איך התחזק הימין הקיצוני באירופה

Getting your Trinity Audio player ready...

התחזקות מפלגות הימין הקיצוני במדינות המערב, כפי שבאה לידי ביטוי בבחירות שהתקיימו לאחרונה לאיחוד האירופי, משאירה לא פעם את המחנה הליברלי בתחושת ייאוש עמוקה – ומסיבה טובה. אם התמיכה המתעצמת בימין הקיצוני משקפת פנייה חריפה של הציבור הרחב למחוזות של לאומנות ושנאת זרים, מה כבר נותר למחנה הליברלי להציע? ואכן, ההנחה שצונאמי אימתני סוחף את דעת הקהל במערב ימינה מאפיינת פרשנויות פוליטיות רבות ברגע הנוכחי – והיא מתָחזקת, בתורה, את הייאוש הליברלי שמתלווה לכך. אולם האם לניתוח הזה יש אחיזה במציאות?

אנחנו נוטים להניח שאם מפלגות מתְחזקות, זה בגלל שהציבור מתקרב אל עמדותיהן, אבל זה דווקא לא המצב בכל הנוגע להתחזקות הימין הקיצוני באירופה. מחקר שערכנו בהתבסס על ניתוח סקרים ומצעֵי מפלגות מראה שאין תזוזה מתמשכת ויציבה ימינה בדעת הקהל בסוגיות הליבה של הימין הקיצוני, כמו התנגדות להגירה או זכויות להט"ב; אם כבר, בחלק מהסוגיות הללו יש תזוזה אל עבר עמדות ליברליות יותר.

השינוי המשמעותי הוא בסדרי העדיפויות של הציבור, לא בעמדותיו. תמיד היו בוחרים עם תפיסת עולם לאומנית ואנטי־שוויונית, אבל לעמדות הללו לא ניתן משקל גדול מאחורי הפרגוד והן לא עיצבו דפוסי הצבעה. אולם, בשני העשורים האחרונים הן הפכו דומיננטיות יותר בהתלבטות למי להצביע, באופן שמשרת את מפלגות הימין הקיצוני, אשר מלכתחילה, כאמור, תומכות בהן. במילים אחרות, אין גל של שינוי בדעת הקהל אל עבר עמדות הימין הקיצוני; במקום זאת, מפלגות ימין קיצוני מצליחות יותר מבעבר למשוך תמיכה ממאגר בוחרים עם תפיסת עולם שתואמת לאידאולוגיה שלהן.

ההבדל הזה, בין שינוי בעמדות לשינוי בסדרי העדיפויות, עשוי להישמע כניואנס קטן, דקדוקי עניות. אבל לא כך הדבר. הוא מציע הסבר חלופי לתהליכי העומק המעצבים מחדש את הזירה הפוליטית העולמית, ובהתאם, משפיע גם על הדרכים האפשריות להתמודד עמם. אם במחנה הליברלי תשתרש תפיסה ולפיה דעת הקהל נעה באופן עקבי וגורף אל עבר כיוונים שמרניים יותר, הרי שלא ייוותר מרחב פעולה לתגובות אחרות זולת פנייה ימינה בעקבות הציבור.

אבל, אם סחף שכזה בעמדות כלל לא התרחש, הרי שמנהיגי הציבור הליברלי יצטרכו לחבור לציבור הגדול המחזיק בתפיסות המנוגדות לימין הקיצוני (שאף הולך וגדל), לנטוע בו את הביטחון העצמי ואת ההכרה בתפקידו החברתי המרכזי, ולהוביל למימוש תפיסת עולמו.

בראש ובראשונה, הממצאים שלנו מקעקעים את התועלת שבניסיונותיהן של מפלגות מיינסטרים "להתחפש" לימין הקיצוני. התוצאה של הניסיונות הללו בשטח היא ויתור על קהל בוחרים משמעותי שמחזיק בעמדות ליברליות. בנוסף, מחקרים קודמים הראו שכאשר מפלגות מיינסטרים מהימין ומהשמאל מאמצות עמדות לאומניות יותר, הימין הקיצוני רק מתחזק. גם הממצאים שלנו מלמדים שאסטרטגיה חקיינית שכזו עלולה להוביל לכך שבוחרים ישימו משקל רב עוד יותר על נושאים שמשרתים את הימין הקיצוני – וכתוצאה מכך יסייעו לחזק אותו.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

מה קרה כאן?

התחזקות הימין הקיצוני במדינות אירופה הפכה בשני העשורים האחרונים מתופעת שוליים להתפתחות שמעצבת מחדש את הזירה הפוליטית במערב כולו. מאז סוף מלחמת העולם השנייה ועד סוף שנות ה־80, התמיכה במפלגות הללו היתה זניחה. במהלך שנות ה־90 הפופולריות החלה לגבור, ובעשור הראשון של שנות ה-2000 הן כבר קיבלו סדר גודל של כ־10% מהקולות בבחירות שנערכו במדינות אירופה השונות. בהמשך, המפלגות הללו הוסיפו להתחזק, עד שבשנת 2020 הן קיבלו בממוצע כ־20% מהקולות – כפי שאפשר לראות בתרשים המצורף למטה, המבוסס על 22 מדינות אירופאיות שחקרנו.

התחזקותן של מפלגות הימין הקיצוני־פופוליסטי קִרבה אותן לא פעם גם לעמדות השפעה. בחלק מהמדינות, כמו למשל בדנמרק, הן לא הצטרפו אמנם באופן רשמי לקואליציה, אבל תמכו מבחוץ בממשלות ימין שאימצו בתמורה את ההבטחות המדיניות שלהן. במדינות אחרות, כמו למשל אוסטריה, הן הצטרפו לממשלות ימין וכך קיבלו השפעה ישירה על עיצוב המדיניות. ובמקרים אחדים, כמו בפולין ובהונגריה, מפלגות אלו אף זכו בפרס הגדול של ראשות הממשלה. אמנם יש עדיין מדינות, כמו גרמניה, שבהן מפלגות הימין הקיצוני אינן נחשבות כשותפות לגיטימיות בשלטון – אבל נראה כי המקרים האלה הולכים ומתמעטים, והפיתוי של מפלגות המיינסטרים הוותיקות בגוש הימין לשתף פעולה עם הקיצונים הולך ומתחזק.

גל או מאגר?

כאמור, התחזקות הימין הקיצוני מתוארת לא פעם כתוצאה של צונאמי בדעת הקהל אל עבר עמדות המזוהות עמו. לפי טענה רווחת זו, סחף עמוק בציבור אל עבר עמדות לאומניות (כגון שנאת מהגרים) ולעבר שמרנות תרבותית (המתבטאת למשל בהתנגדות לזכויות להט"ב), קירב את ציבור הבוחרים למפלגות הימין הקיצוני. אלה האחרונות, מצדן, ידעו לרכוב על הגל הזה שזרם לפתחן, כל הדרך לפרלמנטים בבירות אירופה, אם לא לממשלותיהן. אבל לאחרונה החלו להצטבר סימני שאלה בנוגע לטיעון הנפוץ.

מדען המדינה לארי ברטלס הציע לאחרונה שבמקום לחשוב על גל בדעת הקהל, נכון יותר לחשוב על התחזקות הימין הקיצוני באמצעות מטאפורה נוזליתאחרת – של מאגר מים. לטענת ברטלס, לא נרשם בשנים האחרונות שינוי משמעותי בדעת הקהל בסוגיות המזוהות עם הצבעה לימין הקיצוני, כגון התנגדות להגירה; כלומר אותו "גל ימני" בדעת הקהל פשוט לא התרחש. אז מה כן קרה? מפלגות ימין קיצוני הצליחו לשאוב תמיכה בשיעורים גדולים יותר ממאגר של בוחרים שממילא אחזו בעמדות לאומניות וסמכותניות.

לפיכך, החידוש העיקרי בתקופתנו הוא לא שיש יותר בוחרים עם תפיסות עולם שתואמות את מצע הימין הקיצוני – שיעור הבוחרים מהסוג הזה הינו יציב למדיי במדינות המערב, טוען ברטלס. מה שהשתנה זה שיותר ויותר מהבוחרים הללו משנים את דפוסי ההצבעה שלהם, משום שהם נותנים כעת מאחורי הפרגוד משקל רב יותר לעמדות הלאומניות והסמכותניות, ועובדה זו מובילה אותם לתמוך בימין הקיצוני.

ואכן, מחקר מקיף שערכנו בנוגע לדפוסי הצבעה באירופה אכן תומך בטיעון של ברטלס ואף משרטט את הכיוון הספציפי שבו השתנו סדרי העדיפויות של ציבור הבוחרים.

איך בדקנו?

המחקר שערכנו ניתח סקרי דעת קהל ומצעי מפלגות במטרה לבחון את שלושת הטיעונים המרכזיים בנוגע להתחזקות הימין הקיצוני. הטיעון הראשון מתייחס לשינוי בעמדות הציבור – כלומר, אותה הנחה רווחת שתיארנו קודם לכן שעל פיה מפלגות הימין הקיצוני מתחזקות כי הציבור אימץ את עמדותיהן ("טענת הגל"). אל מול הנחה זו, ובעקבות ברטלס, הצבנו טיעון חלופי: מה שהשתנה הוא לא העמדות של הציבור אלא סדרי העדיפויות שלו ("טענת המאגר").

לבסוף, לקחנו בחשבון גם את האפשרות שהשינוי לא חל (רק) בצד של הציבור אלא גם בצד של המפלגות. למשל, אולי מפלגות הימין הקיצוני מתחזקות כי הן מיתנו את עמדותיהן, כך שהן קורצות כיום לציבור רחב יותר מאשר בעבר? ואולי לחילופין, האם מפלגות מרכזיות אימצו עמדות שהרחיקו מהם מצביעים לעבר מפלגות הימין הקיצוני? מטרת המחקר היתה להבין באיזו מידה כל אחד משלושת הטיעונים הללו מסביר את השינויים בהצבעה למפלגות ימין קיצוני במדינות אירופה.

כדי לענות על שלוש השאלות, היינו צריכים, בראש ובראשונה, לזהות אילו מפלגות נחשבות כימין קיצוני (להבדיל מסוגים אחרים של מפלגות ימין, כמו למשל מפלגות שמרניות). ככלל, וחרף הבדלים מסוימים ביניהן, מדובר במפלגות המשלבות בין שלושה מאפיינים עיקריים: לאומנות המתבטאת בהתנגדות להגירה ולארגונים בינלאומיים, סמכותנות המקדשת מבנים חברתיים מסורתיים כגון מוסד המשפחה, ותפיסת פופוליסטית של הפוליטיקה כמאבק מוסרי בין העם ה"אותנטי" לבין אליטות זדוניות.

בשלב הבא, בחנו נתונים לגבי עמדות הציבור במגוון רחב של נושאים כגון הגירה, זכויות להט"ב, התערבות המדינה במשק, הוצאות מדינת הרווחה, סחר בינלאומי, ועוד. את הנתונים האלה שאבנו מסקר הערכים המשולב שנערך במדינות אירופה השונות בין השנים 2005 ל־2020. הנתונים שלנו כיסו בסך הכל כ־60,000 נשאלים, שלגביהם אספנו נתונים על אודות כ־100 מאפיינים (עמדות מדיניוּת לצד משתנים דמוגרפיים). כדי לזהות עמדות של מפלגות, להבדיל משל בוחרים, נעזרנו במאגר נתונים קיים שמקוֹדד מצעי מפלגות ביותר מ-50 סוגיות, כגון סחר בינלאומי ומדינת הרווחה.

מאחר שלא היו בידינו נתונים ישירים לגבי סדרי העדיפויות של המצביעים, השתמשנו במודל סטטיסטי שאומד את המשקל שבוחרים מצמידים לעמדות המדיניות של המפלגות – או במילים אחרות, מודל שאומר לנו מה החשיבות של כל סוגיית מדיניוּת בעיצוב ההצבעה. האומדן הזה מתבסס על מידת ההתאמה בין עמדות הבוחרים לעמדות המפלגות שבהן הם תומכים. מדוע? משום שאם בוחרים נוטים לתמוך במפלגות בעלות עמדות כלכליות דומות לשלהם, נסיק שהם מייחסים משקל רב יחסית לסוגיות כלכליות. לעומת זאת, אם בוחרים נוטים יותר לתמוך במפלגות בעלות עמדות תרבותיות דומות, נסיק שהם מייחסים משקל רב יותר לסוגיות תרבותיות.

את כל עושר הנתונים הזה ניתחנו באמצעות כלי סטטיסטי שנקרא דה־קומפוזיציה. הכלי הזה מאפשר לנו לקחת את כלל השינוי בתמיכה במפלגות ימין הקיצוני ולפרק אותו (ומכאן המונח "דה־קומפוזיציה"), כך שנוכל לחשב עד כמה כל אחד משלושת הטיעונים שהצגנו – שינוי בעמדות הציבור, שינוי בסדרי העדיפויות של הציבור, ושינוי של עמדות מפלגות – מסביר את השינוי שחל לאורך תקופת הזמן של המחקר (2005–2020) בהצבעה למפלגות הימין הקיצוני.

יצוין כי לקחנו בחשבון שיש תהליכי שינוי בזירה הפוליטית ששלושת הטיעונים שלנו לא מכסים. כלומר, שיש עוד גורמים רבים שיכלו להשתנות בתקופה הזו ושאנחנו לא יכולים להסביר באמצעות נתונים הנוגעים בלעדית לעמדות הציבור ולמצעי המפלגות. למשל, ייתכן שהמנהיגים של מפלגות פופוליסטיות כיום הם כריזמטיים יותר מאשר בעבר וזה מה שמסייע למפלגות האלו למשוך ציבור רחב יותר מבעבר; שינוי מן הסוג הזה לא יוכל להיות מוסבר על ידי בדיקת עמדות הציבור בסוגיות מדיניוּת בהשוואה לעמדות המפלגות הסוגיות הללו.

על כן הכנסנו לניתוח שלנו קריטריון נוסף, שיקלוט לתוכו את ה"שאריות" שייוותרו מחוץ לְמה שביכולתנו להסביר. אין ספק שיש לא מעט "שאריות" כאלו שלא נכללות בנתונים שאנחנו מנתחים; השאלה היא אם בכל זאת נצליח להראות שאחד משלושת הטיעונים שאנחנו בוחנים מסביר טוב יותר את התחזקות הימין הקיצוני, מאשר שני האחרים. והממצאים שלנו אכן הצביעו על סיבה אחת מבין השלוש שנטלה במובהק את הבכורה. 

אז מה מצאנו?

כאשר אנחנו מסתכלים על ממוצע שלוקח בחשבון את כל המדינות שבמחקר, אנחנו רואים ששינוי בעמדות המפלגות מילא תפקיד קטן מאוד בהתחזקות הימין הקיצוני. גם שינויים בעמדות הציבור השונות, למשל בשאלות של הגירה, מילאו תפקיד יחסית מצומצם. לעומת זאת, השינוי בסדרי העדיפויות התגלה כמשתנה המשמעותי ביותר; ההשפעה שלו על התחזקות הימין הקיצוני היא הגדולה ביותר.

אבל כיצד השתנו סדרי העדיפויות, כלומר באיזה כיוון ובקרב אילו קבוצות של בוחרים? כדי לבחון סוגייה זו, סייע לנו להבדיל בין עמדות של הציבור בנושאים כלכליים קלאסיים, כגון היחס למדינת הרווחה, לעמדות בנושאים תרבותיים, כגון תמיכה במדיניות רב־תרבותית או לאומנות.

אם כן, הממצאים מראים שבתחילת שנות ה־2000, בוחרים החלו לתת משקל גדול יותר לעמדות תרבותיות. כלומר, אם בעבר בוחרים שהתנגדו מאוד להגירה אפסנו נטייה זאת בבואם להצביע ושלשלו את הפתק בעיקר על בסיס העמדות הכלכליות שלהן, הרי שב־20 השנים האחרונות סדר העדיפויות שלהם השתנה והם החלו להצביע באופן שתואם יותר את העמדות התרבותיות שלהם. שוב, חשוב להדגיש: זה לא שבוחרים החלו להתנגד יותר להגירה, אלא שאותם בוחרים המתנגדים להגירה החלו, בעודם מתלבטים איזה פתק לשלשל, להצביע יותר על בסיס העמדות הללו, ופחות על בסיס העמדות שלהם בסוגיות כלכליות.

השינוי הזה בסדר העדיפויות לא התרחש באופן אחיד בקרב כל ציבור הבוחרים. אז אילו מגמות אפשר היה לזהות בקֵרב הקבוצות השונות? זיהינו מגמה בולטת אחת לפחות: גברים מבוגרים בעלי השכלה נמוכה (שאינם חברים באיגוד עובדים), תעדפו באופן חזק במיוחד סוגיות תרבותיות שמרניות על פני סוגיות כלכליות; הם מעניקים משקל גדול יותר לסוגיות כמו הגירה ומבנה התא המשפחתי בבואם להחליט למי להצביע. ואכן, כמו שמראים מחקרים אחרים שהתבססו על ניתוח השוואתי של סקרי דעת קהל, קבוצה זו היא "הגרעין הקשה" של תומכי מפלגות הימין הקיצוני באירופה, ה"בייס" המסורתי שלהן (וזאת מבלי להתעלם מיכולתן הגוברת למשוך תמיכה משמעותית גם מקבוצות אחרות, כמו למשל מצביעים צעירים יותר).

מה הלאה?

סוג ההסבר הניתן להתחזקות הימין הקיצוני משפיע, בהכרח, על דרכי ההתמודדות של המחנה הליברלי עם האתגר שהן מציבות. אם עלייתן של מפלגות הימין הקיצוני היא תוצאה של סחף גדול בציבור לעבר עמדות לאומניות ואנטי־שוויוניות, אזי תזוזה של מפלגות נוספות בכיוון היתה נראית בלתי נמנעת כמעט. אולם הממצאים שלנו מצביעים על אפשרות אחרת.

חרף התחזקות מפלגות הימין הקיצוני, דעת הקהל לא זזה לכיוון שמרני יותר בסוגיות תרבותיות; למעשה, יש תזוזה מסוימת בכיוון ההפוך. כאשר מסתכלים על מגמות ארוכות טווח וחוצות מדינות, מזהים שהתזוזה בדעת הקהל בשנים האחרונות היא אל עבר עמדות תרבותיות ליברליות יותר. כך שאם אנשים שמחזיקים בעמדות ליברליות מרגישים בשנים האחרונות שהם הולכים ונדחקים לשוליים הפוליטיים – חשוב שיידעו שזה לא המצב.

חשוב גם להכיר בכך שהתחזקות עמדות ליברליות בדעת הקהל לא בהכרח תוביל לשינוי פוליטי; מה שדרוש עבור שינוי מן הסוג הזה, זו הנהגה שתדע לתרגם את הפופולריות של העמדות הללו לכוח מאורגן בזירה המפלגתית. ואולם, כל עוד נבחרי ציבור יתחרו אחד בשני בניסיונות לחקות את הימין הקיצוני, הם רק יתרמו להתחזקותו.

כפי שהבחין ז'אן־מארי לה פן, שהוביל במשך שנים רבות את הימין הקיצוני בצרפת – הבוחרים נוטים להעדיף את המקור על פני החיקוי, והימין הקיצוני רק יתחזק מניסיונות להתחפש אליו. לכן, המחנה הליברלי זקוק להנהגה שתתנער ממאמצי החיקוי הכושלים ותדע לזהות גם תזוזות חיוביות בדעת הקהל. ויש כאלו; עכשיו צריך לדעת לנצל אותן.

על פרופ' נעם גדרון

חבר סגל במחלקה למדע המדינה ובתוכנית לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית.

על ד"ר אורן דניאלי

חבר סגל בבית הספר לכלכלה ע״ש איתן ברגלס באוניברסיטת תל אביב.

על ד"ר רועי לוי

חבר סגל בבית הספר לכלכלה ע״ש איתן ברגלס באוניברסיטת תל אביב..

* המחקר נערך בשיתוף עם שינוסוקה קיקוצ׳י מהמחלקה לכלכלה ב-MIT.