"גברים מסבירים לי דברים", המסה הראשונה באסופה בשם זה, נפתחת בתיאור סצינה: גבר מספר – מרצה, למעשה – למחברת רבקה סולניט ולחברתה על ספר. הנשים מנסות מדי פעם להשחיל מלה או שתיים, הוא משתיק אותן בידענות. רק אחרי כמה ניסיונות כאלה הוא קולט, סוף סוף, שסולניט היא זו שכתבה את הספר שהוא מתעקש להסביר להן בפירוט על אודותיו. "ואז, כמו ברומן של המאה ה-19, הוא האפיר. העובדה שאני המחברת של הספר החשוב מאוד שהתברר שהוא לא קרא, אלא רק קרא עליו ב'ניו יורק טיימס בוק ריוויו' כמה חודשים קודם לכן, בילבלה כל כך את הקטגוריות הסדורות שאירגנו את עולמו, שהוא קפא ללא אומר – לרגע, ואז חזר לנאומו המתמשך". יש לי חשד, לא בלתי מבוסס, שהתגובות בקרב מי שקראו את המשפטים האלה יתחלקו לשניים: גברים יחשבו שמדובר במקרה נדיר, רחוק מהם ולא מייצג – הם עצמם בוודאי לא עשו או יעשו משהו דומה לעולם. נשים, לעומת זאת, ייזכרו בפעם ההיא בשבוע שעבר שבה משהו – פחות מובהק, בלי ספק, אבל דומה להפליא – קרה להן. "כן, אנשים משני המגדרים […] נואמים על דברים לא רלוונטיים […] אבל הביטחון הנחרץ, הנוטה להתעמת, של הבור המוחלט הוא ממוגדר מניסיוני", כותבת סולניט. "גברים מסבירים דברים לי ולנשים אחרות, גם אם הם לא יודעים על מה הם מדברים". כאשה אחרת, שחולקת מדי פעם חוויות עם נשים נוספות, אני יכולה להעיד שזה תיאור מדויק. למעשה, בסביבות מסוימות, "גברים מסבירים לי דברים" הוא סוג של מצב קיומי נשי. 

סולניט מספרת שהיא אוהבת תקריות כאלה, שבזכותן "כוחות חשאיים וחמקמקים כל כך בדרך כלל מזדחלים מתוך העשב ומתגלים לעין כמו נחש האנקונדה שטורף פרה, או כמו גללי פיל על השטיח". במובנים רבים, משבר הקורונה הוא תקרית מתמשכת שכזאת, שחושפת אי אלה אמיתות מגדריות שהיינו מעדיפים להמשיך להתעלם מהן, אם רק אפשר היה לעשות כן. למשל, שבתקופה שבה נשים נשארות בספרה הפרטית וממעטות לצאת לזו הציבורית, מה שעל פי לא מעט דתות ואמונות אמור להיות מצב אידיאלי, הן עדיין לא בטוחות. למשל, שהטיפול בילדים, רווחתם והזמן האינסופי שכרוך בגידולם נחשבים עדיין, באופן מובהק, סוגיה שהיא בעיקר נשית ונשים עדיין מושפעות ממנה הרבה יותר מגברים. למשל, שבעיני רבים ורבות (אבל בעיקר רבים) סביר והגיוני שוועדות מומחים, קבינטים מיוחדים ושאר גופים וארגונים בעלי השפעה עצומה על חיי כל האזרחים והאזרחיות בישראל, בעיצומו של משבר עולמי נדיר באופיו והיקפו, יאוישו אך ורק על ידי גברים. גברים לבנים יהודים כמובן, אבל זה מאבק אחר. ואף שאיחוד מאבקים הוא צו השעה, הפעם נדבר על מגדר. 

הדברים האלה יכולים לייאש. מאוד. אבל דווקא בהקשר הזה, הקריאה ב"גברים מסבירים לי דברים" מציעה תובנות חשובות ואפילו לא מעט נחמה. ספרה של סולניט – סופרת, היסטוריונית ואקטיביסיטית יהודייה-אמריקאית – עוזר למקם את המצב הנוכחי, ואת התחושה הקשה שהוא לוקח את כולנו – ובעיקר את הנשים –  שנים אחורה, בתוך מארג שלם של רעיונות ובהקשר של מאבק ארוך שלא הסתיים. והוא גם מזכיר לנו למה המאבק הזה חשוב כל כך ומציע נקודת מבט על הניצחונות שכבר היו ועל אלה שעוד אפשריים. 

לחבר את הנקודות

בתשע המסות המרכיבות את "גברים מסבירים לי דברים", שנכתבו בין 2008 ל-2014, סולניט מפרקת, מנתחת וממפה את האופן שבו יחסי הכוח ודפוסי הפעולה המגדריים מתבטאים בצורה דומה בכל הזירות האנושיות: הפיזית, האישית, המשפחתית, המשפטית, הציבורית, הפוליטית והעולמית. היא מציעה להפסיק להתייחס לתקריות שהבסיס להן הוא יחסי הכוח הללו כמאורעות נפרדים – בהתאם למידת החומרה שלהם או הנזק שהם גורמים – ולהתחיל להסתכל עליהן ולנתח אותן כחלק מתהליכים הקשור לתופעה אחת. "הנקודות שלנו כל כך קרובות שהן ניתזות וניתכות יחד לכתם", היא כותבת, "אבל בקושי מקשרים ביניהן או קוראים לכתם בשמו". היא מותחת קו בין הסגברה (mansplaining) והספק העצמי שהיא נוטעת בנשים ובין העובדה שבחלק מהמדינות בעולם לעדות של נשים עדיין אין מעמד משפטי. "למיליארדי נשים בפלנטת-שבעת-מיליארדי-האנשים הזאת נאמר מן הסתם שהן אינן עדות מהימנות לחייהן, שהאמת אינה שייכת להן […] זה חורג הרבה מעבר לגברים-מסבירים-דברים". התוצאה היא ש"המרחב לדבר, להישמע, לקבל זכויות, להשתתף, לזכות לכבוד, מרחב להתקיים בו כאדם שלם וחופשי", מרחב שפתוח לרווחה לגברים, עדיין סגור בפני נשים. בקצה השני של ההשתקה החברתית המינורית וחוסר האמון נמצאת המחיקה – של הזכויות, של הקיום ושל הגוף, וביטוייה של המחיקה הזאת הם לעתים קרובות תקיפה מינית, אלימות וגם מוות. סולניט אינה מאשימה את כל הגברים ואינה מאמינה שגברים הם פגומים מיסודם, אבל היא חושבת ש"ניטיב אפילו להבין את המיזוגיניה והאלימות כלפי נשים אם נבחן את הניצול לרעה של כוח כמכלול, במקום להתייחס לאלימות במשפחה בנפרד מאונס ומרצח ומהטרדה ומאיום, באינטרנט ובבית ובמקום העבודה וברחובות; במבט כוללני הדפוס ברור". 

אפשר לתהות מה יקרה אם נבחר, סוף סוף, לחבר את הקווים בין הכותרות על עוד השחתה של תמונות של ילדות או נשים על שלטי חוצות; על המתווה החרדי שהוצע ללימודים בזמן הקורונה, שבו הבנים יחזרו ללמוד בקבוצות קטנות וישתמשו בכיתות הריקות של הבנות – שיישארו בבית; ועל שתי הנשים (עוד שתי נשים) שנרצחו באותו היום באוקטובר 2020, בבית, על ידי בני זוגן. מה יקרה כאשר במקום להתייחס לכל אלה כאל אירועים נפרדים לחלוטין, המתרחשים בספירות שונות, נבחר לראות בהם חלק מרצף ברור, ממלחמה שנשים נאלצות להשתתף בה כל הזמן, בלי רגע מנוחה, "פשוט למען הזכות לדבר, להחזיק ברעיונות, לקבל הכרה וחזקה על עובדות ואמיתות, להיות בעלות ערך, להיחשב בני אדם".

שפה היא כוח

עתיד שונה, טוב יותר, מתחיל בניסוח הגדרה של מה שנרצה לשנות ולתת לו שם. "אם חסרות מלים לתיאור תופעה, רגש או מצב, אי אפשר לדבר עליהם, ופירושו של דבר שאי אפשר לדון בהם יחד, ובוודאי שלא לשנותם […] זה נכון במיוחד ביחס לפמיניזם, תנועה שמתמקדת במתן קול לחסרות הקול ובמתן כוח לחסרות הכוח". "גברים מסבירים לי דברים" נפתח, כאמור, במסה שבהשראתה נטבע, ככל הנראה, המונח הסגברה, ולכל אורכו שזורות דוגמאות להצלחת המאבק הפמיניסטי בהמשגה של רעיונות, תופעות והלכי רוח שלפני כן לא זכו להתייחסות – לא כי לא היו שם או כי לא השפיעו על חייהם של נשים וגברים, אלא כי לא קראו להם בשם: הטרדה מינית, תקיפה מינית, אונס בדייט, אונס בנישואים, תרבות האונס. אחרי השם מגיע הדיון, ואחריו ההכרה שמביאה איתה חקיקה, תקציבים, סנקציות ונורמות חברתיות חדשות. סוג כזה של הצלחה הוא  חמקמק מאוד, כמובן, כי הוא מדיד הרבה פחות, אבל המשוואה ברורה: דעת קהל/הלך רוח ציבורי + כוח פוליטי = שינוי. והדרך אל דעת הקהל היא הפניית המבט אל מה שאמנם קיים, אבל הנטייה היא להתעלם ממנו. 

"הפמיניזם החדש יוצר נראות חדשה של הבעיות, אולי סוג של נראות שאפשרי רק עכשיו כשכל כך הרבה השתנה", כותבת סולניט ב-2014. שש שנים מאוחר יותר וכמעט שנה בתוך המשבר העולמי שיצרה מגפת הקורונה, קשה שלא לתהות אם, באמת, כל כך הרבה השתנה. המציאות ממשיכה להזכיר לנו בלי הרף כי בלא מעט מובנים ואזורים, הרעיון שנשים הן בני אדם הוא עדיין יותר רדיקלי מאשר מובן מאליו. אבל שינוי חברתי הוא תמיד מסע ארוך וכמעט לעולם לא ליניארי. אחד המשפטים המנחמים ביותר שמציעה סולניט בספר הזה, שחשוב לזכור ואפשר לשאוב ממנו כוח, הוא "פמיניזם הוא המאמץ לשנות משהו עתיק מאוד, רווח ונטוע עמוק בתרבויות רבות מספור וברוב משקי הבית על פני האדמה – ובראש שלנו, שבו הכל מתחיל ונגמר. העובדה ששינוי משמעותי כל כך התרחש בארבעה או חמישה עשורים היא מדהימה; העובדה שלא הכל השתנה באופן מתמיד מוחלט, בלתי הפיך, אינה אות לכישלון".

גברים מסבירים לי דברים / רבקה סולניט, תירגמה מאנגלית: תמר משמר, הוצאת אסיה, 187 עמודים, 94 שקלים