הפסקול של ממשלת החורבן

בין הרשעה בהחזקת קוקאין לצבירת חובות ענק למס הכנסה, הפך כוכב הילדים הססגוני יובל שם־טוב, הידוע בכינויו "יובל המבולבל", לאחד מדובריו המפתיעים של הימין האנטי־ליברלי העכשווי בישראל. מה שמזכה את שם־טוב סופית בתואר איננו קריאתו לתומכי חד"ש שהפגינו נגד המלחמה "צאו מהארץ, בוגדים" – את זה עושים גם אידיוטים שימושיים מהמרכז הפוליטי – או אפילו ייחולו לחזרת נתניהו לשלטון בתקופת ממשלת השינוי; אלא דווקא "אני יהודי אני ישראלי" – שיר דביק, מביך ותמים לכאורה שהעלה לרשת בסוף אפריל, במטרה לתרום, לדבריו, לאחדות הלאומית.

על פניו, מדובר בסך הכל בעוד נדבך בתהליך ההתחזקות־בגרסה־החרד"לית שעובר הבדרן חובב המלודרמות, אחרי שבמרס האחרון רכש עמדת הנחת תפילין בתל אביב ובתחילת מאי הצהיר שיפסיק להופיע בשבת. אבל דווקא העובדה שמדובר בפזמון החף מכל מודעות עצמית, מאפשרת לו לבטא באופן ישיר, פשוט ושקוף את ההיגיון הפנימי של ממשלת הימין הקיצוני הנוכחית ואת הלך הרוח של תומכיה.

כאילו מעולם לא היינו פה

למן השורה הפותחת: "פוקח ת'עיניים בכל בוקר ואומר תודה לאל\ אני שייך לעם הנצח, עם ישראל"; דרך מילות הפזמון "אני יהודי, אני ישראלי\ יש בי אור גדול, ניצוץ אלוקי"; ועד התיאור ההיסטוריוגרפי־דתי של תולדות עם ישראל שרוב השיר מוקדש לו (שנע מסיפורי האבות, דרך יציאת מצרים ומתן תורה, ועד הגלות והחורבן) – שם־טוב מצייר את הדת בתור היסוד המגדיר והמכונן של הישראליוּת. זו ישראליות אשר מוצגת, למרבה האירוניה, כזהות יהודית־מסורתית בסגנון גלותי, ושמתבססת (כפי שעולה מהפזמון) על ייחודיות מיסטית המיוחסת ליהודים ולפיכך שמורה להם באופן בלעדי.

בהתאם, הקליפ המלווה את השיר נפתח באישה המדליקה נרות שבת, עובר עד מהרה לקלוז־אפ של יובל המבולבל מניח תפילין, וחלקים נרחבים ממנו מתרחשים בבית כנסת וברחבת הכותל המערבי. בקליימקס של השיר, קצת לפני סיומו, מתרפק שם־טוב על הכותל, ובקול צרוד על סף דמעות שר בלחישה אינטימית את השורה הפותחת של הפזמון החוזר: "אני יהודי, אני ישראלי".

כך, הכיסופים לארץ ישראל מוצגים, באופן פרדוקסלי, בתור מהותה של הישראליוּת – כאילו מעולם לא היינו פה. כך, הלאומיוּת החיה והממשית של העם היהודי שקם לתחייה בארצו, מתבטלת בפני הזהות הדתית הקדם־מודרנית שהגדירה אותו בתקופות שבהן היה מפורד, נרדף ומשולל ריבונות.

הגיגיו של יובל המבולבל רחוקים, כמובן, מלהתקיים בחלל ריק. הם מהדהדים אחד לאחד את משנתם הפוליטית של רבים מחברי הקואליציה הנוכחית, כמו גם של כמה משופרותיה הבולטים. במאמר שפורסם מעל במה זו תיאר תומר פרסיקו את הנטייה בת זמננו של דתות לאמץ סממנים לאומניים. כאן אנו עדים לצדה השני של אותה מגמת טשטוש־גבולות בין דת ללאום – הנטייה של זרמים לאומניים בני זמננו לאמץ סממנים דתיים.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

חלק מקמפיין האחדות הכוזב

מהצבת הדת כיסוד המכונן העליון של האומה, נגזר מעמד־העל של המגזרים האורתודוקסיים השונים, בדגש על החרדים והחרד"לים. הם סוכני הזהות שהעם תלוי בהם עבור לכידותו, מעט בדומה לכוהנים בעת העתיקה שהופקדו על הפולחן בבית המקדש. לכן, על אף שמטרתו המוצהרת של השיר, לפי שם־טוב, היא "לתרום קצת לאחדות העם", הנוכחות של חובשי כיפות בקליפ ניצבת בחוסר פרופורציה מוחלט לגודלם באוכלוסייה, ו"קירוב הלבבות" שבו מוגבל לחיבוקים בינם לבין שם־טוב ולבין חיילים מזדמנים.

בכך הקליפ מיישר קו עם קמפיין האחדות הכוזב והמניפולטיבי שמנהלת הממשלה הנוכחית, שאינו אלא כסות דקיקה לניסיון פופוליסטי להשתיק את קולות מתנגדיה, באמצעות הטענה שאינם חלק מהעם ה"אמיתי". אם גבולות הלאום היהודי בישראל משתרעים, אליבא דשם־טוב, בין מסורתיים תומכי נתניהו לבין חרד"לים וחרדים, הרי שהקריאה לאחדות אינה מיועדת לאיחוי הקולקטיב אלא להפך, לשיסועו ולהבנייה שלו מחדש, בגבולות צרים בהרבה, כך שלא יכיל את יריביו הפוליטיים של השלטון. ראו למשל לעניין זה את התעקשותו של נתניהו לפגוש כמעט רק משפחות שכולות ומשפחות חטופים שנמנות עם המחנה הפוליטי שלו.

יתרה מזאת, השיר משתתף ביצירת סיפור־העל הימני החדש, המצדיק את ביטול השוויון האזרחי בישראל ואת מתן זכויות היתר למגזרים האורתודוקסיים, באמצעות הצגתם כבעלי ערך רב יותר למדינה (ולעניין זה, ראו את אמירתו של סמוטריץ' ולפיה "לציבור הלאומי־דתי, שפעילותו הערכית מובילה את עם ישראל, מגיע לקבל תקציבי חינוך עודְפים").

מדובר בהיפוכו העמוק של הרעיון הציוני. הציונות שאפה לכך שהלאומיות המודרנית תחליף את הדת בתפקידה ההיסטורי כיסוד המרכזי בקיום היהודי. והצלחתה היא בדיוק בכך שאִפשרה לאינספור קהילות מיעוט מפורדות להפוך לעם אחד, גם אם רווי קונפליקטים פנימיים. לאומנות דתית א־לה יובל המבולבל והביביזם בכלל, לעומת זאת, פועלים כדי להסיג לאחור את המהפכה הציונית, לפרק את העם בחזרה לשבטים ולהחליף את הסולידריות הלאומית בהיררכיה של מגזרים מפורדים.

זאת ועוד, הנראטיב של שלטון הימין כיום חותר לפרק את השותפות האזרחית והשוויונית העומדת ביסוד הדמוקרטיה, בדרך להפיכת גרסה מוקצנת של השטעטל (על העוני, הנחשלות ותרבות ה"שנור" שלו) ל"מערכת ההפעלה" של מדינת הלאום היהודית כיום. אין זה מקרי אפוא שחב"דניקים מתפללים בבית כנסת, שניתן היה לצלם בכל קהילה יהודית בגולה, לוהקו בקליפ לתפקיד נערי הפוסטר של הישראליוּת. הפניית עורף לציונות וחזרה מחודשת אל הקיום הגלותי החסר שאותו שללה, אינן באג בתוכנה של הימין הא־ליברלי העכשווי, אלא הפיצ'ר המרכזי שלו.

על פי הבאר

החידוש לא טמון כמובן בעצם בחירתו של שם־טוב, כמו פזמונאים רבים אחרים, להגדיר את הישראליות מתוך זיקה לדת ולמסורת היהודית. מה שהופך אותו ראוי לעיון זה הביטוי שהוא מעניק להיקף הזליגה של תכנים אורתודוקסיים בדלניים אל הציבור החילוני חובב המסורת.

כדי לעמוד על עומק השינוי שחל בציבור הזה, די להשוות בין שירו של שם־טוב לבין שירים פופולריים אחרים שביקשו לבטא את ההגדרה העצמית הקולקטיבית של החברה הישראלית בזמן שבו נכתבו. שתי דוגמאות לכך הן "כאן", שכתב עוזי חיטמן (שאף ייצג את ישראל באירוויזיון בשנת 1991 וזכה במקום השלישי), ו"ארץ" של שייקה פייקוב מ־1976 המוכר מביצועהּ של אילנית.

שני השירים הללו ניסחו את הישראליוּת באופן החותר להיות קונסנזואלי. שירו של פייקוב, חבר קיבוץ משמר השרון, מקדיש בית שלם לדימויים ולתכנים מעולם המסורת היהודית. ואילו חיטמן, מחבר השיר "כאן", גדל בבית דתי־מסורתי פלורליסטי, הִרבה להלחין שירים דתיים וחסידיים, ואף זכה בפרס "נוצת הזהב" של אקו"ם ב־2001, בין היתר בזכות סגנונו הייחודי המגשר בין דתיים לחילוניים. ובכל זאת, תהום פעורה בין "אני יהודי אני ישראלי" לבין שניהם.

"כאן" הוא ביטוי ישיר למדי של הלאומיות הנורמלית שהציונות ביקשה לכונן במקום האנומליה של יהדות הגולה (כלומר, המצב הלא נורמלי שבו עם מתקיים ללא מולדת, חיים לאומיים מלאים ויצרניים וריבונות על גורלו). מרכיבי הזיקה של הדובר בשיר לארץ הם הנגטיב של אלו שבשירו של שם־טוב. אצל חיטמן, תחושת השייכות והחיבור לישראל לא נובעים מהבטחות ומניצוץ אלוקיים או מעליונות דתית, אלא מחוויות חיים ממשיות – היותה הארץ שבה נולד, גדל, יצר חברויות והקים משפחה, שעליה הגן כחייל, שבבנייתה השתתף ושבּה יצר מוזיקה.

מילות השיר משלבות באופן עדין ויפה בין האישי לקולקטיבי ובין ההווה המוחשי לעַבר המיתי. המילים "כאן נולדתי", למשל, יכולות להתפרש כמתייחסות לא רק ליחיד אלא גם לעם ישראל בכלל, וכך גם "כאן מן הבאר שתיתי מים", כרמז לסיפורי האבות (למשל, יצחק ויעקב שפגשו את נשותיהם רבקה ורחל, בהתאמה, על פי הבאר).

אפילו המילים "חלקת האלוהים שלי" – האזכור היחיד בטקסט של מושג דתי לכאורה – מבטאות דווקא את ההשקפה הציונית ההומניסטית, המצדיקה את הקמת המדינה בנימוקים אוניברסליים; העובדה שארץ קטנה זו היא היחידה שיש לעם היהודי ("ואין לי שום מקום אחר בעולם" כדברי השיר). רק בה ביכולתו לממש את "זכותו הטבעית… להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית", ככתוב במגילת העצמאות.

הזהות הלאומית העולה אפוא מהשיר היא טבעית וצנועה ומושתתת ברובה על מרכיבים אישיים וילידיים שלא רק יהודים חילונים, אלא גם אזרחים ישראלים לא־יהודים יוכלו להזדהות איתם ("כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן בניתי את ביתי בשתי ידיי, כאן גם אתה איתי וכאן כל אלף ידידיי": כל אלו – בניגוד לשורה שבאה אחר כך, המתייחסת ספציפית לעם היהודי – מבטאים פטריוטיות של מי שנולד כאן, שאינה תלויה בהכרח במוצא לאומי). אין זה מפתיע לכן שהשיר מסתיים בהצגת הכמיהה הישראלית לשלום ("דלת לשכנים אני פתחתי\ ומי שבא נאמר לו 'אהלן'"), שהיא תמה חוזרת בשיריו של חיטמן, מ"נולדתי לשלום" ועד "רציתי שתדע". כמובן, לכמיהה זו אין זכר בשירו של שם־טוב.

ארץ בה נחיה

גם שירו של פייקוב – שבניגוד ל"כאן" דווקא כן כולל סמלים ומושגים השאובים מעולם התוכן היהודי המסורתי – מסביר את הזיקה לארץ בעיקר במונחים לאומיים. "ארץ" הוא שיר אהבה לנופי הארץ, המלאים בפרחים ובילדים כביטוי לחיים, תקווה והמשכיות. את המחויבות הבלתי מותנית לדבוק בארץ, המוצגת בפזמון ("ארץ בה נולדנו/ ארץ בה נחיה/ ונשב בה, יהיה מה שיהיה"), ניתן להבין הן ברובד האישי, כביטוי ל"צבריוּת" ילידית, והן ברובד הלאומי ההיסטורי, כעדות להיותה של ישראל ערש לידתו של העם.

רק לאחר שני בתים המוקדשים לתיאורי הטבע והחיים בארץ, מופיע במפתיע (לא רק ביחס לתחילת השיר אלא גם בהתחשב ברקע הקיבוצי החילוני של פייקוב) בית שלישי שנימתו מסורתית. הוא מתרפק על ישראל כ"ארץ התורה", "מקור האור ושפת האמונה", אך חותם דווקא בחזון הציוני של הרצל – "הן הבטחת שאין זו אגדה". הזהות הישראלית שהשיר מתאר, אם כן, מושתתת קודם כל על לאומיות ורק לאחר מכן על מקורות העומק המסורתיים שלה.

החיים בישראל כגלויה לדוד מאמריקה

האיזון בשני השירים שתוארו לעיל בין העבר המיתי להווה המוחשי ובין דת ללאום כלל אינו קיים בשירו של שם־טוב, ולא רק משום שהוא דל מבחינה לירית ביחס אליהם. המורכבות הזו נעדרת ממנו בראש ובראשונה משום שהישראליות החיה והממשית כלל אינה נוכחת בו.

שישה מתוך שמונת בתי השיר מוקדשים לתיאור תולדות עם ישראל מנקודת מבט דתית – ישראל כארץ האבות, יציאת מצרים, הנדודים במדבר ומתן תורה, ימי דוד ושלמה ובניית בית המקדש, ניצחון במלחמות הודות לאבינו שבשמיים, חורבן וגלות, ולבסוף, חזרה לארץ לאחר 2,000 שנה.

בשני הבתים האחרונים מרדד שם־טוב את הסיפור הציוני לכמה סיסמאות וקלישאות ("עלינו מכל קצוות תבל/ הקמנו מדינה! הפרחנו ת'שממה!/ לתפארת מדינת ישראל") אך אפילו בהן, הוא אינו נוגע כלל בטיב החיים שצמחו כאן. הדבר היחיד שהוא אומר על החברה הישראלית בהווה הוא "היום אנחנו כאן חיים ביחד", כהקדמה לקריאה "אז בואו ונשמור על זו הארץ/ אחד את השני נכבד". ודוק, מאחר שהשיר מתעלם כליל מקיומה של תרבות ישראלית שאינה דתית, נראה שתביעה זו מופנית כרגיל רק לצד החילוני.

מפתיעה אפילו יותר היא העובדה שהישראליות נעדרת לא רק ממילות השיר, אלא גם מהקליפ. לאורך הסרטון שם־טוב וְעדת נערים המנופפים בדגלים משוטטים בין אתרים בארץ כאילו היו ממצאים ארכאולוגיים; תפאורה בלבד לסיפור הדתי־מיתי הכביר שכולנו בסך הכל סטטיסטים בתוכו. הוא אמנם עומד על חוף הים, קוטף פרי הדר לא מזוהה, נוהג בטרקטור ומלטף בחושניות שיבולת בשדה, אבל אלו לא יותר מאשר תמונות מגלויה ששולחים לקרובים בחו"ל; הן סטטיות וארכאיות, ללא התרחשות טבעית או אינטראקציה אנושית המתרחשת בהן; זו רדוקציה של דימויי עבר ציוניים יותר מאשר תוכן חי וממשי של תרבות והוויה ציונית וישראלית. בדיוק כמו הסיסמאות שהוא מדקלם בפאתוס מכוון בשתי השורות המוקדשות לציונות.

למעשה, השניות הספורות שבהן שם־טוב מחבק בחור חייכן עם ראסטות בשוק מחנה יהודה (וכמובן מתעלם באלגנטיות מהצעירה שלצדו!) הן החלק היחיד בסרטון שמסגיר את קיומם של חיים שוקקים בישראל שאינם בהכרח דתיים.

פרט לכך, מרקם החיים הממשי היחיד המופיע בסרטון, כזה הכולל פעולה בעולם או אינטראקציה בינאישית (מעבר לריקודי דגלים מבוימים, הנראים כחזרה גנרלית לטקס יום העצמאות של מירי רגב), ממוקם כולו על הרצף החרד"לי – הנחת תפילין של נערים בכותל המערבי, תפילות וריקודים בבית הכנסת וכמובן, מפגשים וחיבוקים במגוון רחב של וריאציות בין שם־טוב, מתנחלים, חרדים וחיילים.

שום דבר לאומי, ציוני או ישראלי

שם־טוב הצליח אפוא לסנתז תמצית מזוקקת של הנראטיב הפוסט־ציוני של הימין החדש, המחברת בטבעיות אין קץ בין מרכיביה הפופוליסטיים, החרדיים והחרד"ליים של קואליציית נתניהו: הכפפת הזהות הלאומית והאזרחית כאחת לפרשנות אורתודוקסית צרה ובדלנית של היהדות; מתק שפתיים "מאחד" שאינו אלא התבטלות תרבותית בפני המתנחלים והחרדים, המשמשת כדי להצדיק את זכויות היתר הפוליטיות שלהם; והעדפה גלותית של דימויים מיתיים מעורפלים, קלישאות וסמלים מופשטים על פני הישראליות החיה, הנושמת והממשית.

כמו המנהיג הנערץ עליו, גם הוא מתנכר לחלקי החברה הישראלית שאינם נכללים בזהות השבטית־מחנאית שבה הוא מתבצר; בורח לעיסוק חלול בסמלי עבר כתחליף להתמודדות עם הסוגיות הקריטיות ביותר לקיומו הלאומי של העם היהודי בהווה; ומציג את שיסוע האומה בתור איחויה. רק הולם, אם כן, שבשיר שכותרתו היא "אני יהודי אני ישראלי" והנושא את דגל האחדות, אין שום דבר לאומי, ציוני או ישראלי.

על ניר רייזלר

ניר רייזלר הוא עמית מחקר ולשעבר עורך המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון. היה ממקימי עמותת "70 פנים לציונות" ועורך אשמורת שלישית – כתב עת ציוני עכשווי.