Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
זה הנושא הכי חשוב. זה הנושא הכי עמום. זה הנושא המרכזי שלפיו נבחר איזה פתק לשלשל בקלפי. זה הנושא שלכולנו יש בו דעה. זה הנושא שלחלקנו כבר אין ממש מושג מה להגיד עליו.
לפני עשור, הרעיון של סיפוח חד צדדי בגדה המערבית עוד נחשב לשולי השוליים בצד הימני של השדה הפוליטי והרעיוני. מקביל בממשותו כמעט לחלום הקמתו בפעם השלישית של בית המקדש על הר הבית. אבל בעוד שהשני נשאר עדיין רעיון סהרורי ששותפים לו מתי מעט, הראשון הפך בחמש השנים האחרונות למדיניות ממשלתית לגיטימית. עם הצגתה של תכנית טראמפ בינואר 2020, הפכה המדיניות הזו לנתמכת בידי ארצות הברית, המתווכת המרכזית מאז ומתמיד בין ישראל לפלסטינים. ויותר משני אלה, בניסוחים עמומים כאלה ואחרים, הרעיון של סיפוח שטחים שאין בהם שום צורך בטחוני והם מייצרים מעגלים חוזרים ונשנים של חוסר אמון בינינו לבין הפלסטינים ובינינו לבין העולם, הרעיון שמנוגד לתפיסה הציונית ולתפיסה הריבונית של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הרעיון הזה זולג אט אט למיינסטרים.
אין ספק שהזליגה הזו התאפשרה במידה רבה בגלל שחיקת האמון הישראלית בפתרון הדדי, שהחמירה עם כשלונם של סבבי השיחות השונים והישנותם של סבבי לחימה, אינתיפאדות ועם שגרת החיים בפחד של תושבי עוטף עזה והדרום. אבל היו סיבות נוספות.
אחת מהן היא הצלחתו של המאבק שניהל הימין ביתר שאת בעשור האחרון. מאבק תודעתי על אוסלו ועל ההתנתקות והצגתם של שני התהליכים ככישלונות נחרצים על אף שלא היו כאלה, ומאבק רעיוני ופוליטי – נישא על גבי גופים רעיוניים ותקשורתיים שהקים הימין בשנים האחרונים – להפיכתו של הסיפוח לרעיון לגיטימי.
סיבה נוספת היא העובדה שההתנתקות העלתה את כוחה של החד-צדדיות והפכה אותה מפעולה חריגה למהלך מועדף. יחד עם הטמעת התפיסה ש"אין פרטנר", בעקבות אמירתו של אהוד ברק אחרי קמפ דיוויד, היא נספגה אל תוך הנרטיב הביטחוני לא רק של הימין אלא של חלקים במרכז ואף בשמאל, שקיפלו את הדגל המדיני-בטחוני. פתרון שתי המדינות נראה כמו תוכנית עבשה ממציאות שלא קיימת יותר, שבה אפשר לדמיין פרטנר, אורך רוח, תמיכה רחבה בפינוי התנחלויות והבנה שאין סתירה בין הגנה וביטחון לפשרה טריטוריאלית. החתירה לשלום שהפכה לחתירה להסכם (שבו עדיין קיימים שני צדדים), התרחקה עד להצעות של הסדרה לכל היותר והיפרדות במינוח השכיח יותר. אלה היעדים של מרבית התכניות שמגיעות מהאזור של המרכז-שמאל גם היום – המחקרי, הבטחוני וכמובן שהפוליטי.
לאלה כדאי להוסיף גם את העובדה הבאה: מרבית המבוגרים-הצעירים בישראל, בני ובנות ה-30 מינוס, הם דור שלא זוכר את מעמד החתימה על אוסלו ב-1993 או מעמד חתימת הסכם השלום עם ירדן ב-1994. דור שהיה צעיר מדי בשביל להכיר את המציאות של ממשלת רבין השנייה, את קו השבר של רצח רבין, את המאבקים בין פרס לנתניהו, בין נתניהו לברק, בין ברק לשרון. הדור שהתבגר לתוך ה"אין פרטנר" ולגדר ההפרדה, הדור שלא זוכר את האפשרות לשמאל בשלטון וכמעט לא זוכר מישהו שאינו נתניהו – שמוביל את תפיסת ניהול הסכסוך ולא פתרונו – כראש ממשלה.
כך, במשך יותר משני עשורים, הפך מחנה המרכז-שמאל בכל הנוגע לשאלת פתרון הסכסוך למחנה נבוך. האינטואיציה של רובו עוד אומרת שתי מדינות, אבל הפה מתקשה להגן עליה ולהסביר אותה. אולי גם להאמין בה בלב שלם. זו מבוכה מובנת, אבל היא פריבילגיה שלא יכולה להמשיך ולהתקיים במציאות הפוליטית הנוכחית.
גיליון "על פרשת דרכים" של תלם, מתיימר לשמש מורה נבוכים לנקודת הזמן בה נמצאת מדינת ישראל באמצעות שלוש חטיבות מרכזיות – הראשונה ששמה "יישור קו", עוסקת בעיקר בעובדות. היא עושה זאת באמצעות צלילה אל הסכמי אוסלו וההתנתקות, שאלת האפרטהייד המרחפת מעל ישראל ותזת צמצום הסכסוך. החטיבה השנייה ששמה "התמונה הגדולה" ממפה את הנעשה בזירה המזרח התיכונית והעולמית בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולאפשרות לסיימו. השלישית ששמה "קריאת כיוון" מניחה על השולחנות את קצות חוטי הרעיונות שהמרכז שמאל צריך לעסוק בהם, שיאפשרו לו להעמיד אלטרנטיבה רעיונית ומעשית לרעיונות הימניים ששולטים בזירה.
בנאום המוער משנת 1972 שמופיע בגיליון, אומר שר החוץ אבא אבן "יריבינו בזירה הפוליטית מבטאים את המלה 'חלוקה' כאילו מדובר בסיסמה טמאה, שכל השומע אותה יחרד לבו ותתפלץ נפשו. מה לעשות ולבי אינו נחרד ונפשי אינה מתפלצת. היפוכו של דבר הוא הנכון. המלה חלוקה קשורה בתודעתנו לזיכרונות של ניצחון מדיני, ולא לזיכרון של תבוסה. על כן המלה אינה פסולה לא בהקשר ההיסטורי ולא בהקשר של פתרון לעתיד לבוא. פעם היתה חלוקה דרך יחידה לריבונות, לעלייה, להתגוננות, ליצירת חברה ומשק עצמאיים".
תפיסת העולם של הגיליון הנוכחי – כמו של כתב העת כולו – נשענת על תפיסת העולם הציונית של השמאל, שאת חלקה היטיב אבן לבטא: הבסיס שלה – הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, שנשען על הזכות להגדרה עצמית – הוא גם הבסיס לתמיכה שלנו בזכות הקמתו של בית לאומי לעם הפלסטיני. האמונה בקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מכתיבה בעינינו את עתידה כמדינה בעלת רוב יהודי שכלל אזרחיה שווים ושוללת את קיומה של מדינה אחת יהודית בלבד וגם את קיומה כמדינת כל אזרחיה בלבד. אנחנו עוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני – ובתוכו בסוגיית הכיבוש – קודם כל מתוך דאגה לדמותה של מדינת ישראל, של החברה הישראלית ושל כל אחד ואחת מאיתנו כאזרחים וכבני אדם. זו גם הסיבה לכובד המשקל על ישראל ועל האחריות הישראלית בגיליון. נקודת המבט המרכזית שלנו היא לאומית. ככזאת, היא יודעת גם לקחת אחריות.
ולבסוף, התודעה הריבונית שלנו מאפשרת לנו לא רק להיות בטוחים בקיומה היציב של מדינת ישראל, היא גם גוזרת את האמונה ביכולת להכריע בחלוקת הארץ ובגבולות המדינה מתוך הסכמות שיהיו תוצאה של משא ומתן עם הרשות הפלסטינית. אנחנו נטולי אשליות. יידרש תהליך מפוכח, אמיתי ותובעני מאוד משני הצדדים. הוא ייקח זמן רב. אבל את כיוונו של התהליך הזה ואת יעדו הסופי עלינו לשרטט באופן ברור.
בצומת הזה, על פרשת הדרכים בה ניצבת מדינת ישראל, מבקש הגיליון הנוכחי לספק קריאת כיוון למחנה השמאל-מרכז. לאפשר לנו לדמיין מחדש סיפור של הווה ועתיד שמבוסס על עובדות ועל תזכורות מהעבר. אנחנו מקווים שהוא יעזור לייצר קרקע בטוחה לחשיבה, להרחבה ולביסוס עמדה. יסייע בשינוי – גם אם איטי – של השיח הפוליטי וקיומו של מאבק רחב יותר ברעיונות קיצוניים שיחזיר אותם מהמיינסטרים אל השוליים. שיוסיף חוליות לבנייתו המחודשת של עמוד השדרה הפוליטי שלנו. ושיחזק את האמונה לא רק בהיתכנותו של סיום הסכסוך אלא גם בקיומם של רעיונות ומעשים שיכולים לקדם אותו.
