ארץ, עיר

הדירות והבתים שלנו נהפכו למרכז חיינו – בהם אנו נמצאים, מהם אנו עובדים, בתוכם אנו מקיימים קשרים חברתיים עם הקרובים לנו ביותר וגם עם הרחוקים. המרחב הפתוח, הרחובות והגינות – התרוקנו. חנויות ומשרדים – סגורים, ריקים, דלילים. מוסדות תרבות ועסקי בילוי ופנאי – סגורים כבר חודשים ארוכים, עסקים רבים פשטו רגל. התחבורה הציבורית הצטמצמה וכלי הרכב הפרטיים משמשים אותנו הרבה פחות. גם כשאנחנו לא נמצאים תחת סגר או תחת מגבלת 1,000 מטרים, אצל רובנו הצטמצם מרחב המחיה לרדיוס קטן למדי סביב הבית שלנו ובתוככי השכונה. 

הקורונה, שהופיעה בחיינו לפני פחות משנה, שינתה אותם בכל מובן – מהאופן שבו אנו פוגשים בני משפחה וחברים או מתקשרים עמם, דרך האופן שבו אנו משתמשים במרחב ועד לפעולות יום-יומיות פשוטות כמו עבודה, רכישת מוצרים ובילוי. בהתאמה, גם האופנים שבהם אנו משתמשים בעיר ובשירותיה השתנו לבלי הכר. מאמר זה יתרכז בהזדמנויות ובאתגרים שהקורונה הציפה בתכנון מרחבי החיים הפרטיים והציבוריים שלנו, הן הפתוחים והן הסגורים, ויבחן מגוון סוגיות להסתכלות מחדש ולשינוי, שיכולים להיות מובלים על ידי אזרחים, רשויות מקומיות, יזמים ומקבלי החלטות בשלטון המרכזי. כדאי לציין כי מגפת הקורונה היא מצב זמני, שאנו מקווים כי ייעלם מחיינו בקרוב. לכן, נכון יהיה להתייחס להזדמנויות החדשות בזהירות, ולא לגבש פתרונות קבועים או מהפכניים למצב זמני ולא ודאי המתאפיין בחוסר ודאות. כולי תקווה כי החיים יחזרו למסלולם בקרוב וכי הערים שלנו, וכמוהן גם היחסים האנושיים שלנו, יחזרו להיות מלאי אפשרויות וחופש. הרשימה שלפניכם מציגה כמה תחומים והיבטים שיכולים וצריכים להשתנות במרחב.     

קומה ראשונה – הדירה

החיים שלנו עברו פנימה, מעבר לדלת הסגורה, בין ארבעת הקירות שלנו. רוב סדר היום שלנו מתנהל בתוך מרחב פיזי מוגבל ומוגדר ובתוך מלבני זום שחורים מבעד למסך. מרחב הדירה שלנו נהפך להיות כל עולמנו הפיזי, ורבים מאיתנו מנסים להתאים את המרחב הזה מחדש, כך שיתאים לשגרת הקורונה. 

הבנייה בישראל מאופיינת בהומוגניות פיזית המשוכפלת לעייפה. כמעט כל הדירות המוצעות לשוק כוללות את אותם מרכיבים זהים או דומים: סלון צמוד למטבח שביניהם פינת אוכל פתוחה, מסדרון שיוצא מהמרחב הפתוח ומוביל לחדרים פרטיים – חדרי ילדים (אחד מהם ממ"ד) בגודל מוכר שחוזר על עצמו, חדר אמבטיה משותף, חדר מאסטר להורים (שכולל לפעמים חדר אמבטיה צמוד ומינימלי משלו), וכן מרפסת שירות ולפעמים גם מרפסת בסלון. אם תרצו דירה מעט שונה, למשק בית שהרכבו לא סטנדרטי, תתקשו למצוא אחד כזה. כל הדירות הישראליות דומות זו לזו. הגמישות בהתאמה לצורכי המשפחות מתבטאת רק ב"קישוטים" אסתטיים כמו קיר צבוע בסלון או סוג חיפויים בחדרים הפרטיים. אפילו גודלי החלונות דומים. המודרניזם התייחס לבית כאל "מכונת דיור", מכונה שאנו מקיימים בתוכה פעולות מסוימות וחזרתיות של חיים ומגורים, הכל מתוך ואל פונקציונליזם ודיוק. את המחיר על תפיסה זו אנחנו משלמים בצמצום הגמישות והרב-שימושיות שאינן קיימות בדירות שלנו. הקורונה הוכיחה לנו שוב כמה הן חשובות. משקי הבית שונים זה מזה בגודלם – אנשים מצטרפים (תינוקות נולדים, סבתות מצטרפות למגורים המשותפים) וגם עוזבים (פרידות, ילדים שגדלים), הצרכים בתוך הבית משתנים. יש תקופות שבהן מרחב למשחקים הוא צורך בסיסי, אך בתקופות או בהרכבים אחרים חשוב לפנות מקום לפינת עבודה אחת לפחות, שיכולה להיות מבודדת פיזית ואקוסטית משאר הבית. הסגרים וההגבלות הוכיחו את הצורך בפינות כאלה גם לילדים וגם להורים, כדי שיוכלו לקיים מפגשי לימוד ועבודה מבלי להפריע זה לזה. לכן דירות צריכות לאפשר, גם בשגרה, התאמות פיזיות לדינמיות המשפחתית ולגודל משק הבית. תכנון כזה יכלול גמישות בתכנון פנים הדירות, אך גם גמישות בגודלן. מאז שנות ה-70 קיים בעולם הרעיון של דיור גמיש – שטחי ביניים בין דירות שאותם יכולים הבעלים להוסיף לדירתם על פי צורך. כך, דירת שלושה חדרים יכולה להוסיף אליה חדר או שניים לכמה שנים, וכאשר הצורך הפיזי נעלם – להחזיר את השטח למאגר הבנייני ולשימוש השכן. בניין כזה צריך להיות מתוכנן כך מראש, כאשר ייבנה שטח "עודף" בין שתיים או שלוש דירות וכל משק בית יכול לצרף את החלל אליו על פי צרכיו. אמנם קיים קושי בניהול המרחב הזה מבחינת ההיבטים הכלכליים והחוקיים, אך יש גם הזדמנויות רבות בפיתוח מודל כזה. החיסכון בשטח, הגמישות וההתאמה לצרכים שונים בזמנים שונים – כולם ערכים חשובים בתכנון מגורים תמיד וגם היום.

גם מעטפת הדירה יכולה וצריכה להשתנות. כמות האור שנכנסת לדירה בשעות היום השונות ומספר החלונות וגודלם יכולים להשפיע מאוד על מצב רוחם של הדיירים ועל קיומה או היעדרה של תחושת מחנק, ודאי בימי סגר והתבודדות. לאלה יש השפעה על בריאותנו הנפשית והפיזית. כיווני האוויר אולי בלתי ניתנים לשינוי, אבל כמות, גודל ומיקום החלונות והפתחים דווקא כן. לכן, בנייה ותכנון בעידן הזה צריכים להגדיל מראש את החלונות והפתחים, כך שאפשר יהיה ליהנות מכמה שיותר קשר אל החוץ. בניגוד לנהוג, החשיבה התכנונית הזאת נחוצה במיוחד, כפי שלימדה אותנו הקורונה, דווקא בדירות שמכילות משקי בית של יחיד או יחידה, שגרים בגפם. 

חוסר הגמישות ותכנון הפנים הקבוע של הדירות אולי לא הטרידו אותנו קודם, אבל הם הורגשו מאוד בתקופת הקורונה, גם אצל מי שבדרך כלל חוו את הבית שלהם כמרווח ומתאים לצרכיהם. די לחשוב על הצורך בפתרונות יצירתיים בתקופה שבה חלק מהמשפחה נדרש להיכנס לבידוד. לא פלא שמי מאיתנו שיש להם מרפסת הרגישו עצמם בני מזל במיוחד. המרפסות – הכה שכיחות בדירות הישראליות – מאפשרות לנו "לצאת החוצה לנשום אוויר" גם מבלי לצאת מהבית, לשמוע ולראות אנשים ברחוב, לתקשר עם השכנים "מרפסת מול מרפסת”. אחד המראות המזוהים ביותר עם סבבי הסגרים הוא הסבים והסבתות שספונים בבתיהם, עומדים ומנופפים לשלום מהמרפסת לנכדים ולנכדות שבאו לבקר ועומדים ברחוב. אלה, יחד עם האפשרות להשתמש במרפסות כמרחב נוסף לפעילויות שונות, אישיות או משפחתיות, גרמו לנו לגלות את המרפסות מחדש. אבל לא לכולם יש מרפסת. וגם כאשר יש, לעתים הן קטנות מאוד, אולי קטנות מדי. המרפסת הישראלית קשורה ישירות למזג האוויר שלנו, שמאפשר להיות מחוץ לבית במרבית ימות השנה. במשך השנים נסגרו חלק מהמרפסות ושטחיהן היתוספו לדירות, בשל צפיפות ומצוקת דיור. חשיבותה של המרפסת הועצמה מאוד בתקופת הקורונה, ונדמה שהיא התגלתה מחדש. יש חשיבות לגודלי המרפסות, למקומות שאליהם הן פונות, לקשרי העין בין מרפסת למרפסת וכן לפרטיות במרפסות. בנייה עתידית צריכה ליצור דיפרנציאציה בשטחי מרפסות ולאפשר בניית מרפסות קטנות לדירות קטנות ומרפסות גדולות לדירות גדולות. צעד כזה ישמח גם יזמים וקבלנים שיוכלו להגדיל שטחי מרפסות באופן גורף בתקנות ובחוק, משום שעלות בניית מרפסת נמוכה אך במכירה היא מניבה תשואה רבה. לכן, לצד האפשרות לבנות מרפסות בגדלים שונים, חשוב יהיה להגביל את שטחי המרפסות, כך שלא יעלו את מחירי הדיור, שכבר היום אינם בהישג ידם של רבים.

רעיון חדש נוסף שהקורונה מעודדת אותנו לשקול ולהרחיב את יישומו הוא הדיורית (granny flats). לדיורית, השכיחה בחו"ל ועושה את צעדיה הראשונים בישראל, יש יתרונות רבים. מדובר בדירה מפוצלת בחוק, שיוצרת למעשה שתי יחידות דיור שכנות: יחידת דיור קטנה ויחידה גדולה יותר. כך, לדוגמה, דירה בינונית-גדולה תחולק ותפוצל לדירה אחת קטנה, ששטחה 30 מ"ר ויכולה להתאים לאדם אחד או שניים, ולדירה נוספת, ששטחה 70 מ"ר ויכולה להתאים לשלוש נפשות. בדיורית יכולים להתגורר סבתא במשק בית רב-דורי (בצמידות לילדיה ונכדיה) או בן משפחה שמבקש פרטיות. גם המטפלת של הקשישה יכולה להתגורר בדיורית ולאפשר פרטיות לכל אחת מהנשים המתגוררות תחת קורת גג אחת. המשפחה גם יכולה להשכיר את הדיורית לאדם זר, כך שתקבל הכנסה פסיבית משכר הדירה בימים של קושי כלכלי. הדיורית מאפשרת גמישות הן באופן השימוש בדירה והן בהיבטים התקציביים והכלכליים. הדיורית גם יוצרת מגוון בגודלי דירות ובהתאמה – מגוון במשקי הבית המתגוררים במבנה ובשכונה. חלק מהתוכניות החדשות כיום משלבות בתוכן הקמת דיוריות בהיקף מסוים, והן נותנות מענה במיוחד בפרויקטים של התחדשות עירונית לצמצום דחיקת אוכלוסייה קיימת ויצירת מלאי דיור לבני הגיל השלישי.

קומה שניה – הבנין

אלה מאיתנו המתגוררים בבתים צמודי קרקע ולהם גינות פרטיות, נהנים מאוד בוודאי משטחי הגינות ומרחבי החוץ העומדים לרשותם בתקופה הזאת. הבעלות על מרחב באוויר פתוח, שפעמים רבות כולל פיסת טבע ומשמש מקום בטוח ורחב ידייים (יחסית) למפגש עם אורחים ובני משפחה, היא זכות יתר אדירה, בוודאי בימי סגר ובידוד. רובנו, כמו רוב תושבי המערב, מתגוררים בערים ובמבנים מרובי דיירים. עלינו לחשוב על האופן שבו אפשר לייצר שטחים פתוחים כאלה גם למתגוררים בבניינים. אם לכל בניין יהיו שטחי חוץ משותפים – מרפסות משותפות, גג שמיש לפעילות, גינה משותפת או "קומת עמודים" מאפשרת ומזמינה, הם יוכלו להפוך למרחבים חברתיים משמעותיים, בראש ובראשונה עבור דיירי הבניין אך גם לאירוח של משפחות וחברים. אפשר יהיה לקיים בהם מפגשים, לשחק בהם ואפילו לערוך ארוחות משותפות. אחת החוויות הנוסטלגיות של מי שגדלו בבניינים לפני שניים ושלושה עשורים היא המפגש החברתי עם ילדי השכנים בשעות הארוכות של השהות המשותפת בשטחים הציבוריים של הבניין. בחודשי ההגבלות ההדוקות, אפשר היה לשמוע קולות ולראות מחזות שכבר נשכחו – של ילדים ומבוגרים הגרים באותו הבניין מדברים בחניה המשותפת או משחקים בגינה או החצר המשותפות. גם בשגרה אפשר וכדאי לוודא שלבניינים יש מרחב ציבורי שמאפשר לעשות את כל אלה.

לרשות רוב הבניינים היום עומדים שטחים משותפים מבונים – חדרי מדרגות, מרחבים מוגנים, מבואות (לובי). כל אלה ושטחים משותפים נוספים שאפשר לתכנן ולבנות כחלק מבניין אינם מנוצלים באופן מיטבי, אך הם יכולים לשמש לרווחת הדיירים. אפשר, למשל, לשקול תכנון והקמה של חדר עבודה משותף לדיירי הבניין. הוא יכול להיות פנימי או להיבנות כמרפסת חיצונית, מאוורר ומואר. הוא יכול להיבנות עם אפשרות לחלוקה פנימית לחללים קטנים כשצריך פרטיות או כאופּן ספייס. חדר כזה יוכל לא רק לשמש פתרון לפעילות ממוקדת, אלא גם לאפשר לעובדים מהבית סביבת עבודה שבה עובדים עוד אנשים ונוצרים קשרים אישיים בתקופה מבודדת, ואפילו להפוך למרכזה של קהילה מקומית.

גם תמהיל הדיור בבניינים ובשכונות ראוי לתשומת לב מחודשת. תמהיל הדיור מורכב משני היבטים: גודלי הדירות והמאפיינים הפיזיים שלהן, וצורת החזקה והבעלות על דירות. המבנים שהוקמו בעשורים האחרונים בישראל מכוונים לפלח אוכלוסייה ספציפי מאוד, הכולל משפחות צעירות בנות ארבע-שש נפשות שרוכשות את דירותיהן בשוק הדיור הפרטי. רובן המכריע של דירות אלה גדולות וגדולות מאוד. ואכן, המשפחה הישראלית הממוצעת כוללת 3.71 נפשות למשק בית, מספר שלא השתנה בעשור האחרון. למרות זאת, ונוסף על נתון זה, נתון מעניין נוסף הוא ש-46.8% ממשקי הבית מכילים נפש אחת או שתיים בלבד. כמעט מחצית ממשקי הבית הם של יחיד או זוג. ולמרות זאת, הדירות החדשות הנבנות אינן מביאות בחשבון מרכיב זה באוכלוסייה. זאת ועוד, כמחצית מהמשפחות מורכבות מזוג הורים ולפחות ילד אחד עד גיל 17, וכ-12% מהמשפחות שלהן ילדים עד גיל 17 הן משפחות חד-הוריות. משקי בית של יחידים, חד-הוריים עם שני ילדים, סטודנטים, זוגות ללא ילדים או עם ילד אחד לכל היותר, זוגות שילדיהם עזבו את הבית, קשישים והרכבים רבים נוספים – כל משקי הבית הללו זקוקים לדירות קטנות יותר ובעלות מאפיינים פיזיים שונים מהסטנדרט המקובל. בכל הנוגע לגודלי הדירות ולמאפיינים הפיזיים שלהן, אפשר וצריך לעשות שינוי בתכנון ובבנייה של הדירות בתמהילי הבניינים החדשים. התמהיל הבריא והנכון יכלול בניינים בעלי דירות בגדלים שונים וייצור מבנים ושכונות שהאוכלוסייה בהם מגוונת – יחידים, זוגות ומשפחות גדולות יותר, בגילאים שונים ובשלבי חיים שונים ומגוונים. משפחות ולצדן סבא-סבתא שמעוניינים לסייע בגידול הילדים (ואין להם צורך בדירת חמישה חדרים), אם חד-הורית עם ילד שמחפשת שירותי חינוך טובים בשכונה מבוססת יותר, סטודנטית צעירה שמתגוררת לבדה או עם שותפה ויכולה להציע שירותי בייביסיטר ושיעורים פרטיים לילדי המשפחה המתגוררת מצדו השני של הרחוב. גם למנעד הפיזי של יחידות המגורים יש משמעות – דירות שותפים שמיועדות באמת לשותפים, או דירות שמשלבות בין מגורים לסטודיו, קליניקה או משרד. תמהיל מגוון מביא אוכלוסייה מגוונת וזו יוצרת שכונות וערים בריאות וחזקות יותר וחוסן חברתי שכה נדרש לנו כיום. 

בכל הנוגע לצורות החזקה והבעלות על דירות, הדירות בישראל נשענות, כאמור, על השוק הפרטי ומשווקות על ידי יזמים. היקפיו של הדיור הציבורי בארץ קטנים מאוד ביחס לחו"ל, כמעט אין דיור להשכרה ממוסדת (שבבעלות גופים ומוסדות, ולא אנשים פרטיים), ודיור בר-השגה נמצא בחיתוליו ומיושם מעט מאוד ורק על ידי רשויות ספורות ומבוססות. לכן, מקומות המגורים של משקי הבית נבחרים לרוב על פי עלויות הדירות והמצב הכלכלי של הקונים או השוכרים. כדי שדיור יהיה בהישג ידו של משק בית – עליו להוציא על דיור כשליש מכל ההוצאות החודשיות, בין שעל תשלום שכירות ובין שעל החזר משכנתא. כך נוצרים ריכוזים הומוגניים על פי רמות הכנסה, ובהם ריכוזי עוני. יצירת מגוון מחירי דיור (מוזלים, מסובסדים ומוגנים) וקיומו של מנעד של אפשרויות חזקה ובעלות (לא רק בעלות או שכירות פרטית, אלא גם דיור ציבורי, דיור בר-השגה, שכירות ממוסדת, בעלות חלקית ושכירות לתקופה מוגבלת או לצמיתות) – כל אלה יאפשרו חופש בחירה גדול יותר לאוכלוסייה רחבה יותר ויתרמו גם הם לקיומם של מבנים, שכונות ויישובים עירוניים מגוונים יותר, ולכן גם בעלי חוסן חברתי גבוה יותר. 

הקורונה הביאה עמה מיתון ומשבר חברתי-כלכלי שכולל עלייה במספר המובטלים, סגירה וצמצום של מקומות תעסוקה רבים וחוסר ביטחון בדיור. חלק מאיתנו מתקשים לשלם את שכר הדירה, אחרים מתקשים בהחזר המשכנתא. הזכות לדיור היא זכות אדם בסיסית והדיור אינו מוצר צריכה. הצורך בקורת גג ראויה ובטוחה הוא מאבני היסוד של הקיום שלנו. זוהי אחריותה של המדינה לייצר פתרונות דיור ראויים, נאותים ובהישג יד לכל האוכלוסייה, ועליה להרחיב את מעורבותה בשוק הדיור וביצירת פתרונות וצורות דיור. זאת, באמצעות הרחבת היקף הדיור הציבורי, יצירת דיור בר-השגה, ועידוד והקמה של פתרונות דיור בצורות שונות של חזקה ובעלות.

בעקבות הקורונה דירות Airbnb רבות עומדות ריקות כיום, בזמן שאזרחים רבים משוועים לפתרונות דיור בני-השגה. המרת דירות נופש לדיור להשכרה תאפשר הן את הגדלת מלאי הדיור הזמין והן הכנסה לבעלי היחידות. דוגמה נוספת היא ניצול שטחי משרדים שהתרוקנו מפעילות – ויש רבים כאלה – והמרתם לדירות קטנות להשכרה. בחו"ל כבר נעשו בהצלחה כמה מיזמי פרויקטי המרה כאלה. שינויים בשימושים מהסוג הזה, גם אם יהיו זמניים ויתוכננו מראש לשנתיים, למשל, יכולים לספק מענה הן למצוקות ביקוש והיצע של משקי בית פרטיים והן להחייאת מרחבים מבונים בעיר, כך שהאחרונים לא יעמדו ריקים ונטושים. 

קומה שלישית – הרחוב והעיר

המרחב הציבורי שלנו עבר גם הוא שינוי משמעותי. הגינות הציבוריות וגני המשחקים והפארקים התרוקנו מפעילות לגמרי בחלק מימי המגפה ועמדו מיותמים. בימים של הגבלות או של כמעט שגרת קורונה הם התמלאו אנשים ומשפחות ונהפכו להיות המרחב היחיד שבו אפשר לעשות ספורט או לשהות ולפגוש אנשים, באוויר הפתוח וללא סכנה בריאותית. הרחובות משנים גם הם את פניהם. מצד אחד, המסחר התרוקן, המסעדות סגורות והתנועה האנושית דלילה. מצד שני, נולדו ויושמו פתרונות ישנים-חדשים של פארקלטים  ומקומות ישיבה זמניים, שהעבירו אותנו ממקומות הבילוי והאירוח הסגורים אל המרחב שבחוץ. הולכי הרגל (סוף-סוף) מקבלים עדיפות על פני הרכב, והמרחב שבו אפשר לנוע מתרחב וגדל. בערים שונות בחו"ל הגדילו לעשות וסגרו מסלולי נסיעה של כלי רכב, ובמקומם הוגדרו מרחבי הליכה ושבילי אופניים נוספים. בישראל, לצערנו, היישום בינתיים מצומצם.

כורח המציאות שהוציא אותנו החוצה יכול לעורר את הרחובות והערים שלנו. כולנו מנסים למצוא את הדרך להמשיך לחיות, לפגוש, לחוות וליהנות, גם בתוך מגבלותיה של מגפת הקורונה. המרחב הציבורי הוא המקום שיכול לאפשר לנו זאת, אבל נדרשות התאמות כדי שזה יקרה. המרחבים הציבוריים בישראל אינם מותאמים כיום לחיים שמתנהלים ברובם בחוץ. דוגמאות קטנות שכן קרו יכולות לתת לנו הצצה על מציאות חדשה וטובה: עיריית תל אביב קיימה הקרנות סרטים במתכונת דרייב אין ובישיבה בסירות פדלים בנחל הירקון. עיריית ירושלים קיימה הופעות בקפסולות בכיכר ספרא ותיאטרון החאן הירושלמי העלה הצגות באוויר הפתוח. פעולות תרבות, פנאי והעשרה רבות יכולות להתקיים במרחבים ציבוריים בתמיכה, יוזמה ומימון של הרשויות המקומיות ושל המדינה. ואפשר לחשוב גם על שינוי השימוש במבני ציבור רבים, שמרוקנים כיום כמעט לגמרי מפעילות אנושית, ובהם מוסדות תרבות, ספריות, מתנ"סים ובתי קולנוע. רשויות מקומיות רבות מחפשות דרך לקיים את הלימודים בבתי הספר שמשוועים לכיתות ומרחבי למידה נוספים עבור קבוצות לימוד קטנות יותר. כדאי ונכון לבחון אפשרויות התאמה של מבנים קיימים ותכנון מבנים חדשים כך שיהיו ורסטיליים וגמישים ויתאימו לשימושים שונים של אוכלוסיות שונות, לא רק בימי מגפה.

ויש סוגיה נוספת שצריך לפתור: שכונות המגורים שלנו, המאופיינות באִיזוּר (zoning, הפרדת שימושים. מצב שבו אזור מגורים נמצא לצד אזור תעסוקה ולצדם אזור מסחר. זאת, בשונה מאזור מעורב שימושים), חזרתיות ואין בהן כמעט עירוב שימושים. כלומר, הן מיועדות למגורים בלבד, וכל צורך יום-יומי אחר כמעט – בראש ובראשונה תעסוקה, אך גם מסחר, פנאי, תרבות ולעתים אף חינוך – מחייב שימוש ברכב פרטי או בתחבורה ציבורית. הדבר בולט במיוחד בשכונות הפרברים. דווקא מרכזי הערים הוותיקים מזכירים לנו שאפשר אחרת, משום שבהם קיים עדיין אותו עירוב שימושים, שבא לידי ביטוי בדרך כלל בקיומו של מרכז מסחרי ולעתים גם מרכז קהילתי, והמתגוררים בהם נהנים מנגישות נוחה לצרכים בסיסיים. הקורונה, שצימצמה את רדיוס המחיה שלנו, מחזקת את מה שהעוסקים באדריכלות ובתכנון ערים טוענים זה שנים רבות: יש לחזור ולתכנן שכונות ומרחבים שבהם קיים מכלול שירותי מסחר, תעסוקה, פנאי ועוד – כולם במרחקי הליכה. לא רק בשל הקורונה, אלא כדי לאפשר לכולנו לבלות פחות שעות בתוך הרכב במעבר ממקום למקום ולהתנייד במהירות ובקלות ברגל או באופניים. כך נוכל להגיע מהעבודה חזרה הביתה ובדרך לעצור במכולת או לאסוף את הילדים מהחוגים מבלי להשתמש ברכב פרטי, לחפש חניה או לחשב כמה שעות מחיינו יורידו עצירות הביניים. גם הסכנה שבתחבורה ציבורית בימי המגפה (ריבוי אנשים באוטובוס או קרון רכבת עם איוורור מינימלי) שיקפה את היתרון בעירוב שימושים. ככל שהוא יתקיים יותר, כך יצטרכו פחות אנשים להשתמש בתחבורה ציבורית ויוכלו להיות בטוחים ובריאים יותר. צעד אחד רחוק אפילו יותר יהיה אם רשויות מקומיות יחליטו על תכנון והקמה של מרכזי תעסוקה שכונתיים ואזורי עבודה באוויר הפתוח, כך שמגבלות המגפה, שסביר כי יישארו איתנו עוד זמן רב, לא יפגעו ביכולת לקיים פעילות עסקית, בבריאות, בנוחות ובבטחה.

עירוב השימושים טוב לסביבה, לבריאותנו הנפשית והפיזית ובעיקר לקיומם של חיים מלאים ונוחים. באופן שבו תוכננה ישראל בעשורים האחרונים אין כמעט יישום של הרעיון הזה. 90% מהישראלים חיים בערים וביישובים בעלי אופי עירוני. הקורונה העלתה על פני השטח את עומק הפערים בין הפרברים למרכזי הערים. חיים בפרברים דורשים נסיעות ארוכות למקום העבודה, במרכז העיר או מחוץ לה, ומציעים אפשרויות מסחר ופנאי מצומצמות יותר. עם זאת, הפרברים מתאפיינים בצפיפות נמוכה יותר ובמרחבים פתוחים רבים יותר, שני מרכיבים שמספקים איכות חיים.

הקורונה שינתה את צורות העבודה של רבים מאיתנו, ובמובן זה ייתכן כי החיים בפרברים ייהפכו להיות נוחים יותר. אך המגפה גם הבהירה כמה נגישות להזדמנויות שיש לעיר להציע היא דבר משמעותי, נגישות שקיימת פחות בפרברים. 

כמעט כולנו חווים שינויים קיצוניים בשגרת חיינו בעקבות הקורונה. שגרת היום, אופן העבודה, הקשרים האנושיים והפעילויות שמעבר לכך – כל אלה השתנו ולא מבחירה שלנו. בימים שבהם השליטה שלנו בחיינו, החופש לבחור, החופש לפעול ולפגוש מצומצמים – אנו מוצאים עצמנו בודקים מחדש את הבחירות שלנו. חלק מבחירות אלה נוגעות למקומות המגורים והעבודה שלנו, על היתרונות והחסרונות שלהם בהתנהלות ובהתניידות אליהם ומהם. יש הטוענים כי הקורונה תביא למעבר משמעותי של אנשים לפרברים. אחרים טוענים כי דווקא תנועת החזרה לעיר תתעצם. אנחנו שונים זה מזה, וכל יחיד או משפחה יבחרו אולי מחדש בחירות הנוגעות לשגרת החיים שלנו, האנשים המקיפים אותנו וגם – המרחב הפיזי שבו אנו חיים וההיבטים הפיזיים של הסביבה הקרובה והאישית (הדירה) והמשותפת (השכונה והעיר). ייתכן שהקורונה תלמד אותנו לדרוש דברים חדשים ממקבלי ההחלטות – בין שבניהול המדינה וקבלת ההחלטות ובין שבתכנון מרחבי החיים והמגורים שלנו.  

נדמה כי הקורונה לא גילתה למתכננים דבר חדש על האופן הנכון לתכנן מרחבי חיים וערים. אנו יודעים כי עירוב שימושים, צפיפות, מרחבים ציבוריים איכותיים מוטי הולכי רגל, שימוש בתחבורה ציבורית, מגוון חברתי ופיזי – כל אלה הם אבני היסוד של עירוניות בריאה ונכונה. הסוגיות התכנוניות הללו אולי הועלו לדיון בעקבות המגפה, אך הן הזדמנות להפוך סוף-סוף את התכנון לדיון איכותי ולא כמותי בשיח הציבורי. לצורות המגורים והחיים שלנו קשר הדוק להזדמנויות שלנו ושל ילדינו ולחוסן החברתי שלנו כיחידים וכחברה. הגיעה העת לדון בהן לא כספירה של תוספת יחידות דיור, אלא תוך התייחסות לאיכות צורות המגורים, המרחב הציבורי, השכונות והערים, והאופן שבו כל אלה תומכים בחוסן חברתי ובכל שכבות האוכלוסייה. רק הודות לדיון כזה אפשר יהיה גם לספק מענה מדיניות אמיתי לשגרת החיים שלנו. עם הקורונה, וגם אחריה.

על מיכל יוקלה

אדר' מיכל יוקלה היא המקימה והבעלים של סטודיו מיא – מיכל יוקלה אדריכלים. מרצה בכירה בטכניון, יועצת וחוקרת. עוסקת ומתמחה בעיצוב עירוני, תכנון דיור ומגורים ותכנון חברתי.