מבצע (נגד) סבתא

בתחילת אפריל, בעיצומו של הסגר הראשון, כאשר זקנים בבתי אבות ודיור מוגן היו סגורים בחדריהם, הופץ סרטון וידיאו שבו נראו גיטריסט ומתופף שרים ומנגנים, ואנשי הצוות רוקדים ברחבה שמתחת לבית כזה. דיירי הבית הזקנים, שלא הורשו לצאת אפילו ללובי של הבניין, לוהקו כקהל מריע מהמרפסות, כנראה כדי ליצור תמונה בסגנון שירת המרפסות באיטליה, שתראה איך משמחים את הזקנים. זה מה שישמח אותם? באמת? אם אתם הייתם סגורים הרמטית, בלי לצאת לקניות, לא לספורט ולא להתאווררות, הייתם שמחים לראות איך אחרים רוקדים בחוץ? זה מה שהיה עושה לכם טוב? היתה זו תמונה נאמנה של היחס לזקנים במגפה: גילנות והרחקה במסווה של התחשבות ואהדה. 

עוד לפני שהנגיף הראה את מלוא יכולתו, הגילנות התפשטה בקצב אקספוננציאלי. תאמרו, זה היה בהתחלה ואחר כך למדנו? בדוחק ניתן היה לקוות לכך בזמן הקצר שחלף מתום הסגר הראשון ועד לפרוץ הגל השני. ברגע שבו שוב היה לחץ על מערכת הבריאות, חזרו ההצעות לסגור את הזקנים והאיום המרומז: "נצטרך לתעדף את המשאבים הרפואיים". ובשפה ישירה: נצטרך להחליט מי יהיה בראש התור למכונת הנשמה, ואלה לא יהיו הזקנים. 

מלכתחילה היה ברור שהזקנים פגיעים יותר ולכן הם שיכריעו את הכף: אם הם לא יחלו, ניתן יהיה להתגבר על המגפה. אם הם יחלו בהמוניהם, הם יסתמו את בתי החולים ויצרו מחסור במכונות הנשמה. לכן עיקר המאמץ רוכז בסגירת הזקנים ובידודם. פרופ' מרק קלרפילד, גריאטר ומומחה לבריאות הציבור, העריך אז, שאם יתבקשו, רוב הזקנים ינהגו בסולידריות ויסתגרו בבית בעצמם. קרוב לוודאי שהוא צדק, אבל למה לבקש יפה אם אפשר בכוח. 

ברגע שניתן האות החלה ההסתערות: נפתלי בנט (אז שר הביטחון) הצטלם בסרטון (ל- (i24NEWSשבו אמר כי הדבר החשוב ביותר במשבר הזה הוא להפריד בין זקנים לצעירים. זה חשוב יותר מריחוק חברתי ובדיקות, הוא אמר (מה שהתברר כטעות איומה אבל מי זוכר).

בתי דיור מוגן ובתי אבות הכריזו על סגר נוקשה הרבה יותר ממה שנקבע בתקנות לשעת חירום, ולמעשה כלאו את הדיירים בחדריהם ודירותיהם הקטנות. עלו גם רעיונות לסגור רק את הזקנים ושהמשק יחזור לפעילות. המסר הי ברור: חייהם של אנשים שעברו את גיל 65 ממילא לא שווים הרבה, אז לא משנה אם יסגרו אותם. ואין בדעתי להצביע על תרומתם הגדולה של הזקנים, בין בשכר ובין בהתנדבות. טיעון כזה נותן לגיטימציה לשפוט אנשים על פי התועלת שהם מביאים לחברה, וזכותו של זקן סיעודי לחיים ששווה לחיות אותם אינה פחותה מזו של זקנים עצמאיים או של צעירים.   

ובן לילה השתלט הנוהג המגונה לדבר על הזקנים ולא איתם, להציג אותם כ"בעיה" ולהתייחס אליהם כאל חסרי דעה, שבעצם קיומם מהווים סיכון. אפילו לאחר שהתבדו התחזיות הקודרות בגל הראשון על אלפי מונשמים וקריסת מערכת הבריאות, ההישג יוחס לצעירים שהרחיקו את "סבא וסבתא" – לא לזקנים עצמם, שהשכילו לנהוג בזהירות. ואיש לא חשב שזה מעליב להתייחס לאנשים כאל "סבא וסבתא", כאילו אין להם חיים מחוץ לפונקציה הזאת. 

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

דיירים בדיור מוגן כתבו מכתב ובו הזכירו כי היו מקומות שבהם דיירים "הושארו סגורים בחדרים, ללא טיפול, ללא שירותי ניקיון, ללא מגע יד אדם… יחס כזה אינו מקובל גם לאחרוני האסירים". דיירת אחת אמרה: "אפילו בבית סוהר נותנים חצי שעה לתרגול בחוץ, וכאן אנשים סגורים בלי לראות אור שמש". קולם לא נשמע אז והוא בקושי נשמע היום.

ניהול המשבר הופקד בידי הצבא, והצבא תמיד רוצה תמונת ניצחון. שר הביטחון בנט סיפק את הסחורה: מאות חיילים ומתנדבים שהתרוצצו ברחבי הארץ וחילקו לזקנים אסירי תודה חבילות מזון וארוחות חמות בחמגשיות. לעתים החמגשיות הושארו על הרצפה ליד דלת הכניסה. בתיאבון.

לרוב הזקנים לא התלוננו. גם כי הם רגילים לגילנות וגם כי לפחות בהתחלה הם באמת חשבו שהכול נעשה מתוך כוונה טובה. קל יותר היה להשתכנע שהכוונות טובות, אלמלא ההתלהבות להפעיל כוח. בכמה מבתי הדיור המוגן לא הסתפקו באיסור מילולי לצאת מהמקום, אלא חסמו דלתות כניסה ונעלו שערים. היו הוסטלים לזקנים (בעיקר עולי ברית המועצות לשעבר) שבהם חיילים הוצבו בכניסות או פיטרלו מסביב לבניין, לשמור שאיש לא ייצא. עם תום הסגר נדרש מאבק עיקש כדי שבתי אבות ודיור מוגן ירשו לבני משפחה לבוא לבקר. נוהל הביקורים שגובש מזכיר נוהלי ביקור בכלא, כולל פיקוח – שמא יהין מי מהזקנים להגניב חיבוק לילדו. תאמרו, זה היה בגל הראשון, למדנו מאז? ובכן, עם הכרזת הסגר השני היו בתים ששבו למדיניות של ביטול ביקורים וענישה (שבוע בידוד) על כל יציאה מהמקום, גם לטיפול רפואי.

הסבר אחד להתנפלות על הזקנים הוא פחד המוות, שהתעצם מאוד לנוכח המגפה והגביר את הרצון להרחיק אותם. אבל אולי גרם לכך גם התסכול: אם איננו מצליחים לנצח את הנגיף, לפחות ננצח את הזקנים. ואכן, לא מעט אנשים חשבו שאי אפשר להטיל עוצר על כלל האוכלוסייה – הרי מלכתחילה ניתן היה לצאת לקניות, לטיול עם הכלב, לספורט – אבל על זקנים אפשר גם אפשר. 

במקביל עלו שפע רעיונות ויוזמות שנועדו להקל על המסכנים. אחת מהן, שכותרתה "אוויר לנשימה" (ynet, 22.4), היתה ליצור מתחמים ל"התאווררות סטרילית" לזקנים (בני 65 ומעלה) שגרים בביתם. כלומר, הם יורשו לצאת להתאווררות, אך רק בשעות קבועות ובמקומות שיועדו לכך. לציבור הרחב לא נקבעה מגבלת זמן להתאווררות אלא רק מרחק (100 מטרים מהבית, 1,000 בסגר השני) וגם לזה נקבעו חריגים. 

היו שסברו כי מתחמי התאווררות הם הרע במיעוטו, אחרים הצדיקו זאת בכך שזקנים זקוקים להפרדה כדי להגן עליהם מחוסר ההתחשבות של צעירים, שזילזלו בהנחיות. איש לא חשב לדרוש אכיפה יעילה יותר של התקנות על הצעירים כדי להגן על הזקנים. כך, בחודש מאי פרחו בכמה ערים "גינות זהב – מתחם לבני הגיל השלישי". בתל אביב צולם מקום כזה: כמה ספסלים בין שני בניינים, שהוקפו בסרט פלסטיק ועליו נכתב "גינת זהב". לא רחוק מגינת הכלבים. 

הרעיון אולי הכי יצירתי נבט במשרד לשוויון חברתי: הנפקת "תו ירוק" שישמש "מעין רישיון" לזקנים "לנוע במרחב הציבורי בדיוק כמו הצעירים יותר", כפי שהתבטאה אז השרה גילה גמליאל. ליוזמה צורף תרשים זרימה שתיאר את השלבים להשגת הרישיון הנכסף (ynet, 21.4) ונראה היה שהוא מוכן לשימוש, אבל הוא נגנז תחת גלי ההדף של הביקורת, ובינתיים גמליאל עזבה את המשרד. 

העולם כולו נגדנו

גילנות, צורת האפליה ה"צעירה" ביותר עד כה, זוהתה והוגדרה ב-1969. פרופ' רוברט באטלר, פסיכיאטר וגרונטולוג אמריקאי, טבע את המונח אייג'יזם (על משקל racism ו-sexism) כדי לתאר דעות קדומות ואפליה בשל גיל. לפני כעשור פרופ' ישראל (איסי) דורון, משפטן וגרונטולוג, טבע את המונח בעברית גילנות (על משקל גזענות).

1969 היתה השנה של פסטיבל וודסטוק, השיא של דור הפרחים, שצעדו בהפגנות נגד גזענות אבל היו גילניים להחריד. רווחה אז האמרה שאי אפשר לבטוח בשום אדם שעבר את גיל 30. אותם ילדי פרחים, שכיום הם בני 70 ומשהו, נאבקים בגילויים קשים של גילנות, במיוחד בזמן קורונה. 

המגפה הוציאה את השד הגילני מהבקבוק לא רק בישראל. על פי מאמר (שנמצא בשיפוט וטרם פורסם) שכתבו פרופ' ליאת איילון, מומחית לגילנות מאוניברסיטת בר-אילן וד"ר עומר אלוני, גם הוא מבר-אילן, בארגנטינה אולצו בני 60 ומעלה לעזוב את מקומות העבודה שלהם ולעבוד מהבית (אם בכלל); באירלנד ואיסלנד הורו לזקנים להישאר בבית ולהימנע ממגע עם אחרים, ובגרמניה הציבור כולו הונחה להימנע ממגע עם זקנים. 

בבוסניה-הרצגובינה אסרו על ילדים וזקנים (65 ומעלה) לצאת מבתיהם, תחת איום בקנס. יותר מ-200 זקנים נתפסו בחוץ ונקנסו, לפני שבית המשפט ביטל את ההוראה. בישראל היה ניסיון להיפטר מהעובדים המבוגרים בחסות הקורונה. אחת ההנחיות לחזרה לעבודה (מ-19.4) היתה: "מעסיק לא יאפשר כניסה של עובד שגילו 67 או יותר למקום העבודה". לא הנחיה כללית להתחשב באנשים בסיכון — הוראה. והנמען היה המעסיק ולא העובד, עליו לא סומכים. ההנחיה בוטלה ברגע האחרון אחרי שכמה ארגונים לזכויות זקנים עתרו לבג"ץ.

על פי המאמר היו גם מדינות שלא הגבילו זקנים מעבר לתקנות לכלל האוכלוסייה, ביניהן צרפת והודו – כלומר, אפליית הזקנים אינה כורח המציאות. הכותבים מזהירים כי הפרה סלקטיבית אחת של זכויות אדם עלולה להוביל למדרון חלקלק שעלול לגרור הפרות נוספות, כמו טיפול רפואי שיוקצה על פי תרומתו של אדם לחברה (צעד אחד במדרון החלקלק הזה כבר נעשה, ועל כך בהמשך).

כל דעה קדומה פוגעת גם באלה שמחזיקים בה כי היא מצמצמת את עולמם ומעוותת את ראייתם. יש לזה מחיר. עוד לפני הידיעות הראשונות על חיסון אפקטיבי, כתבה האפידמיולוגית ד"ר אליזבת ווב באתר של הארגון הבריטי Age UK, כי עד שיושג חיסון נחוצה מערכת יעילה לבדיקה, מעקב ובידוד של הנדבקים, כדי לצמצם את התפשטות המחלה. לדעתה, הדיון בהגבלות על זקנים מסיט את תשומת הלב מהמטרה החשובה הזאת.

הגילנות פוגעת במחזיקים בה קשה יותר מדעות קדומות אחרות, גם בשל מאפיין ייחודי שלה: יכול אדם לשנוא נשים, יהודים או ערבים כל חייו והוא לעולם לא יהיה אחד מהם, אבל עם קצת מזל, כל אחד יהיה זקן. על פי מחקרים שנעשו בארצות הברית ואירופה (שחלקם מצוטטים במאמר של איילון ואלוני), הזדקנותם של הגילנים תהיה פחות טובה משל אחרים: בריאותם תהיה פחות טובה, הם יהיו בסיכון גבוה יותר לירידה קוגניטיבית וחייהם יהיו קצרים יותר. אולי לזה התכוון המשורר כשכתב "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך" (שמות כ', י"א).

עם חיתול ובכיסא גלגלים

עם פרוץ המשבר נסגרו מרכזי היום שפועלים ברחבי הארץ מתוקף חוק הסיעוד. המרכזים מופעלים בעיקר על ידי עמותות ומלכ"רים, והם חלק חשוב במערך הסיוע לזקנים שחיים בביתם. הם מספקים ארוחות חמות, מסגרת חברתית ופעילות, וישנם זקנים שהמסגרת הזאת היא שמאפשרת להם להמשיך לנהל את חייהם באופן עצמאי. אחרי הסגר הראשון, כשפתחו שוב את המרכזים, העובדים נדהמו לנוכח השינויים שחלו בתוך כמה שבועות: היו אנשים שיצאו על רגליהם ושבו בכיסאות גלגלים, אנשים שהיו עצמאים חזרו עם חיתול ומקצתם כבר לא יכלו לאכול בלי עזרה. אלה תוצאות קשות של חוסר פעילות, שבגיל השלישי הן לעתים קרובות בלתי הפיכות. נרשמה גם הידרדרות קוגניטיבית ונפשית, ובמרכז אחד דיווחו כי 40% מהזקנים כלל לא חזרו מפני שמצבם כבר אינו מאפשר זאת. (הארץ, 8.6). 

על פי סקר שערך מכון ג'וינט-אשל אחרי הסגר הראשון, 40% מהזקנים ויתרו על טיפול רפואי שאינו קשור לקורונה, 33% ויתרו על בדיקות שגרתיות מפחד שיידבקו בנגיף ו-12% ויתרו על בדיקות כדי שלא יוכנסו לבידוד – פרקטיקה שעדיין קיימת בכמה מבתי האבות והדיור המוגן. 

ההיקף של נזקי הסגרים עוד לא נבדק במלואו, אבל ידוע שחוסר פעילות גורם לאובדן מסת שריר וזה עלול לגרום לנפילות ושברים. שבר צוואר הירך, למשל, הוא פציעה ש-50% מהלוקים בה מתים בתוך פחות משנה, ו-25% לא חוזרים לרמת הניידות שהיתה להם קודם. חוסר פעילות גם עלול לגרום לירידה קוגניטיבית ולדיכאון. וזה עוד בלי לדבר על הזקנים שעדיין לא יצאו מהסגר – היו וישנם לא מעט כאלה. למה? לפי דו"ח של מכון "זולת" (לשוויון וזכויות אדם) בראשות זהבה גלאון, "המדיניות ביחס לזקנים התאפיינה בהפחדה ובהגנת יתר פטרנליסטית, ללא בסיס מידע שקוף ואמין". 

לנוכח מאפייני המחלה – מידבקת מאוד ופוגעת בזקנים – ניתן היה לצפות שבתי האבות והדיור המוגן יהיו בראש סדר העדיפויות. למעשה, הם היו בתחתיתו. אמנם כאן לא נטשו בתי אבות כמו בספרד, שם זקנים מתו במיטותיהם – מקורונה או מהזנחה. אבל נדרש מאבק כדי שהחולים יפונו לבתי החולים וכדי שיבוצעו בדיקות בזמן אמת (הארץ, 16.3). 50% מהמתים מקורונה בגל הראשון היו ממוסדות גריאטריים ומחלקות סיעודיות. בשאר העולם השיעור היה דומה או גבוה יותר (בקנדה 80% מהמתים בגל הראשון היו זקנים ממחלקות סיעודיות). 

מצוקת בתי האבות היתה ידועה. הם מופעלים על ידי גורמים פרטיים או ציבוריים, אך בניגוד לדיור המוגן, עיקר תקציבם בא מהמדינה, והוא לא מספיק כבר שנים רבות. בישיבה בכנסת בסוף אפריל אמר פרופ' רוני גמזו (אז עדיין מנכ"ל איכילוב, לפני מינויו לפרויקטור הקורונה) כי כוח האדם בבתי האבות "הוא לא תמיד הכי חזק במערכת הבריאות, הוא שברירי: מטפלים, מטפלים סיעודיים, עובדים זרים, חלקם שוהים בלתי חוקיים, אחיות שעובדות בבוקר בבית חולים ועושות איזה יום אחד במוסד הסיעודי, רופאים שהם בעצם רופאים של 15 מוסדות סיעודיים בבת אחת. בעצם אתה מקבל מערכת שונה לחלוטין ממה שכולנו רגילים כבית חולים, שהוא הרבה יותר יציב, חזק, מסודר, מאורגן מכל בחינה". קשה לחשוב על הודאה ברורה יותר בגילנות ממוסדת. 

על פי הנתונים, עד סוף ספטמבר נדבקו 1.6% מהזקנים החיים בקהילה ושיעור דומה מאלה החיים בדיור המוגן. זאת, לעומת 9.7% נדבקים ממוסדות סיעודיים, 8.6% מהדיירים במוסדות לתשושי נפש של משרד הבריאות ו- 8.2% מהדיירים בבתי האבות של משרד הרווחה. דיירי המוסדות הללו הם פחות בריאים ויותר פגיעים, וגם יותר מקופחים. 

במרץ הודיע ארגון בתי אבות (א.ב.א) כי לא יוכל לעמוד בהנחיות של משרד הבריאות לבידוד חולים (הארץ, 17.3) משום ש"בהרבה מוסדות אין חדרים נפרדים שניתן להעמיד לטובת חולים אלה". עוד נכתב באחת הפניות של הארגון למשרד: "אין כוח אדם מתאים ומקצועי למטרה זו, אין ציוד מתאים למיגון הצוות הרפואי ולמטפלים". יו"ר הארגון אז, רוני עוזרי, אמר שמכיוון שמשרד הבריאות רכש כמויות גדולות של מסיכות, חליפות מגן וחומרי חיטוי, מחירי המוצרים הללו נסקו, והוא נאלץ להתמקח על כל מסיכה, על כל חליפת מגן. 

לזכותו של פרופ' גמזו נזקפת הקמת פרויקט "מגן אבות ואמהות", שמטרתו לשמש כתובת ולספק מענה בהגנה על דיירי המוסדות. פרופ' נמרוד מימון, העומד בראש הפרויקט מתעקש על בדיקות רציפות לעובדים ושיעורם של הדיירים בקרב המתים ירד. הוא גם נאבק על על שגרת חיים סבירה בזמני סגר, גם אם לא תמיד בהצלחה. 

רבות דובר בעלייה במקרים של אלימות במשפחה בשל הסגר, אך מעט (אם בכלל) דובר בעלייה במקרים של התעמרות והזנחה של זקנים. עורכת הדין ד"ר מיטל סגל-רייך, הממונה הארצית על ייצוג זקנים באגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, אמרה שניכרת "התעצמות של מקרי פגיעה והתעללות, והמקרים מורכבים יותר – אולי כי השירותים הציבוריים הצטמצמו והם נעשים מרחוק. אנשים פחות מגיעים למרכזי יום ויש פחות ביקורי בית. עד שהעניין מגיע אלינו, לעתים זו כבר פגיעה לעומק". האגף לא הפסיק לעבוד, אם כי הקשר עם הלקוחות מציב אתגר גדול לנוכח כללי הריחוק החברתי, וההגנה על זכויותיהם מחייבת התאמות. סגל-רייך אומרת ש"בהעדר מענים בקהילה עולה החשש משימוש מוגבר בפתרונות קיצוניים, כמו העברה כפויה למוסד. 

הסגר הוא מאיץ מוות

עם פרוץ המשבר נשים וגברים רבים הופתעו לגלות שהם, ובכן, זקנים. הרשת והתקשורת התמלאו פוסטים ומאמרים, שחלקם דמו לקורות חיים שמגישים כדי להתקבל לעבודה. כאן המטרה היתה לחזור ולהתקבל לחברה. בבת אחת אנשים מצאו עצמם מחוץ למעגל, לא רלוונטיים, לא נחשבים. "מעולם לא חשבתי, לא הרגשתי, שאני זקנה. עד שבאה מגפת הקורונה", כך כתבה החוקרת והסופרת עמיה ליבליך ב"הארץ" (17.3). "אינני רואה בעצמי זקנה, קשישה, אזרחית ותיקה, או כל כינוי אחר. אני עמיה, אשה בת 80". 

דעה קדומה איננה בררנית – היא תמיד מתייחסת לקבוצות גדולות שניתן להבחין בהן בקלות על פי מראה חיצוני. כך נשים, כך שחורים ובזמנו גם יהודים. הגריאטר ד"ר יורם מערבי, שמלמד בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, אומר שבנוגע לזקנים אין טעות קשה מזו, מפני שבזקנה השונות בין בני אדם גדולה הרבה יותר מאשר בגיל צעיר. לדבריו, "לגיל הכרונולוגי קשר פחות מובהק מאשר לגיל התפקודי כמנבא הידרדרות תפקודית וכמנבא תמותה" (הארץ, 25.4). בדידות מגדילה את הסיכון לתמותה ב-30%, ירידה בתפקוד ב-70% וירידה קוגניטיבית מגדילה את הסיכון לתמותה ב-30%. "הסגר הוא מאיץ מוות – זה נבדק עוד לפני הקורונה", אומר ד"ר מערבי. 

אבל השיקולים הללו כמעט שלא הובאו בחשבון בהתוויית מדיניות לגבי הזקנים. יש אמנם יוזמות ספורדיות של שיחות ל"הפגת בדידות", אבל כמה רע צריך להיות מצבו של אדם אם שיחת טלפון אחת ביום מאדם לא מוכר אמורה להפיג את בדידותו. ואיך אפשר להתמודד עם ירידה בתפקוד או ירידה קוגניטיבית כאשר הזקנים סגורים והצעירים אמורים להתרחק מהם? 

התיוג של אוכלוסייה שלמה כחלשה רק בשל גילה פגע קשות בדימוי העצמי, וזו פגיעה שיש לה מחיר. ככל הידוע לי, טרם נערך מחקר מקיף על השפעת המגיפה על הגיל הסובייקטיבי, אבל סקר לא גדול שערכו החוקרים ד"ר חנה גנדל־גוטרמן וד"ר שלום לוי מהמחלקה לכלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטת אריאל העלה תוצאות מדהימות. בספטמבר 2019 הם בדקו את תפיסת הגיל הסובייקטיבי של 400 זקנים והללו ראו עצמם צעירים ב-13 שנים בממוצע מגילם הכרונולוגי – נתון המתאים לממוצע המוכר בעולם. בסוף אפריל 2020 חזרו החוקרים אל אותם 400 אנשים וראו זה פלא: בתוך חצי שנה הפער הצטמצם והם "הזדקנו" סובייקטיבית בארבע שנים בממוצע. המבוגרים יותר, בני 75 עד 84, הזדקנו אף יותר – בשמונה שנים בממוצע.

גיל סובייקטיבי אינו קלישאת "זה רק בראש שלך", ולא סוג של הכחשה. זהו הגיל שאדם מרגיש שהוא גילו רוב הזמן, ויש לו חשיבות רבה. על פי מחקר שעשו לפני כמה שנים הפרופסורים יובל פלגי מאוניברסיטת חיפה ואהוד בודנר ועמית שרירא מאוניברסיטת בר־אילן, אנשים שגילם הסובייקטיבי צעיר יותר נוטים פחות לדיכאון וחרדה, וסובלים פחות מבעיות פיזיות (הארץ, 8.12.2015). על פי המחקר, גילו הסובייקטיבי של אדם מנבא את מצב בריאותו בגיל מבוגר ביתר דיוק מאשר גילו הכרונולוגי, אבל גם כיום בצומתי קבלת ההחלטות לגבי הקורונה מתייחסים אך ורק לגיל הכרונולוגי (הארץ, 18.5).

לשרוף את המסדרון

עד הסגר השני נפתחו מחלקות קורונה בבתי אבות מעוטי תפוסה ובמרכזים גריאטריים (מר"ג), ואליהם נשלחים זקנים מבתי אבות שנדבקו אך אינם חולים קשים. זקנים שגרים בביתם מחלימים בבית, כמו כולם, אך כאלה שאין ביכולתם להיות בבידוד מאושפזים אף הם במחלקות הקורונה לזקנים. אדם בן 86 שהיה במחלקה כזאת תיאר אולם גדול שבו מאושפזים בצפיפות 30 אנשים, אין פרגוד להפרדה בין מיטה למיטה, אין הפרדה בין גברים לנשים ולא בין סיעודיים לעצמאיים ולתשושי נפש. 

לעמותות וקבוצות של בני משפחות זרמו אלפי דיווחים על זקנים שהגיעו להתייבשות, איבדו משקל במהירות ולקו בפצעי לחץ. אשה אחת סיפרה, שקרוב משפחתה "נכנס לשם צלול ויצא לא צלול". לדבריה, במחלקה הודו שגם הם הבחינו בירידה קוגניטיבית ואמרו לה: "נשקול להוסיף לו תרופה פסיכיאטרית". היו לא מעט תלונות על שימוש יתר בסמי הרגעה, אולי כדי להקל על הצוות. לא מיותר להזכיר כי אסור לתת לאדם טיפול ללא הסכמה מדעת של החולה או מיופה כוחו או האפוטרופוס שלו. נראה שיש שם הפרה רבתי של החוק, ואולי לא רק בימי קורונה.

מבקר המדינה מתניהו אנגלמן, דווקא חשב שזה פתרון מצוין. בדו"ח מיוחד (שפורסם ב-26.10), נמתחה ביקורת על כך שבמשך שבועיים באוגוסט, היו בכל יום בבתי החולים כ-45 זקנים, "שלהערכת הצוותים הרפואיים ניתן היה להעבירם לאשפוז בבית חולים גריאטרי" ולפנות מיטות "לשם אשפוז של חולים בקורונה מהאוכלוסייה הכללית". 

עוד קודם היתה גילנות ממוסדת בבתי חולים שבהם המסדרונות במחלקות הפנימיות נהפכו לחלק מהמחלקה. ואין לטעות – רק זקנים מאושפזים במסדרון. אין יולדת במסדרון ולא צעיר עם פציעת ספורט. אין להוציא מכלל אפשרות שאנחנו כבר במדרון החלקלק: מי ערב לנו שהסידור הזמני לא יהפוך לקבוע ויוקצו מקומות נפרדים לאשפוז זקנים גם במקרים אחרים. 

הח"מ אינה שותפה לתקווה הנאיבית שנצא מהמגפה יותר מתחשבים וסולידריים. הגילנות לא תתפוגג מעצמה, ולהיפך, יהיו עוד ועוד ניסיונות לנגוס בזכויות. כאשר יהיה חיסון למחלה, הניחוש שלי הוא שהזקנים לא יהיו ראשונים בתור לקבלו. ובכל זאת, קרה משהו טוב בקורונה: פתאום ראו את הזקנים. לא מיד, לא בהתחלה, אבל אחרי המתים הראשונים התחילו לדבר עליהם לא רק כמטרד, אלא עליהם ועל חייהם. 

יש כיום קבוצות של בני משפחה של זקנים, של אנשי מקצוע ושל פעילים חברתיים, שנאבקות על כבוד, שוויון ויחס הולם. ואולי יקומו עוד קבוצות של זקנים. זוהיר בהלול כתב במאמר (הארץ, 12.4): "עמיתי ורעי הקשישים… בואו נאזור אומץ ונצא לקרב חיינו. בואו נצא למרד!… בואו נניח על גופינו את מיטב מחלצותינו, נתגלח למשעי, יתאפרו נשותינו במיטב האיפור האופנתי וישיבו לרגע את נעוריהן האבודים. נתמרק ונחייך כי מצלמים אותנו, אך נצטייד בחרבות, נבעיר את הארץ, נשרוף את המועדון… זוהי שעתנו היפה. נחרוך את האדמה ונשיב, אל מול כל האומה, מלחמה שערה".

אז נכון, הגילנות העמיקה והסלימה, אבל גם המאבק עלה מדרגה ואלה החדשות הכי טובות שיש בעת הזאת.

על נורית וורגפט

נורית וורגפט היא עיתונאית. בעלת הטור "זקנה במסדרון", העוסק בהזדקנות ובזיקנה בארץ.