Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
זה ריטואל כמעט קבוע. בכל כמה שנים נעמד על רגליו נביא זעם תורן וזועק שהקולנוע מת. הזעקה הזאת הידהדה כשהטלוויזיה פרצה לחייו של המין האנושי ומיגנטה המונים אל המרקע בסלון, היא נשמעה כשטכנולוגיית המציאות המדומה התפתחה והבטיחה מדיום סיפורי חדש, מוחשי וריאליסטי יותר, והיא פירנסה כותרות שוב, ממש לא מזמן, כשהסטרימינג כבש בסערה את העולם. בשנים האחרונות חוזרת ונשנית במיוחד זעקתם של סינפילים ותיקים, שראו כיצד שינויים פנים-תעשייתיים מאיימים להחריב את הקולנוע של פעם וכיצד גיבורי העל וסרטי האקשן האימתניים משתלטים על הוליווד ודוחקים את סרטי האיכות מחוץ לבתי הקולנוע.
ובכל זאת, נדמה שהחרדה לגורלו של הקולנוע מעולם לא היתה עזה ומוחשית כל כך כמו ברוב השנה האחרונה. תחום התרבות בכלל, ותעשיית הקולנוע בפרט, ספגו פגיעה קשה ביותר בעקבות המשבר שהמיט נגיף הקורונה על העולם. באמצע מארס נסגרו רוב אולמות הקולנוע בעולם, כולל בישראל. בתחילה נדמה היה כי מדובר בסגירה זמנית וכי בתוך שבועות ספורים הכל יחזור לשגרה וההמונים יחזרו לפקוד את האולמות. מהר מאוד התברר שהמכה תהיה כואבת בהרבה מהצפוי. הנגיף לא התפוגג, בתי הקולנוע נותרו נעולים, פסטיבלי קולנוע בעולם כולו בוטלו או נדחו, צילומים של סרטים חדשים נבלמו והאולפנים ההוליוודיים עצרו את הוצאת הסרטים החדשים לבתי הקולנוע.
תחום שמגלגל עשרות מיליארדי דולרים בשנה ברחבי העולם הוטל בעל כורחו לתרדמת ממושכת. אין זה מקרי שבאוקטובר האחרון שיגרו כמה מיוצרי הקולנוע המשפיעים והמוערכים בעולם מכתב בהול לקונגרס האמריקאי. "בתי הקולנוע הם תעשייה חיונית המייצגת את המיטב של הכישרון והיצירתיות באמריקה, אבל כעת אנחנו חרדים לגורלם", כתבו קלינט איסטווד, מרטין סקורסזה, פטי ג'נקינס, ג'יימס קמרון, כריסטופר נולאן ורבים אחרים. "המדינה שלנו אינה יכולה להרשות לעצמה לאבד את הערך החברתי, הכלכלי והתרבותי שמספקים בתי הקולנוע".
אזעקת אמת
הפעם, אין זו הגזמה. עתידם של בתי הקולנוע מעולם לא היה כל כך מעורפל. בישראל הם היו סגורים ונעולים על בריח ממרץ 2020, ואין לדעת מתי ייפתחו מחדש. במדינות אחרות, כולל בארצות הברית, הם היו סגורים חודשים ארוכים, עם הפוגות זמניות וקצרות מאוד שאיפשרו נתוני התחלואה. התוצאות לא איחרו להגיע. ל-AMC, רשת בתי הקולנוע הגדולה בעולם, חובות ענק שעלולים לדרדר אותה בקרוב לפשיטת רגל. רשת בתי הקולנוע השנייה בגודלה בעולם, סינוורלד, כבר הכריזה על השבתה של כל בתי הקולנוע שלה בארצות הברית ובבריטניה.
בישראל התברר באחרונה כי שתיים משלוש רשתות הקולנוע הגדולות, סינמה סיטי והוט סינמה (לשעבר גלובוס מקס), בודקות אפשרות למיזוג בטענה שאם הקורונה תימשך עוד כמה חודשים, הן יעמדו בפני פשיטת רגל. הפגיעה בבתי הקולנוע העצמאיים וגם ברשתות קטנות יותר שפועלות כאן (למשל, סרטי לב) עלולה מן הסתם להיות חמורה אף יותר ולהוביל לסגירתם המוחלטת.
בסוף מארס 2020, זמן קצר לאחר פרוץ המגפה, העריכו אנליסטים שההפסד הכספי של תעשיית הסרטים הגלובלית יגיע לשבעה מיליארד דולר. אבל הם נאלצו לתקן את עצמם מהר מאוד. במאי כבר העריכה חברת Ampere Analysis האמריקאית שהפסדי תעשיית הבידור כולה יגיעו לכ-160 מיליארד דולר, ובתוכה – תעשיית הקולנוע תהיה זו שתספוג את הפגיעה הקשה ביותר, בסך כ-25 מיליארד דולר. בחודשים האחרונים ההערכות פסקו לגמרי, משום שאין לדעת מתי וכיצד יסתיים המשבר הזה. מה שכבר ברור הוא שהפסדי תעשיית הקולנוע יהיו כבדים פי כמה וכמה מהתחזיות העתיקות ההן.
בחודשי הקיץ של 2020, טיפין טיפין, החלו בתי קולנוע ברחבי העולם להיפתח מחדש. בחלק מהמדינות חזרו רוב האולמות לפעילות (תחת מגבלות של תפוסה מוגבלת ועטיית מסיכות). בחלק מהמקומות החזרה לשגרה נעשתה באופן אטי והדרגתי, ובכמה מדינות הם שבו ונסגרו מחדש באוקטובר בגלל התפרצות הגל השני של התחלואה. בין שהם פתוחים להרף עין ובין שלזמן ארוך מעט יותר, כבר אין ספק שכל אישור לפתיחה מחדש של אולם קולנוע הוא זמני ומותנה: ברגע שנתוני התחלואה מזנקים האולמות חוזרים ונסגרים.
ישראל היא בין המדינות היחידות שבהן בתי הקולנוע נעולים על סורג ובריח ברציפות מאז אמצע מארס 2020. מקומות העבודה חזרו לפעילות ואז שבו ונסגרו ונפתחו שוב בהדרגתיות, וכך גם בתי עסק ומערכת החינוך, אבל בתי הקולנוע – כמו כל אולמות התרבות, שנמצאים בתחתית סדר העדיפויות הממשלתי – קיבלו אישור פעולה להרף עין של שבועיים ביוני בלבד (רק מעטים מביניהם, בעיקר הסינמטקים, הספיקו להיפתח בתקופה זו). ומרגע שהונחתה עליהם ההוראה לחזור ולסגור את שעריהם, כבר לא נפתחו עוד.
במציאות כזאת, שבה בתי הקולנוע נותרים סגורים במשך חודשים וגם כשהם חוזרים לפעול כל עלייה בתחלואה עלולה להביא לסגירתם המחודשת, מרחף סימן שאלה גדול מעל יכולת ההישרדות של בתי קולנוע קטנים ועצמאיים. אבל מוקדם מן הצפוי הוכח שגם החוסן של רשתות בתי הקולנוע הגדולות ביותר אינו מובטח. בתחילת אוקטובר הודיעה סינוורלד (הנמצאת בשליטתם של הישראלים משה וישראל גרידינגר), על סגירה זמנית של 663 בתי הקולנוע שלה בארצות הברית ובבריטניה, שתפעולם מפרנס כ-45 אלף נשים וגברים.
"בזמן שחלקים מרכזיים מהשוק האמריקאי, כמו ניו יורק, עדיין סגורים ולא ברור מתי יחזרו לפעילות, האולפנים (ההוליוודיים) אינם מתלהבים לשחרר את הסרטים הגדולים החדשים שהם מחזיקים בקנה", הצהירה סינוורלד. "ללא הסרטים האלה, סינוורלד אינה יכולה להעניק ללקוחותיה בארצות הברית ובבריטניה — שהם השווקים המרכזיים שלה — מגוון מספק של סרטים מסחריים חזקים, החיוני כדי לגרום להם לשקול לחזור לבתי הקולנוע עם דעיכתה של מגפת הקורונה".
לא רק המסכים הוחשכו
זה קרה משום שבעוד הנגיף משתולל בעולם והופך את המציאות לכזאת שעולה כמעט על כל דמיון קולנועי, החליטה הוליווד לעצור באופן כמעט מוחלט את יציאת שוברי הקופות הגדולים שלה. כך דחו האולפנים ההוליוודיים את יציאתם של סרט ג'יימס בונד החדש "לא זמן למות", סרט גיבורי העל "וונדר וומן 1984" בכיכובה של גל גדות, גרסת הלייב אקשן של דיסני ללהיט המצויר "מולאן", ועוד רבים אחרים. הוליווד העדיפה לאפסן את הסרטים החדשים והמבטיחים שלה במחסנים, בהמתנה לזמנים טובים יותר.
כתוצאה מכך, גם כשבתי קולנוע החלו להיפתח במדינות שונות, הם התקשו לחזור לפעילות רווחית. שוברי הקופות הגדולים בוששו לצאת, ובהיעדרם לא היה מה שימשוך את הקהל לחזור לאולמות. בתי הקולנוע הציגו סרטים שהקרנתם נעצרה עם פרוץ המגפה, והוסיפו כמה סרטים צנועים ופחות מסחריים שהיו זמינים עבורם, אבל הפקות היוקרה ההוליוודיות, שוברי הקופות הגדולים, לא היו שם כדי לעזור ולמשוך את ההמונים בחזרה לאולמות. מדינות כמו סין, שהיה ביכולתן להציג סרטים מסחריים מקומיים, הצליחו להתמודד עם האתגר, אבל ברוב העולם שמסתמך על הפקות אמריקאיות – רק מיעוט של צופים חזר לבתי הקולנוע.
זמן קצר אחרי סינרוולד, הודיעו אודאון ו-Vue, שתי רשתות בתי קולנוע אחרות בבריטניה, כי גם הן מצמצמות את שעות וימי הפעילות שלהן, ולא יחזרו לפעילות מלאה עד שהשוק יראה סימני התאוששות והאולפנים ההוליוודיים יתחילו להוציא את הסרטים הגדולים שלהם. "אנחנו מצפים לחזור לפעילות במלוא הקיטור ברגע שהאולפנים ההוליוודיים יתחילו לשחרר את התוכן שהקהל משווע לו", הבהירה Vue.
סינוורלד, כדאי לומר, חולשת גם על רשתות בתי הקולנוע יס פלאנט ורב חן בישראל. ההודעה של הנהלת החברה לא התייחסה לרשתות המקומיות הללו, כיוון שכל בתי הקולנוע בארץ היו סגורים בין כה וכה ואלפי עובדיהם הוצאו לחל"ת. אך השפעת המהלך ניכרה גם כאן. כי כאשר החברה המפעילה את רשת בתי הקולנוע הגדולה בישראל מפרסמת הצהרה כזאת בנוגע לפעילותה הגלובלית, ועוד בשווקים החזקים ביותר, מובן שהכרזתה סודקת גם את תחושת היציבות והאופטימיות כאן, בענף המושבת ממילא.
ההשבתה של ענף הסרטים לא חלה אך ורק על בתי הקולנוע. הפקות הסרטים בישראל, כמו בעולם כולו, נעצרו. סרטיהם החדשים של אבי נשר, שמי זרחין, דובר קוסאשווילי, אופיר ראול גרייצר ובמאים מקומיים אחרים אמורים היו לצאת לצילומים באביב ובקיץ, אבל מגפת הקורונה אילצה אותם לדחות את ההפקה ולספוג את ההפסדים הכספיים הכרוכים בעיכוב כזה. חלקם הצליחו לצאת לצילומים בספטמבר ואוקטובר, לפני שהוטל הסגר השני. אחרים לא. סרטו של קוסאשווילי, לדוגמה, חייב היה להצטלם בחופשת הקיץ מפני שאמורים להשתתף בו ילדים. לכן, לא ברור מתי יוכל לצאת לצילומים, אם בכלל.
אך גם הסרטים שכן מצולמים נתקלים בקשיים רבים. הם נעשים תחת מגבלות של ריחוק חברתי החלות על אנשי צוות ההפקה ועל צוות השחקנים, תוך הגבלת מספר האנשים שיכולים להימצא על הסט, ומגבלות נוספות שמטילה המגפה. התוצאה היא לא רק קשיים הפקתיים, שדורשים פתרונות יצירתיים וזינוק בעלויות, אלא גם סכנה שמרחפת מעל כל סט: איתור של חולה מאומת או כניסתו של אחד השחקנים הראשיים לבידוד עלולים להשבית באופן מיידי כל הפקה.
איפה הכסף
קושי נוסף של הפקות הקולנוע המקומיות נוגע בסוגיית המימון. רוב הסרטים הישראליים מתבססים על שלושה מקורות מימון עיקריים, כולם או חלקם: מענקי הפקה מקרנות הקולנוע המקומיות, גיוס מימון מגורמים זרים (קרנות, גופי שידור וחברות הפקה בחו"ל) והשקעות של חברות הפקה מקומיות. תקנות התמיכה הציבורית בקולנוע בישראל קובעות כי סרטים שאחת מקרנות הקולנוע הסכימה לתקצב אינם יכולים לצאת לדרך מבלי שיוכיחו שיש להם מקור מימון נוסף. נכון להיום, חברת ההפקה הישראלית היחידה כמעט שמשקיעה בסרטים הישראליים ושותפה בהפקתם של רבים מהם היא יונייטד קינג שבשליטתו של משה אדרי, העומד גם בראש רשת בתי הקולנוע סינמה סיטי. האימפריה של אדרי נקלעה לקשיים כלכליים בעקבות ההשבתה המוחלטת של בתי הקולנוע וכעת מרחף סימן שאלה גדול מעל יכולתו ורצונו להשקיע בסרטים עתידיים. גם גיוס של מימון מגורמים זרים נהפך כעת למורכב במיוחד, מכיוון שרבים מבין הגורמים הללו אינם ששים להשקיע במצב הנוכחי בהפקות זרות. התוצאה: סרטים ישראלים רבים לא יצליחו למצוא בעתיד הקרוב את המימון הדרוש להפקתם.
הפתרון היחידי ליציאה מהפלונטר הזה נתון כרגע בידיה של מדינת ישראל. כדי שהקולנוע הישראלי ימשיך להתקיים, יהיה עליה להכניס את היד לכיס. אפשר לוותר על הדרישה מהפקות להציג מקורות מימון נוספים מלבד המענק שנותנות קרנות הקולנוע או לצמצם אותה. אפשר גם להקצות מקורות מימון נוספים לקולנוע ולעודד משקיעים פרטיים – וגם משקיעים זרים – להשקיע בסרטים ישראליים, למשל באמצעות הטבות מס. בשני העשורים האחרונים הגיעה הפריחה של הקולנוע הישראלי לשיאה. אם המדינה לא תפעל באופן מכוון להגדלת התמיכה בעשייה הקולנועית, הפריחה תיעצר. אם משרד התרבות לא יחפש וימצא פתרונות יצירתיים כדי לאפשר ליוצרים לצלם פה את סרטיהם, הקולנוע הישראלי עלול להיכנס לקיפאון עמוק.
על אף העגמומיות המוצדקת בכל הנוגע להפקות סרטים ולצפייה בהם בבתי הקולנוע, התבוננות רחבה יותר על מה שעבר תחום הקולנוע בחודשי המגפה בישראל ובחו"ל מאפשרת להבחין בכמה תהליכים מעניינים במיוחד.
ההשבתה וצמצום הפעילות של בתי הקולנוע חשפו לעין כל את יחסי התלות העומדים בבסיסה של תעשיית הקולנוע הגלובלית מקדמת דנא: בתי הקולנוע אינם יכולים להתקיים בלי הסרטים שמייצרת הוליווד, ואילו הוליווד מצדה זקוקה נואשות לבתי הקולנוע כדי שיסייעו לה להפיק את מלוא הפוטנציאל הפיננסי מהסרטים שהיא מייצרת. סדקים ראשונים באיזון הקדוש הזה החלו לבצבץ בעשור האחרון עם הזינוק בפופולריות של שירותי הסטרימינג. אבל בתקופת משבר הקורונה החלו הסדקים הללו להתרחב לכדי מה שמסתמן כתהום של ממש.
האחים נטפליקס
הסגירה המוחלטת של בתי הקולנוע בעולם בגלל המגפה גרמה להוליווד להבין שהפעם ישועתה לא תגיע מהם. מנהלי האולפנים הפנימו את האפשרות שהגיע הרגע לנסות ולהתנער מהמחויבות ההיסטורית שלהם לבתי הקולנוע, ולאפשר לחלק מסרטיהם לדלג מעל האחרונים ולנחות היישר במסך הקטן. כך, באפריל 2020, כאשר 95% מבתי הקולנוע בעולם היו סגורים, החליטו אולפני יוניברסל לשגר את סרט האנימציה החדש שלהם, "טרולים מסע עולמי", ישירות ל-VOD. שלושה שבועות אחר כך התברר שהסרט הכניס כמעט 100 מיליון דולר, נתון שהבהיר שהוא עתיד להיות רווחי לא פחות מהסרט הקודם בסדרה, "טרולים", שיצא ב-2016 לבתי הקולנוע. מנכ"ל יוניברסל, ג'ף של, התריס: "ברגע שבתי הקולנוע ייפתחו, בכוונתנו להפיץ את סרטינו בשני הערוצים". הסערה לא איחרה לפרוץ.
בעלי בתי הקולנוע ראו בכך הכרזת מלחמה. הם הבינו שאם לא יקומו וייצאו נגד המהלך הזה, התוצאה עלולה להיות סחף שיאפשר מעתה לכל אולפן הוליוודי לשגר את סרטיו ישירות למסך הקטן, מבלי לעבור בבתי הקולנוע. למעשה, זו לא היתה רק הכרזת מלחמה מבחינתם, אלא מלחמה לחיים ולמוות. רשת בתי הקולנוע AMC מיהרה להבהיר בתגובה כי לא תקרין אף סרט של יוניברסל כשבתי הקולנוע שלה יחזרו לפעול, וכך תנהג גם ביחס לכל חברת הפצה אחרת "שבאופן חד-צדדי תקום ותנטוש את שיטת החלונות הקולנועיים".
רשתות בתי קולנוע נוספות התייצבו מיד ויישרו קו כדי להציג חזית אחידה. אבל זה לא מנע מעוד כמה סרטים הוליוודיים לזלוג אל ה-VOD. בתחילת אוגוסט הודיעה חברת דיסני כי תשחרר במדינות רבות את "מולאן" ישירות לסטרימינג. בעלי בתי הקולנוע ראו להפתעתם את הסרט – שבמשך חודשים ארוכים נשאו אליו עיניים בתקווה שיסייע להחזיר את הקהל לבתי הקולנוע שנפתחו אז אט אט שוב – מדלג בקלילות מעליהם וצונח ישירות לדיסני פלוס, שירות הסטרימינג החדש של ענקית המדיה האמריקאית. בדיסני אמנם טרחו להבהיר שמבחינתם מדובר במהלך חד-פעמי, ולא במודל עסקי חדש, אבל לכל מי שהתבונן מן הצד במתרחש ברור היה שהסדר הישן מתחיל להתפורר. מאז ומתמיד שיגרו האולפנים ההוליוודיים את הסרטים הגדולים, החזקים ובעלי פוטנציאל הרווחים הגדול ביותר שלהם אל בתי הקולנוע, ורק סרטים קטנים יותר ומבטיחים פחות הופנו ישירות ל-VOD. כשסרט כמו "מולאן", שתקציב ההפקה שלו היה כ-200 מיליון דולר, נשלח לשירות הסטרימינג, יגידו מה שיגידו בדיסני – מדובר ברעידת אדמה.
ימים ספורים לאחר מכן דיווחו כלי התקשורת על הסכם היסטורי שנחתם בין רשת בתי הקולנוע AMC ובין אולפני יוניברסל. על פי ההסכם, האולפן הסורר, שהעז להפיץ את סרטיו ב-VOD ועורר בכך את זעמה של ענקית בתי הקולנוע, יוכל מעתה ואילך לעשות זאת באישורה ובהסכמתה המלאה, לאחר חלון קולנועי קצר במיוחד. לא עוד 90 הימים שהיו נהוגים עד כה; לאחר 17 ימי הקרנה בלבד בבתי הקולנוע יוכלו הסרטים לעבור להפצה ב-VOD. בתמורה הסכימו ביוניברסל להעביר ל-AMC שיעור מסוים מההכנסות של הקרנות ה-VOD.
הסכר נפרץ. בעצם חתימתה על ההסכם, רשת בתי הקולנוע הגדולה בעולם הודתה כי שיטת חלונות ההפצה מיושנת ואינה רלוונטית. למעשה, היא ויתרה על השיטה שעד כה הבטיחה את המשך הישרדותם של בתי קולנוע גם בעידן הסטרימינג. אחרי הודאה כזאת, ברור היה שהמקרה הבא הוא רק שאלה של זמן. והנה, אם באוגוסט עוד היו מי שהאמינו לדיסני ש"מולאן" היה אירוע שלא יחזור על עצמו, הרי שבאוקטובר הנאיביות הזאת כבר התפוצצה להם בפנים. אף שרוב בתי הקולנוע בעולם – גם אם לא בישראל – כבר פתחו את שעריהם וחזרו לפעול, החליטה דיסני להפיל פצצה נוספת: גם "Soul", סרט האנימציה החדש והמושקע של אולפני פיקסאר שבבעלותה, ישוגר ישירות לסטרימינג.
תהליך התחזקות הסטרימינג על חשבונם של בתי הקולנוע החל כבר לפני כמה שנים, אבל משבר הקורונה הזניק אותו קדימה במהירות. במציאות שבה רבים מגופי השידור והאולפנים הגדולים באמריקה כבר מצוידים בשירותי סטרימינג משלהם, שליחה אוטומטית של סרטים לבתי הקולנוע – תוך המתנה של ימי החלון המקובלים עד העברתם לסטרימינג או ל-VOD – כבר אינה כדאית. הקהל רוצה לקבל את הסרטים שלו במהירות, ביעילות, בזול, ואם אפשר – גם ישירות לסלון. אם נוסיף לכך את העובדה שברגע שלאולפן יש שירות סטרימינג משלו הוא יכול להפיץ באמצעותו את סרטיו מבלי שייאלץ לחלוק ברווחים עם גורמים נוספים – ובראשם בתי הקולנוע – נחיצותם של האחרונים מועמדת בספק גדול.
שובו של המסך הגדול
ובכל זאת, בתי הקולנוע לא ייעלמו כל כך מהר מן השטח. מי שימשיכו להחזיק אותם בחיים הם שוברי הקופות הגדולים והיקרים של הוליווד. חבורת צעירים שצופה בסלון יחד בסרט משלמת רק על צפייה אחת, אך בבית הקולנוע, כל צופה קונה כרטיס. כך, הסרטים הגדולים גורפים הכנסות גבוהות הרבה יותר בבתי הקולנוע מאשר בסטרימינג או ב-VOD, וקשה לראות את האולפנים ההוליוודיים מניחים לפוטנציאל הפיננסי הזה לזלוג מבין אצבעותיהם. ואם יש מספיק צופים שמוכנים לשלם מחיר כרטיס גבוה אפילו יותר על הקרנות תלת ממד או IMAX של סרטי אקשן ופנטזיה עתירי תקציב, הסיכוי שהאולפנים יוותרו על מכרה הזהב הזה נמוך אפילו יותר.
גם חובבי התרבות והאמנות לא יוותרו כל כך מהר על בתי הקולנוע. ההיכלים הללו ימשיכו לספק את הצורך העמוק של אנשים לצרוך יחד תרבות, תחת קורת גג אחת, לצחוק יחד, לבכות יחד, ולהניח לנשימה להיעתק יחד ברגעים מבהילים – וכל זאת בתנאי הקרנה אופטימליים, על מסך ענק ועם מערכת סאונד משובחת. עם זאת, נדמה שהאולפנים ההוליוודיים כבר לא יהיו מוכנים להתיישר על פי התנאים שמכתיבים להם בתי הקולנוע, במיוחד במקרה של סרטים צנועים יותר מבחינה תקציבית, כאלה שלא מתוכננים להיות שוברי קופות בינלאומיים ולא כוללים סצינות אקשן מרהיבות, יקרות ועתירות פעלולים. בעידן הפוסט-קורונה, האולפנים יתעקשו להחליט בעצמם איזה סרט ייצא לאולמות, איזה ידלג ישירות למסך הטלוויזיה, ואיזה יעשה את שני אלה במקביל. מה שבטוח, הרבה סרטים יעקפו את התור בקולנוע ויגיעו ישירות אלינו לסלון.
בישראל, המצב קצת יותר מורכב. אם בארצות הברית יש הפרדה עסקית ברורה בין בתי הקולנוע ובין חברות ההפצה וההפקה, בישראל ההפרדה הזאת אינה קיימת. כל אחת מרשתות בתי הקולנוע הגדולות בארץ – סינמה סיטי, יס פלאנט, הוט סינמה וסרטי לב – מחזיקה גם בחברת הפצה צמודה. המצב הזה יוצר אנומליה שבה כולם רוצים לשמור על מעמד הבכורה של בתי הקולנוע לעומת הסטרימינג וה-VOD. כלומר, כולם – מלבד הצופים.
לכן, קשה לחזות כיצד חברות הקולנוע הישראליות יתאימו עצמן לעולם החדש, אבל יש להניח שבסופו של דבר הן ייאלצו להיכנע – לפחות באופן חלקי – לכוחות השוק הגלובליים. אם סרט ייצא ישירות לסטרימינג בכל העולם, גם אם החברות המקומיות ירצו מאוד להציגו חודשים ארוכים בבתי הקולנוע בישראל – קשה להניח שהצופים הישראלים יסכימו. כך שאם רשתות בתי הקולנוע ירצו להימנע מסכסוך עם הקהל שלהן, הן ייאלצו להתאים את עצמן לרצון הצופים. אדרבה, יתכבדו וידאגו לעצמן לפלטפורמות סטרימינג ו-VOD שבהן יוכלו להקרין את סרטיהן, במקום לנסות ולהכריח את הקהל להגיע לבתי הקולנוע כדי לצפות בסרט שבכל העולם כבר מגיע ישירות לסלון.
מבחינת צרכני התוכן, מודל ההפצה שישגר סרטים בו זמנית לבתי הקולנוע ול-VOD ויניח להם להחליט בעצמם כיצד ירצו לצרוך את הסרטים שלהם – ייהפך לנפוץ יותר. בהיעדר תעודת הביטוח של "החלונות הקולנועיים", מנהלי בתי הקולנוע ייאלצו לשבור את הראש ולחפש רעיונות יצירתיים כיצד למשוך את חובבי הקולנוע אליהם ולגרום להם לצאת מן הסלון הפרטי שלהם, שכבר מזמן נהפך לבית קולנוע זעיר עם כמויות אדירות של תוכן.
תרועת הפסטיבלים
אחרונים וחביבים, גם פסטיבלי הקולנוע עברו טלטלה עזה בתקופת הקורונה. אינספור פסטיבלים ברחבי העולם נדחו או בוטלו. בתקופה כזאת, לפורמט המוכר של אירוע שבו מתקבצים ובאים המונים כדי לצפות יחד בסרטים, לשוחח עם יוצרים על סרטיהם ולהשתתף במגוון אירועים רבי-משתתפים – כבר לא היה מקום. זה היה הרגע שבו הבינו כמה מנהלי פסטיבלים בעלי לא מעט אומץ ודי הרבה מעוף כי זה הרגע להמציא את עצמם מחדש, אונליין.
פסטיבל SXSW הגדול בטקסס, פסטיבל טרייבקה הניו-יורקי, וגם פסטיבל דוקאביב ופסטיבל הסרטים חיפה הישראליים – כולם מכרו כרטיסים אונליין, איפשרו צפייה בסרטים אונליין וקיימו מגוון של אירועים מקוונים. שיחות עם יוצרים, פאנלים בנושאים שונים, כיתות אמן – זום הצליחה להתמודד עם כל האתגרים הללו. שופטי התחרויות צפו בסרטים מהבית, ואז התקבצו יחד לישיבות זום שבהן דנו בסרטים ובחרו את הזוכים. הקהל אמנם ישב הפעם בבית, מול מסך המחשב או הטלוויזיה, ולא בבית הקולנוע יחד עם עוד כמה מאות חובבי תרבות, אבל החוויה הבסיסית נותרה על כנה: צפייה בסרטי איכות שאצר עבורם צוות מקצועי של מנהלים אמנותיים.
בחודשי הקיץ, כשחלק מבתי הקולנוע ברחבי העולם חזרו לפעילות, נולד פורמט חדש ומותאם לצו השעה של פסטיבל קולנוע: הפסטיבל ההיברידי, המשלב הקרנות רגילות באולמות, תוך שמירה על כללי הריחוק החברתי ועטיית מסיכות, לצד הקרנות ופעילויות אחרות המתקיימות באופן מקוון. כך למשל התקיימו הפסטיבלים של ונציה, טורונטו ופסטיבל BFI הלונדוני. גם פסטיבל קולנוע דרום הישראלי נערך כך, כשהוא מקיים הקרנות דרייב אין לצד הקרנות ואירועים אונליין.
שלא כמו בתחומים האחרים, דווקא בנוגע לפסטיבלים היה ברור מיד שאילוץ האונליין פתח בפני ההנהלות וההפקות הזדמנויות חדשות ומלהיבות. בראש ובראשונה, אפשר היה להגיע כעת לקהלים חדשים. חובבי קולנוע באילת יכולים פתאום לצפות בקלות יתרה בסרטים שמוקרנים בפסטיבל תל-אביבי, וסינפילית מקריית שמונה שמעוניינת להשתתף בשיחה עם יוצר קולנוע נערץ המתארח בפסטיבל בערבה כבר אינה צריכה לדהור בדרכים במשך שעות, אלא יכולה פשוט להקליק בשעה הנכונה על הקישור לוובינר המתאים. ואלה דוגמאות רק בשטחה הקטן של מדינת ישראל. הקורונה טישטשה עבור פסטיבלי הקולנוע את גבולות המרכז והפריפריה. הגברת הנגישות התאפשרה גם בזכות המחירים הנמוכים יותר של כרטיסים לפסטיבלים שנערכים אונליין.
מתברר שזה עובד לא רק בתיאוריה. נתונים שנאספו באוקטובר עבור תוכנית הרדיו "גם כן תרבות" של תאגיד השידור הציבורי מעידים ששינוי הפורמט של פסטיבלי הקולנוע הישראליים רשם הצלחה מרשימה. מספר הצופים במהדורת האונליין של פסטיבל דוקאביב היה גדול ממספרם בפסטיבל של 2019 (60 אלף לעומת 50 אלף, בהתאמה), ואילו בפסטיבל חיפה נמכרו השנה 30 אלף כרטיסים להיצע של כ-60 סרטים. ב-2019 אומנם נמכרו 70 אלף כרטיסים בפסטיבל, אך הוא כלל אז 280 סרטים. ולא רק מרחב ומחיר: האונליין, צריך לזכור, גם מאפשר לפסטיבלים להרחיב את פעילותם על מישור הזמן: בניגוד לאירוע פיזי, שמוגבל בדרך כלל לכמה ימים, הפעילות המקוונת של הפסטיבל יכולה להימשך לאורך השנה כולה.
ואכן, בפסטיבלים רבים בארץ ובחו"ל שוקלים כעת להמשיך ולקיים הקרנות ואירועים אונליין גם כשהעולם יחזור לשגרה. השילוב בין הממשי למקוון מאפשר ליהנות מכל העולמות: מהאווירה החגיגית של שטיחים אדומים, פרמיירות מרובות משתתפים והזדמנות למינגלינג עם חובבי קולנוע במסדרונות מחד גיסא, ומהאפשרות לנצל את יתרונות האונליין מאידך גיסא. רוברט דה נירו, למשל, לא היה מגיע לתל אביב רק כדי להשתתף בפסטיבל סרטי הסטודנטים, אבל להתיישב לחצי שעה מול המחשב שלו בבית בניו יורק ולענות על שאלות של סטודנטים מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב – את זה דווקא לא היתה לו בעיה לעשות בקיץ האחרון.
וכדאי גם לומר שקיום פסטיבלי קולנוע אונליין הוא, למעשה, אינטרס ציבורי. לא מעט שרי תרבות ומומחי תרבות שברו במשך שנים את הראש בשאלת הנגשת תרבות – גיאוגרפית וכספית – לפריפריה. עכשיו, בזכות הקורונה וכמעט במקרה, נמצאה דרך פשוטה להפליא ליישם זאת בתחום הקולנוע. ההזדמנות הזאת צריכה להיות מחובקת בשתי ידיים בידי משרד התרבות. למעשה, כדאי מאוד שיהיו במשרד מי שידאגו לכך שגם בעתיד, אחרי שהקורונה תניח לנו לנפשנו, פסטיבלי קולנוע ופסטיבלי תרבות אחרים יעבירו לפחות חלק מהתכנים שלהם למרחב הווירטואלי, כדי להבטיח שגם תושבי הפריפריה יוכלו ליהנות מהם.
הקורונה הסבה נזקים עצומים לתחום התרבות בכלל ולקולנוע בפרט, אבל נראה שהיא יכולה גם להשאיר אחריה כמה שרידים חיוביים בתחומים הללו. היא האיצה תהליכים שכבר החלו, היא חייבה אלתורים מקוונים שיתרונותיהם יישארו עמנו עוד הרבה מאוד זמן, והיא הזכירה שהקולנוע אינו דורך במקום אלא ממשיך להשתנות כל הזמן. אז לא, הקולנוע אינו הולך למות בקרוב, עדיין אין צורך לשלוף עטים ולנסח הספדים, אבל בהחלט ייתכן שאנחנו עדים ממש עכשיו לקצו של הקולנוע כפי שהכרנו אותו. ולא בטוח בכלל שמדובר בחדשות רעות.
