בחזרה לצומת שבו פנתה מערכת החינוך ימינה

באוקטובר 1991 מינה אותי שר החינוך דאז, זבולון המר (המפד"ל), לעמוד בראש ועדה לבחינת מצב לימודי היהדות בחינוך הממלכתי. את המינוי קיבלתי בעת כהונתי כרקטור אוניברסיטת חיפה, ובכתב המינוי לחברי הוועדה נכתב כי הוועדה תציע "הצעות בדבר המטרות והתפיסה, תוכניות הלימודים וכל יוזמה אחרת העשויה לקדם את החינוך היהודי בישראל. הוועדה תבחן ותתייחס בין השאר לתכני הלימוד, למסגרת הלימוד, למקצועות הלימוד, ולשיטות ההוראה וארגון המערכת".

בשיחה מקדימה בינינו, אמר לי השר כי הוא רואה בדאגה רבה את הירידה הנמשכת במעמדם של לימודי היהדות בכל דרגי החינוך, לרבות באוניברסיטאות ובמכללות להוראה. הוא הצביע על הניכור הקיים, לדעתו, כלפי לימודי היהדות בקרב תלמידי בתי הספר הממלכתיים, ועל הצורך לראות את החינוך בתחום לימודי היהדות כשילוב בין ידע לתודעה, ובין לימוד להזדהות.

וכך אכן עשתה הוועדה. היו בה 26 חברים, רובם אנשי ציבור ואקדמיה ומיעוטם אנשי משרד החינוך. הוועדה פעלה במשך קרוב לשלוש שנים. בתומן, לאחר ויכוחים ארוכים ומרים בין חבריה, הדו"ח שכתבה הוגש לשר החינוך, שבינתיים הספיק להתחלף; במקום המר מונה פרופ' אמנון רובינשטיין. שמו של הדו"ח היה "'עם ועולם' – תרבות יהודית בעולם משתנה", או בשמו המוכר יותר, "דו"ח שנהר".

כותרת הדו"ח הדגישה את הקשר שבין התרבות היהודית והאוניברסלית. אולם למרבה הצער, עם השנים, התוכנית שנבנתה על בסיס הדו"ח הפכה לכזו העוסקת ב"עם" בלבד ובהיבטים הדתיים־הלכתיים של היהדות, וזנחה את החלק השני של הכותרת – "עולם". משרד החינוך, תחת שרים שונים, הצהיר פעמים רבות על אימוצו של הדו"ח, אך מעולם לא יישם אותו באופן מלא. התוצאה היא בכייה לדורות. 

בסוף חודש מאי 2024, הרעיון של לימוד יהדות במערכת החינוך הממלכתית חזר בדלת האחורית, בדמות ועדה שהוקמה ל"הגות יהודית" במערכת החינוך, "במטרה לחזק את הלימודים בתחום", לשון ההודעה לעיתונות. אולם מבט אחד בעומדת בראשה, ח"כ גלית דיסטל־אטבריאן, חושפת את מעמדה, בסך הכל, בתור סידור עבודה. על כל פנים, היא מהווה הזדמנות טובה לחזור לעבר – לצומת שבו פנתה מערכת החינוך ימינה.

הפקרת החינוך הממלכתי

בראשית שנות המדינה הונהגו בישראל ארבעה זרמי חינוך שונים – הזרם הכללי, זרם העובדים, זרם המזרחי לציבור הדתי־לאומי והזרם של אגודת ישראל עבור החרדים. ב-12 באוגוסט 1953 אושר בכנסת חוק החינוך הממלכתי. החוק נועד לבטל את שיטת הזרמים בחינוך וליצור מערכת חינוך אחת לכל ילדי ישראל. אלא שמסיבות פוליטיות הוחרגו ממנו הזרמים הדתי והחרדי. 

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

כך, רק הזרם הכללי, שהיה מזוהה עם הציונים הכלליים, וזרם העובדים המזוהה עם מפא"י ומפ"ם, אוחדו. מנגד, זרם המזרחי הפך לזרם הממלכתי־דתי והזרם של אגודת ישראל שמר על האוטונומיה שלו במסגרת החינוך העצמאי של הציבור החרדי, זאת בעקבות הסכם הסטטוס־קוו בין בן־גוריון לאגודת ישראל. במילים אחרות, תוצאתו העיקרית, אם לא הבלעדית, של החוק היתה ביטול זרם העובדים וריכוז הציבור הלא־דתי כולו בחינוך הממלכתי.

ייתכן כי המחוקקים סברו כי הזרם המרכזי והמשמעותי בחיי החברה והתרבות בישראל יהיה הזרם הכללי, ואילו הזרמים האחרים יקטנו ברבות השנים או ייוותרו זניחים. אלא שההפך הגמור התרחש: החינוך האידאולוגי והפוליטי של הדתיים והחרדים התחזק מאוד, וכיום כמחצית מהתלמידים לומדים בו.

מנגד, הזרם הממלכתי נידון לניטרליות, לאַ־פוליטיוּת ולהתגוננות מתמדת מפני התערבויות חיצוניות. מצב זה מונֵע ממנו להדגיש את ערכיו הציוניים, ההומניסטיים והליברליים, שעה שהזרם הממלכתי־דתי, העצמאי בעמדותיו ובגישתו האידאולוגית, מחנך לעליונות יהודית ומחובר בגלוי לפוליטיקה של הימין הדתי – החל מסוגיות בגיבוש תוכניות הלימודים וכלה בהסעות מאורגנות להפגנות ימין.

החתירה לגיבוש זהות יהודית בקרב בני הנוער החילונים העסיקה את מערך החינוך ואת שרי החינוך במהלך השנים, עוד מתקופת היישוב, ועודנה מעסיקה אותם. אולם, במאמצם לגבש זהות שכזאת, כל שר חדש – והשרים במשרד החינוך מתחלפים בקצב מהיר – מבטל את החלטות קודמיו ומבקש להטביע את חותמו־שלו. חדשות לבקרים מוקמות ועדות מוועדות שונות המבקשות להתמודד עם תחלואי מערכת החינוך, ורובן מחמיצות את העיקר – לוודא כי החינוך הממלכתי יתאפיין בפתיחות למגוון דעות והשקפות, ביחס חיובי לזכויות האדם ולחיים דמוקרטיים, בזיקה לתרבות העולם, ובתפיסה המודעת לחילופי העתים ולתמורות ההיסטוריות.

יהודית והומניסטית

על הרקע הזה, 40 שנים לאחר שנחקק חוק החינוך הממלכתי, מונתה ועדת שנהר. העקרונות שעליהם המליצה כעקרונות מנחים להוראת מקצועות היהדות ולקירובם של התלמידים אליהם – כוחם יפה עד היום. בין היתר, המלצנו ללמד את מקצועות היהדות באופן שידגיש את אופיים ההומניסטי, ואת תולדות עם ישראל, יצירתו ותרבותו, כמכשיר מרכזי לסוציאליזציה לאומית ותרבותית של התלמידים. 

לשם כך, סברנו, יש לבנות את תוכנית הלימודים במקצועות היהדות סביב ארבעה צירים מרכזיים: תרבות יהודית־אוניברסלית, עברית, ציונות וארץ ישראל. המלצנו כי בכל תוכניות הלימודים ישולבו מקצועות היהדות עם המקצועות ההומניסטיים המקבילים: היסטוריה של עם ישראל לצד היסטוריה כללית, ספרות עברית לצד ספרות כללית, פילוסופיה יהודית לצד פילוסופיה כללית, וכך הלאה.

הרציונל מאחורי הדברים היה שמוטב להימנע מהצבת לימוד תולדות עם ישראל, יצירתו ותרבותו בהקשר של הסתגרות או הטפה, אלא ללמדן כחלק מהוויה תרבותית כוללת, המציגה את ייחודה של תרבות עם ישראל, תוך זיקה חיובית לתרבות העולם. כל זאת באמצעות מפגש עם מגוון היצירה היהודית של כלל העדות, התנועות והזרמים הפוליטיים, ההגותיים והתרבותיים השונים בעם היהודי. כך ייחשף התלמיד למגוון העשיר של התרבות והמורשת היהודית, לרבות יצירות מתקופת המקרא ועד ימינו, וכן לדרכי ביטוי אמנותיות וספרותיות מגוונות.

ולבסוף, סברנו, כי יש להדגיש את המטען הערכי החיובי של היהדות החילונית, שצמחה מתוך ההוויה היהודית המודרנית, ולא רק מזו העתיקה; הוויה הממזגת ערכים מתרבות ישראל ומתרבות העמים. לשם כך קבענו כי יש להכיר לא רק את היהדות האורתודוקסית אלא גם את הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי; כי יש לבטא את התכנים החדשים שקיבלו החגים בתרבות החיים הציונית והחילונית (כגון סדרי פסח בקיבוצים); ובהוראת החג, לדוגמה, לשים את הדגש על המשמעות הסמלית והערכית של החוויה הלאומית, החברתית והמשפחתית הגלומה בו – ולא על יסוד הטקס והמצוות בלבד.

זה בנוגע לַ"מה". אשר ל"איך", הדגשנו כי יש לחתור לבניית תהליך חינוכי המבוסס על לימוד, ביקורת ודו־שיח. כלומר, כזה שלא רק יעודד שינון ואפילו ניתוח, אלא גם יחתור להפנמה של ערכים אוניברסליים ויהודיים מתוך גישה פלורליסטית. תהליך שלא רק יציג את העבר, אלא גם יתרום להתמודדות, למעורבות ולבניית השקפת עולם נוכח אתגרי ההווה. עמדה חינוכית כזו, סברנו, עשויה לחזק את תחושת הזהות, ההשתייכות והאחריות של התלמידים לעתידם ולעתיד החברה הישראלית.

יישום מגמתי

כל זה טוב ויפה, ועל הנייר נשמע נהדר. אולם המלצות הוועדה, כאמור, לא יושמו. מה כן קרה? נולד מקצוע חדש במערכת החינוך הממלכתית בשם "תרבות יהודית־ישראלית" – תוכנית שמכירה אך ורק בסמכות ההלכה היהודית־אורתודוקסית. באמתלה של רצון לחזק ולהעמיק את הזהות היהודית־ציונית־ישראלית של מערכת החינוך הממלכתית ולחזק את תחושת השייכות של התלמידים בחינוך הממלכתי לעמם ולתרבותם – נוצרה תוכנית שמעלה על נס את ההסתגרות בתרבות היהודית, בבחינת "עם לבדד ישכון", ללא כל ראִייה של הזיקה בין העם לעולם. קברניטי משרד החינוך הצהירו כי "המשנה החינוכית העומדת בתשתית המקצוע נכתבה ברוח דו"ח ועדת שנהר". אך לא היא!

בשנת 2017 עתר "הפורום החילוני" נגד תוכנית "תרבות יהודית־ישראלית", על רקע הפרקים העוסקים ברצח ראש הממשלה יצחק רבין. התבקשתי אז להגיש חוות דעת על התוכנית. הסברתי כי "תוכנית הלימודים בתרבות יהודית־ישראלית על תכניה אינה תואמת את עקרונות היסוד שגובשו בדו"ח ועדת שנהר – והיא אף פועלת בניגוד להם. פרשנות מוטעית של דו"ח הוועדה הביאה ליצירת תוכנית לימודים שאין לה מקום במערכת הממלכתית". לצד זאת הצגתי רשימה ארוכה ומפורטת של הבדלים בין המלצות הוועדה לבין האופן שבו יושמו, כפי שנקבע על ידי משרד החינוך.

בראש ובראשונה, התוכנית החדשה נלמדת כמקצוע נפרד, בניגוד לקביעה בדו"ח הוועדה כי יש ללמד יהדות בתוך הקשר כללי – שכן, כפי שראינו לנגד עינינו כבר אז, הסתגרות מובילה לאי־ודאות, למחלוקות, לבורות ולקנאות, המהווים איום ממשי על החברה בישראל ועל סיכוייה לגבש תרבות המעניקה מרחב. באותה חוות דעת אף ציינתי כי רשימת המושגים והטקסטים שהוצעו בתוכנית החדשה מצביעה על שליטה כמעט מוחלטת של תכנים דתיים באוריינטציה אורתודוקסית, בניגוד מוחלט לדגש של הוועדה על ריבוי הפנים של הקיום היהודי.

בעיה ושמה לימודי יהדות

במהלך עבודתה, כל חברי הוועדה ראו בדאגה רבה את הירידה הנמשכת במעמדם של לימודי היהדות בכל רמות החינוך, לרבות במכללות להכשרת מורים ובאוניברסיטאות. חומרת מצבם של מקצועות היהדות אז – והמצב כיום אף גרוע יותר – באה לידי ביטוי בירידה הנמשכת במספר השעות המוקדשות להוראתם, במספר התלמידים המצטמצם הבוחרים להיבחן בהם בבחינות הבגרות המורחבות (שמעבר לבחינות החובה), במספר הסטודנטים הבוחרים ללמוד את הוראת מקצועות היהדות, ובקשיים בפיתוח תוכניות לימוד ודרכי עבודה חדשניות.

אחד מהיבטי עבודת הוועדה שהכעיסו במיוחד את המגזר הדתי היה הדגשתה כי המפתח לשינוי המצב חִייב את החזרת האחריות לקהילה שמקרבה באים תלמידי החינוך הממלכתי. בתחום הוראת מקצועות היהדות, הדבר צריך להתבטא בעיקר בהכשרת עתודת מורים ובהכנת תוכניות לימודים וחומרי למידה ההולמים את השקפת עולמו וערכיו של הציבור החילוני. 

המצב שבו, בשל מחסור במורים מתאימים, מוֹסרת החברה את חינוך בניה ובנותיה בקבלנות למי שמוכן לעסוק בכך (כמו בנות דתיות בשירות לאומי) – גם אם כוונותיו סותרות בעליל את האמונות והדעות הרווחות באותה החברה – הוא בלתי תקין בעליל, ועלול להביא להתנגשות בחייהם של התלמידים. כך, למשל, הניסיון להטיף לתלמידים חילונים צעירים על חשיבות שמירת השבת וקיום המצוות השונות מביא לעתים לידי כך שהתלמידים ידרשו מהוריהם למלא אחר הטפות המורים הדתיים או בנות השירות הלאומי – שאגב כלל לא הוכשרו להוראה.

עקב אכילס של החינוך הממלכתי

מערכת החינוך הישראלית מפוצלת, כאמור, לזרמים. הזרם הממלכתי־דתי (שבו מורים חילונים אינם יכולים ללמד) והזרם העצמאי־החרדי, מאופיינים על פי זיקתם למערכת תרבותית כוללת והם סרים לְמַרוּת רוחנית וקהילתית ברורה. בניגוד לכך, הזרם הממלכתי כולל תלמידים ומורים בעלי השקפות מגוונות: החל מחילונים וכלה במסורתיים. הציבור מעדיף שבית הספר יהיה פתוח למגוון דעות, גם אם הוא רואה עצמו מחויב לאוריינטציה כזאת דווקא (נאמר חילונית) ולא אחרת (נאמר מסורתית).

הפלורליזם העקרוני הזה של החינוך הממלכתי והצורך המתמיד להתמודד עם זרמי מחשבה והשקפות עולם מגוונים, לצד מחויבותו לנטוע בתלמידים תחושת זהות והשתייכות לאומית, טומנים בחובם מתח פנימי הבא לידי ביטוי בעיקר בהוראת מקצועות היהדות. שכן, זו הזירה הטבעית שאליה מגיעות הגישות השונות, ומתמודדות ביניהן – בין שעל ידי הוראת נראטיב היסטורי מסוים ולא אחר, בין שעל ידי הוראת סט ערכים מסוים ולא אחר, ובין שעל ידי הוראת מהלך תיאורטי מסוים ולא אחר.

אולם, מתח זה, שהוא גורם מתסיס ומפרה ביסודו, הביא לעתים את אלה שניווטו את בית הספר הממלכתי להעדיף להשתחרר מן המחלוקות הערכיות והחינוכיות הכרוכות בהוראת תולדות עַם ישראל ותרבותו על ידי התעלמות וטשטוש. התוצאה של פתרון הרסני זה היתה רדידות ואדישות מצד התלמידים. שהרי ההתמודדות עם מחלוקות מעין אלה בכלים דמוקרטיים, מתוך כבוד וסובלנות לדעות השונות ותוך נכונות לקבל את החדש והשונה, היא בעצם מהותו של התהליך החינוכי בבית הספר הממלכתי.

המשבר במערכת החינוך הממלכתית, ואולי עצם הגיוון במערכת זו, גרמו לכך שאין בה עוד עיסוק בשאלות של זהות וערכים. מערכת החינוך הממלכתית מקבלת יותר ויותר את תפיסת היהדות אך ורק כדת, ולא כתרבות, כמסורת וכזהות, ובכך הפכה את היהדות לנושא מפלג ולא מאחד. התקווה שהיתה, כי הזהות היהודית תהא בסיס משותף בעבור רוב תלמידי החינוך הממלכתי, נגוזה. אנו עדים היום להעמקת התפיסה הדתית־אורתודוקסית המעוררת ניכור בקרב הורים רבים ומקטינה את אמון הציבור החילוני במערכת החינוך הממלכתית.

דרושה: מהפכה

זה היה המצב עוד לפני הקמת ממשלת נתניהו השישית, שהושבעה בסוף 2023. הוא איננו תקף יותר. המלחמה שהממשלה הכריזה עם הקמתה לא היתה רק על מערכת המשפט אלא גם על מערכת החינוך. היא מתנהלת באמצעות מיסיונרים דתיים (מאורית סטרוק ועד אבי מעוז) הנחושים להיכנס ולפקח על בתי הספר הממלכתיים; רוחות של השתקה מרחפות מעל מורים ביקורתיים ומאז תחילת מלחמת "חרבות הברזל" גם מעל למורים ערבים; תעדוף מובהק בתקצוב לחינוך חרדי פרטי שלא מקנה לתלמידיו כלים חיוניים להצלחתם בחיים (ועושה זאת בניגוד גמור לקונסנזוס יוצא הדופן בנושא, מצד אנשי חינוך וכלכלה); והיעדר גיבוי מוחלט לחינוך הממלכתי ולציבור שלומד בו מצד שר החינוך יואב קיש, שלוקח חלק פעיל בפירוקה של מערכת החינוך במקום להגן עליה.

אין ספק כי חלום ועדת שנהר להעמקת החינוך היהודי ולראיית היהדות כתרבות – נגוז. כל כך רחקנו מהמשאלות, השאיפות והתוכניות הפלורליסטיות, והמצב כעת גרוע בהרבה מכפי שיכולנו בכלל לדמיין לפני 30 שנה. במידה רבה, אדישות הציבור השולח את ילדיו לבתי הספר הממלכתיים היא שתרמה לחולשת החינוך הממלכתי, שנעשה מדולל מערכיו ונתן לעמדות ולגופים דתיים שונים לחדור לתוכו. כדי להציל את לימודי היהדות ואת החינוך הממלכתי בכלל, תידרש לא פחות ממהפכה.

על פרופ' (אמריטה) עליזה שנהר

לשעבר רקטור אוניברסיטת חיפה, שגרירת ישראל ברוסיה ונשיאת מכללת עמק יזרעאל. חוקרת התרבות היהודית.