פה זה לא הונגריה

בשני העשורים האחרונים הציר הא־ליברלי הבינלאומי הולך ומתחזק. רוסיה וסין משקיעות כל אחת בדרכה בטיפוח בריתות מתחרות למערב הליברלי, ומנגד, בארצות הברית יש פחות תיאבון לתחזק את הברית הליברלית העולמית. התנאים האלה מתמרצים מדינות קטנות יותר, משולי העולם הליברלי, להשקיע בקשרים בינלאומיים תרבותיים וכלכליים עם מדינות א־ליברליות על חשבונן של הבריתות הליברליות. 

אחת המדינות האלה היא ישראל, שיש בה שחקנים פוליטיים שרואים רווח בהעמקת קשרי הסחר והביטחון עם מדינות ועם שליטים סמכותניים. הקבוצה הבולטת שבהם היא הימין הקיצוני והמתנחלים האידאולוגיים, שרוצים למצוא חלופה לביקורת ולאיום הסנקציות של המערב בנוגע להתנחלויות. במקום ארצות הברית הליברלית ואירופה המערבית, שמתנגדות לכיבוש ולהתנחלויות ומעוניינות בפתרון שתי המדינות, הימין הקיצוני מעדיף שותפים שאידאולוגיה ליברלית היא מהם והלאה – כמו רוסיה, סין, הודו תחת שלטונו של נרנדרה מודי והונגריה של ויקטור אורבן. 

במידה מסוימת ישראל מתאימה לעולם הא־ליברלי. היא לא מדינה ליברלית קלאסית: יש בה אוכלוסיות שמרניות גדולות שדוחות את הליברליזם; הכיבוש אינו עולה בקנה אחד עם עליונותו של שלטון החוק וההגנה על זכויות פרט ליברליות; ובאופן רחב יותר, מדינות שמעורבות בסכסוך אלים ממושך לרוב מתקשות להישאר ליברליות. 

ואולם, מה שעובד אצל מדינות קטנות אחרות שחיות על קו התפר בין ליברליזם לא־ליברליזם, אינו מתאים לצורך הקיומי של ישראל, התלויה מבחינה ביטחונית בבריתות היציבות שרק העולם הליברלי־מערבי יכול לספק. חשוב מכך, עבור מדינות רבות בציר הא־ליברלי, ובראשן רוסיה וסין, ישראל נמצאת בעדיפות נמוכה מאוד במקרה הטוב, או שהן עוינות אותה במובהק במקרה הסביר, ולכן השקעה בקשרים איתן אינה יכולה להבטיח את עתיד ישראל.  

עליית הא־ליברליזם בזירה הבינלאומית

א־ליברליזם הוא אידאולוגיה שמתאפיינת בדחיית הליברליזם על היבטיו השונים – ערכים ליברליים, מוסדות כמו בתי משפט חוקתיים שמטרתם להגביל את כוחו של השלטון ולבקר אותו, ואמון במערכת המוסדות הבינלאומיים שמעגנת את היחסים בין מדינות מאז מלחמת העולם השנייה. בנוסף, א־ליברלים מחזיקים בעמדות שמרניות במגוון נושאים בשיח הפוליטי ובמיוחד בנוגע לתפקידי מגדר ומין מסורתיים, חיזוק ריבונות המדינה, זהות לאומית חזקה והגמוניה של קבוצות רוב אתניות. 

א־ליברליזם רווח במדינות שחוו את כניסת הליברליזם לחברה ולמדינה "באיחור" וכעת חוות תגובת נגד. לכן, כמו מנהיגים ליברלים, גם א־ליברלים זקוקים לתמיכה רחבה של הציבור ולהצלחה בקלפיות, אלא שאת התמיכה הזאת הם משיגים במגוון דרכים אחרות מאשר בליברליזם, כגון הגבלת התקשורת והתחרות הפוליטית וכן שחיתות שלטונית שמיטיבה עם קבוצות המקורבות לשלטון. בכך מדינות שהפכו א־ליברליות שונות ממדינות לא ליברליות שמעולם לא חוו ליברליזם בקנה מידה רחב, כמו סין. 

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

בשנים האחרונות נהפך הציר הא־ליברלי לאטרקטיבי עבור מנהיגים שמעוניינים להישאר בשלטון פחות או יותר לצמיתות, מבלי לשלם על כך מחירים בזירה הבינלאומית, בדמות חרמות וסנקציות כלכליים. לפיכך הם מנווטים בין דיכוי הזירה המקומית לבין תמריצים ממעצמות גדולות וקשרים עם שליטים א־ליברלים אחרים.

השינוי הגלובלי המשמעותי ביותר מבחינת התחזקות הא־ליברליזם, הוא עליית כוחות המערערים על ההגמוניה האמריקאית. סין הצומחת מעוניינת בהשפעה גדולה יותר על תנאי המשחק, בעיקר של הכלכלה העולמית. ברוסיה, ולדימיר פוטין עלה לשלטון בכוונה מוצהרת להתגבר על ההשפלה של רוסיה בידי ארצות הברית לאחר המלחמה הקרה, נראטיב שמאז רק הלך והתבסס. בנאום מכונן שנשא במינכן ב־2007 נשיא רוסיה שטח את כתב האישום שלו נגד האימפריאליזם האמריקאי – שימוש בכוח ללא מגבלות במזרח התיכון, הרחבת נאט״ו המאיימת על רוסיה, וכפיית דמוקרטיה ליברלית תוך התערבות מופגנת בענייני הפנים של רוסיה. כיום הרעיונות האלה הם הבסיס של הציר הא־ליברלי.

רוסיה וסין, כל אחת בדרכה, מתמרצות מנהיגים א־ליברלים. רוסיה תחת פוטין מעבירה מימון לתנועות רדיקליות במערב, מימין ומשמאל, כדי לחזק את ההתנגדות לליברליזם. בנוסף, היא מפעילה קמפיינים של דיסאינפורמציה שמטרתם לזרוע אי־הסכמה ועוינות, ולהטות מערכות בחירות. הסוגייה רלוונטית כרגע מאי פעם משום שהשנה הנוכחית עשירה במערכות בחירות קריטיות בכל רחבי העולם. כך למשל, האף־בי־איי הזהיר לאחרונה כי רוסיה מתכננת מחאות ״עממיות" אלימות במולדובה אם לא ייבחר שם נשיא תומך רוסיה שיחליף את הנשיאה הליברלית, מיה סנדו. וזו דוגמה אחת מני רבות. 

המנהיגוּת של פוטין מהווה מודל לחיקוי עבור מנהיגים א־ליברלים רבים: במהלך כהונתו הארוכה הצליח פוטין לקעקע את התחרות הפוליטית ברוסיה, להעלים את התקשורת החופשית ולרדוף את הקהילה הלהט"בית. רוב הא־ליברלים נוקטים שיטות הרבה פחות אלימות, אבל הם חולקים כולם את המטרה של ריקון השיטה הדמוקרטית מתוכן.

השיטה הייחודית של סין אינה מודל לחיקוי בשום מקום בעולם אבל זה לא מונע ממנה להשקיע מאמצים וכספים כדי להרחיב את מוטת ההשפעה שלה. בניגוד למדינות המערב, סין אינה מתנה את תמיכתה הכלכלית – למשל, בבניית תשתיות – בקידום דמוקרטיה וליברליזם. משום כך, מדינות א־ליברליות שמעדיפות להימנע מביקורת מערבית בסוגיות של זכויות אזרח ומילוי אחר הדין הבינלאומי נהנות מהקשרים עמה. בשנים האחרונות היא הרחיבה מאוד את פעילותה הדיפלומטית, הכלכלית והצבאית מעבר לאסיה – באפריקה, דרום אמריקה ומזרח אירופה. 

המנהיגים הולכים ומקצינים

כל המתואר למעלה מתרחש בשעה שארצות הברית, המעצמה הגדולה והעשירה בעולם, נתפסת יותר ויותר כמדינה שהולכת ומסתגרת. אמנם בעקבות התחרות עם סין היא משקיעה יותר מבעבר בפרויקטים גאו־פוליטיים, אך מבחינה פוליטית פנימית, מצביעים אמריקאים רבים, משני צדי המתרס, מאותתים על חוסר נכונות להמשיך להיות השוטר של העולם. 

דונלד טראמפ נבחר לנשיא ב־2016 על בסיס המסר של ״אמריקה תחילה״, דהיינו התבדלות והסתגרות במקום הובלה בינלאומית אקטיבית. בזמן כהונתו פרשה ארצות הברית משבעה ארגונים והסכמים בינלאומיים לפחות, לרבות הסכם האקלים של פריז והשותפוּת הטראנס־פאסיפית עם מדינות אסיה. טראמפ אף איים לפרוש מנאט״ו, מהלך שהיה מפרק למעשה את הברית הצבאית החשובה ביותר בעולם. יותר מכל נשיא אמריקאי מאז מלחמת העולם השנייה, הוא דחה באופן קולני ומובהק את הסדר העולמי הליברלי שארצות הברית עצמה בנתה לאחר מלחמת העולם השנייה. 

מאז תחילת כהונתו, הנשיא ג'ו ביידן חתר לחזק את נאט״ו ולהרגיע את השותפות הליברליות, אלא שהמגמה הבדלנית בארצות הברית לא שככה. בנוסף לטראמפ שדבק בעמדותיו, וכעת נמצא בעמדת הובלה בבחירות, גם המסר של השמאל הפרוגרסיבי בארצות הברית קורא להשקעה ברווחה בבית, במקום בסכסוכים חיצוניים כמו המלחמות באוקראינה ובעזה. התפיסה של ארצות הברית כמסתגרת יותר ונכונה פחות להגן על הערכים הדמוקרטיים והשיטה הליברלית מעודדת אף היא שחקנים א־ליברלים להתרחק מחיק המערב מבלי להסתכן בסנקציות מערביות.

מדינות שמצטרפות לציר הא־ליברלי חוברות יחד בהתנגדות למוסדות בינלאומיים, שמצטיירים בעיניהן כאמצעים בידי מדינות המערב החזקות לשלוט ביתר העולם על חשבונן של מדינות ריבוניות. המיקוד הרב בשאלת התערבות המערב בריבונוּת המדינות השונות משרת כמובן את רצונם של מנהיגים א־ליברלים להוסיף לאחוז בשלטון ללא ביקורת חיצונית. מדינות א־ליברליות רבות אמנם משתתפות בארגונים בינלאומיים, אך בו־בזמן הן מנהלות נגדם קמפיין או דורשות תגמול על שיתוף הפעולה שלהן. יתר על כן, הקשרים בין מנהיגים א־ליברלים כוללים גם ביקורים דיפלומטיים הדדיים, הצהרות תמיכה זה בזה, ופעילות משותפת של מפלגות א־ליברליות ממדינות שונות. 

אין לזלזל בקשרים הללו. בשנים האחרונות א־ליברלים זוכים לתמיכה ביותר ויותר מדינות, וחשוב מכך – המנהיגים הא־ליברלים עצמם הפכו קיצוניים יותר בדרכי הפעולה שלהם. הם פוגעים יותר במוסדות ליברליים, מגבילים יותר את התחרות הפוליטית, ומפגינים עוינות רבה יותר כלפי המערכת הבינלאומית המערבית. 

מנהיגים כמו אורבן בהונגריה ורוברט פיצו בסלובקיה, שמחזיקים בשלטון זה שנים, נעשו בשלב מסוים אקטיביים יותר בדחיית הליברליזם ומוסדותיו – בזירה המקומית והבינלאומית גם יחד. שינוי מעין זה מוכר היטב גם בישראל. אחרי המפנה הפופוליסטי ב־2015, ראש הממשלה בנימין נתניהו החל להפגין יחס עוין הרבה יותר מבעבר כלפי מוסדות ליברליים. אף על פי שיש לכך גם סיבות מקומיות, כמו כתבי האישום שהוגשו נגדו, אין להתעלם מכך שהתחזקות הפרקטיקות הא־ליברליות היא חלק מתהליך עולמי רחב שנרשם בשנים הללו.

הונגריה של אורבן כמשל 

הונגריה תחת מנהיגותו של אורבן היא דוגמה מצוינת לרווחים שמדינה קטנה בשולי העולם הליברלי יכולה לגרוף כאשר היא מבססת רשת של קשרים מחוץ לעולם הליברלי, ולמעשה משחקת בשתי הקבוצות. ב־2014 נשא אורבן נאום שהכה גלים. הוא ניתח במהלכו את המערכת הבינלאומית בראשית המאה ה־21 וטען שהונגריה צריכה להיות "דמוקרטיה א־ליברלית", מושג שהפך שגור מאז. בנוסף, הוא קרא להונגריה ללמוד ממדינות שפיצחו את סוד ההצלחה בעולם משתנה כמו סינגפור, סין, הודו, טורקיה ורוסיה. אם כן, דור אחד בלבד אחרי נפילת הגוש הקומוניסטי שבו היתה חברה, אין להונגריה ולוּ מודל אחד לחיקוי שנטוע במערב הליברלי. רוב המדינות שהזכיר אורבן אינן דמוקרטיות ולחלקן יחסים עוינים של ממש עם המערב.  

מאז אותו נאום נהפכה הונגריה לחברה סרבנית ונוקשה בארגונים ליברליים. בנאט״ו, למשל, היא עיכבה במשך חודשים רבים את אישור קבלתה של שוודיה כחברה בברית, בטענה שהאחרונה מתחה ביקורת לא ראויה על הידרדרות הדמוקרטיה בהונגריה. בסופו של דבר הארגון השיג את תמיכת הונגריה באמצעות מתן הטבות. 

הונגריה משתמשת באמצעֵי סחיטה דומים גם באיחוד האירופי: בשנה האחרונה היא עיכבה אישור סיוע לאוקראינה במשך זמן ניכר עד שהאיחוד העביר לה עשרות מיליארדי יורו, שהיו מוקפאים קודם לכן כסנקציה על הפגיעה של אורבן במערכת המשפט ההונגרית. הסחיטה הפוליטית עוררה זעם באיחוד האירופי, והפרלמנט האירופי הגיש בתגובה תביעה נגד הנציבוּת האירופית. 

בשני המקרים שירתו הצעדים של הונגריה את ידידתה רוסיה, ושניהם גם מדגימים את הקשיים שעומדים בפני העולם הליברלי בהתמודדות עם מדינות א־ליברליות. מאחר שהארגונים הליברליים הבינלאומיים מושתתים על הסכמה רחבה, החברוֹת בהם עלולות לנצל אותם לרעה בקלות יחסית, בעיקר כשמדובר במדינות שזוכות לתמיכת המעצמות הלא־ליברליות.

פלרטוטים גם עם סין

בהונגריה ניכרת בשנים האחרונות גם השפעתה של סין, שרואה בה פתח כניסה לאירופה. הונגריה היתה המדינה הראשונה שחתמה עם סין על "יוזמת החגורה והדרך", אסטרטגיה לפיתוח דרך המשי, ובעקבותיה הצטרפו כמעט כל מדינות מזרח אירופה ומרכזהּ. בשנתיים האחרונות התחייבה סין לבנות בהונגריה אוניברסיטה ומפעלים לייצור סוללות לכלי רכב חשמליים. הצעדים האלה אינם תחליף להשקעות ולסחר ממדינות האיחוד האירופי, אך הם מפחיתים את התלות הגבוהה של הונגריה במערב ולכן מאפשרים לה להעמיק את קשריה מחוץ לעולם הליברלי, ללא חשש מביקורת מערבית. 

הפּנייה לעולם הא־ליברלי משתלמת עבור הונגריה משום שעד כה היא לא סיכנה את קשרי המסחר והביטחון החיוניים שלה עם המערב – שעדיין שומר על מעמדו כמעין שחקן וטו בהקשר שלה. בסופו של יום, הקשרים בין מדינות א־ליברליות מוגבלים ואינם יציבים כמו הקשרים בתוך העולם הליברלי. תפיסת העולם הליברלית רואה בשיתוף פעולה ארוך טווח בין מדינות את המפתח לשגשוג ולשלום. על פי השיטה הליברלית, מדינות בעלות תפיסת עולם דומה של דמוקרטיה ושל שמירה על זכויות הפרט, המנהלות ביניהן סחר חופשי, ישתפו פעולה במגוון רחב מאוד של נושאים ולכן יהיה להן אינטרס בשימור הקהילה המשותפת הזאת. למעשה, אמורה להיווצר חפיפה רבה בין האינטרס הפרטי של כל מדינה לאינטרס המשותף שלהן. 

שיתוף פעולה שכזה אכן התקיים והנחיל ביטחון ושגשוג כלכלי עצום במערב הליברלי מאז מלחמת העולם השנייה. יתרה מכך, בחסות ארצות הברית, הקהילה הליברלית עוּגנה במוסדות בינלאומיים בתחומי הביטחון, המסחר, זכויות האדם, הבריאות וההגנה על הסביבה, שאמורים להקנות יציבות לאורך זמן. 

לעומתם, א־ליברלים רואים את המדינה הריבונית כעליונה, וקשריהם עם מדינות אחרות, לרבות מדינות א־ליברליות אחרות, מבוססים על אינטרסים מיידיים. לכן, השותפוּת בין מדינות א־ליברליות פחות יציבה ופחות בטוחה עבור שני הצדדים. אפשר לראות זאת, למשל, ביחסים בין סין לרוסיה: הראשונה תומכת באחרונה גם לאחר פלישתה לאוקראינה ובשל כך הסנקציות המערביות שהושתו עליה, אך עושה זאת באופן שמשרת את האינטרס הסיני ומחליש את רוסיה. כך למשל, סין רוכשת מרוסיה נפט וגז טבעי שמוחרמים באירופה, אך דורשת ומקבלת ממנה הנחות עצומות שאירופה לא קיבלה כמותן מעולם. 

סיבה נוספת שבעטייה קשה למדינות א־ליברליות לקיים ביניהן קשרים עמוקים לאורך זמן היא שאחד היסודות של תפיסת העולם הא־ליברלית הוא ציניות. א־ליברלים תופסים את העולם כמשחק סכום אפס כוחני. כך למשל, א־ליברלים מתייחסים לשיתוף הפעולה בתוך מוסדות חוק בינלאומיים כאל מסווה לאינטרסים קרים של המערב. שמירה על זכויות יוצרים, לדוגמה, נתפסת כְמה שמשרת את הכלכלה האמריקאית, וסין אינה רואה עצמה מחויבת לכללים האלה. 

ומאחר שהבריתות בין א־ליברלים אינן יציבות, ניגודי אינטרסים עלולים לפרק את הקשרים ביניהן בקלות יחסית, כפי שקורה בתוך האיחוד האירופי. כך, לדוגמה, הימין הקיצוני, שזכה במושבים רבים בפרלמנט האירופי בבחירות האחרונות, מפולג מאוד בנוגע לסוגייה הרוסית: חלק ממנו מתנגד לתמיכה באוקראינה, בעוד שאחרים – הבולטת שבהם היא ראש ממשלת איטליה, ג׳ורג׳ה מלוני – תומכים בנאט״ו ומתנגדים לרוסיה. מפלגות הימין החלוקות בשאלה הזאת לא ישבו בבלוק אחד באיחוד האירופי ולכן לא יוכלו לשתף פעולה באופן מיידי בסוגיות שונות. דוגמה בולטת אחרת למגבלות של שיתוף הפעולה בין א־ליברלים היא העובדה שידידיו הא־ליברלים של נתניהו לא התייצבו לצד ישראל לאחר 7 באוקטובר, ולמעשה בכך טמון הפרדוקס הא־ליברלי שבו לכודה ישראל. 

ליברלית ולא במקרה

מדינות ליברליות הן עשירות, יציבות ובטוחות יותר. ואולם, לא כל המדינות הן מועמדות טבעיות להיות ליברליות, ואלו ביניהן שלא, יכולות לעצב לעצמן מקום בתוך הברית הא־ליברלית. במובנים מסוימים, ישראל מתאימה לפרופיל של מדינות א־ליברליות, וזאת מכמה טעמים. 

ראשית, קיימות בישראל קבוצות שהן במובהק לא ליברליות – החרדים, חלקים בציונות הדתית וחלקים בחברה הערבית. הקבוצות הללו אינן מאמינות בערך השוויון ובחירויות הפרט וחלקים מהן דוחים את החברה המודרנית באופן רחב. הן מתנגדות להפרדת דת ממדינה והן דכאניות כלפי נשים, מיעוטים מגדריים ומיניים, ובני דתות או קבוצות אתניות שאינם שייכים אליהן. במקרה של החרדים, הם גם מנהלים מאז ומתמיד מערכת כלכלית נפרדת, שנסמכת על העברות תקציב ישירות מהשלטון – מחוץ למדינת הרווחה האוניברסלית לכלל האזרחים. 

שנית, הכיבוש ומפעל ההתנחלויות בפרט מתקשים להתקיים לצד ליברליזם, שבמרכזו עומדים עקרונות שלטון החוק, חירות הפרט ושוויון בפני החוק. לראיה, הקבוצה שיזמה וקידמה את ההפיכה המשפטית – אקט א־ליברלי יסודי – היא המתנחלים האידאולוגיים. 

ושלישית, מרבית המדינות הליברליות המערביות, שלא כמו ישראל, אינן מתמודדות לאורך זמן עם אתגרים ביטחוניים משמעותיים, שמובילים פעמים רבות לפגיעה בחירויות הפרט. וכשהן מתמודדות איתם, התוצאה לכל הפחות בעייתית. במלחמה נגד הטרור אחרי פיגועי ה־11 בספטמבר, נקטה ארצות הברית צעדים שנויים במחלוקת של מעקב אחרי אזרחים וביטול מהלך משפטי תקין. דרום קוריאה, שמתמודדת עם אתגר ביטחוני מתמשך, לא היתה ליברלית במשך רוב שנות קיומה. 

מנגד, לישראל יש גם היבטים ליברליים רבים. יש בה כלכלה מפותחת ומבוססת טכנולוגיה יותר מאשר בכל מדינה א־ליברלית, וכן מעמד רחב של עשירים ומשכילים. היסטורית, מעמד כזה דורש (ומקבל) השפעה על המערכת הפוליטית דרך בחירות, ושמירה על זכויות קניין וזכויות פרט אחרות. בישראל יש גם מסורת דמוקרטית ארוכה ואין בתולדותיה עבר סמכותני. החל משנות ה־90 התרחב הליברליזם בישראל עם המהפכה החוקתית, שהקנתה סמכויות נוספות לבית המשפט העליון והגדילה משמעותית את ההגנה על זכויות הפרט. אבל ההיבטים הא־ליברליים יכולים להסביר מדוע התפשטות הליברליזם נתקלה בסופו של דבר בתגובת נגד חזקה, שכללה מאבק פוליטי עיקש על אופייה של המדינה.

א־ליברליוּת גאו־פוליטית

פנייתה של ישראל לכיוון א־ליברלי מתרחשת גם בזירה הבינלאומית. קשרים עם מדינות א־ליברליות משרתים קבוצות המושקעות בהמשך הכיבוש ובבניין ההתנחלויות, משום שא־ליברלים בחו"ל לרוב אינם מתנים קשרים דיפלומטיים וכלכליים בדאגה לזכויות אדם ובשמירה על הדין הבינלאומי. זאת, בניגוד למרבית מדינות אירופה המערבית ולפרקים גם לארצות הברית, שביקרו במשך השנים את מדיניות ישראל בשטחים וניסו להפעיל עליה לחץ לחדש את תהליך השלום. בהמשך לכך, האיחוד האירופי וארצות הברית התנגדו נחרצות לממשלת הימין הקיצוני בישראל ובפרט להפיכה המשפטית שקידמה. ביידן הגדיל לעשות וסירב להזמין את נתניהו לבית הלבן לפני 7 באוקטובר. לעומת זאת, מנהיגים א־ליברלים במדינות אחרות אינם מבקרים פירוק של מוסדות ליברליים ולא מצאו פסול בהתקפה על מערכת המשפט. 

בתור תחליף למדינות המערב הביקורתיות, נתניהו ומפלגת הליכוד רקמו בשנים האחרונות קשרים קרובים עם מפלגות ימין קיצוני אירופיות בעלות עבר אנטישמי או נאצי, שחלקן מוחרמות על ידי מדינת ישראל הרשמית. במיוחד ראויים לציון הקשרים עם מפלגות הימין הקיצוני בהונגריה ובפולין, שעוסקות בשכתוב ההיסטוריה של מדינותיהן ובמחיקת אחריותן לרצח יהודים בשואה. עם מפלגת פידס ההונגרית הליכוד חולקת כנסים, יועצים ואסטרטגיות פוליטיות. 

נתניהו יצר קשרים הדוקים עם מנהיגים א־ליברלים גם מעבר לאירופה. הוא התגאה ביחסיו הקרובים עם טראמפ בתקופת נשיאותו, השתתף בטקס ההשבעה של ז'איר בולסונארו לנשיא ברזיל, והוא מקורב לראש ממשלת הודו מודי. מאמצים מיוחדים השקיע נתניהו ביחסיו עם רוסיה ועם סין. בעשור האחרון נתניהו ופוטין נפגשו לפחות עשר פעמים. נתניהו מתקשר לפוטין מדי שנה כדי לברך אותו ליום הולדתו (ב־7 באוקטובר), מנהג נפוץ בקרב מנהיגי חלק ממדינות ברית המועצות לשעבר אך מקובל פחות במערב. 

ישראל לא נקטה עמדה ברורה בנוגע לפלישה הרוסית לאוקראינה, למרות המעורבות האיראנית במלחמה והמאמצים הדיפלומטיים של ארצות הברית לצרף את ישראל לברית המערבית התומכת באוקראינה. במקרה של סין, ישראל חיזרה אחרי השקעות סיניות, וסין זכתה במכרזי תשתיות רבים בארץ. הן ראש השב״כ הקודם נדב ארגמן והן הממשל האמריקאי הזהירו מהמעורבות הסינית הענפה בתשתיות הישראליות. 

בין הצלחה ליברלית לסכנה קיומית

ואולם, גם אם שחקנים חשובים בזירה הפוליטית בישראל מצדדים במדיניות ובקשרים א־ליברליים (בנוסף ליחסים עם ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופי, או כתחליף להם), הרי שמדיניות כזאת אינה בת־קיימה לאורך זמן, משום שהיא מסכנת את קיומה של המדינה.

בניגוד למדינות אחרות שחיות על קו התפר בין ליברליזם ובין א־ליברליזם, לישראל אין קיום מחוץ לעולם הליברלי. זאת, משום שצורכי הביטחון הייחודיים שלה יוצרים מבחינתה תלות קיומית בבריתות יציבות וארוכות טווח – ישראל זקוקה לאספקת נשק מובטחת, ודאי במקרי חירום; לשיתוף פעולה ביטחוני מול איראן; ליחסי מסחר יציבים; ולסיוע דיפלומטי מול גורמים עוינים, בעיקר בעולם הערבי. חשוב לא פחות, מרבית הציר הא־ליברלי אינו מעוניין כלל לקבל את ישראל כחברה(!). 

מייד לאחר 7 באוקטובר, המדינות החשובות ביותר בציר הא־ליברלי — רוסיה וסין – נמנעו מתמיכה בישראל ואף הביעו תמיכה בחמאס. הגדיל לעשות פוטין, שהשתמש ב־7 באוקטובר כדי לנגח את ארצות הברית, לתמוך באיראן ולארח כיד המלך משלחת של חמאס. אורבן, ידידו של נתניהו, דווקא תמך בישראל, כולל בהצבעות באו״ם, אך תמיכה זו נותרה בגדר מחווה סמלית בלבד. 

רוסיה היא בעלת ברית קרובה של איראן, ושילוב הידיים ביניהן כולל שיתוף פעולה צבאי רחב, שבעתיד עוד עומד לגדול משמעותית. נתניהו יכול לברך את פוטין ליום הולדתו ולהתפאר בקשר חברִי קרוב, אבל האינטרסים של רוסיה מנוגדים לאלה של ישראל ברמה הבסיסית ביותר משום שאיראן מספקת לה נשק ומאפשרת לה נוכחות צבאית משמעותית במזרח התיכון. עבור סין, ישראל היא מדינה שולית יחסית בעוד שהבריתות הסיניות מתבססות על אינטרסים כלכליים צרים. סין אמנם משקיעה בישראל, אך היא לא צירפה אותה ל"יוזמת החגורה והדרך", למשל, משום שקשריה עם רוסיה, איראן וקטר חשובים לה יותר, כלכלית ואסטרטגית.  

בניגוד למדינות הא־ליברליות, מדינות המערב התייצבו לצד ישראל אחרי 7 באוקטובר והעניקו לה תמיכה דיפלומטית וחומרית. התמיכה הזאת בלטה במיוחד ב"ליל הכטב״מים" ב־13–14 באפריל, כאשר קואליציה של מדינות בציר הליברלי, בראשות ארצות הברית, בריטניה וצרפת, סייעה לישראל ליירט מתקפה איראנית ישירה ורחבת היקף. 

אך אין להסיק מכך שהפנייה לכיוון א־ליברלי לא סיכנה את הקשרים של ישראל עם המערב, ואלה אכן נמצאים בשפל. ראשית, דעת הקהל במערב פנתה נגד ישראל מאז 7 באוקטובר והגבילה את התמיכה הדיפלומטית בה. הסחף נגד ישראל קשור בעיקר לנתוני ההרג של פלסטינים בעזה ולתמונות ולעדויות משם, אולם לכך יש להוסיף את הדימוי של ישראל כמדינה א־ליברלית וימנית קיצונית, שאינה מציעה שום עתיד לפלסטינים ביום שאחרי המלחמה. בארצות הברית תורמת לכך הפנייה של נתניהו לשמרנים אוונגליסטים על חשבון המעמד חוצה־המפלגות שממנו נהנתה ישראל בעבר. 

שנית, המפנה הא־ליברלי בישראל לא הסתיים ב־7 באוקטובר, כשתמיכת המערב נעשתה חיונית ברמה הפיזית המיידית. להפך: בשל הרכב הממשלה הקיצוני, ישראל הוסיפה לזלזל במערב ובחוקי המשחק שלו – המתגלמים בעיקר בדין הבינלאומי – ולבקר בחריפות את בעלות בריתה הליברליות – ארצות הברית שמוסיפה לתמוך בה ומדינות אירופה שהביעו ביקורת עליה. 

בשונה מכל מנהיג אחר במערב, נתניהו בירך את פוטין על עוד זכייה (תוך דיכוי הולך ומחריף) בבחירות ברוסיה במרס 2024, והוא עודנו מסרב לגנות את רוסיה על הפלישה לאוקראינה. נתניהו גם הולך ומתרחק מארצות הברית בשל החשש משותפיו הקואליציוניים, ויחסיו עם הממשל הדמוקרטי הולכים ומעכירים. נתניהו גם יזם נאום מול הקונגרס ביולי, חרף התנגדות של חלקים גדולים במפלגה הדמוקרטית ומחאות שצפויות נגדו. זאת ועוד, הוא תקף את ממשל ביידן בפומבי על ירידה משמעותית במשלוחי נשק לישראל, טענה שהוכחשה על ידי הממשל. למהלכים האלה יש תוצאות מרחיקות לכת:

ביידן, ידיד קרוב של ישראל שסייע לה כמעט יותר מכל נשיא אמריקאי אחר, אכן איים בהפסקת משלוחי נשק לישראל (אם כי בו בזמן הוא מקדם סיוע לישראל), וארצות הברית נמנעה מהטלת וטו על החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם הקוראת להפסקת אש. בנוסף, מספר מדינות באירופה הכריזו שיכירו באופן חד־צדדי במדינה פלסטינית; המחירים של הסדר עתידי עולים; וישראל עומדת מול פרץ חסר תקדים של תביעות בבתי הדין הבינלאומיים וגם כמה מקומיים. 

משענת הקנה הרצוץ טראמפ

הציר הא־ליברלי הבינלאומי עלול להתחזק משמעותית בתקופה הקרובה: דונלד טראמפ הולך ומבסס את יתרונו במרוץ לנשיאות ארצות הברית והימין הקיצוני בראשות מארין לה פן מוביל גם הוא בסקרים בבחירות הבזק שהוכרזו בצרפת. רבים בישראל סבורים שההתחזקות הכפולה הזו תועיל לישראל משום ששני המנהיגים ידועים בשנאת מוסלמים והם צפויים לזנוח את השאלה הפלסטינית. 

אולם מה שרע לפלסטינים איננו בהכרח טוב לישראל. הן טראמפ הן לה פן מביעים באופן עקבי סימפטיה ואף מחויבות לרוסיה של פוטין. טראמפ הוא מנהיג מסוכן במיוחד ולא רק משום שהוא בלתי צפוי. הוא הדגים במהלך כהונתו דאגה אך ורק לאינטרס אישי צר, אפילו על חשבון האינטרס האמריקאי, וחתר לצמצם את המעורבות – ובעיקר את ההשקעות – של ארצות הברית בעולם. 

מדיניות טראמפ כלפי איראן אף היא מדגימה שמדובר במשענת קנה רצוץ. טראמפ עזב את הסכם הגרעין אבל לא החליף אותו בשום תוכנית פעולה אחרת, ואיראן היום קרובה מתמיד לפצצה. לטראמפ וללה פן אולי לא אכפת מהסוגייה הפלסטינית, אבל דווקא השקפת העולם המסתגרת והאינטרסנטית שלהם, לצד הקשר הקרוב עם רוסיה של פוטין, הם אלה שמסכנים את ביטחון ישראל, ובמקרה של ארצות הברית, גם את הסיוע השנתי הנדיב.

יש שחקנים שמרוויחים מההתמקמות על קו התפר שבין שני הצירים. הונגריה, כאמור, סוחטת את האיחוד האירופי כמדיניות סדורה. אך ישראל אינה יכולה לנהוג כך. הברירה עבורנו היא בין הצלחה ליברלית לסכנה קיומית. הציר הא־ליברלי אינו יכול – ובעיקר אינו מעוניין – להבטיח את ביטחונה של ישראל, כך שאפילו אם יתחזק, ישראל עדיין תהיה יותר בטוחה במחנה הליברלי. השאלה הינה האם האינטרסים של שחקנים בפוליטיקה הישראלית ישחקו תפקיד גדול יותר מהאינטרס הקיומי של כולנו. 

על ד"ר הדס אהרן

מרצה למדע המדינה באוניברסיטת ג׳ורג׳ וושינגטון ועמיתת מכון מולד.