מאז 2003 מפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה בסוף כל שנה אזרחית את דו"ח מדד הדמוקרטיה לשנה שהסתיימה. הדו"ח מציג תמונה פנורמית של תפקודם הדמוקרטי של השלטון והחברה בישראל – למשל, תמיכה בערכי היסוד הדמוקרטיים והערכת יישומם, ניקיון הכפיים או מידת השחיתות של בעלי תפקידים ומוסדות, עמדות כלפי "אחרים" בחברה ועומק השסעים הבין-מגזריים, הערכת מידת הסולידריות החברתית ועוד. ואולם מדי שנה, העניין הציבורי והתקשורתי מתרכז בנתון אחד בלבד מכל השפע הזה: מידת השינוי שחל (או לא חל) בהשוואה לשנה הקודמת ברמות האמון של הציבור הישראלי למגזריו במוסדות המרכזיים בדמוקרטיה הישראלית – צה"ל, בית המשפט העליון, נשיא המדינה, המשטרה, התקשורת, הממשלה, הכנסת והמפלגות הפוליטיות. העליות (הנדירות) והירידות (השכיחות יותר בשנים האחרונות) ברמות האמון הנמדדות בקביעות נבחנות בזכוכית מגדלת בתקשורת ועל ידי בעלי תפקידים ציבוריים, כאילו הן נייר הלקמוס האולטימטיבי למצב הדמוקרטיה הישראלית, בשעה שממצאים אחרים – חלקם מורכבים, מעמיקים וחשובים לא פחות – זוכים להתייחסות פחותה. 

העניין הרב בשיעורי האמון בשלטון אינו ייחודי לישראל. המושג עמד בעשורים האחרונים במוקד מחקרים תיאורטיים ואמפיריים רבים, שהמשותף לכולם הוא השאלה מדוע האמון הפוליטי של הציבור נמצא בירידה מתמדת, בעיקר בממשלים דמוקרטיים. ואולם התברר כי עוד בטרם ניגשים לנסות ולהשיב על שאלה ספציפית זו צצה בעיה מקדמית: מושג האמון הפוליטי, או האמון בשלטון, הוא חמקמק ביותר, ולא נמצאה לו עד היום הגדרה מוסכמת. הבעייתיות מתגלה יפה בהגדרה הכללית מאוד הבאה, הלקוחה מספרו של חוקר מדע המדינה טום ואן דר מיר ונועדה לעקוף את הבעיה: על פיה, אמון פוליטי הוא "תמיכת האזרחים במוסדות הפוליטיים, כגון ממשלה או פרלמנט, במצב של חוסר ודאות או פגיעות לפעולות של מוסדות אלה". ואולם, האמנם אמון ותמיכה כרוכים זה בזה? ואולי אפשר להאמין בלי לתמוך או לתמוך בלי להאמין? במשך שנים שלטה במחקר התפיסה שרמת האמון ומידת התמיכה בערכים דמוקרטיים אינן בהכרח קשורות זו בזו, כלומר – ייתכן אמון נמוך אבל תמיכה גבוהה בערכי הדמוקרטיה ולהיפך, אמון גבוה ותמיכה קלושה בערכים אלה. ואולם לאחרונה התחילו חוקרים להצביע על התופעה המכונה בפיהם "נסיגת הדמוקרטיה", שטוענת לקשר הדוק יותר בין שני המשתנים הללו, או במלים אחרות, הירידה באמון קשורה גם בשחיקת התמיכה בערכי הליבה הדמוקרטיים ומדובר בסובב ומסובב. עם זאת, כאשר עוסקים באמון פוליטי, ובמיוחד כאשר העיסוק הוא אמפירי ולא הגותי, מתחילים מנקודת מוצא לא נוחה בגלל היעדר הגדרה מוסכמת, לא כל שכן מדדים מדויקים ומוסכמים לתופעה.

אין חולק על כך שדמוקרטיה ואמון בשלטון הולכים יד ביד, שהרי רעיון "האמנה החברתית" העומד בבסיס השיטה הדמוקרטית בנוי על ויתור מרצון של האזרחים על האוטונומיה שלהם לפעול כטוב בעיניהם כיחידים על בסיס אמון בהתחייבות של הנציגים הנבחרים לדאוג ולפעול לטובת הכלל. כפי שניסח זאת חוקר מדע המדינה דייוויד איסטון, "קיומו של אמון פירושו שהחברים [בקהילה הפוליטית, ת"ה] מרגישים שהאינטרסים שלהם יטופלו כראוי גם אם השלטונות יהיו תחת בקרה ופיקוח מזעריים". אפילו אם משתחררים מהתפיסה הטהרנית ואולי אפילו הנאיבית במקצת שאמון הוא תכונה אימננטית ובלעדית למשטרים דמוקרטיים, הרי אין כמעט חילוקי דעות על כך שאמון הוא משתנה קריטי במצבים של אי-ודאות וסכנה קולקטיבית, כמו בעת הזאת, כשמגפת הקורונה משבשת את סדרי החיים ומאיימת על הגוף והנפש. 

מחקרים מוכיחים כי מידת האמון הפוליטי שהאזרחים רוחשים לשלטון קובעת את מידת הנכונות שלהם לשתף פעולה עם הרשויות, מה שבתורו משפיע על הסיכוי למזער נזקים, ובמקרה של הקורונה – להקטין את שיעור התמותה. כך, במאמר שפורסם באוקטובר 2020 בכתב העת "Foreign Affairs", קובעים הכותבים בוליסקי, קרוסבי וקלרנן כי בתקופה של מגפה – במיוחד בחברות חופשיות שבהן הדברים נעשים במידה מינימלית של כפייה או שימוש בכוח כדי לאלץ את הציבור לעשות מעשה, כדי שהשלטון יצליח לשכנע את האזרחים לנקוט צעדים שנועדו להגן על עצמם מעצמם הם חייבים לרחוש לו אמון. לדבריהם, הפערים ברמת האמון בין האזרחים לשלטונות וכמעט הם בלבד – לא המגדר של העומד או העומדת בראש המדינה, לא עומק הפערים החברתיים-כלכליים ואפילו לא המוכנות המערכתית לפרוץ מגפה – מסבירים את ההבדלים בשיעורי התמותה מנגיף הקורונה במדינות השונות. שיעורי האמון השונים הם המשתנה המסביר הטוב ביותר ליכולות היחסיות של ממשלות שונות להביא את אזרחיהן לפעול כנדרש בנסיבות השעה: נטילת ידיים תכופה, עטיית מסיכות, ריחוק חברתי, בידוד, דיווח על חולי וכיוצא באלה. 

ואולם, ממשלות חייבות "להרוויח" את אמון הציבור: הוא יהיה גבוה כאשר האזרחים מעריכים כי המידע הנמסר להם על ידי השלטון הוא אמין ומלא וכי המופקדים על הנושא עושים כל שלאל ידם כדי לסייע רפואית למי שנדבקו במחלה או נפגעו ממנה באופן אחר ותהליכי קבלת ההחלטות הם שקופים כך שאפשר לעקוב אחריהם. על-פי המחקר, הרבה מאוד תלוי בשאלה מי מוסר לציבור את המידע וכיצד. הבעיה היא שלעתים לא נדירות תיאוריות קונספירציה ומאבקים פוליטיים בצמרת הפוליטית מונעים יצירת שרשרת אמון כזאת או מחבלים באמון הקיים. כתוצאה מכך, האזרחים אינם מיישמים את הדרישות הרפואיות והמגפה מתפשטת במהירות, כפי שאירע, למשל, בכמה ממדינות אפריקה בעת השתוללותה של מגפת האבולה באמצע העשור הקודם. מחקרים שנעשו על מגפה זו הראו כי באותן מדינות אפריקאיות שהשלטון עשה את מה שנחוץ כדי "להרוויח" את אמון הציבור המגפה לא התפשטה במהירות או נבלמה בעודה באיבה, ולהיפך – במקומות שבהם השלטון לא פעל על פי הקווים שלעיל, האבולה התפשטה כאש בשדה קוצים והפילה חללים רבים. אמון הוא מצרך חשוב בהנעת אזרחים לפעולה גם במשטרים סמכותניים, משום שגם בהם שימוש בכוח אינו ברירת המחדל המועדפת. 

רמת האמון הפוליטי חשובה במיוחד כשמדובר באיום לא מוכר וכשהאוכלוסייה אינה תופסת עצמה כחשופה אליו במיוחד. כך במערב, שזה שנים רבות לא נחשף למגפה המונית, המודעות הציבורית לסכנות שבפנדמיה כמו גם לאמצעי ההגנה נגדה היתה עוד בתחילת 2020 נמוכה. מרגע שנודע כי צעירים פגיעים פחות לקורונה, בני שכבה גילית זו צייתו פחות להוראות הבריאות, וכך היה גם בתקופה מסוימת בקרב החברות החרדית והערבית בישראל, שבהן אמנם היה שיעור הדבקה גבוה אבל שיעור תמותה נמוך בשל הממוצע הגילי הצעיר. פרדוקסלית, אפוא, נמצא שגורמים הנחשבים משפיעים על ההצלחה בהתמודדות עם הקורונה, כמו שלטון דמוקרטי לא פופוליסטי, נשים בצמרת, פערים חברתיים-כלכליים קטנים, רמת אמון בין-אישית גבוהה ואפילו רמת מוכנות גבוהה למגפה – אינם קשורים באופן הדוק לשיעור התמותה. הגורם האחד שכן נמצא בעל השפעה חד-משמעית על שיעור התמותה היה האמון בשלטונות, שבעקבותיו אנשים צייתו יותר להוראות. 

תחושת סכנה גוברת

השיח הציבורי הרווח אמנם מציג את ירידת האמון כתופעה של העת האחרונה, ואולם, לאמיתו של דבר הנושא עמד במרכז של עיון מחקרי מאמצע שנות ה-70, כלומר, כבר לפני כמעט 50 שנה. כבר אז הופיעו עדויות לכך שהיסודות של הדמוקרטיות הליברליות – שנדמו משגשגות ויציבות אחרי מלחמת העולם השנייה – החלו להיסדק, ובכללן גם האמון בהנהגות הפוליטיות. הנושא לא זכה לתשומת לב ציבורית רחבה מעבר לחוגים המקצועיים, שכן השחיקה היתה אטית ולא לוותה בדרמה גדולה – בניגוד לאופן שבו התפתחו הדברים בעשור האחרון, עם התרחבות הסדקים במשטרים הדמוקרטיים ועליית המשטרים המכונים פופוליסטיים. 

מכון המחקר האמריקני Pew פירסם לאחרונה שני דו"חות בנושא (באפריל 2019 ובספטמבר 2020) רמת האמון בממשל האמריקאי בפרספקטיבה של זמן (המאמר מ-2019 מתייחס לשנים 2019-1958). דו"חות אלה מראים בבירור שרמת האמון הפוליטי בארצות הברית נמצאת בשפל מתמשך מאז אמצע שנות ה-70. כיום, בהמשך ישיר ובלי שינוי כמעט בהשוואה לשיעור האמון בתקופת כהונתו של הנשיא ברק אובמה, רק לכחמישית מהציבור האמריקאי יש אמון בכך שוושינגטון תעשה את "הדבר הנכון" כמעט תמיד או תמיד, בהשוואה לכמעט שלושה רבעים שבטחו בה בשלהי שנות ה-50. ושוב, כדי להאיר מכיוון אחר את חמקמקותו של המושג "אמון פוליטי", מצאו החוקרים של Pew כי בתחומים לא מעטים הערכת הביצועים של הממשל אינה גרועה כלל ועיקר ואפילו טובה – ובכל זאת, האמון הציבורי הולך ויורד. כך, למשל, 72% מהנשאלים בסקרים של השנים האחרונות קבעו כי הממשל האמריקאי מצליח לשמור על ארצות הברית מפני מתקפות טרור, 62% העריכו בחיוב את התמודדותו עם אסונות טבע ובהבטחת אספקת מזון ורפואה בטיחותיים, ו-54% העריכו כך את תפקוד השלטון בנוגע לחיזוק הכלכלה והתשתיות. במלים אחרות, נמצא קשר חלש למדי בין רמת האמון ובין הערכות הביצוע של השלטון.

לעומת זאת, נמצאו הבדלים עמוקים במידת האמון על פי הזדהות מפלגתית: מצביעי המפלגה הדמוקרטית היו במשך כל תקופת המדידה יותר ביקורתיים ובממוצע בעלי אמון נמוך יותר בממשל מאשר מצביעי המפלגה הרפובליקאית. כמו כן, ניכרו עליות בשיעורי האמון של מצביעי שתי המפלגות כאשר נבחר נשיא השייך למפלגה שבה תמכו, אבל לרוב במשך הכהונה נשחק האמון בשלטון גם בקרב מצביעי מפלגתו של הנשיא. למעשה, אומרים מחברי הדו"חות, הרגש השכיח ביותר בציבור – שוב, באופן שיטתי יותר בקרב הדמוקרטים מאשר בקרב הרפובליקאים – לא היה כעס על הממשל אלא תסכול, שכן כאמור ההערכה הרווחת היא שהמדינה יכולה לעשות כמעט הכל אם תרצה בכך. במלים אחרות, כגובה הציפיות כך גובה התסכול ומידת השחיקה באמון.

תרשים 1: אמון הציבור בממשל הפדרלי בארצות הברית 2020-1958

[תרגום: רמת האמון של רפובליקנים בממשל הפדרלי גדלה מאז תחילת כהונתו של הנשיא טראמפ]

גם בישראל מדובר רבות בשנים האחרונות בסוגיית נסיגת הדמוקרטיה ובבעיית האמון הנשחק של הציבור במערכת הפוליטית. השיח הזה התגבר מאוד עם החרפת משבר הקורונה, ובמיוחד על רקע גילויי המחאה השונים שהחלו באביב 2020, שרוב המשתתפים בהם הם יהודים חילונים מצביעי מפלגות מרכז-שמאל מהמרכז החברתי-כלכלי, והתגובות אליהם מהעבר האחר של הקשת הפוליטית. במקביל לשיח בעניין התחזקה בשנים האחרונות התחושה כי הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בסכנה חמורה. 

תרשים 2: מסכימים שהדמוקרטיה הישראלית נמצאת בסכנה חמורה (%, כלל המדגם, על פי שנים)*

• מקור: מדדי הדמוקרטיה הישראלית, 2017-2020 (אוקטובר), המכון הישראלי לדמוקרטיה

ואולם,  כפי שראינו לעיל בנוגע לשוני בין המחנות הפוליטיים בארצות הברית, עוצמת התפיסה שמדובר בסכנה חמורה שונה בקרב שלושת המחנות הפוליטיים בישראל (שמאל, ימין, מרכז), אם כי בכולם – מטעמים שונים ואף סותרים – ניכרת בחודשים האחרונים התחזקות של תחושת הסכנה. למשל, באוקטובר 2020 הרגישו שהדמוקרטיה הישראלית בסכנה חמורה 85.5% ממי שמיקמו עצמם בשמאל (עלייה מ-84% ביוני 2020), 71% ממי ששייכו עצמם למרכז (עלייה מ-63% ביוני) ו-39% ממי שהגדירו עצמם ימין (עלייה מ-35% ביוני). באופן שיטתי, תחושת הסכנה לדמוקרטיה חזקה יותר בציבור הערבי מאשר בציבור היהודי (באוקטובר 2020, הפער היה 54.5% בציבור היהודי לעומת 67% בציבור הערבי).

גם שיעור האופטימיים בנוגע לעתיד השלטון הדמוקרטי בישראל ירד בשנה וחצי האחרונות, ונכון לאוקטובר 2020 הוא עומד על מעט יותר משליש בלבד. 

תרשים 3: שיעור האופטימיים בנוגע לעתיד השלטון הדמוקרטי בישראל (%, כלל המדגם)*

• מקור: סקרי מדד הקול הישראלי, המכון הישראלי לדמוקרטיה

גם בשאלה זו ניכרו הבדלים גדולים בין המחנות הפוליטיים: באוקטובר 2020, בשמאל רק 12% אמרו כי הם אופטימיים בנוגע לעתיד השלטון הדמוקרטי במדינה בהשוואה ל-21% במרכז ו-56%(!) בימין. לכך יש להוסיף את העובדה שגם אם לא מדובר לעת עתה בעמדת רוב, תחושה שכיחה למדי בשנים האחרונות היא ש"לא משנה עבור מי מצביעים, המצב לא משתנה", וגם היא משקפת ספקנות ביחס לעתיד המערכת הדמוקרטית. 

תרשים 4: מסכימים שלא משנה עבור מי מצביעים, זה לא משנה את המצב (%, כלל המדגם)

גם בשאלה זו יש הבדלים בין המחנות הפוליטיים השונים. אולי בהשפעת השהות הארוכה שלהם באופוזיציה, ובוודאי ההתנסות המכאיבה אחרי הבחירות האחרונות עם הצטרפות "כחול לבן" לממשלת נתניהו, השמאל והמרכז מגלים סקפטיות רבה יותר כלפי השיטה, ושיעורים גבוהים יותר בקרב מי שמזהים עצמם כממוקמים בשני מחנות אלה תומכים באמירה המטשטשת הבדלים בין ההעדפות האלקטורליות וסבורים כי אין זה משנה עבור מי מצביעים, המצב לא משתנה (באוקטובר 2020: שמאל – 42%, מרכז – 48%, ימין – 32%).

מכה לבית המשפט העליון

כל הנתונים שהובאו לעיל כרקע לדיון באמון הפוליטי בישראל אינם מבשרים טובות. ואכן, שיעורי האמון במוסדות הפוליטיים בישראל אינם מעודדים כבר לא מעט זמן והם נעשו גרועים עוד יותר בחודשים האחרונים, בדומה למצב בלא מעט מדינות אחרות במערב. מן התרשימים שלהלן, המבוססים על סקרי מדדי הדמוקרטיה השנתיים שמפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה והמתייחסים רק למוסדות הפוליטיים (בישראל, כמו בדמוקרטיות מערביות רבות אחרות, האמון בגופים הפוליטיים הנבחרים הוא נמוך מאשר בגופים המקצועיים – צבא, משטרה וכדומה – ואף נמוך באופן אבסולוטי), אפשר להסיק כמה מסקנות כלליות. ראשית, יש יציבות במדרג האמון במוסדות שבהם מדובר. בכל המדידות הן אצל היהודים והן אצל הערבים (אם כי במידות שונות) האמון בבית המשפט העליון היה תמיד הגבוה ביותר. בציבור היהודי – שרמות האמון שלו לאורך זמן במוסדות השונים יציבות יותר מאשר אלה של הציבור הערבי – המפלגות ממוקמות תמיד בתחתית והכנסת והממשלה שלובות זו בזו בתווך בין המפלגות ובין בית המשפט העליון. בקרב הציבור הערבי, הכנסת, הממשלה והמפלגות שלובות זו בזו בסבך הנמצא כולו תמיד מתחת לבית המשפט העליון. 

היציבות במידת האמון בכל מוסד נמוכה יותר בהשוואה ליציבות המדרג. החל באמצע העשור הקודם מדדנו שחיקה מתמשכת באמון בכל ארבעת הגופים הללו (וגם באחרים), אבל הנפילה הגדולה חלה באמצע 2020. כשמדובר בציבור היהודי, בבית המשפט העליון הירידה היתה ב-10% בתוך חמישה חודשים (מ-52% ביוני ל-42% נותני אמון באוקטובר). בציבור הערבי, הנפילה בפרק הזמן הקצר הזה היתה כפולה מאשר בציבור היהודי: מ-60% ל-40%. בנוגע לציבור היהודי, יש להניח שהדבר נובע מהניסיונות החוזרים ונשנים של ראשי השלטון להוכיח כי בית המשפט העליון חורג מתחומי סמכותו ומשרת אג'נדות פוליטיות שמאליות – מסר שלטוני שמטבע הדברים הידהד הרבה יותר בימין. פילוח הממצאים על פי מיקום עצמי במחנה פוליטי זה או אחר מראה כי בשמאל עדיין יש רוב (68%) הרוחשים אמון לבית המשפט העליון, במרכז – יש למאמינים רוב קטן (54%), ובימין רק 30% נותנים כיום אמון במוסד דמוקרטי מרכזי זה. הירידה החדה באוקטובר באמון הציבור הערבי בבית המשפט העליון היא ככל הנראה תוצאה של מספר גדול של התבטאויות בתקשורת בשפה הערבית נגדו. נוכח הניכור העמוק של הציבור הערבי כלפי המדינה, ניתן להניח שאין זו תוצאה של הביקורת על בית המשפט העליון מצד בכירי הממשלה.

כשמדובר בירידת האמון בכנסת ובממשלה, הסיבה לכך היא ההערכה הציבורית הנמוכה של תפקוד שני הגופים הללו בהקשר של משבר הקורונה, של איכות אנשי הציבור המכהנים בשני המוסדות הללו וכמובן נושא השחיתות בצמרת הנמצא בלב סדר היום הלאומי זה שנים אחדות. האמון של הציבור היהודי בכנסת ירד בכ-10% בחודשים האחרונים ובממשלה – בכ-4%. המפלגות נתפסות כגופים אנכרוניסטיים, בלתי-מתפקדים ומושחתים, והאמון בהן בציבור היהודי ירד בכ-3% בחודשים האחרונים. לכאורה מדובר בירידה קטנה, אלא שכאן פועל "אפקט הרצפה" (מצב ירוד מלכתחילה) המקטין את האפשרות לירידה חדה יותר. גם בציבור הערבי, שאמונו במפלגות (ובעצם במפלגה שזכתה במרבית קולותיהם של המצביעים הערבים – הרשימה המשותפת) הוא לרוב גבוה יותר מזה של הציבור היהודי, נרשמה בחודשים אלה ירידה חדה – מ-30% ביוני ל-14% באוקטובר, כנראה בשל האכזבה מאופן ההתנהלות בעת האחרונה של חברי הכנסת הערבים, שזכו בעבר לתמיכה גבוהה יותר מאשר חברי הכנסת היהודים.

תרשים 5: נותנים הרבה או די הרבה אמון בכל אחד מהמוסדות, 2003-2020 (%, יהודים)

תרשים 6: נותנים הרבה או די הרבה אמון בכל אחד מהמוסדות, 2003-2020 (%, ערבים)

מאמינים לרופאים

בגל הראשון של מגפת הקורונה, במחצית הראשונה של 2020, הציבור הישראלי היה אולי מפוחד אבל גם משוכנע כי אפשר יהיה להתגבר על האיום בשיטת "זבנג וגמרנו" וכי הצעדים המקדימים החמורים שהממשלה בהנהגת נתניהו נקטה נחוצים ונבעו מחשיבה מושכלת. ואולם, התסכול האזרחי הלך וגבר ככל שנקפו הימים והתברר כי האתגר הרפואי מתמשך, המדיניות אינה מושכלת – כלומר, אינה מבוססת על מומחיות מדעית, אינה שיטתית ואינה מיושמת באופן שוויוני כלפי כל מגזרי האוכלוסייה – והשיקולים מאחורי ההחלטות השונות והגזירות שהונחתו על הציבור חדשות לבקרים והשתנו באותה מהירות אינם שקופים או מובנים מאליהם. כפי שמראה התרשים שלהלן, בין ראשית הגל הראשון במרץ-אפריל 2020 וראשית הגל השני של התפרצות המחלה באוגוסט-ספטמבר חלה ירידה משמעותית מאוד בשיעור האופטימיים בנוגע ליכולת ההתאוששות של ישראל ממשבר הקורונה.

בדיקה "צפופה" כרונולוגית של אמון הציבור בגורמים שהיו אמונים על הטיפול במשבר הקורונה מראה כי ראש הממשלה, שבתחילת הדרך זכה לאמון של יותר ממחצית הציבור, איבד במשך הזמן יותר ממחצית משיעור המאמינים בו. 

תרשים 8: נותנים אמון בראש הממשלה נתניהו בהקשר של תפקודו במשבר הקורונה (%, כלל המדגם)

פילוח של האמון בראש הממשלה על פי מיקום עצמי על הרצף החרדי-חילוני העלה כי שיעור החילונים שנתנו בו אמון לאורך הדרך היה תמיד הנמוך ביותר, ולכן גם הכרסום באמון של מגזר זה היה יחסית מתון יותר. לעומת זאת, ניכרת התרסקות של ממש באמון בראש הממשלה בציבור החרדי, שבתחילת הדרך שם את מבטחו בנתניהו בשיעורים הגבוהים ביותר.

תרשים 9: נותנים אמון בראש הממשלה נתניהו בהקשר של תפקודו במשבר הקורונה (%, יהודים, על פי מיקום עצמי על הרצף חרדי-חילוני)

בתוך חודשיים-שלושה מתחילת המשבר חלה גם ירידה חדה במידת האמון בשר הבריאות הקודם, יעקב ליצמן, משום שהוא נתפס כמי שלא דאג לטובת כל הציבור אלא לטובת המגזר החרדי. שר הבריאות שהחליף אותו, יולי אלדשטיין, לא קיבל כמעט ימי חסד – הוא התחיל ונשאר עם שיעור אמון ציבורי נמוך בתפקודו בהקשר של משבר הקורונה. ממצא מעניין במיוחד נוגע לגורמי הרפואה והכלכלה המקצועיים:  גורמי הרפואה תמיד זכו ביותר אמון (למעשה, זהו הגורם הממשלתי שזכה לאמון הרב ביותר בכל מדידה ומדידה) מאשר גורמי הכלכלה המקצועיים. ועם זאת, בשני המקרים היתה בקיץ ירידה חזקה באמון הציבור בהם.

תרשים 10: נותנים אמון בגורמי הרפואה ובגורמי הכלכלה המקצועיים בממשלה בהקשר של תפקודם במשבר הקורונה (%, כלל הציבור)

כפי שנאמר בתחילת המאמר, כאמור, קיים קשר הדוק בין אמון הציבור בשלטון ובין נכונותו למלא אחר ההוראות שנועדו למנוע הדבקה בקורונה. בהיעדר אמון גם רמת הציות נמוכה. ואכן, ככל שחלף הזמן וגבר התסכול מאופן קבלת ההחלטות, הנכונות של חלקים גדולים בציבור הישראלי למלא אחר הוראות השלטון הלכה ופחתה – בעיקר בכל הנוגע לריחוק חברתי, עטיית מסכות, סגירת עסקים ומקומות בילוי וביצוע בדיקות ודיווח לצרכים אפידמיולוגיים. ובכל זאת, היו מחקרים שמצאו כי הציבור לא מיהר להפר את ההוראות גם כאשר רמת האמון שלו בהנהגה היתה כבר נמוכה מאוד. כך, מחקר שנעשה באוניברסיטת חיפה העלה כי קיים פער בין הירידה באמון הציבור והציונים הנמוכים להתמודדות הממשלה עם משבר הקורונה ובין מוכנות גבוהה לציית לממשלה. מי שביצעו את המחקר הראו כי נתונים אלה חצו סקטורים ומאפיינים דמוגרפיים וכלכליים: יותר מ-70% מהציבור נתנו הערכה נמוכה לביצועי הממשלה במאבק בקורונה אך למרות זאת, כ-80% מהנשאלים אמרו כי הם מוכנים לנהוג על פי הנחיות הממשלה.

היו גם מחקרים שהצביעו על כוונות ציות מעט נמוכות יותר: כך, בסקר "ישראל בימי קורונה" שערכנו באוגוסט האחרון שאלנו שאלת השלכה: "אם יוכרז על סגר מלא, לדעתך, איזה חלק מהציבור יציית להנחיה שלא לצאת מהבית?" התברר כי הציבור היה חצוי: 48% השיבו כולם (42%) או הרוב (6%) ואילו 49% השיבו כמחצית (31%), מיעוט (16%) או אף אחד (2%). וגם כאן נמצא קשר מובהק (אם כי לא חזק מאוד) בין האמון בראש הממשלה ובין הערכת ציות גבוהה: כך, מבין מי שהיה להם אמון בראש הממשלה, 59% ענו שהרוב או כולם יצייתו להוראת סגר שני לעומת 43% בלבד ממי שלא היה להם אמון.

חוסר אמון פוליטי יכול להביא לכמה תוצאות: להתכנסות פנימה של הציבור והימנעות מעיסוק פוליטי, למחאה ציבורית ואף לעזיבה של המדינה (בסקר שנערך באוקטובר 2020 היתה עלייה של 50% בהשוואה ל-2019 בשיעורם של מי שאמרו שהיו מוכנים להגר מישראל למדינה מערבית אילו היו מקבלים אזרחות זרה – 20% לעומת 13%). ככל שהתברר שהקורונה אינה נעלמת והתעוררו ספקות בציבור בנוגע לשיקולים העומדים מאחורי החלטות השלטון (באוקטובר 55% מהציבור סברו כי ההחלטה להטיל את הסגר השני נבעה יותר משיקולים פוליטיים מאשר משיקולי בריאות), כך הלכו והתרבו המחאות נגד ראש הממשלה ומדיניות הממשלה. גם צורות המחאה הלכו והתגוונו וטווח הגילאים של המוחים התרחב. שאלה מעניינת היא איזו פרשנות ניתנת למחאה, הזוכה לכיסוי רחב בתקשורת וברשתות החברתיות, אם כי לעת עתה לא היו לה השלכות פוליטיות מעשיות. באוקטובר 2020 רוב הציבור (57%) העריך כי ההתנגדות הפוליטית לנתניהו היא המניע העיקרי של משתתפי ההפגנות ברחבי הארץ. רק כשליש סברו כי המניע העיקרי למחאה הוא כלכלי. כיוון שזו הפרשנות הרווחת, אלה שאין להם אמון בראש הממשלה ובמדיניותו אבל באופן עקרוני ממקמים עצמם בימין, למשל רבים מהעצמאים ובעלי העסקים הקטנים, לא ינהרו לשורות המוחים. כלומר, בין האי-אמון, הזעם והתסכול להצטרפות למחאה ניצב משתנה מתערב והוא התפיסה כי המחאה מונעת על ידי מוטיבציות פוליטיות שאין להן בהכרח קשר למשבר הקורונה.

השד שיצא מהבקבוק

לסיכום, אף על פי שנושא האמון הפוליטי שגור בימים אלה כמעט על כל לשון, מתברר כי מדובר במושג חמקמק וקשה להגדרה – אמון אינו זהה לתמיכה פוליטית או מותנה בהערכת ביצועים של השלטון אבל הוא כן קשור ככל הנראה, כפי שמלמד אותנו משבר הקורונה בעולם, לנכונות לציית להוראות השלטון בנוגע להתגוננות מהמחלה ומכאן לשיעורי התמותה ממנה, ואין זה משנה ביותר אם מדובר במשטר דמוקרטי או שאינו כזה. 

מאתגר לא פחות הוא הממצא כי אמנם קיים קשר, אבל לא קשר הכרחי וחד-כיווני, בין אי-אמון ובין השתתפות במחאה נגד השלטון. כך, האי-אמון במערכות השלטון אמנם חוצה קבוצות חברתיות רחבות בישראל כיום, אבל החששות והפסימיות בנוגע לעתיד אינם מפוזרים באופן "נורמלי" בכל האוכלוסייה. הם מתרכזים יותר ב"אזור" פוליטי מסוים: השמאל והמרכז החילוניים היהודים. לעומת זאת, למרות שמידת האי-אמון אינה נמוכה יותר באופן מובהק, תמונת העולם הפוליטית השכיחה במרחבים פוליטיים אחרים (החרדי, הימני והערבי) היא שונה ואף מנוגדת. במלים אחרות, בהינתן עמדה פוליטית בסיסית אנטי-שלטונית, האי-אמון צפוי ואכן דוחף רבים להשתתפות במחאה,  אך בהינתן עמדה פוליטית בסיסית אוהדת לשלטון, אי-אמון אינו מספיק כדי לצרף את המחזיקים בעמדה זו לשורות המוחים. ואכן, אנו עדים לקושי לצרף ל"מחאות בלפור" את העצמאים ובעלי העסקים הקטנים, למשל, שפעיליהם מנסים, ללא הצלחה יתרה, לארגן מחאות משלהם, וזאת משום שרבים מאנשי קבוצה זו תומכים באופן בסיסי בממשלת נתניהו ובראש הממשלה עצמו. 

במאמר שהוזכר מוקדם יותר, העוסק בקשר בין רמת האמון לציות אזרחי במהלך משבר הקורונה, פורטו הצעדים שעל שלטון לנקוט כדי להגביר את האמון הציבורי בו ולהביא לעלייה ברמת הציות – למשל, אספקת מידע שוטף, שקוף ונתמך במומחיות רפואית, החלה שווה של ה"גזירות" על כל חלקי החברה ועוד. מכאן אפשר אולי להסיק שאם ממשלת ישראל תנקוט צעדים כאלה, אפשר יהיה לחזק את האמון בה בקרב מי שמחזיקים בעמדה פוליטית פרו-שלטונית ברמה הערכית ובכך להרחיק אותם עוד יותר משורות המוחים. לעומת זאת, הסיכוי ששינוי פונקציונלי "מקומי" כזה ישפיע על רמת האמון של מי שמחזיקים בעמדה אנטי-שלטונית מהותית, ומכאן על מידת הציות שלהם להוראות מלמעלה ועל השתתפותם במחאה, הוא קטן מאוד. גם אם ביצועי הממשלה ביחס לקורונה ישתפרו מהותית, נראה כי השד כבר יצא מן הבקבוק וקשה יהיה להחזירו לשם, אלא אם ישוב לשם מרצונו.

על תמר הרמן

פרופ' תמר הרמן היא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה ועמיתת מחקר בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה.