את מגפת הקורונה קל יותר לסווג כאסון טבע מאשר כאירוע שמקורו ברוע אנושי (אם כי קל מאוד גם לפקפק בכך, כיוון שמדובר בהדבקה ראשונית מבעלי חיים שהתפשטה בגלל מעשה ידי אדם ובהתחשב בכך שהמשטר הרודני בסין עיכב במשך שבועות יקרים מפז את חשיפת הנגיף). ועם זאת, כל מה שקשור בניהול המגפה היה שזור לבלי הַתֵר בפוליטיקה ובתקשורת, עד שבלתי אפשרי לראות בה רק מפגע טבעי ובלתי נמנע. המגפה חשפה וקרעה את התפרים שאיחדו את מרבית הספֶרה החברתית: התפרים הבלתי נראים הללו נפרמו כולם. משבר הקורונה הכניס את העולם למצב של הלם, ובמצב ההלם הזה אני מבקשת להרהר. 

ככלל, הלם הוא מצב נדיר ביותר. הוא מהמם אותנו, עד כדי שיתוק לעתים, גורם לשגרה להתפרק כליל ומשאיר אותנו ללא דפוס התנהגות מוכר. לכן אולי כדאי להתחיל דווקא בספר שעוסק ברוע מעשה ידי אדם, "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע", ספרה של חנה ארנדט (הוצאת בבל, 2000), משום שדרך הרוע הזה היא ניסתה להבין את טבח היהודים ברחבי אירופה, אירוע שגילויו יצר גל הלם. כדי להצליח להסביר את תחושת ההלם עשתה ארנדט שימוש בשיטת ניתוח שאפשר לאפיינה כאנטי-היסטורית, משום שהיא סירבה לערוך השוואות בין האירוע הזה לאירועים אחרים מן העבר. ואכן, העבר אינו יכול באמת להאיר את ההווה או את העתיד, משום שכפי שניסח זאת אלכסיס דה טוקוויל, בעתות משבר "המחשבה טועה באי-בהירות". מחלות, ואפילו מגפות, ליוו את המין האנושי מאז ומתמיד. ועם זאת, מגפת הקורונה תשמש ציון דרך בהיסטוריה האנושית – לא בשל מספר מקרי המוות שנגרמו כתוצאה ממנה (בעת כתיבת המאמר, מספר זה קטן בהרבה ממספר המתים ממגפות ומחלות רבות אחרות), אלא בשל הדרכים שבהן הגבנו אליה מבחינה חברתית, כלכלית, פוליטית וסימבולית. 

יותר מיליארדי בני אדם בכל העולם הפסיקו להתנייד, לעבוד ולקיים את הקשרים החברתיים השגרתיים שלהם, מתוך השלמה וללא מחאה רבה. אנשים נסגרו בבתיהם, בהנחה שהיה להם בית, בלי אפשרות להשתמש ברחובות, בחנויות או בתחבורה הציבורית. העובדה שאנשים ויתרו על חירותם מרצון כדי לשמור על בריאותם אינה מפתיעה מאוד כשלעצמה. אחרי הכל, כפי שתומס הובס ואחרים אמרו, תמיד נהיה מוכנים להקריב חלק גדול מאוד מהחירות שלנו למען הביטחון. הפחד מפני המוות הוא כה עוצמתי, עד שבני אדם מקבלים מרצונם את סמכות המדינה שהם מקווים שתוכל להציל אותם, גם אם היא כוללת אמצעי מעקב שפוגעים בזכויות האזרח הבסיסיות שלהם וסגר שגובל במעצר בית. העובדה שראש הממשלה בנימין נתניהו – כמו מקבילו בהונגריה, ויקטור אורבן – מוביל תהליך של דה-לגיטימציה של בית הנבחרים ובית משפט העליון כרשויות שאמורות לפקח על פגיעות אפשרויות בחירות האזרחית אינה מפתיעה, משום שהיא פועל נלווה של מנהיגים סמכותניים ואנטי-דמוקרטיים. מה שכן קורה באופן חסר תקדים לחלוטין הוא הצורה שלובשת הפגיעה בחירות בתקופה הזאת: כמעט-מעצר בית בהיקף כלל עולמי. גם הפחד שהתלווה לכמעט-מעצר בית הזה הוא חסר תקדים. בזמן מלחמה הפחד מפני המוות קיים ומוחשי, אבל בדרך כלל בזמנים כאלה אנחנו מתמודדים עם הפחד הזה יחד עם אנשים אחרים, אנחנו יודעים מיהו האויב ויש לנו רפרטואר סימבולי רחב של מעשי גבורה והתנהגות הרואית לשאוב ממנו כדי להילחם בפחד או להסתתר מפניו. לעומת פחד בזמן מלחמה, בפחד הנוכחי מפני נגיף הקורונה צומצמנו ליחידות נפרדות, לעתים עד כדי בידוד מיתר העולם, אין לנו מה לעשות נגדו, והרפרטוארים הסימבוליים שאפשר לשאוב מהם מעטים מאוד, אם הם בכלל קיימים. הנגיף הזה יוצא דופן לעומת האבולה או נגיף הסארס הראשון משום ש-25% מהנשאים שלו הם א-סימפטומטים, ופירוש הדבר הוא שבכל זמן נתון ייתכן שכל אחת ואחד מאיתנו משמשים מקור סכנה לסובבים אותנו.

כך שהאויב אולי אינו מאיים להטיל עלינו פצצה קטלנית, אבל אנחנו עלולים, שלא בידיעתנו, לשאת אותה בתוכנו ולהפיל אותה על אחרים. זו הסיבה שבגללה קירקענו את עצמנו אל תוך הבית וסביבו, חרדים מפני משהו בלתי נראה שהותיר את מערכות היחסים שלנו עם אחרים תלויות באוויר. לא רק עובדת היותה של הסכנה בלתי נראית אלא היותה בלתי מוכרת היא שגזלה מאיתנו כל כך הרבה חופש, אפילו בתוך הבית, כיוון שאנשים שונים נדרשים להיות בבידוד מהעולם או גוזרים על עצמם דרגות שונות של בידוד כזה. לכן הבית נהפך במגפה הנוכחית למה שמחזיק את מרבית המשאבים הסימבוליים והממשיים שנועדו להגן עלינו מפניו המשבר ולעזור לנו להתגבר עליו. אך האם הבית מסוגל לכך?

כשהמבצר הופך לכלא

כמושג, מקובל להבין "בית" כחלל פרטי שבו גברים ונשים מקיימים אינטראקציות כשווים. אך המושג הזה הוא קטגוריה תרבותית חדשה יחסית. בימי הביניים, למשל, שימשו המצודות פחות כמקומות לחיות בהם ויותר כמקומות לחנות בהם: בני אדם רבים ככל שאיפשר החלל התאספו באולמות הגדולים כדי לאכול, לישון ולבדר את עצמם. פרטיות לא היתה בנמצא, ובטח שלא סניטציה. יש הרואים את הולדת הבית בהולנד במאה ה-17, שבה התקיימו חיי המשפחה בחללים אינטימיים יותר ובתנאים שנועדו לאפשר נוחות רבה יותר. כדימוי, הביתיות הזאת נהפכה לציבורית יותר ויותר בעיקר באמצעות יצירותיהם של הציירים ההולנדים בני העת ההיא, יאן ורמיר ופרנס הלס. מאוחר יותר, במאה ה-18 ובעיקר במאה ה-19, נהפך הבית לנחלתן של נשים, משום שהוא הפך להיות – כמו שכינה אותו ההיסטוריון ג'ון דמוס – "חממה של רגשות", מקום שבו חום אנושי וביטוי רגשי שימשו כדי להזין ולטפח ילדים ובני זוג. 

ההפרדה בין הספֶרה הפרטית לזו הציבורית לא היתה חדשה, כמובן. בעולם הקלאסי, הספרה הנקבית-פרטית והספרה הזכרית-ציבורית לא רק נבדלו זו מזו באופן מהותי, אלא גם קיימו ביניהן מערכת יחסים היררכית. החידוש במאות ה-19 וה-20 היה שהבית נהפך למקום בעל עליונות מוסרית. נשים היו אחראיות לבית, והמרחב הזה לא רק נחשב למנוגד למקום העבודה, לשוק וכן לאנוכיות, לתחרותיות ולאינטרסים האישיים של גברים, אלא הוא גם ניצב מעל כל אלה. הוא נהפך לביתי, לנשי, למנותק כביכול מהספרה הציבורית, לממלכתו של האני האותנטי, המתעלה מוסרית מעל פניו השקריות של העולם שבחוץ. 

זו הסיבה שבעטיה נהפך הבית המודרני למקום שבו נוצרו והתגבשו אידיאלים צרכניים כמו נוחות ואינטימיות. מגזינים כמו "Décor", "House and Garden", "Schöner Wohnen", "Kitchen and Baths", "Maison Decoration" – הם רק אחדות מבין שפע של דוגמאות המעידות על הדרכים שבהן נהפך הבית, עבור המעמד הבינוני ומעמד הפועלים, למקום שבו באים לידי ביטוי הזהות, מערכות היחסים, המעמד החברתי וקשרי המשפחה. כל זה נעשה באמצעות פרקטיקות שתכליתן לייפות את הבית ולהפוך אותו למאגר של רגשות ואינטימיות. 

חנה ארנדט התנגדה לתפיסה הרומנטית של הבית כמקום מפלט מן העולם האכזר. בעקבות אריסטו, היא ראתה את התחום הפרטי כשייך לצרכים החומריים של משק הבית. בעיני אנשי יוון העתיקה, הבית היה המקום שבו נעשו הפעולות שנדרשו לקיומו ותחזוקתו של גוף האדם, כמו גם פעולת הרבייה של המין האנושי, ולכן היה הבית מקום לנשים, ילדים ועבדים. באופן דומה, ארנדט ראתה את הספרה הפרטית כנטולת כל חירות. הבית לא היה מקום שבו אפשר היה להרהר, לבחון טיעונים ולהיות חופשיים. רק אזרחים של הפוליס, גברים בעלי רכוש ומעל גיל מסוים, היו חופשיים: הם היו בעלי אדמות, הורשו לקחת חלק בענייני הציבור והיו חופשיים מעבודות משק הבית הנחותות. "משק הבית" היה למעשה שם נרדף למעמד הלא-אזרחים. ארנדט לא היתה פמיניסטית וחשיבתה על כוח היתה מוגבלת רק לסוג הכוח שהשתייך לספרה הציבורית, אבל תפיסתה את הבית לא היתה רחוקה מזו של פמיניסטיות בתקופה מאוחרת יותר, שדחו את הבית כמקום של דיכוי וכוח נטול רסן שהופנו נגד נשים והפכו את הבית לחסר משמעות עבורן. 

סגר הקורונה הגלובלי הוא אולי יותר מהכל ניסוי עצום, ללא מקבילה היסטורית, לבחינת התיאוריות של ארנדט ושל הפמיניזם בנוגע לבית. עבור מי מאיתנו שלא נולדו עם הטמפרמנט של המשוררת האמריקאית אמילי דיקנסון – שחייתה את 15 השנים האחרונות של חייה כמתבודדת – איזו משמעות יש לבית כשהוא נהפך למרחב המחיה היחיד שלנו? לו היינו מושא מחקרה העצום של מדענית חייזרית, היא היתה מגלה שהספרה הציבורית של חיי החברה והפנאי שלנו, של הרחוב ושל בתי הקפה, היא יסוד משמעותי בבניין הזהות שלנו – יסוד שהיה נסתר מעינינו משום שהנחנו תמיד כי דווקא הבית הוא המקום שבו אנחנו מביאים לידי ביטוי את האני האותנטי שלנו. 

ראשית, ואולי זה המובן מאליו, בתים רבים – בשל הצפיפות העירונית או מחירי הדיור הנתונים לחסדי השוק – קטנים מדי ואינם בנויים כדי לאפשר לכל בן משפחה להתנהג כאינדיבידואל עצמאי, כפי שהחברות המודרניות גרמו לנו להרגיש ודחפו אותנו להיות. חדרי השירותים והאמבטיה נחלקים עם אחרים, וחללי השינה קרובים מאוד זה לזה. שנית, בבתים מעטים מאוד יש חלונות או מרפסות גדולים מספיק כדי לשמר קשר עם הנעשה ברחוב. כך נהפכים הבתים שלנו, בפועל, למבנים מבודדים לחלוטין מהעולם החיצון. באנגלית נהוג לומר "Home sweet Home". בעברית נהוג לומר "ביתו של אדם – מבצרו". עבור מי שגרים בשיכונים צפופים, בשכונות עוני, בבתים פרבריים שנוצקו בתבנית זולה וזהה או במיזמי דיור ציבורי, הסקאלה הרחבה של מגוון הדרכים שבהן אפשר לקשר מתיקות לבית אינה זמינה, והמבצר נהפך פעמים רבות לכלא. 

שלישית, משפחות וחיי בית נסמכים על עבודה בלתי פוסקת של בתי הספר, שמייצרים ומתחזקים את תהליכי החִברות. בתים רבים, גם המרווחים והנוחים שביניהם, אינם יכולים לשמש תחליף לבתי הספר. ואכן, מאז שפרצה מגפת הקורונה, הביעו הורים בכל העולם את חוסר האונים והתשישות המלווים את האינטראקציות היום-יומיות הממושכות עם ילדיהם. מסגרות החינוך הן חלק חשוב כל כך ליציבות הבתים שלנו, עד שלא תיתכן שום המרצה מחדש של הכלכלה בלי להשיב לפעילות את בתי הספר וגני הילדים.

רביעית, בסיס קיומו של הבית כפי שאנחנו מכירים אותו הוא ההנחה המובלעת בדבר האפשרות של גברים ונשים לקיים חיים נפרדים, כלומר, להחזיק ולהלך במסלולים שונים במהלך היום. יש להוסיף לכך את העובדה כי גברים שאיבדו את משרתם מאבדים גם חלק חשוב מתחושת הערך העצמי שלהם ועלולים להפוך לאיום – עבור עצמם ועבור הנשים החולקות איתם בית. מספר השיא של מקרי האלימות נגד נשים במהלך המגפה הוא תזכורת – אם דרושה לנו אחת כזאת – לכך שעבור רבים ורבות מאיתנו, הבית הוא מקום שאפשר לחיות בו חיים ראויים רק אם הוא נשען על נוכחותו של העולם החיצון, שבו שני המינים יכולים לנהל חיים נפרדים ועצמאיים. אחרי פתיחת הסגר במחוז חוּבֵּיי שבסין, נרשם בו מספר שיא של בקשות לגירושים: באופן אירוני, אנשים גילו שהבית אינו יכול להיות המקום הבלעדי שבו מתקיימים חיי הנישואים שלהם. עבורם (ועבור רבים אחרים) הבית, התברר, לא היה מקום מתוק כמו שחשבו. המבצר שבנו להם נהפך גם עבורם לכלא.

להוריד את הזבל בעקבים

הארכיטקטורה של מרבית הבתים המודרניים כיום נשענת במידה רבה על ההנחה כי אנשים מבלים את מרבית זמנם מחוץ לבית – בעבודה או בפעילויות פנאי. בסוף מרץ 2020 נערך סקר בקרב מדגם של צרפתים שבו התבקשו, בין היתר, לדרג את פעילויות הפנאי שלהם על פי מידת הנחשקות של היכולת לקיים אותן עם תום הסגר, שצרפת היתה נתונה בו אז. "לאכול במסעדה, לשתות בבית קפה" היו שתי הפעילויות שהגיעו למקום הראשון, אחריהן "ללכת לקולנוע" ולבסוף "לעסוק בחופשיות בפעילות ספורטיבית". מחקר אחר העלה כי מה שהצרפתים הכי התגעגעו אליו בזמן הסגר היה חיי חברה בכלל ומפגש עם חבריהם בפרט. 35% מהצרפתים העמידו את המפגש עם חברים כדבר הראשון שיעשו עם תום הסגר.  

הבנה שטחית של הממצאים הללו תגרום לנו לחשוב שהתרגלנו והתמכרנו להדוניזם שמספקת לנו הספרה הצרכנית. אבל גם במקרה הזה, ארנדט היתה מציעה פרשנות אחרת. הבית מנוגד לכל מה שנוגע בתחום הנראוּת, שהוא עבור ארנדט מפתח להבנת העולם החברתי. כפי שמראה הפילוסופית ברברה קרנבלי, תחום הנראוּת הוא חיוני ביותר ליכולת לקיים חיים חברתיים: הוא בעת ובעונה אחת תחום אסתטי – האופן שבו אנחנו נתפסים בעיני עצמנו ובעיני אחרים באמצעות הבגד, התספורת ומוצרי הקוסמטיקה שלנו ודרך המראה של הגוף שלנו – ותחום האינטראקציות, שבהן אין לנו אף פעם גישה לפנימיות העמוקה של אחרים אלא רק לקיום החיצוני שלהם. התחום החברתי אינו עמוק כלל: הוא עשוי מצורות שונות של נימוסים, כללי התנהגות פורמליים, שיחות קלילות, טקסים ריקים מתוכן אך חיוניים, קודים של התנהגות, הערות סתמיות, פלירטוטים, אבחנות בנוגע להתנהגותם של אחרים ונראות פיזית. ארנדט, בהרחיבה את מושג האקסטזה של מרטין היידגר, טוענת כי בני אדם מתקיימים "מחוץ מעצמם", ורק באמצעות האני החיצוני הזה הם מקיימים אינטראקציות של ממש עם העולם, שכוללות שימוש בעיצוב הנראות הפיזית, בחושים השונים ועוד.

עבור ארנדט (כפי שקרנבלי מפרשת אותה) נראוּת, אם כן, אינה תופעה פתולוגית. למעשה, ההיפך הוא הנכון – היא תנאי הכרחי לחברותיות. באפריל 2020 שודרה ברשת הטלוויזיה סי-אן-אן כתבה על אשה אוסטרלית שיצאה להשליך את האשפה שלה כשהיא לבושה בהידור, עונדת תכשיטים ומאופרת. היא צילמה את עצמה והתמונה הפכה לוויראלית והגיעה הרחק מעבר לגבולות ארצה. בקבוצת הפייסבוק "יוצאים לזרוק את הזבל", שהתחילה בעקבות שיחה בין אותה אשה ובין חברה, היו בזמן שידור הכתבה יותר מחצי מיליון חברים ואינספור תמונות וסרטונים של אנשים היוצאים מהבית לזרוק זבל בתלבושות מצחיקות. זה קרה משום שהאשה הזאת ידעה לבטא, גם אם בלגלוג, את מה שחסר לאנשים רבים בתקופה הנוכחית: המרחב הציבורי שבו יש משמעות לתדמית ולנראות שלנו. או במלותיה של ארנדט, "לחיות פירושו להירדף על ידי הדחף להצגה עצמית, שמאשר את עובדת קיומנו בעולם. יצורים חיים מייצרים את התדמית שלהם, כמו שחקנים על במה שנבנתה במיוחד בשבילם".

ההבדל המהותי בין עולם האובייקטים לעולם בני האדם הוא, אם כך, ההיפך ממה שאנו נוטים לחשוב בדרך כלל: אובייקטים יכולים להיות רק מה שהם נראים, בעוד אנחנו יכולים לשנות ולעצב ללא הרף את התדמית שלנו, שהיא תמצית חיינו החברתיים. אנחנו קיימים עבור אחרים, ואם מרחב חיי הפנאי שלנו נהפך לחיוני כל כך עבור הזהות שלנו, הרי זה משום שזה מרחב שבו אנחנו יכולים לשחק בתדמיות שבנינו לעצמנו.

הספרה הציבורית כוללת גם את עולם העבודה והייצור. למעשה, זהו העולם ששולט בחברות בנות ימינו. עולם העבודה תואר היטב, ובצדק, על ידי רבים כמקור לניכור מהעצמיות ולניצול כוח העבודה. אבל העולם הזה גם מעצב ובונה את העצמי בדרכים בלתי נראות רבות: הוא מבנה את מסגרת הזמנים של היום והשבוע שלנו; הוא המקום שבו מתרחשות אינטראקציות חברתיות עם עמיתים וזרים; הוא המקום שבו אנחנו מתאמצים להיות אופנתיים ואלגנטיים; ועבור רבים מבני המעמדות הבינוניים, הוא גם המקום בו ניתן להפגין יכולות ומיומנויות שונות מול אחרים. במלים אחרות, עולם העבודה נהפך למקור הייצור העיקרי של הון סימבולי, עבור גברים ונשים גם יחד. במובן זה, הפמיניזם ניצח: הוא שלל מהבית ומפעולת הקינון את ההון הסימבולי (והכלכלי) שהתלווה אליהם, והעביר אותו בפועל אל העולם החיצוני. 

הבית אינו יכול לחפות על היעדרה של הספרה הציבורית, משום שהייצור והצריכה נהפכו לדרכים העיקריות שבהן אנשים בני זמננו בונים את הערך העצמי שלהם, מקיימים קשרים חברתיים ואפילו יוצרים אינטימיות. גם אם נרצה לגנות את העובדה הזאת, הגינוי לא ישנה את קיומה. העבודה היא המקום שבו אנחנו מפגינים את המיומנויות שלנו וממנה אנו שואבים תחושת ייעוד ותכלית. עולם הפנאי הוא המקום שבו אנחנו חווים הנאה, משחק ואת האפשרות לראות אחרים ולהיראות על ידיהם. משמעותו של הסגר, אם כך, לא היתה רק שאיבדנו את חירותנו ואת הספרה הציבורית, אלא שאבד לנו העולם עצמו. יותר מכל, הסגר מוכיח עד כמה טעה ז'אן-ז'אק רוסו: אינטימיות אינטנסיבית ומצב של שקיפות מלאה עם אחרים הם בלתי נסבלים לאורך זמן. 

הסגר שולל לא רק את החופש אלא גם את ההשתתפות שלנו בעולם. עבור ארנדט, המודרניות בכללה מאופיינת כ"אובדן העולם" – מצב שפירושו להגביל או לחסל את הספרה הציבורית ולהתכנס בעולם הפרטי. המודרניות היא עידן חברת ההמונים וניצחון "החיה העובדת" (Animal laborans) על פני "האדם היוצר" (Homo faber). מה שחווינו בסבב הראשון של התפרצות המגפה והסגרים ברחבי העולם היה תחושה מגבילה מאוד של ביתיות, שחלק מאיתנו יכלו לשאת אותה אך ורק משום שהיתה להם האפשרות לעבוד, לצפות בסרטים או לשמור על קשר עם חברים באמצעות טכנולוגיה – כלומר, משום שהצליחו להעביר את הספרה הציבורית של עולמות העבודה והפנאי אל תוך הבית. רבים סביבי טענו בזחיחות שהם נהנים מאוד בבית, או לפחות שהשגרה שלהם לא הופרעה: הם לא הבינו שתחושת המתיקות הביתית הזאת התאפשרה בזכות הטכנולוגיה, שיוצרת עוד ועוד דפוסים ציבוריים בתוך הבית. דהיינו, הבית אכן שימש להם מבצר וסיפק להם הגנה בזכות היכולת לקיים בתוכו פעילות שהיתה דומה מאוד לעבודה ולפנאי, שהתקיימו קודם בעולם שבחוץ. 

הבית יכול למלא את התפקיד שהועדנו לו רק כשהוא חלק מן "העולם". במשבר הקורונה, דומה שאבד לנו העולם – גם כמקום שבו יכולנו להתקיים בבטחה וגם כמרחב שיכולנו לחיות בו לצדם של בני אדם אחרים. כשייפתחו מחדש הדלתות שלנו אל העולם שבחוץ, אולי יגיע הזמן להיפטר דווקא מהמיתולוגיה שיצרנו לעצמנו על הבית.

תרגום המאמר: דפנה לוי

על אווה אילוז

פרופ' אווה אילוז היא עמיתת מחקר בכירה במכון ון ליר, וראש הקתדרה לסוציולוגיה ע"ש רוז אייזיק באוניברסיטה העברית.