בואו נבנה מחדש טוב יותר

ההיסטוריה המודרנית רצופה בדוגמאות של פינוי אוכלוסייה המוני, בין אם בשל אסון טבע כגון התפרצות הר געש, רעידת אדמה או סופת הוריקן, ובין אם כתוצאה ממלחמה, קונפליקט או מעשי איבה. בחלק גדול מהמקרים האלה, האוכלוסייה שפונתה שבה הביתה או שמתיישבת בַמקום אוכלוסייה חדשה.

פינוי תושבי הדרום והצפון הוא מאורע תקדימי ויוצא דופן במדינת ישראל, שכן מעולם לא היה בהיסטוריה שלה פינוי של אוכלוסייה בהיקף גדול כזה למשך תקופה ארוכה כל כך. גם בהשוואה למקרים אחרים בעולם, שבהם היה פינוי מרצון או מכורח של אוכלוסיות נרחבות, המצב הנוכחי הינו יוצא דופן במציאות שלאחר מלחמת העולם השנייה.

רוב הספרות העוסקת בפליטים מתארת אותם כאנשים מוחלשים וכקהילות שבורות, ללא מקום לחזור אליו, שהתפנו בדרך כלל בעקבות פלישה של אויב לארצם ולבתיהם. במקרה שלנו, אוכלוסיית הדרום והצפון מפונה על ידי הממשלה, מתוך אקט של הגנה. אנשיה לא חסרי רכוש, הם גם לא זרים המידפקים על שעריהן של מדינות מפותחות. הם – כמאמר הביטוי שהשתרש – פליטים בארצם.

בהקשר הזה, אנחנו נמצאים כעת בזמן לימינלי – של בין לבין; בתקופה שבה עשרות אלפי תושבי הצפון והדרום פונו מבתיהם ורבים מהם, בעיקר בצפון, עדיין לא יודעים מתי יחזרו. אין ספק שזו מציאות טרגית עבור אלפי משפחות, בני נוער וילדים. עם זאת, מבעד לחשיכה, אנו מבקשים להציע כי יש כאן גם הזדמנות.

להציע מציאות טובה יותר

הקונספט Build Back Better ("לבנות מחדש טוב יותר") שואב מאִמרה המיוחסת לנשיא ג'ו ביידן, שגם הפכה בשנים 2020-2021 לתוכנית מדיניות. היא התייחסה למעמד הביניים בארצות הברית ולצורך לבנות אותו מחדש, לאחר שנשחק במשך עשורים. את מקור האִמרה ניתן לאתר עוד קודם לכן, ב-2005, במסמך שהוגש אז לנשיא לשעבר ביל קלינטון, בהתייחס לשיקום נפגעי הצונאמי שהכה באי האינדונזי סומטרה שנה קודם לכן.

באופן כללי, האמרה מבטאת תפיסה שלפיה כל משבר טומן בחובו גם הזדמנות: לתיקון, לצמצום פערים, לטיפול בסוגיות שטואטאו מתחת לפני השטח ושהמשבר הביא להעלאתן לסדר היום הציבורי. ממד נוסף של התפיסה הזאת, הייחודי להקשר הישראלי הנוכחי, קשור לַהתנהלות של התושבים המפונים עצמם.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

קיים חשש אמיתי שרבים מהם לא ירצו לחזור, בין אם משום שאינם מוכנים ליטול על עצמם במישור המציאות את הסיכון הביטחוני של חדירה או של ירי טילים ליישוביהם, ובין אם משום שעצם העזיבה עוררה אצלם במישור המדומיין שדים חבויים שרק חיכו להתפרץ וכעת, כשהם על פני השטח, הם לא בטוחים כלל שירצו לחזור. התפיסה של Build Back Better (BBB) טוענת שעל מנת שהם ירצו לחזור, על המדינה להציע להם מציאות טובה יותר; להראות שהיא ניצלה את המשבר לצורך צמיחה. להציע להם עתיד ותקווה.

הפינוי כרוך בטראומה

העיקרון של BBB אינו מודל מוסדר, אך ניתן להצביע על מספר מאפיינים החוזרים בכתיבה עליו: הראשון, הפחתת סיכונים – כלומר זיהוי של הסיכונים הקיימים והעתידיים באזור, והתחשבות בהם בתוכניות הפיתוח העתידיות; השני, שיקום פיזי – של בתים, תשתיות, מבני ציבור, והבניית המרחב באופן שמשקף בצורה טובה יותר את צורכי האזור ותושביו; השלישי, שיקום כלכלי – יצירת מציאות כלכלית בת־קיימא שתאפשר פיתוח ושגשוג ברמה האישית והקהילתית; הרביעי, יישום אפקטיבי של התוכנית שהוגדרה; והחמישי, בקרה והערכת תוצאות.

בהקשר של הגליל העליון ושל אזור הצפון, שאותו חקרנו, יש לפחות שני ממדים שבהם ניתן לחשוב על תפיסת ה־Build Back Better: הממד הקהילתי והממד הפיזי. ואכן, תוכניות ה־BBB מתמקדות בדרך כלל בתשתיות פיזיות, אולם הפן הקהילתי חשוב לא פחות בבנייה מחדש.

מהמחקר בתחום אנו למדים שלא נכון להתייחס למשבר, לכל משבר, במנותק מרצף הזמן שקדם לו ושיבוא אחריו. שכן, העבר של המקום הוא שמגדיר במידה רבה את הפגיעוּת או את החוסן של הקהילה, ובהתאם, את היכולת שלה להתאושש ולהשתקם. בהמשך לגישה זו, חוקרים גם טוענים כי המשבר "תורם ליצירת תנאים לטראומה אנושית". הטראומה יכולה להתחולל על ציר חברתי בין היחיד לקהילה, ובקני מידה שונים: של יישוב, שכונה או בית. מלחמה, לפי תפיסה זו, היא משבר הכולל טראומה ברמות רבות ושונות – במערכות החברתיות, הפסיכולוגיות, הפיזיות, הכלכליות, הפוליטיות וכיוצא באלה.

הסוציולוג קאי אריקסון היה מהראשונים שעשו שימוש במושג "טראומה" במונחים חברתיים ולא אישיים. לא רק שהוא דיבר על "קהילות טראומטיות" (Traumatized Communities), אלא גם הציע שטראומה יכולה להיות בסיס להיווצרות של קהילות. זה קרה אצל לא מעט קהילות ילידיות בעולם, כמו למשל קהילת האבוריג'ינים באוסטרליה שעמדה על סף השמדה והתגבשה מחדש על בסיס הזיכרון הטראומטי.

בעקבות אריקסון, החלו חוקרים לדבר גם על "טראומה תרבותית": זו קורית כאשר חברי הקבוצה חשים כי הם היו נתונים תחת מאורע מחריד שמשאיר חותם ברור על התודעה הקבוצתית, משאיר חותם על הזיכרון הפרטי שלהם לתמיד, ומשנה את הזהות שלהם באופן עמוק ובלתי ניתן לשינוי. על פי גישה מחקרית זו, טראומה קולקטיבית היא לא משהו שקיים במציאות בפני עצמו, אלא היא מובנת ומתוּוכת על ידי החברה.

עוצמת האירועים מאז ה-7 באוקטובר, העובדה שמרחב היישובים הפך לאזור מלחמה, והחשש שמא מה שאירע בדרום יקרה גם בצפון, הביאו כולם לפינוי מהיר ובלתי צפוי של תושבי הגליל מבתיהם. הפינוי בוודאי היה חיוני להצלת חיים אך בה־בעת הוא יצר, ועודנו מייצר, תלישות מכל מה שמעניק לאדם את עוצמתו הנפשית – הבית והקהילה, העבודה והלימודים; הן במובן של "שגרה" והן במובן של מרחבים של הקניית משמעות. לראיה, בסקר שנערך ממש לאחרונה על ידי המרכז לידע אזורי גליל מזרחי, נימצא כי רבים מהמפונים מגלים סימנים המעידים על פוסט טראומה.

האם המשבר ייזכר כמפנה?

כאשר הטראומה הקולקטיבית היא אירוע שמתפתח על פני זמן רב, היא מתעצבת ומעוצבת על ידי מנגנונים של זיכרון. גם כאן, לא מדובר רק בזיכרון אישי, אלא באופן שבו קהילות מספרות את הסיפור שלהן. פעמים רבות, קונפליקט וזיכרון הם שני צדדים של אותו המטבע. מצד אחד, קונפליקטים נצרבים בזיכרון האישי והקולקטיבי, לרוב בצורה מכאיבה. מצד שני, זיכרון והאופן שבו קהילות מדמיינות את העבר שלהן, הוא הבסיס לקונפליקטים אזוריים רבים, במידה כזאת שהעבר נוכח למעשה בהווה ומעצב את פני העתיד.

ואולם, אם לזיכרון יש תפקיד כל כך משמעותי בעיצוב קונפליקטים, הרי שהוא יכול לשחק תפקיד משמעותי בתהליך הבּנייה מחדש. לזיכרון יש לפיכך ממד פוליטי מובהק. הוא עשוי לקבוע אילו תפיסות של העבר יקבלו ביטוי במרחב החברתי בהווה. בהקשר הזה, הזיכרון יכול להתייחס למציאות "אידילית" שהיתה לכאורה בעבר או, לחילופין, למציאות הטעונה שיפור, למתחים ולקונפליקטים.

בהקשר של שיבת המפונים לביתם והבּנייה מחדש של הצפון, עולות מספר שאלות הנוגעות לזיכרון – כיצד זוכרים התושבים את החיים בגליל לפני המלחמה? כיצד יזכרו התושבים את הפינוי הזה? האם הוא ייזכר כנקודת השפל והשבר של היישוב היהודי בגליל, או שמא הוא ייזכר כנקודת המפנה, כלומר זו שלאחריה חל בשיח הישראלי ובמדיניות הממשלה שינוי מהותי ביחס לצפון והתבססה הבנה בדבר החשיבות שבפיתוח הגליל? בעבר, כזכור, הטיח ראש הממשלה נתניהו בתושבת קריית שמונה שמחתה על העיכוב בבניית מיון קדמי בעיר: "את משעממת אותנו"; האם נראה גישה אחרת לפיתוח הגליל לאחר המשבר הנוכחי?

נושא נוסף שקשור בזיכרון ובבנייה מחדש הוא אופן הנצחת האירוע במרחב. אין ספק שהפינוי יהדהד כמאורע טראומטי למשך שנים ארוכות. לפי מסגרת ההתייחסות של Build Back Better, נכון יהיה להשקיע בפיתוח מרחבים של זיכרון והנצחה שיאפשרו לתושבים להתכנס, לזכור את הזמנים הקשים ולעצב תודעה משותפת של צמיחה. ישנן דוגמאות רבות למונומנטים המנציחים תקופות קשות ומאבקים: ה־Legacy Walk בשיקגו, למשל, הוא דוגמה להנצחה מרחבית של מאבק קהילת הלהט"ב להכרה. בישראל, חוקרת המרחב טלי חתוקה הראתה כיצד כיכר רבין וסביבתו הפכו באופן ספונטני לאתר זיכרון מקומי, אתר של מיתוס קולקטיבי מודרני.

השלב שבו עוד ניתן להשפיע

התאוששות מאסון היא התהליך ההפוך מפינוי. הוא כרוך בבנייה מחדש של קהילות, והוא תהליך של שיבה לחיים, חיוּת ובנייה מחדש של הסביבה, לכל הפחות עד לַמצב שלפני המאורע המשברי (וכפי שאנו שואפים, למצב טוב יותר). הפן החברתי של תהליך הבנייה מחדש כולל את המרחב הקהילתי, המשפחתי, החינוך והתעסוקה, אך ברמות עמוקות יותר, הוא כולל גם קשר למקום, זיכרון, תחושת ביטחון ותחושת בטיחות (או סיכון).

הספרות המחקרית העוסקת בנושא זה מדברת על שלושה שלבים לניהול תהליך הבנייה מחדש:

1. שלב החירום (התקופה שמייד לאחר המשבר) המוקדש להצלה, להערכת נזקים ולשיקום מיידי של מבנים ושל תשתיות.
2. שלב מעבר הכולל חזרה הדרגתית של תושבים לבתיהם ולעיסוקיהם תוך המשך תהליכים של שיקום בתחומים בסדר עדיפות גבוה (תשתיות, הגנה, רפואה וכו').
3. בנייה מחדש – התארגנות מחודשת של הקהילה לקראת התפתחות ועתיד טוב יותר.

התרשימים הבאים מייצגים את המארג החברתי בכל אחד משלושת השלבים:

הייצוג של שלב החירום ברור – המארג החברתי מפורר והפרטים נעים בכיוונים שונים. שלב הבנייה מחדש מובהק גם הוא – המארג החברתי חוזר להיות מובנה והקשרים בין הפרטים מוגדרים וברורים. שלב המעבר הוא המעניין בהקשר זה. ניתן לראות כיצד מבנים חברתיים מתחילים להיווצר, אבל הם יכולים להתגבש לתצורות שונות, שעדיין לא ידועות. זהו השלב שבו ניתן לנסות ולהשפיע על אופן הבנייה מחדש של המארג החברתי לכדי מציאות טובה יותר.

אז מה צריך לשפר?

יש תחומים רבים שתושבי הצפון תופסים כטעוני שיפור. בסקר שערכנו בקרב התושבים המפונים, מצאנו כי התחומים שמרבית התושבים היו רוצים לראות משתפרים הם (לפי סדר חשיבות): רמת השירותים הרפואיים, רמת ההיצע התעסקותי ותחום התרבות ואפשרויות הבילוי. גם תחומים כגון תחבורה ציבורית, שיפור תשתיות וחינוך זכו לשיעורי הסכמה גבוהים.

ועם זאת, אנו מעוניינים להרחיב לרגע את היריעה בנושא אחר דווקא, הרלוונטי הן לתחושת הביטחון של התושבים והן לצורך לתקן ליקוי שנמתח על פני שנים: סוגיית המיגון. מדובר בסוגייה דרמטית להבנת אירועי העבר וההווה, כמו גם לסוגיית השיבה בעתיד.

שאלת נגישותם של ממ"דים מעצבת את חוסנם של האנשים ואף את סיכוייהם לשרוד בפועל, אולם היא רחוקה מלהיות מובנת מאליה. כך למשל, בישובים בעוטף עזה שבהם התרחש הטבח, הממ"ד היווה מלכודת מוות וסוגיית האמון של התושבים בו כאמצעי הגנה עומדת לשאלה. אבי שימריז מכפר עזה, אביו של אלון שנהרג מירי צה"ל בתקרית הטראגית בשג'אעיה, אמר בראיון עמו כי מאז האירועים הוא מסרב להיכנס לממ"ד בעת אזעקה. וזו רק דוגמה אחת.

סוגיית המיגון והממ"דים תחייב אפוא תשומת לב מיוחדת בניהול תהליך השיבה. נכון להיום, ל־38% מתושבי ישראל יש ממ"ד בדירה. ל־28% יש מקלט בבניין ול־28% אין מיגון תקני בכלל (6% נוספים הם בקרבת מקלטים ציבוריים שמתוכם 55% מצויים ברמת תחזוקה נמוכה ומטה). לתושבים המתגוררים במבנה ללא ממ"ד יש אפשרות לבנות ממ"ד על חשבונם או להתארגן עם דיירי הבניין כולם כדי שהמבנה יעבור תוכנית להתחדשות עירונית (תמ"א 38).

תמ"א 38 לחיזוק מבנים, שנכנסה לתוקף ב-2005, יצרה מנגנון שאמור היה להעניק פתרונות מיגון לבניינים ישנים ולא ממוגנים, אולם בפועל היא גרמה להפרטה של מערך המיגון המדינתי, והתוצאה בשטח היא שהחזק ממוגן, והחלש – מופקר. המנגנון נכשל במיגון אזורים חלשים מבחינה סוציו־אקונומית (בעיקר בפריפריה) משום שערך הקרקע שם הנמוך, מה שהפך את ההתחדשות העירונית לבלתי משתלמת מבחינה כלכלית. כתוצאה מכך, מיגון התושבים בישראל לוקה באי־שוויון מובהק: השכבות החלשות ביותר באוכלוסייה הן בעלות שיעור מיגון נמוך יותר.

בעקבות מלחמת חרבות הברזל, הורחבה תוכנית מיגון אחרת, תמ"א 40, לכל חלקי הארץ. תוכנית זו מאפשרת הקמת ממ"דים במסלול מהיר ובפטור מהיתר למי שידו משגת ויכול לבנות ממ"ד באופן עצמאי. אולם השורה התחתונה היא שבכל המקרים ובכל המסלולים שפורטו לעיל, הדרך למיגון תארך מספר חודשים לפחות, ולכן היא לא רלוונטית בטווח הזמן המיידי. מצב זה מעצים את הטראומה של אירועי ה-7 באוקטובר עבור החוליות החלשות בחברה (שרמת המיגון שלהן בממוצע נמוכה יותר, כאמור), ויש בו כדי להעמיק את אי השוויון.

לקיחת אחריות של המדינה על נושא מיגון התושבים באזורי המלחמה יכולה להיות צעד קונקרטי מובהק ברוח Build Back Better. עקרונית, ניתן היה לנצל את הזמן שעבר עד כה כדי לקדם תוכניות, להסיר חסמים ואפילו להתחיל לבנות במקומות מסוימים. וגם אם זה לא נעשה עד עכשיו, הרי שלקיחת אחריות על הנושא כחלק מתוכנית השיבה עודנה אפשרית ואין ספק שהיא תהיה משמעותית ביותר עבור עשרות אלפי תושבים; לא רק במובן של תחושת הביטחון הפיזי, אלא גם בהבנה שהמדינה מנסה לתקן את עוולות העבר ולהציע להם עתיד צודק יותר.

BBB כבר קורה. בדרום

האם, לסיכום, ניתן באמת לצָפות שהמפונים ישובו למציאות טובה יותר מזו שעזבו? ובכן, זה כבר קורה – במרבית יישובי הדרום. חלק גדול מהקיבוצים ומהיישובים שספגו נזק משמעותי ב-7 באוקטובר מתכננים כבר עכשיו את היישובים העתידיים שלהם ברוח ה-BBB. הטענה של יישובים רבים היא שעל מנת שתושבים ירצו לחזור לאזור שבו התרחש אסון נורא כזה, חייבים להציע להם רמת חיים גבוהה יותר מזו שהיתה קודם לכן – בתשתיות, באפשרויות חינוך, בפיתוח כלכלי וכמובן ברמת הביטחון. ברוח זו, רבים מהיישובים שנפגעו בצורה הקשה ביותר ב־7 לאוקטובר מתכננים שיפוץ נרחב למבני הציבור, הקמה של מתחמי עסקים והשקעות אימפקט.

אולם אסור שהתהליך הזה יהיה שוב תלוי־מעמד (מושבים וקיבוצים אל מול ערים פריפריאליות) ויפתח פתח להגברת אי השוויון. המדינה חייבת לקחת אחריות כוללת על אירוע השיבה הביתה ולהבין, כפי שניסינו להראות כאן, ש"בית" הוא הרבה יותר מכתובת למשלוח דואר.

השיבה הביתה של תושבי הצפון היא אירוע ששורשיו בשנים של הזנחה בעבר ועוד יתמשך עמוק לתוך העתיד, כאשר ילדי המפונים יצטרכו להחליט איפה הם רוצים לגור. בסקר שערכנו בקרב המפונים, רק קצת מעל למחצית מהמשיבים היו רוצים לראות את ילדיהם בוחרים לחיות בגליל. זו תמונת מצב עגומה, בעיקר לנוכח העובדה שהם עצמם העידו שעד ה-6 באוקטובר הם תפסו את חייהם בגליל כטובים. השבר הזה שנפער בזמן ובמרחב יכול להעמיק ולהפוך לתהום, והוא גם יכול להיות המניע לשינוי שיביא לצמיחה ולפיתוח. זה בידיים שלנו. בואו נבנה מחדש טוב יותר.

על ד"ר ירון יבלברג

אנתרופולוג יישומי, מנהל מחלקת מחקר במכון דו־עת. חבר בקבוצת המחקר "הביתה" במוסד שמואל נאמן בטכניון, העוסקת בהיבטים תאורטיים ופרקטיים של פינוי התושבים במהלך מלחמת "חרבות הברזל" ותכנון מדיניות החזרת התושבים.

על פרופ' מירב אהרון־גוטמן

מרצה בכירה בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון והיו"ר האקדמי של החממה החברתית בטכניון. עמיתת מחקר בכירה במוסד שמואל נאמן, וחברה כמ"מ במועצה הארצית לתכנון ולבנייה. עומדת היום בראש קבוצת המחקר Socio-tech הפועלת במעבדה  Smart Social Strategy.

המאמר נכתב על בסיס הסקירה "הביתה – אבני דרך בגיבוש מדיניות שיבת התושבים לבתיהם עם שוך הקרבות", שנכתבה על ידי קבוצת המחקר ממוסד שמואל נאמן בטכניון.