפוח של הימין הדתי – נשענות על התשתית של הסכמי אוסלו. למרות הרטוריקה המתלהמת וגם אחרי עשור בשלטון, הימין לא מעז לפרק אותם.

המאבק על נשמתה של ישראל רחוק מלהסתיים, אבל כדי שננהל אותו בהצלחה עלינו – השמאל הישראלי – להתמקד בבניית כוח, לא בהלקאה עצמית. בניית כוח – ולא פעולות בודדות של פרטים וקהילות שהזיקה ביניהם מתמצה במחויבות לערכים של אוטונומיה אישית וחופש ביטוי. בניית כוח שנשענת על תודעה משותפת ורעיונות ברורים ושנישאת על-ידי קבוצות נחושות ומסורות. בניית כוח שמתמקדת לא בסמטאות הצדדיות של העשייה הציבורית אלא ברחובותיה הראשיים: במוסדות המרכזיים בחברה בהם מתקיים המאבק על נשמתה של ישראל.