יש"ע זה כאן, שם ובכל מקום

מאז שנולדה לפני שנה וחצי, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, קואליציית הליכוד־מתנחלים־חרדים מייצרת רצף שערוריות בלתי פוסק, כל אחת מזעזעת ומכעיסה יותר מקודמתה. ניסיונות החרדים לקבל פטור גורף מגיוס לבחורי הישיבות בתקופה האחרונה, ומנגד יוזמות של הימין המתנחלי להזרים תקציבי מדינה למטרות מגזריות מובהקות, מסמנים שיא של חזירות ואנוכיות, שבולטות עוד יותר על רקע המשבר החמור בתולדות המדינה. אלא שהשערוריות האחרונות הן דוגמאות, גם אם קיצוניות, לדבר עמוק בהרבה.

ביסודן, שתי הקבוצות שמובילות את הקואליציה מבטאות אנומליה חריפה, ולא רק בגלל כוחן הפוליטי חסר הפרופורציות: בבסיס שתיהן ניצב פרויקט פוליטי־חברתי שאינו בר־קיימא – ליתר דיוק, כזה שהופך את ישראל למדינה שאינה בת־קיימא.

קל לראות את זה במקרה החרדי: קבוצה שחלקה באוכלוסייה הולך וגדל, וכבר כיום מהווה כמעט 15 אחוזים ממנה, פשוט לא יכולה לחיות על חשבון הציבור ולהיות נטל על הכלכלה, ובחודשים האחרונים מתברר שגם לא להיות נטל על הביטחון. לפיכך, הפתרון לאנומליה החרדית הוא לא רק פוליטי אלא גם חברתי – שינוי המודל שעליו החברה החרדית מתבססת.

המקרה המתנחלי אולי פחות אינטואיטיבי, אבל דומה מאוד במהותו: מפעל ההתנחלות שואף בבסיסו לשעבד לטובתו משאבים ציבוריים ככל שרק ניתן, במקביל לניסיונו לעצב את מדיניות הביטחון הישראלית לצרכיו. התוצאה של שני המהלכים האלה הרסנית לחברה הישראלית.

ישראל או יהודה

יש ניגוד מובנה בין האינטרסים של מדינת ישראל והחברה הישראלית בכללותה, לבין האינטרסים של הימין המתנחלי ושל המפלגות החרדיות. שתי הקבוצות פועל להגדלת כוחן הפוליטי, להשתלטות על מוקדי קבלת החלטות, לעיצוב מדיניות הממשלה – כל אחת בתחומים שחשובים לה – וכן לשעבוד משאבים ציבוריים לצורכיהן הסקטוריאליים.

התקצוב העודף לחברה החרדית באופן שמנציח את נחשלותה, בעיקר בתחום החינוך, לצד המאבק שלה נגד השתתפות בנטל הביטחוני, הם דוגמאות בוטות ובולטות לאנומליה הזאת – עד כדי כך שאפילו חברים אחרים בקואליציה כבר אינם מסוגלים לסבול זאת. כאמור, המצב אינו שונה כלל בכל הקשור לפרויקט העיקרי השני שהקואליציה הנוכחית מובילה.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

הימין המתנחלי פועל לסיפוח השטחים ולגירוש תושביהם הפלסטינים, או אף גרוע מכך. טבח 7 באוקטובר מהווה הוכחה נקודתית מובהקת במיוחד לנזק שבהכפפת מדיניות הביטחון של ישראל לאינטרס המתנחלי. אלה לא רק הגדודים שהוסטו מגבול עזה לגדה המערבית ערב שמחת תורה, אלא עשור ומחצה של חיזוק חמאס ודחיית ההסדר המדיני עם ההנהגה הפלסטינית.

למעשה, בחמשת העשורים האחרונים, הימין בישראל הלך והשתעבד לגוש אמונים עד שנהייתה ביניהם סימביוזה. האופן שבו מדיניות הביטחון תחת ממשלות הימין משרתת בעיקר את מפעל ההתנחלות נעשה בעשור האחרון כמעט שקוף, טריוויאלי.

מה שלא טריוויאלי הוא האופן שבו האג'נדה המתנחלית מכוונת פנימה, אל תוך החברה הישראלית. כפי שנחשף בשנה שעברה עם ניסיון ההפיכה המשטרית, הימין המתנחלי חותר להשלטת אורחותיו הלא־דמוקרטיים על החברה הישראלית כולה – בין היתר כדי להכשיר את מפעל ההתנחלות הבלתי־חוקי – ובחלקו גם מעוניין בהפיכת ישראל למדינת הלכה. במילים אחרות, מטרותיו הבסיסיות ביותר של הימין המתנחלי, בדומה למטרותיהן של המפלגות החרדיות, פשוט אינן מתיישבות עם האינטרסים הלאומיים של ישראל. בנקודה כלשהי תידרש הכרעה – או מדינת ישראל או מפעל ההתנחלות.

אלא שגם בהיבט התקציבי, בדומה למפלגות החרדיות, שרים מהימין המתנחלי פועלים באופן עקבי להזזת כספים שאמורים לשרת את החברה הישראלית כולה – או, על אחת כמה וכמה, את החלקים בה שזקוקים יותר מכל לתקצוב – לטובת ההתנחלויות. כך בתקציב החינוך (זכורה אמירתו של שר האוצר סמוטריץ' כי "לציבור הדתי־לאומי מגיע לקבל תקציב חינוך מועדף"); כך היה בחוק קרן הארנונה מהשנה שעברה, שייצר בפועל מצב שבו רשויות חלשות בפריפריה מממנות התנחלויות מבוססות ביהודה ושומרון; וכך קרה באמצע מאי סביב הצעת החוק של ח"כ לימור סון הר־מלך מהציונות הדתית, שביקשה להגדיר תשע התנחלויות בדרום הר חברון כחלק מהנגב, כדי שייהנו מתקציבים של הרשות לפיתוח הנגב. גזל הקופה הציבורית מעולם לא היה מכוער יותר.

"ההתנחלויות גונבות 50 שנה"

העיתוי של הצעת החוק – בשעה שחלקים בנגב (המקורי, לא אותם אזורים שסופחו אליו) נמצאים תחת ירי רקטות ופצמ"רים, טרם שוקמו מְטֶבַח 7 באוקטובר ומשוועים לסיוע ממשלתי – גרם לו לבלוט גם על רקע החזירות הרגילה של הקואליציה. כדי להוסיף חטא על פשע, שר הנגב והגליל יצחק וסרלאוף (ממפלגת עוצמה יהודית) הסביר כי "אין סיבה שהשטחים הדרומיים של יו"ש יהיו מופלים מול שטחים זהים בשטחי מדינת ישראל".

אבל בבסיסו, החוק הזה, שכבר עבר בינתיים בקריאה טרומית, משקף את אותו היגיון ותיק של שיעבוד המשאבים והאינטרסים הלאומיים לטובת קבוצה צרה – יהודה על חשבון ישראל – גם אם הוא דוחק אותו לקצה. בהקשר הזה, צדק יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד כאשר קבע בחודש שעבר, על בימת הכנסת ובאופן לא לחלוטין אופייני, כי "50 שנה ההתנחלויות האלה גונבות את הכסף של הפריפריה". היו שהתרעמו על דבריו של לפיד – לא רק אנשי ימין אלא גם אנשי מרכז, חובבי הנימוסים וההליכות, שסלדו מהרטוריקה – אבל יו"ר האופוזיציה דייק: ההתנחלויות באות על חשבון פרויקטים לאומיים אחרים, ולא מהיום.

ד"ר שלמה סבירסקי ונגה דגן־בוזגלו, במחקרם "הכיבוש: מי משלם את המחיר?", הראו כיצד ההשקעה הממשלתית בהתנחלויות, שהחלה לאחר כיבוש השטחים ב־1967, למעשה באה על חשבון ההשקעה ביישובי הפריפריה שבהם שוכנו העולים מארצות האסלאם בשני העשורים הראשונים של המדינה. "בתום כעשור אחד בלבד – מאמצע שנות ה-50 ועד 1967 – של השקעות מדינתיות גבוהות יחסית, בדיור ובתעסוקה בעיירות הפיתוח, השתנתה המגמה, ועיירות אלה נכנסו לתקופה ממושכת של ירידה בהשקעות ושל קיפאון כלכלי", כותבים סבירסקי ודגן־בוזגלו. "בשנות ה־70 וה־80, שעה שההתנחלויות היו בתנופת התרחבות, מאזן ההגירה של העיירות הפך שלילי".

בנוסף, על המשאבים הגדולים שנוספו לקופת המדינה בעקבות מלחמת ששת הימים הם כותבים כי "כספים אלה, לו הופנו לעיירות הפיתוח, למושבים החדשים ולשכונות ה'דרומיות', היו יכולים לסייע בחידוש מלאי הדיור, בגיוון מקורות התעסוקה, בהרחבת רשתות התחבורה, בשיפור רמת החינוך ורמת ההכשרה המקצועית… אלא שהמשאבים החדשים הופנו לפרויקטים החדשים שהולידה מלחמת ששת הימים, ובהם ההתנחלויות בשטחים הכבושים".

מנגנוני פיצוי

תחת שלטון הליכוד לאחר המהפך של 1977, מגמות אלה הוחרפו במידה קיצונית. פרופ' דני גוטוויין מתאר את הקשר ההדוק שבין פירוק מדינת הרווחה והפגיעה הכלכלית בפריפריה, לבין פיתוח ההתנחלויות כ"מנגנון פיצוי".

"מדינת הרווחה האוניברסלית שפורקה בישראל הוקמה על בסיס מגזרי בשטחים", כותב גוטוויין במאמרו "הערות על היסודות המעמדיים של הכיבוש". "ההטבות המופלגות שהציעה 'ארץ ההתנחלויות' בתחומי הדיור, החינוך, הבריאות, המיסוי והתשתית הפכו למנגנון שפיצה את המעמדות הנמוכים על הפגיעה שחוללה ההפרטה בשירותי הרווחה בישראל, והן שהניעו את עיקר תנועת ההגירה לשטחים".

הפרק האחרון בהיסטוריה הפוליטית של מפעל ההתנחלות מראה שלא מדובר בשאלה של אופן חלוקה כזה או אחר של העוגה; הימין המתנחלי, מטבעו, אינו מסתפק בשימור סטטוס קוו מסוים, אלא שואף להתפשט ולצבור כוח ומשאבים, על חשבון הכוח והמשאבים של שאר החברה. זו לא רק המדיניות הביטחונית שלו שחותרת תחת טובת המדינה, אלא גם המדיניות הכלכלית. אם ישראל חפצת חיים, אין לה שום אפשרות להשלים עם המשך שלטון הקואליציה הנוכחית. השינוי הפוליטי הוא אפוא השלב הראשון בתהליך התיקון של ישראל. כדי להבטיח את קיומה, יש לעצור את שני הפרויקטים העיקריים שמביאים לכיליונה.