ב-1 בספטמבר 2020, יום פתיחת שנת הלימודים תשפ"א, בישר העיתון "דה מרקר" כי הצורך ב"מהפכה" שתעביר סמכויות בתחום החינוך לרשויות המקומיות "נהפך לקונצנזוס במערכת החינוך, והוא מוסכם באופן עקרוני גם על שר החינוך, יואב גלנט". ואכן, בעיצומו של משבר הקורונה הוכיחו הרשויות המקומיות שהיכרותן העמוקה עם התנאים המיוחדים בסביבתן מאפשרת להן להציע פתרונות יצירתיים ללמידה מרחוק, בקפסולות ובמרחבים ציבוריים ומתווים מותאמים לחזרת מערכת החינוך לפעילות. רשויות מקומיות יכולות לסייע גם ביצירת שיתופי פעולה בין בתי ספר, שבלעדיהם יהיה קשה לעמוד במשימה של למידה גמישה, מגוונת ומתאימה לצרכים המקומיים. אז האם "קונצנזוס במערכת החינוך" הוא מה שנדרש כדי שיתרחש מה שהמליצו עליו לפחות שש ועדות לאומיות – העברת סמכויות מהשלטון המרכזי לרשויות המקומיות – ובכל זאת משום מה לא קרה עדיין, לפחות לא באופן רשמי ומתוכנן? והאם רצוי שמהפכה (וזו אמנם מהפכה) מסוג זה תתבצע דווקא תחת לחץ של מגפה ומתוך כישלונו המהדהד של המשרד משרד החינוך בטיפול במערכת שהוא מופקד עליה במהלכה? 

מאמר זה, המבוסס על שבע שנים של מחקר פעולה שערכנו, אני ועמיתים נוספים ממכון ון ליר, ברשויות מקומיות במעמד חברתי-כלכלי נמוך, אמנם תומך בחלוקה מחדש של סמכויות ותפקידים בין משרד החינוך לרשויות המקומיות. ואולם, הוא מציע לעשות זאת באמצעות בניית אמון, שיתוף פעולה ותמיכה במנהיגות מקומית – תהליכים שדורשים זמן, הסכמות ובעיקר רצון ונכונות לשינוי עמוק של התרבות הארגונית במשרד החינוך עצמו.