הכרה יוצרת מדינה

בסוף מאי ובתחילת יוני 2024 הודיעו נורווגיה, ספרד, אירלנד וסלובניה על הכרתן במדינת פלסטין. בכך הן הצטרפו לכ־140 מדינות שכבר הכירו במדינה פלסטינית מאז שאש"ף הכריז בכינוס של הארגון באלג'יריה ב־1988, על מדינה פלסטינית. היקף ההכרה הבינלאומית בפלסטין מגיע אם כך לקרוב לשלושה רבעים מחברות האו"ם (המונה 193 מדינות). עד כה הכירו בה רוב מדינות אפריקה, אסיה, ואמריקה הלטינית, וכן מדינות במזרח אירופה ומרכזה, ביניהן שבע חברות באיחוד האירופי (בולגריה, קפריסין, פולין, הונגריה, סלובקיה, הונגריה ושוודיה).

המהלך של ארבע המדינות האירופיות הוא פרי מבצע גיוס של ספרד, בניסיון להתרחק מהקונסנזוס האירופי הנוכחי לגבי המצב בשטחים, וייתכן שהוא אות לבאות. בלגיה, לוקסמבורג ומלטה כבר רמזו על האפשרות שיכירו בפלסטין. צרפת ובריטניה (שכבר אינה חברה באיחוד) מסויגות יותר ממהלך שכזה, אך נראה שלא לחלוטין. גם מעמדתן של גרמניה ופורטוגל ש"לא בשלה העת" להכרה משתמע שאולי מדובר אך ורק בעניין של זמן.

בעוד ישראל טוענת שהצהרות ההכרה הן פרס לטרור (על אף שההכרה אינה מקנה לחמאס מעמד אלא מחזקת את הרשות הפלסטינית, שרחוקה מלתמוך בפעולות חמאס בעזה), המדינות האירופיות מדגישות שפעולתן נועדה לחצוב נתיב מדיני שיביא לשלום אזורי כולל על בסיס פתרון שתי המדינות ויבטיח את חיי כלל האזרחים, ישראלים ופלסטינים. הצהרות ההכרה נועדו להפוך את רעיון שתי המדינות מתוצאת ההליך המדיני המיוחל לנקודת המוצא שלו.

גל ההצהרות מבטא, כמו גל קודם של הכרה ב־2010–2011, אכזבה מהיעדר התקדמות במשא ומתן הישיר בין ישראלים לבין פלסטינים, וההכרה היא סימפטום של היחלשות התמיכה המדינית בישראל בקרב המדינות שישראל מזהה כשותפותיה הערכיות ולכן כבנות בריתה המדיניות, הכלכליות ואף הצבאיות. בהתחשב בתלות הצבאית והכלכלית הגדולה של ישראל באיחוד האירופי ובמדינות אירופה, לעמדותיהם עשויה להיות השפעה לא מבוטלת על מרחב התמרון של ישראל בהליך מדיני עתידי עם הפלסטינים, ישיר או אחר.

הכרה בינלאומית כשלעצמה, רחבה ככל שתהיה, לא תשנה את עובדת שליטתה של ישראל בגדה המערבית או את המצב ברצועת עזה, יהא אשר יהא לאחר המלחמה הניטשת בימים אלו. היא גם לא תקים מדינה עצמאית לחלוטין. עם זאת, פלסטין הופכת בהדרגה ממדינה נומינלית, "על הנייר" בלבד, לשחקנית פעילה – כמדינה – בזירה הבינלאומית. ישראל רשאית להמשיך בסירובה להכיר בקיומה של מדינה פלסטינית, אך נראה שזהו קרב מאסף. הקהילה הבינלאומית רואה בקיומה של מדינה פלסטינית, ולוּ נומינלית, תנאי הכרחי לקידום משא ומתן להסדר שלום וביטחון, וייתכן שקרבה העת שבה ישראל תהיה כה מבודדת בסירובה, באופן שבו הסירוב ייהפך חסר משמעות. יתרה מכך, לא מובן מאליו שהסירוב הישראלי משרת את מטרותיה.

שאלת הממשל הפלסטיני האפקטיבי בשטחים

אף שמדובר במדינות קטנות שאין לכל אחת מהן לבדה השפעה גדולה בזירה הבינלאומית, הצהרות ההכרה שלהן בפלסטין הן חלק מאפקט כדור שלג של התחזקות מהותית של המדינה הפלסטינית.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

במשפט הבינלאומי, מדינה היא מצב שבו אוכלוסייה בשטח מזוהֶה מצויה תחת ממשל אפקטיבי ובעל יחסי חוץ ועצמאי מבחינת המשפט הבינלאומי. הכרה אינה תנאי לקיומה של מדינה, אך מובן שללא הכרה, יכולתה של המדינה לנהל יחסי חוץ עצמאיים היא אפסית. העובדה שההכרה במדינה פלסטינית אינה אוניברסלית לא מעמידה את קיומה של המדינה בספק, ואף אינה חסרת תקדים בהיסטוריה הבינלאומית. ישראל עצמה מוכרת על ידי כ־165 מדינות בלבד. ריבוי הצהרות ההכרה בפלסטין, שרבות מהן ניתנו כבר ב־1988, כאשר עדיין לא היתה כל אחיזה שלטונית פלסטינית באיזשהו חלק של הגדה המערבית, רצועת עזה או מזרח ירושלים – השטחים הנחשבים לפלסטיניים בקרב הקהילה הבינלאומית – מעוררת דווקא את השאלה ההפוכה: מה המשמעות של הכרה נרחבת ב"מדינה" שאין בה ממשל אפקטיבי על האוכלוסייה בשטח?

ישראל טוענת שאין להכיר במדינת פלסטין מבחינה עובדתית ומבחינה משפטית. מבחינה עובדתית, אין עדיין ממשל האפקטיבי בשטחים שמוכרים על ידי הקהילה הבינלאומית כשטחי המדינה הפלסטינית העתידית (ושישראל התחייבה לנהל עם הפלסטינים משא ומתן לגבי מעמדם, לאחר שהכירה בעם הפלסטיני ובזכותו להגדרה עצמית כבר ב-1978, ושוב בתהליך אוסלו ב־1993 וב־1995).

המכשול העיקרי לממשל פלסטיני אפקטיבי הוא כמובן השליטה הישראלית, ולטענת ישראל מצב זה מעוגן בזכותה להגנה עצמית והוא אף הוכר על ידי הפלסטינים בהסכם הביניים מ־1995 (הסכם אוסלו) עד אשר תושג הסכמה בין הצדדים על שינוי. מבחינה משפטית, ישראל מסתמכת על כך שהסכם אוסלו אוסר על הרשות הפלסטינית לפעול באופן חד־צדדי בחתירתה לעצמאות. הצהרות ההכרה של מדינות אירופה ואחרות לְמעשה מכירות בכך שבפועל קיימת ישות פוליטית פלסטינית שמתפקדת בשטח ובזירה בינלאומית, אף אם התפקוד הזה חורג ממה שהסכם אוסלו מתיר לה. חשוב מכך, הן מעידות על כך שקטֵנה והולכת הנכונות לגָבּוֹת את ההיתלות של ישראל בהיעדר הסכמה בין הצדדים כהצדקה להתמשכות המצב.

כל זה לא משנה את העובדה שבפועל, ספק אם הממשל הפלסטיני בשטחים הוא "אפקטיבי". לרשות הפלסטינית יש שליטה ויכולת ניהול בהקשרים מסוימים, והיא נעדרת אותם באחרים. המצב ברצועת עזה בוודאי מעיד על כוחה המוגבל. הדיון בעובדות הוא לא פעם שיח חירשים: חלק מצביעים על חציה של הכוס המכיל מים, כלומר אותם תחומים שבהם הרשות רשאית לפעול או לכל הפחות יכולה לפעול, בעוד אחרים מצביעים על חציה הריק של הכוס, כלומר התחומים שבהם היא לא פועלת או לא רשאית לפעול.

אולם, ההערכה אם התמלא התנאי של ממשל אפקטיבי אינה תלוית־עובדות בלבד אלא יש בה מרכיב ערכי־פוליטי: לקהילה הבינלאומית יש היסטוריה של נכונות להכיר במדינות חדשות על אף שהאפקטיביות של הממשל שלהן היתה מוטלת בספק, וזאת מתוך מחויבות לזכות של העמים באותן המדינות לממש את הגדרתם העצמית. דוגמאות בולטות לכך הן ההכרה בקונגו ב־1960, ההכרה הנרחבת בקוסובו מאז הכרזת העצמאות שלה ב־2008, וההכרה בדרום סודאן ב־2011. שלושתן זכו להכרה נרחבת ואף אוניברסלית מצד הקהילה הבינלאומית על אף תפקוד ממשלי נמוך מאוד.

הטרייד־אוף בין הזכות להגדרה עצמית לבין אפקטיביות הממשל כתנאי לקיומה של מדינה (ככל שהלגיטימיות של הדרישה לעצמאות גדולה יותר, הקהילה הבינלאומית מוכנה להסתפק בפחות אפקטיביות כדי להכיר בקיומה של מדינה), משקף את התפיסה שהלגיטימיות הגדולה של הדרישה לעצמאות מצדיקה לנקוט גישת בית הלל בהערכת האפקטיביות של השליטה, ומרגע שקמה המדינה החדשה, הקהילה הבינלאומית יכולה להתגייס לעזרתה בלי שזו תיחשב התערבות פסולה בענייניה של מדינת המוצא הריבונית (בלגיה, סרביה וסודאן בהתאמה, בדוגמאות שלעיל). במקרה של פלסטין, אין מחסום משפטי של איסור התערבות בריבונות, שהרי לישראל אין ריבונות מוכרת בשטח, ולמעט לגבי מזרח ירושלים, שבה היא החילה את הדין הישראלי ב־1967, ישראל אף לא טוענת שהיא ריבונית. המחסום הוא מעשי, והוא שישראל מגבילה את תפקודה הבינלאומי והפנימי של הרשות הפלסטינית.

ריבוי הצהרות ההכרה בעת האחרונה מגדיל את היכולת של פלסטין לתפקד בזירה הבינלאומית. היכולת הזו מחזקת את התפקוד של הממשל בשטח – הן מבחינה חומרית הן מבחינת לגיטימיות פנימית. כך, העמדה הערכית הבינלאומית קונה בהדרגה אחיזה במצב בשטח. תהליך זה גם יוצר מומנטום להכרה מצד מדינות נוספות. במילים אחרות, ההכרה וההתחזקות של התפקוד העצמאי מעצימות זו את זו כך שקיומה של המדינה הפלסטינית בפועל ולא רק על הנייר, מתפתח כמו כדור שלג.

המחסום שמציבה מועצת הביטחון

הפלסטינים נהנים מתמיכה פוליטית בינלאומית רחבה, שאינה מותנית במעמדם כמדינה או בהכרה בה (וחלק גדול מהתמיכה נובע מעצם העובדה שדרישתם למדינה טרם התממשה). אך כדי לתת ביטוי מעשי לתמיכה זו, נדרשות מסגרות לפעילות חומרית או לגיטימיות פנימית. חלק גדול מאוד מפעילותה של הקהילה הבינלאומית מתבצע במסגרות מוסדיות רב־צדדיות. השתתפות במסגרות כאלה, כלומר חברוּת בארגונים ומנגנונים בינלאומיים אחרים, מחייבת, בדרך כלל, הכרה כמדינה עצמאית.

לו היתה פלסטין מתקבלת לאו"ם, שבו חברות רק מדינות, לא היה כמעט נותר ספק בכך שהיא מדינה מבחינת המשפט הבינלאומי. הדרך היתה נפתחת עבורה להשתתפות בכמעט כל פורום בינלאומי, אף אם ישראל או מדינות אחרות היו ממשיכות לא להכיר בקיומה.

המחסום בדרכה של פלסטין לאו"ם הוא שקבלה לארגון מותנית בהמלצה של מועצת הביטחון, שבה יש חמש חברות שדי בהתנגדות (וטו) של מי מהן כדי להכשיל החלטה. מבין החברות הקבועות, שלוש הן ידידות של ישראל – ארצות הברית, בריטניה וצרפת. פלסטין החלה בנסיונותיה להתקבל כחברה באו"ם ב־2011, ומועצת הביטחון קיימה אז דיונים שהסתיימו במבוי סתום. מחלוקות התגלעו לגבי עמידתה של פלסטין בכל אחד מהתנאים לקבלה לארגון, שהראשון שבהם הוא להיות מדינה (תנאי משמעותי נוסף הוא שהמדינה היא "שוחרת שלום"). באפריל 2024 שוב התקיימו דיונים במועצה, וצוינה בהם ההכרה הנרחבת במדינה פלסטינית הקיימת כיום. בהצבעה שהתקיימה בסוף הדיונים, רבות מהחברות התייחסו לכך שתמיכה בהצעת ההחלטה מקדמת את פתרון שתי המדינות. רק ארצות הברית נותרה בעמדה שהתנאים העובדתיים לקיום מדינה טרם התמלאו. בריטניה בחרה בהימנעות (שאינה מהווה וטו). צרפת, כמו סין ורוסיה, תמכה בבקשה. ייתכן שצרפת הרשתה לעצמה לתמוך בבקשה נוכח הידיעה שארצות הברית תטיל וטו. כך או כך, תמיכתה אותתה שהיא מכירה בכך שפלסטין היא מדינה, שכן החברוּת באו"ם מוגבלת למדינות בלבד. לעת עתה, קבלת פלסטין לאו"ם נחסמה על ידי וטו שהטילה ארצות הברית. לארצות הברית יש די כוח לעמוד מול קונסנזוס בינלאומי נגדי, ותמיכתה בישראל בעניין קבלת פלסטין לאו"ם נראית יציבה, אך דבר לעולם אינו מובטח.

על אף אי ההצלחה בקבלה לאו"ם, הפלסטינים התקבלו למסגרות בינלאומיות רבות אחרות השמורות למדינות בלבד. זאת, באמצעות צעד חסר תקדים של העצרת הכללית של האו"ם, שבה יש כאמור תמיכה עצומה במדינה פלסטינית, ושבה החלטות מתקבלות ברוב רגיל בהצבעה שבמסגרתה לכל המדינות קול שווה. ב־29 בנובמבר 2012 החליטה העצרת הכללית להקנות לפלסטין (הכינוי שמשמש באו"ם לציון אש"ף מאז 1988) "מעמד באו"ם של מדינה משקיפה שאינה חברה". החידוש בהחלטה לא היה מעמד ה"משקיפה שאינה חברה" (שיש לאש"ף/פלסטין מאז 1974 ולאחרונה שודרג). החידוש היה בצירוף המילים "מעמד באו"ם של מדינה". לצורכי הנהלים הפנימיים של האו"ם, לכל הפחות, מדינת פלסטין כבר קיימת. אחד מהנהלים הללו הוא נוהל המזכ"ל בדבר רישום הצטרפות של מדינות לאמנות שהמזכ"ל מופקד על ניהולן, ויש מאות אמנות כאלה, אם לא אלפים. לפי נוהל זה, על המזכ"ל לרשום את הצטרפותה לאמנה בין לאומית שמופקדת לניהול בידיו של כל ישות שהעצרת הכללית או גוף או"מי אחר כבר הכירו בה כמדינה. על בסיס נוהל המזכ"ל והחלטת העצרת, פלסטין הצטרפה מאז 2012 לכמעט 200 אמנות. היא שותפה לדיונים, לקבלת החלטות ולעיצוב מדיניות במסגרת כל האמנות האלה.

מהכרה "על הנייר" להכרה שיפוטית?

החלטת העצרת נחשבת להישג מסחרר עבור הפלסטינים, שכן החברות בארגונים ובמנגנונים בינלאומיים מאפשרת שיתוף פעולה בין־מדינתי רב. אמנם בהקשרים רבים חברותה של פלסטין במנגנונים השונים היא נומינלית בלבד, בגלל העובדה שאין לה שליטה מלאה בשטח. אך יש כמה מנגנונים בינלאומיים שמבוססים על אמנות אך שלא כמו רוב האמנות שמסדירות יחסים בין־מדינתיים, עניינם של מנגנונים אלו הוא התחייבויות של מדינות כלפי צדדים שלישיים. היכולת למלא התחייבויות כאלו מעידות על קיום שאינו מתמצה בהכרה הבין־מדינתית. במנגנונים כאלו, הפלסטינים מנסים להפיק מתוך החברוּת תוצאות שמתוכן נובע קיום שאינו נומינלי ("על הנייר") בלבד.

הקשר אחד הוא אמנות זכויות אדם, שהחברוּת בהן מטילה על המדינות חובות ולא זכויות. פלסטין הצטרפה לרוב האמנות האוניברסליות לזכויות אדם ב־2014. הצטרפותה עוררה בזמנו תהייה, שהרי אין תועלת מיידית וקונקרטית בהצטרפות כזו. היא מכפיפה את המדינה למנגנון פיקוח בינלאומי, המחייב דיווחים תקופתיים בכתב ובעל פה, ודיאלוג עם הוועדה המפקחת. אחד ההסברים לבחירת הפלסטינים לנקוט מהלך זה הוא שההצטרפות משדרת שפלסטין היא שחקנית מלאה בזירה הבינלאומית, שאינה נרתעת מהחובות ומהאחריות המוטלות על מדינות, כלפי פנים כמו גם כלפי חוץ. אמנם בסוגיות רבות של זכויות אדם פלסטין טוענת שאין לה שליטה בשטח בגלל הכיבוש הישראלי, אך עצם ההידיינות מחזק את דימויהּ כמדינה מתפקדת.

יתרה מכך, פלסטין מוכנה להידיין בפני ועדות זכויות האדם על תלונות נגדה מצד פרטים שטוענים שזכויותיהם הופרו. ב־2022 קבעה הוועדה לפיקוח על האמנה בדבר שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, שפלסטין אחראית להפרת זכויותיהם של אברה מנגיסטו והישאם אסייד, המוחזקים ככל הנראה בידי חמאס ברצועת עזה. אף שכידוע, החלטה זו לא סייעה לאיתורם או לשחרורם של השניים, ייחוס האחריות על ידי גוף מעין־שיפוטי תרם לחיזוק מעמדה של פלסטין.

ההקשר הדרמטי ביותר שבו ההצטרפות של פלסטין משפיעה מעבר ליחסים הבין־מדינתיים הרגילים הוא חוקת בית הדין הפלילי (ICC). חוקה זו מקנה לבית הדין סמכות לדון באישומים בגין פשעים בינלאומיים כאשר הפשעים (לכאורה) בוצעו בשטח מדינה שהסכימה לסמכות בית הדין, או על ידי אזרחים של מדינה שהסכימה לסמכות בית הדין. בעצם הצטרפותה לחוקת בית הדין (ולמעשה עוד קודם לכן, באופן חלקי), פלסטין הקנתה לבית הדין סמכות לדון בפשעים שבוצעו בשטחהּ או על ידי אזרחיה. מהלך זה חשף אזרחים ישראלים להעמדה לדין בגין פעולות בשטחים על אף שישראל אינה חברה בבית הדין, כיוון שלצורך סמכות בית הדין מספיקה הסכמה של מדינת השטח – פלסטין. ישראל (ולא רק היא) טוענת שבית הדין אינו יכול להפעיל סמכות על בסיס הצטרפותה של פלסטין, מהטעם שכלל לא קיימת מדינת פלסטין וממילא אין ביכולתה להסכים לסמכות בית הדין. לדברי ישראל, הרישום הפורמלי של פלסטין כחברה באמנה נוכח נוהל מזכ"ל האו"ם שפירטתי קודם, אינו משקף קיום של מדינה באופן מהותי, שהוא הכרחי כדי להפעיל את מנגנון בית הדין. עמדתה של ישראל נדחתה בבית הדין, אשר קבע ב־2021 שאכן יש לו סמכות לדון ב"מצב בפלסטין" מכוח הצטרפותה של פלסטין לחוקת בית הדין, ונמנע מלדון בשאלת הקיום המהותי של המדינה. התוצאה של ההחלטה היא שפלסטין מוחזקת כבעלת סמכות שיפוט פלילית (שאותה היא העבירה, לכאורה, לבית הדין) בגלל נוהל רישומי. מהחברות הנומינלית באמנה התפתחה אפוא סמכות שיפוט פלילית.

ההליך בבית הדין הפלילי הוא רק אחד מכמה הליכים משפטיים ביוזמה פלסטינית, המסתמכים על ההכרה של העצרת הכללית של האו"ם במדינה פלסטינית. כל אחד מההליכים האלה מציב אתגרים ספציפיים בפני מדינת ישראל. השילוב שלהם מעיד על הצלחה פלסטינית (וחולשה ישראלית) בתחום הלוחמה המשפטית (Lawfare).

כך, שלב נוסף של הסתמכות של פלסטין על החברות הנומינלית באמנה הוא התלונה שפלסטין הגישה ב־2018 נגד ישראל, במסגרת האמנה למניעת אפליה גזעית (CERD), ושבה כתב אישום חריף על אפרטהייד בישראל ובשטחים. ישראל טענה שלתלונה אין תוקף כיוון שפלסטין אינה מדינה, ושבכל מקרה, ישראל אינה מכירה בה ולכן לא ניתן לדרוש מישראל לתת דין וחשבון כלפיה. ועדת המומחים המפקחת על יישום האמנה דחתה את עמדתה של ישראל. היא קבעה, כמו בית הדין הפלילי, שבעקבות החלטת העצרת הכללית ב־2012, פלסטין היתה רשאית להצטרף לאמנה. החלטה זו היא משמעותית במיוחד, כיוון שהיא מאפשרת למדינה שישראל אינה מכירה בה (ושמעמדה מעורר ספקות מסוימים) לכפות על ישראל חובה לתת לה דין וחשבון.

עד היום ההחלטות שניתנו לגבי מעמד פלסטין התייחסו לפורומים משפטיים ספציפיים, ולא היתה החלטה שיפוטית עקרונית המתייחסת לשאלת הקיום האובייקטיבי של המדינה. בתחילת יוני 2024 פלסטין ביקשה להצטרף להליכים המתקיימים בבית הדין הבין לאומי בהאג, ה־ICJ, בתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל בנוגע למלחמה בעזה, שבה נטען שישראל מפרה את אמנת הג'נוסייד. הגשת הבקשה רומזת שהפלסטינים סבורים שיש סיכוי שבית הדין הבינלאומי יקבע שיש מדינת פלסטין. אם בית הדין יקבע שיש מדינה כזו, לקביעתו יהיה משקל עצום בכל פורום בינלאומי, בהיותו של בית הדין בעל הסמכות הדומיננטית ביותר בזירה הבינלאומית.

האם הרתיעה מהכרה מוצדקת?

הכרה גורפת בקיומה של מדינה פלסטינית תאיין סופית את הטיעונים הפורמליים של ישראל על כך שהשטח אינו כבוש, ככל שטיעון זה מתבסס כיום על הטענה שהשטח לא שייך לאף מדינה ריבונית. הדיון על האפשרויות שישראל טוענת להם לגבי עיצוב הסדר הקבע יצטמצם כאשר "מדינה פלסטינית" תהיה לא רק אפשרות אחת מני רבות שישראל טוענת שייתכנו אלא היחידה. יש להודות על האמת, שמרחב הפעולה שיש לישראל הוא כבר היום צר, בהיותה מבודדת בעמדותיה המשפטיות.

מבחינה זו, ייתכן שהתועלת לישראל מהכרה בינלאומית גורפת עולה על הנזק. התייחסות של הקהילה הבינלאומית ליישוב הסכסוך הישראל־פלסטיני כעניין שבין שתי ישויות שוות מבחינת המשפט הבינלאומי, ולא כמערכת של ויתורים בין מדינה כובשת לעם נכבש, תחייב את ההנהגה הפלסטינית ואת הקהילה הבינלאומית כולה להתמודד עם העובדה שמדינת ישראל מצויה תחת איום ביטחוני אמיתי מהשטחים הפלסטיניים. היא תכניס את היחסים למסגרת שבה אין ספק בחובתה של המדינה הפלסטינית לעמוד בדרישות המשפט הבינלאומי – בראש ובראשונה להימנע משימוש בכוח, ולמנוע את השימוש בשטחה לפעולות נגד ישראל. היא תבהיר את אחריות ממשלתה של פלסטין למנוע את פעולות חמאס כלפי ישראל ולנקוט צעדים כלפי הארגון, ותסייע לישראל להבהיר שלא ניתן להקל ראש בפעילות הארגון כתוצאה של הכיבוש בלבד, אלא יש לראות בו סכנה לשלום והביטחון העולמיים, שהם מעניינה של הקהילה הבין לאומית כולה. אם שלום וביטחון הם האינטרס העליון של ישראל, כפי שראוי שיהיו, יש לה אינטרס בכך שזה יהיה מוקד הדיון.

על פרופ' יעל רונן

מומחית למשפט בינלאומי. חברת סגל במרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט" ועמיתת מחקר בכירה במרכז מינרבה לזכויות אדם באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריה עוסקים בשאלות של הכרה במדינות ומעמד טריטוריאלי שאינו ריבוני, וכן בממשק שבין מעמד טריטוריאלי לזכויות אדם ומשפט פלילי בינלאומי.