הקדמה

יצחק נוסנְבּוֹיְם נולד בחבל הארץ הרומני בּוּקוֹבִינָה בשנת 1906. בארץ מולדתו, היה ממייסדי "השומר הצעיר" ועמד בראש הנהגתה. בגיל 22 ואחרי סיום לימודיו בברלין, בה למד משפטים וכלכלה ביוזמתו של נשיא ההסתדרות הציונית דאז, חיים ויצמן, עלה נוסנבוים לארץ ישראל. הוא הצטרף ל"קיבוץ ג'" של השומר הצעיר בבת-גלים, עבד בייבוש ביצות באזור חיפה ושימש כמדריך בקן התנועתי בעיר, שם פגש את מרים, אשתו לעתיד. ב-1932 היה מהמקימים של קיבוץ גבעת חיים בעמק חפר. אז כבר נקרא יצחק בן-אהרן. בשנות ה-30 שימש בן-אהרן כמזכיר מועצת פועלי תל-אביב ותקופה קצרצרה אף כיהן כמזכיר מפא"י. באותן שנים, יצא לשליחות ציונית קצרה בגרמניה, במטרה להגביר את התודעה הציונית בקרב הצעירים היהודים ולעודד את עלייתם ארצה. זמן קצר לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה, הצטרף בן-אהרן לצבא הבריטי. ב-1941 בעת שירותו ביוון, נפל בשבי הגרמני ועד סוף המלחמה ב-1945 היה עצור במחנה שבויים לקצינים בדרום גרמניה. "ארבע שנים שהייתי מאחורי גדר ותיל ואיום יומיומי על חיי השבויים הארצישראליים. במליצה על אמת: על אף כל אלה הייתה זו האוניברסיטה שלי". ואכן, בין השאר, עסק בן-אהרן בתקופת השבי בכתיבת אוטוביוגרפיה באנגלית בשם "שמע, נוכרי!". על פי עדותו, אחד מחבריו הקצינים במחנה השבויים סייע לו בליטוש הניסוח באנגלית וחבר אחר היה זה שהוציא אותה לאור באנגליה. באוגוסט 1945 שוחרר מהשבי. את המכתבים שכתב במהלך השנים הללו פורסמו עוד באותה השנה ("אגרות לבני", הוצאת הקיבוץ המאוחד). האוטוביוגרפיה התפרסמה באנגליה ב-1947.

בן-אהרן הצטרף למפלגת אחדות העבודה ולאחר איחודה עם מפלגת הפועלים-השומר הצעיר ב-1948, היה ממנהיגי מפלגת הפועלים המאוחדת – מפ"ם. לאחר פילוגה של מפ"ם ב-1954 היה בן-אהרן מראשי אחדות העבודה-פועלי-ציון ומטעמה כיהן כשר התחבורה בשנים 1962-1959. הוא נודע כאחד ממבקריה היותר חריפים של מדיניות הביטחון והכלכלה שננקטה על-ידי ממשלות מפא"י והיה בר-פלוגתא של בן-גוריון (ולאחר מכן של מחליפו במשרד ראש-הממשלה, לוי אשכול) בשורה של נושאים חברתיים וביטחוניים. 

הוא היה ממובילי הקו פדרטיבי-תנועתי בתנועת העבודה, זה שחייב את ביזור הכוח הפוליטי, ושתבע את שימור אופייה של החברה הוולונטרית, התנועתית, שהתפתחה בשנות היישוב ובראשית שנות המדינה. להסתדרות הכללית ולארגונים הוולונטריים התנועתיים, שמילאו פונקציות רבות בזמן היישוב, והיוו את בסיס כוחה של תנועה העבודה, היה תפקיד מפתח, לטענתו, גם בשנים שלאחר קום המדינה. החלוציות, ה"אחריות על המצפון האישי", כתב בן-אהרן, היו "דבר עמוק מאוד בתורת הציונות". זה גם היה בסיסו של הסוציאליזם של בן-אהרן, שהיה שונה מזה שהונהג במקומות אחרים בעולם, ובפרט זה הסובייטי. בן-אהרן טען שהסוציאליזם הארץ-ישראלי הראוי הוא שזה שבו הקהילייה יוצרת חברה שבה האנשים מעצבים את יחסי החברה והעבודה שלה בהתאם לתכלית שקבעו בעצם ולא לזו שנקבעה על ידי מרות, לא של המדינה ולא של השוק. 

הממלכתיות, טען בן-אהרן, עמדה בניגוד לכל אלה. "בעינַי נטשה מפא"י", סיפר לימים, "כבר בשנות ה-30 (…) את הייחודיות שאפיינה את הסוציאליזם הישראלי ופנתה לכיוון אחר. קראו לזה בשם ממלכתיות, אבל למעשה היה זה ויתור על הכלי החשוב ביותר בחיי אדם וחברה – הוויתור על המערכה הרוחנית. ויתור זה הוא שהביא את הקץ על יחודו ויצירתיותו של הסוציאליזם הישראלי בעודו בשלביו הראשונים. ומוויתור זה אנו סובלים עד היום".

בן-אהרן שימש כחבר כנסת מהכנסת הראשונה ועד החמישית. בשנים 1973-1969 כיהן כמזכ"ל ההסתדרות והיה ממובילי הקו שחייב דמוקרטיזציה של המנגנון ואת הגדלת מקומם של הפועלים בתהליכי קבלת ההחלטות ברמה המקומית והכללית במשק. אחר כך חזר לכהן כחבר כנסת, בכנסות השביעית והשמינית. הוא היה חבר בוועדות החוץ והביטחון, הכספים, איכות הסביבה, החינוך והתרבות והפנים. בשנת 1977, פרש מהחיים הפוליטיים. 

בשנות ה-80 קבע ש"מורגש חסרונה של דמוקרטיה תעשייתית, משקית, בשטח המפעל, בחצר המפעל. דמוקרטיה בתחום הניהול העצמי של המשק". השתלטותה של תפיסת כלכלת השוק על החברה הישראלית בכלל וזו הקיבוצית בפרט, טרדה את מנוחתו. הוויתור על ערכים מסוימים, טען, "השקיע את התנועה שלנו בבוץ גדול של קניין פרטי, של התברגנות ושל איבוד המצפן בעיצובה של חברה חדשה, חיה מיגיע כפיה, שוויונית". כך הפך הסוציאליזם בעיניו למגנה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית בלבד, אך הוא חסר "דמוקרטיה חברתית, דמוקרטיה קהילתית, בניגוד לדמוקרטיה העסקנית של הביורוקרטיה". 

גם לאחר פרישתו, המשיך בן-אהרן לשמש אינטלקטואל מעורב. בין היתר, תמצת את הכיוון שבו היתה החברה הישראלית צריכה ללכת: "עם ההסתדרות, עם התנועה הקיבוצית והמושבית, עם תנועות-הנוער, עם חברת-העובדים, היינו מסוגלים היום לבנות בארץ רשת של רפובליקות סוציאליסטיות, במסגרת 15-12 מחוזות, ששם תתפתח תרבות פועלית שתחלוש על המשק". מי שהיה עד מותו חבר קיבוץ, דבק בעקביות באורח חיים שוויוני והמשיך להטיף לו וליצירת מסגרות יוצרות לאדם העובד. "מבוקשים אידיאלים מעבר לאופק", כתב בשנות ה-90. 

ב-1995 זכה בפרס ישראל על מפעל חיים ותרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. 

הוא נחשב לנואם מבריק ולאיש שיחה חד, חריף ובעל חוש הומור. מאז שיצא "אגרות לבני" ב-1945, המשיך לכתוב ולפרסם מאמרים וספרים במשך חמישים שנה ושנים רבות אחרי הפרישה מהחיים הפוליטיים עוד הרצה בפני קהלים שונים. מעל לכל, גם כשהיה במיעוט ניכר, לא הפסיק יצחק בן-אהרן להשמיע את קולו.

בשנת 2006, חודשיים לפני יום הולדתו המאה, מת בן-אהרן בקיבוץ גבעת חיים מאוחד. 

מבוקשים אידיאלים מעבר לאופק

יצחק בן אהרון (גבעת חיים מאוחד):

השיחה שהתקיימה פה רחבה והיריעה שלה נרחבת, ובוודאי שלא אדון בכל הבעיות שהוצגו. בעיני השאלה המרכזית לגבי החוג הזה היא: האם קיימת אלטרנטיבה סוציאליסטית למערכת הקיימת הקפיטליסטית השליטה, והאם אנחנו מסיקים מסקנות כלשהן מהמערכת שקדמה למערכת השלטונית הנוכחית, החברתית והכלכלית, זו שתנועת העבודה הישראלית הקימה? האם יש מסקנות?, האם יש לקחים?

"הפורום לבירור רעיוני" נוסד על ידי אנשי אקדמיה ונציגים משלוש התנועות הקיבוציות בראשית 1979, שנתיים אחרי המהפך שאחריו נהפכה תנועת העבודה – לראשונה מאז קום המדינה – מתנועת השלטון לאופוזיציה. מטרת הפורום היתה לברר סוגיות רעיוניות ופוליטיות הנוגעות לקיומה של תנועת העבודה ולהתחדשותה. לא ברור כמה מפגשים היו לחוג – כנראה ספורים בלבד – שהתכנס בבית ברל. בן-אהרן היה הדובר האחרון במפגש שהתכנס לדון במדיניות החברתית שיש לנקוט בזמן משברים כלכליים. תמלול המשתתפים במפגש הזה, כמו באחרים, יצא לאור כחוברת בהוצאת בית ברל.

הדברים ידועים: אנחנו מדברים על המשטר הליברלי, השמרני, הקפיטליסטי, שבדרך כלל הולך ומצטמק בעולם.

תוכנו המקובל היום של המונח ליברליזם שונה מזה של בן-אהרן. עבורו – וזה אכן היה השימוש הרווח בחלקים מהשמאל הסוציאליסטי במשך שנים ארוכות – הליברליזם היה ראשית כל מושג כלכלי, ששימש לתיאור האידיאולוגיה שראתה בכלכלה הקפיטליסטית מערכת הרמונית נטולת ניגודים. "חוקי הייצור" הקפיטליסטיים נחשבו בה חוקי טבע וה"התערבות" המדינתית במשק נחשבה בה לרעה חולה.

רק לפני ימים אחדים קבע מדען אמריקני, שהליברליזם הקפיטליסטי בעולם של היום מצטמצם לחמש מדינות: ארצות-הברית, אנגליה, יפאן, גרמניה ועוד מדינה. לא באמריקה הדרומית, לא באפריקה ולא באסיה קיימת שיטה כזאת.

בן-אהרן אינו מציין את שם המדען האמריקאי, אך ייתכן שהתכוון למיכאל הרינגטון – מייסד המפלגה הסוציאליסטית האמריקאית, אקטיביסט ופרופסור למדע המדינה. זמן קצר קודם לכן, ב-1977, פירסם הרינגטון את ספרו "דמדומי הקפיטליזם" (The Twilight of Capitalism) שעורר דיון ער בעולם. הרינגטון הצביע על כשלי הקפיטליזם המערבי כשהוא נשען על ניתוח מרקסיסטי. הספר המדובר לא תורגם לעברית, אבל ספרים אחרים שלו כן תורגמו, ובהם "המהפכה שבאקראי" (הוצאת עם עובד, 1971) ו"סוציאליזם" (ספרית פועלים, 1973).

והיא מצטמקת לאו-דווקא בגלל הניצחונות הגדולים של הסוציאליזם – לא הדמוקרטי, כלומר הסוציאל-דמוקרטי, ולא זה הקורא לעצמו הסובייטי. כלומר, המערכת הליברלית, השמרנית, הקפיטליסטית מתמוטטת, משום שאיננה עונה לשאלות הזמן, לשאלות המדינות, לשאלות העמים.

לעת הזאת, קנה ליברליזם זה שליטה בארץ, עוד בימי ממשלות המערך. אינני אובייקטיבי בנושא זה, ואינני בא לדון בו בליברליזם כאדם אשר לומד מהניסיון. הנושא היה נתון בוויכוח חמור בארץ הזאת במשך 10-15 שנה – והוא היה בוויכוח גלוי וסמוי גם בדיון הנוכחי כאן בפורום.

בן-אהרן היה אחד ממייצגיה המובהקים של הגישה התנועתית, שהאמינה בביזור הכוח הפוליטי והתנגדה לריכוזו בידי אדם אחד או קבוצה שליטה אחת. כיוון שכך, הוא נמנה עם מתנגדיה הבולטים של הגישה הממלכתית, שחייבה את ריכוז הכוח בידי המדינה ואת שלילת האוטונומיה החברתית מתנועות ומוסדות שאינם מדינתיים, ושדוברה המרכזי היה דוד בן-גוריון. ויכוח זה פילג את הנהגת תנועת העבודה במשך שנים ארוכות. בספרו, "בעין הסערה: פרקים במאבק הדורי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1977), כתב בן-אהרן: "אין לטעות בהערכה, כאילו היה המחנה עשוי מקשה אחת. הכוונה לא רק לפלגים הקבועים או המשתנים ומתחלפים, אלא גם לאישים המרכזיים, אשר אפילו השתייכו לאותו פלג היו לעיתים קרובות חלוקים ביניהם בדעותיהם, בפילוסופיות החברתיות הבסיסיות שדגלו בהן, ולא כל שכן בקריאת המפות של שדות המערכה". במאמר אחר כתב: "יש לזכור שגם בתוך הקונספציה הסוציאליסטית בארץ התרוצצו והתנגשו שתי תפיסות מנוגדות בשאלה המרכזית: יחיד או חברה – על מה לשים את הדגש? […] היה עימות קשה בין שתי התפיסות […] זה היה מפגש קשוח ומעניין, שהוליד סימביוזה בין שתי הקונספציות […] כל הסטייה של בן-גוריון ושל חבריו אל עבר מה שהם כינו ממלכתיות הייתה פרי מפירות הייאוש הזה. אנשים שאלו את עצמם אם ציונות זו של עבודת נמלים – רובה לרובה, משק למשק, בית לבית – היא שתיבנה את הכוח. טענו כי יש מיליוני יהודים המפוזרים בארצות שונות, יש ערבים ויש סכנת קיום, ובית-לבית אינה התשובה לכל אלה. תשובתם שלהם הייתה: ממלכתיות – כלומר, יבוא השלטון ויכריע. לא עוד חלוציות של תנועות חלוציות אוטונומיות מגוונות. לא עוד פלורליזם, כי פלורליזם אומר ויכוחים, וליברליזם, ולנו אין זמן ותנאים לכך".

תנועת העבודה בישראל בנתה מערכת חברתית וכלכלית ליברלית, רכושנית, תוך כדי בניינו של משק פועלים ומשק ממלכתי, ששועבד לכללי המשחק של המשק הליברלי. גם כשאני עם חברי חי ביחסים סוציאליסטים בתוך הקיבוץ, אז אין זה משנה את העובדה, שהקיבוץ חי עם הסביבה שלו ביחסי ייצור קפיטליסטים. וזאת היתה תוצאה של הכרעה מדעת, לא תאונה, לא בהיסח-הדעת. היתה לכך הנמקה רצינית מאוד, שלא זלזלתי בה בשעת הוויכוחים הסוערים, וההכרעות הדמוקרטיות שנפלו, גם אם לא הסכמתי איתה.

ב"בעין הסערה" כותב בן-אהרן דברים מפורשים יותר על הוויכוח הפנים-תנועתי בכלל ועל בן-גוריון בפרט: "יטעו נאמני תנועת העבודה אם כנקודת מוצא יבחרו לחשבון הנפש שלהם יום אחד בחודש מאי 1977. כותב הטורים האלה בחר לעצמו מועד אחר – ובעצם לא הוא שבחר אותו, אלא שהמועד ההוא הורד עליו כחטף וללא אזהרה מוקדמת. המעשה קרה באותו שחר קיצי, כאשר קרא, כמזכירה של מפא"י, לפועלי תל-אביב לבוא ולהקהיל את פני דוד בן-גוריון, שחזר מן הקונגרס הציוני ב-1936, לא עוד כמזכירה הכללי של הסתדרות-העובדים, אלא כראשה הארצישראלי הראשון של ההסתדרות הציונית. […] עלינו עם בןֿ-גוריון על מרפסת הוועד-הפועל של ההסתדרות ואז שפך עלינו את המקלחת הצוננת הראשונה שקיבלנו ממנו. ציפינו לשמוע ממנו דברים על שליחותו של מעמד הפועלים בהסתדרות הציונית, על אותה שליחות שהוא הולך למלא בשם פועלי ארץ-ישראל. אולם הדברים הראשונים ששמענו מפיו היו: 'עד עתה הייתי מנהיגם של הפועלים ונציגם של הפועלים. עכשיו אני נציגו של העם כולו, ואני מייצג את הישוב כולו ואת העם היהודי כולו ולא רק מעמד'. זה היה מעבר חריף, חריף מאוד […] הצהלה קפאה על פנים נעלבים; האווירה נתקרשה ונעשתה עמומה ודחוסה, כזו המקדימה חשרת עננים קודרת. מאז אותו בוקר טורדת אותי השאלה: היתכן, שההכרזה ההיא כרסמה בנו ארבעים שנה, עד שגמלה והבשילה את ההווה המר במאי 1977?"

פה בחוג הזה אין צורך לומר, שכלכלה אינה מדע, ושאין הכלכלה יכולה להסביר תופעות בלי המדעים הפוליטיים. בסופו של דבר, בתוך כל ההצעות של הכלכלנים יש הצעות חברתיות ופוליטיות ולא כלכליות. היסוד והשורש של מדיניות כלכלית הוא בראיה החברתית, ביעדים החברתיים ובדרכים להשגתם. נקודת המוצא שלנו איננה, כמובן, השולחן הירוק, ואפילו לא האידיאליזם שלנו,

השולחן הירוק היה כינויו של פורום מקבלי ההחלטות של ההסתדרות הציונית, באת כוחו של העם היהודי בתקופת היישוב.

אלא שאלה אחרת: ומה נחוץ לארץ הזאת? הבעיה המרכזית של המדינה הזאת איננה כיצד לשלוט על הקיים; זאת איננה גרמניה או שבדיה; הבעיה המרכזית היא עיצוב הלא-קיים, עיצוב חברה, כלכלה ומשק, עיצוב מדיניות, עצמאות, תרבות. אלה נושאים שאתה חייב לקבוע להם יעדים. זו נקודת המוצא.

האם הליברליזם עונה לדרישות הארץ, לדרישות העם, לדרישות המשימתיות של הגשמת הציונות? המסקנה היא שהוא איננו עונה עליהן. הוא איננו עונה על הצורך בליכודו של העם – והכוונה כאן אינה לסיסמאות, אלא לליכוד הלאומי העממי, ליצירת עם אחד נטול מעמדות, שכבות, פערים. להיפך, הוא-הוא היוצר את ההוויה הזאת של פערים ופילוגים וריסוקים.

השיטה הזאת [הליברליזם] לא בונה את העם כיחידה יוצרת ואינה מכשירה את האדם למשימותיו ולחייו. היא מעבירה את חלק הארי של כוח האדם למלאכות לא-יצרניות, אולי יפות כלשעצמן, אבל בלתי-מועילות מבחינת המשימה של השגת עצמאות כלכלית, או התקדמות לקראת עצמאות כלשהי. השיטה הזאת איננה מיישבת את הארץ, איננה מבצרת גבולות, היא אורבנית ביסודה, ריכוזית. השיטה הזאת מבזבזת את המשאבים היסודיים של האומה. וכך מופיעים ההון השחור והשוק השחור וההון הלבן הפיננסי. אנחנו מדברים כל הזמן על ההון השחור, אבל ההון הלבן, ההון הפיננסי – זה בזבוז משווע של המשאבים המעטים שעומדים לרשותה של האומה. לפי הערכתי, לפחות 50 אחוזים מהמשאבים האלה נשמטו מכל הכוונה, מכל פעילות חברתית כלכלית או ביטחונית. הם מחוץ למעגל. בתהליך בלתי-פוסק במשך עשרות שנים הוקז הדם של המשאבים הלאומיים והם הוצאו מהמחזור של הכלכלה. כך זה בעולם ובאופן יותר קטלני וממאיר – אצלנו.

הון שחור הוא הכינוי להון שנצבר בדרכים לא חוקיות ומוסתר מרשויות המדינה. המושג הון לבן אינו קיים בשיח הכלכלי, אבל ניכר שבן-אהרן עושה בו שימוש כדי לתאר תהליך רגרסיבי ארוך שנים של חלוקה מחדש של ההכנסות הכלליות במשק, שאחד מביטוייו המובהקים היה העברת הכנסות מהעובדים השכירים אל מי שהכנסתם אינה מגיעה משכר, אלא מעסקי בנקאות, פיננסים, ביטוח וכדומה. אחד משיאיו של התהליך שאליו מתייחס בן-אהרן יגיע כמה שנים אחרי הדיון הזה, בתוכנית הייצוב הכלכלית של 1985. התוכנית היתה אחת מנקודות הציון המרכזיות בהיסטוריה הכלכלית הישראלית במעבר ממדיניות כלכלית סוציאל-דמוקרטית למדיניות ניאו-ליברלית. הפגיעה במדינת הרווחה היתה תוצאה מובהקת שלה והיא קשורה בטבורה לקידום מהלכי הפרטה, שהיה צעד מרכזי בתוכנית.

השאלה שצריכה להעסיק את החוג הזה היא שאלת האלטרנטיבה הסוציאליסטית – ואני יוצא כאן מהנחה, שאת הסוציאליזם הזה אינני צריך לפענח ולהגדיר כאן, אלא צריך לנסחו במונחים של ההוויה שלנו. 

השאלה היא, אם הארץ הזאת, לאור משימותיה, יכולה להרשות לעצמה מערכת אחרת מזו שאנחנו קוראים לה המערכת הסוציאליסטית, שעיקריה הפילוסופיים והחברתיים והפוליטיים הם אלמנטריים. פירוש הדבר, קודם כל, שליטה על חיינו. ויש להבין: זה איננו יותר נוח מהליברליזם. זה איננו דבר שמריעים לו בחוצות, בדרך כלל. זו שיטה קשה, מחמירה, מכבידה, כיוון שהיא שיטה צמודה להגשמת יעדים מוגדרים. היא מתערבת, היא מכוונת, היא מתכננת, היא מגשימה ועושה לפי תוכנית מסוימת. היא איננה 'לסה-פייר' [בצרפתית: "תנו לעשות", שם נרדף לכלכלת השוק הקפיטליסטית] היא אינה הפקר. היא ההיפך מזה. היא חסכונית מאוד לגבי השימוש במשאבים.

בן-אהרן, שהיה נציג נאמן של התפיסה הפדרטיבית-קהילתית, חתר לחברה שבה היחידים מעצבים את חייהם באמצעות קיבוצים, קהילות, תנועות וארגונים שונים. ככזה, הוא התנגד לתפקידה של המדינה כמתווכת המרכזית בין יחידים שעומדים לבדם מולה או מול חברת השוק. בוויכוח בן מאות השנים בין שתי התנועות, "המדינה" ו"החברה" – המדינה ניצחה.

לפי השיטה שלנו לא היה צריך להיות ויכוח, כפי שהתקיים אחרי מלחמת יום-הכיפורים, על הקטמונים ועל הר-הצופים. באותם הימים תכננו את ההשקעה של מיליארדי לירות בבניין הר-הצופים, וכאשר הגיעה שאלת תקציבי חינוך לקטמונים, והמדובר בעשרות מיליוני לירות, לא היה הכסף הדרוש. זה עשרות שנים יש ויכוח על חלוקת משאבים בתוך מערכות החינוך; היה זמן שלא יכולנו להרשות לעצמנו גם חינוך חובה מגיל 3; נתנו אותו בהתחלה רק לאזורי פיתוח; לא היה כסף.

לאחר מלחמת ששת הימים החלה המדינה בפרויקטים של שיקום ובנייה רחבי היקף על הר הצופים, דוגמת שחזור והרחבה של הקמפוס האוניברסיטאי ובניית המטה הארצי של משטרת ישראל. גם הקמתו של בית המשפט העליון על ההר החלה, אך בוטלה מאוחר יותר. מול ההוד וההדר של מיזמי הבנייה המרשימים בהר הצופים היתה שכונת הקטמונים – שהתפתחה משנות ה-50 – סמל לעוני, צפיפות והזנחה. ב-1979 התפתחה סביבה וסביב שכונת קריית היובל תנועת מחאה של צעירים שנקראה תנועת "האוהלים". מובילי המחאה הושפעו רבות מהפנתרים השחורים. בדצמבר אותה שנה קיימה התנועה הפגנת מחאה ראשונה בצומת הקטמונים בתגובה להחלטת הממשל לייקר את מחירי מוצרי המזון הבסיסיים.

אבל, רבותי, העניין לא נפל בגלל חוסר כסף, אלא משום שהכסף לא היה ברשות הציבור. ולא במקרה – המדיניות הוציאה אותו מהמערכת והביאה אותו לכיסים הפרטיים. יש לזכור את העובדה: הקפיטליזם בארץ נבנה בעיקרו מהמשאבים הציבוריים. עם כל הביקורת שיש כלפי ההסתדרות, בכל זאת היא איננה בטלנית עד כדי כך, שתרשה את בניית הקפיטליזם על-ידי ניצול העובד. האדם העובד הבטיח את חלקו בהכנסה הלאומית. לא כך נוצר הקפיטליזם בארץ. בעיקרו של דבר הוא בא כתוצאה מהפקעה של נכסים לאומיים לרשותו של הפרט, ולרשותן של קבוצות פרטים. איש מאתנו לא יצא נקי פה. היו שותפים רבים להפקעה זו. כך נבנו הנכסים העיקריים בארץ הזאת. ולכן דרושה שליטה על המשאבים לפי תכנית.

בן-אהרן מפנה את תשומת הלב לשתי תופעות היסטוריות בקפיטליזם הישראלי: הראשונה, השימוש שנעשה במשאבים ציבוריים על ידי חברות פרטיות; והשנייה, תהליך ההפרטה של חברות ממשלתיות (שבזמן הדיון רק החלה). מיד לאחר עלייתו של הליכוד לשלטון ב-1977 הוכרז על הכוונה לנקוט מדיניות של ליברליזציה בתחומי כלכלה נרחבים לצד הכוונה "להקטין" את מעורבות הממשלה במשק על ידי מכירת חברות ממשלתיות. במארס 1978 החליטה ועדת השרים לענייני כלכלה על מכירה של 48 חברות ממשלתיות, ובהן חיפה כימיקלים, בנק טפחות וארקיע. על פי נתוני רשות החברות הממשלתיות, בין השנים 1981-1977 נמכרו מניותיהן של 16 חברות ממשלתיות וחברות בת.

אומרים: "לא היה כסף". אבל היה, הוא פשוט לא היה ברשות המערכת, אבל זה היה כסף של המערכת, שהוגנב על-ידי קבלנים וספקים ושוק שחור והעלמת מס והברחות. וכל זאת לא במדינה של 250 מיליון נפש [בארצות-הברית היו בזמן הדיון כ-227 מיליון תושבים], אלא של 2 מיליון נפש [בזמן הדיון מספר האזרחים בישראל עמד למעשה על כ-3.8 מיליון נפש]. וזה התחיל כל עוד היינו מיליון נפש. לא טכניקה, לא מכניקה עמדה בדרך לשליטה על המשאבים, אלא היתה אוריינטציה על צבירה של ההון, בטענה שאז הון זה יושקע הלאה וייפתח. אלא שבינתיים זה יצר את הקפיטליזם הישראלי.

***

השאלה היא, אם יש לנו תשובה לנושא זה – למען הגשמת הציונות, לקליטתם של עולים, לסתימת הפערים המסכנים את שלום הבית ואת עצם הדמוקרטיה הישראלית, לקידום עצמאותה של המדינה וכושר התמודדותה בזירה הפוליטית והביטחונית. האם לתנועת העבודה, לציבור הפועלים, יש תשובה לעניין הזה? בשאלה זאת משתלבת התשובה לכל התחלואות והחולי השוטף – אינפלציה ואבטלה סמויה שיש אצלנו. יש אינפלציה וכעת באים ומרימים דגל: "יש לנו אינפלציה כיוון שיש לנו תעסוקה מלאה". אבל אנחנו יודעים מהו החלק הנושא של האבטלה הסמויה בתעסוקה. משמע, יש חלוקת משאבים בלתי-רציונאלית.

אחת הסיבות המרכזיות לאינפלציה הרבה (והתלת-ספרתית) של ראשית שנות ה-80 היתה תהליכי הליברליזציה שהונהגו לאחר המהפך של 1977. ראש הממשלה מנחם בגין ושר האוצר שמחה ארליך התנגדו למדיניות הכלכלית שהונהגה על ידי מפא"י, ובפרט לתמיכות הממשלתיות בחברת העובדים ההסתדרותית. במסגרת תוכנית חדשה בשם "המהפך הכלכלי" בוצעו כמה רפורמות פיסקאליות ומוניטריות במטרה לצמצם את המעורבות הממשלתית במשק ולהפוך את ישראל לכלכלת שוק חופשי ליברלי. התוכנית זכתה לתמיכה וגיבוי מצד הכלכלן מילטון פרידמן, שהגיע לארץ בהזמנתו של ארליך חודש לאחר הרכבת הממשלה כדי לייעץ לליכוד בנוגע למדיניות הכלכלית המתגבשת. במסגרת "המהפך הכלכלי" קוצצו סובסידיות למוצרי יסוד, הוסרו מגבלות בתחום המסחר במטבע חוץ והוסרו חסמים על ייבוא, ובתחום המוניטרי התבצע פיחות של הלירה הישראלית מול הדולר. לצד עלייה במחירי הנפט בעולם הביאו מהלכי "המהפך הכלכלי" לעליית מחירים כללית ולאינפלציה שעלתה מעבר ל-100%. וכך, לא רק שלא השיגו את מטרתם, אלא החריפו את המצב הכלכלי.

פירושה של התשובה שלנו היא הצבת תקרה לרמת חיים בהתאם ליכולת המשק והחברה. זו שיטה מחמירה עם הציבור. היא איננה מחניפה לו. היא איננה מוליכה אותו שולל. היא לא ניתנת לשימושים דמגוגיים. השאלה היא, אם שיטה אמיתית כזאת, שבה יש תשובות יסוד לבעיות האדם, לבעיות החברה הכוללניות, ויש להן משהו מהאופי המחמיר עם הפרט ועם החברה כשיטת אמת – האם היא מקובלת עלינו?

לדעתי זו האלטרנטיבה היחידה למשק הישראלי, לכלכלה, לאדם הישראלי, לציונות, למדיניות. ועל כן יש לנו [לסוציאליסטים] פרספקטיבה, בעוד שלליברליזם אין פרספקטיבה. הוא יכול להיבנות משעת חולשה, בעת שחיתות בתוכנו. הוא לא נבנה ולא עלה לשלטון בגלל הפרוגרמה שלו. אנחנו לא נפלנו בתוקף הפרוגרמה שלנו. הליברליזם נבנה מהתחלואים שלנו – ומצב זה נתן גם את אותותיו בעצמנו.

זאת ועוד, יש לנו מעמד פועלים חדש. היתה תחלופה בנושא הפועלי. הציבור שהגשים את ההגמוניה הפועלית בימי המנדט והביא אותה אל המדינה עם קומה – הציבור הזה יצא מהמערכת. הוא הופך להיות למנגנון. הוא הפך להיות לביורוקרטיה. הוא הפך להיות למינהל הלבן. היתה קשיחות בלתי רגילה בהבנת הבעיה הזאת, שהציבור החלוצי נושא ההגשמה החלוצית בארץ, ברובו המכריע הפך להיות לרובד השליט על מערכת אנושית חדשה, גם בעלת צביון עדתי, וגם בעלת צביון סוציאלי.

ב"מינהל לבן" מתכוון בן-אהרן לעובדי צווארון לבן – מעמד ביניים שעובד בעבודות הדורשות השכלה אקדמית. במאמרו הנודע "עוז לתמורה בטרם פורענות", 16 שנים לפני הדיון הנוכחי ובהקשר התנועתי הרחב, כתב בן-אהרן: "הודות לארגונו של מנגנון שכיר, המצויד בסמכויות שלטוניות והמנוהל על-ידי שכבת-עסקנים מדינית ומקצועית, בעלת ותק וכשרון, פחתה כאילו תלות הציבור בכוחות חלוציים ומתנדבים".

דיבורים לא חסרו. הצהרות לא חסרו. אך מעשים לא היו. והמעשים הם חינוכיים, רעיוניים, אידיאיים, שלא עושים אותם רק במילים. הפרולטריון החדש הזה, אם ב"כור", אם ב"סולל-בונה", אם ב"אל-על" ואם ב"מפעלי ים-המלח" – ואני מדבר על המשק הציבורי והמשק ההסתדרותי כאחד, ודיינו בו – אילו ציבור זה היה זוכה להיות שותף לעשייה, שותף לניהול, שותף לבניין, שותף לתכנון ולאחריות, הם לא היו מרגישים סתם כאנשים "דפוקים".

אחת השאלות המרכזיות שעסקו בהן בהסתדרות באותן השנים היתה מידת הייצוג הישיר ושיתוף העובדים בניהול העצמי – ובתהליכי קבלת ההחלטות – של מקומות העבודה של ההסתדרות. ב-1972 אמר בן-אהרן שזו "אחת השאלות שאיתן תקום או תיפול ההסתדרות". הוא תבע לפתח ולהעמיק את מעורבות העובדים במוסדות הנבחרים השונים וביקר את שיטת הבחירות והמינויים הקיימת שלא ביטאה, לדבריו, את המאוויים של העובדים: "אנו מדברים על שיתוף העובדים בהנהלות, על שיתוף העובדים במשק העובדים, אבל אין בידינו החלטות מבצעיות". הוא תבע שינוי של חוקת ההסתדרות וקרא לדמוקרטיזציה של המשק ההסתדרותי.

השאלה הזאת צריכה להעסיק את העם והמדינה כולה. היא איננה רק שאלה של תנועת העבודה, אבל בלי תשובה עליה אין לנו תקווה. כיצד להעלות את הרובד הזה לכלל הכרה פועלית ציונית – זו שאלה מרכזית. ואנחנו הקדשנו לה תשומת לב מעטה מאוד, ובוודאי שמשאבים כמעט ולא גייסנו לצורך זה, גם כאשר המאזניים שלנו היו של מיליארדים.

את הביקורת שמתח על (אי-)מעורבות העובדים בתהליכי קבלת ההחלטות השמיע בן-אהרן גם על המפלגות: "צריכות המפלגות להפוך את הסדר. עליהן ללכת ולכבוש את נבחרי הציבור ולעשות לחברי מפלגה ופעיליה. […] בארץ קם ציבור פועלים המסוגל לנהל את ענייניו בכוחות עצמו".

הערה נוספת בעניין ההסתדרות. להסתדרות יש נתונים לקיים ולשקם הגמוניה פועלית בתוך הארץ הזאת. יש לה עוצמה הודות לכלליותה. ומכאן התביעה שהיא לא תישאר רק בָּשם "הסתדרות כללית". זה מאבק בלתי פוסק עם עצמנו. המאבק המרכזי של ההסתדרות איננו עם ממשלת הליכוד. עכשיו יש לה מאבק איתה, אבל המאבק המרכזי הוא עם עצמה, עם חבריה, עם רבדיה השונים. הסתדרות כללית, זאת האוכלוסייה הישראלית על כל חלקיה. אוכל רק להוסיף לדברי החברים כאן שלפני ההסתדרות עומדת שאלת הבניין של הקהילייה ההסתדרותית, בניין חברתי. זה אתגר עצום. היו חברים שהשתמשו פה בהגדרה לא נכונה במונח של ביזור. זאת איננה שאלה של ביזור. השאלה היא: כיצד להפוך את משק העובדים, את מערכת העזרה ההדדית, את האיגוד המקצועי, את מקום העבודה, השכיר והעובד במשק עצמי. עמל הכפיים והאינטליגנציה – כיצד להפוך אותם לקהילייה נושאת ערכים ונושאת אידיאל; כיצד לעשות את מעמד הפועלים לנושא של שליחות.

זה לא נתון מאליו. דרושה השקעה ממוסדת, לא רעיונית מופשטת – בין אם מדברים על דמוקרטיה הסתדרותית, בין אם מדברים על דמוקרטיה תעשייתית וחברתית, ובין אם מדברים על הקהיליות האזוריות. זה האתגר הגדול. חוששני שההסתדרות מתפתה כעת יותר מדי לפיתיון של המערכת הכללית.

זה דבר קל, סימפטי. יש רעמים וברקים ומי כמוני יודע להעריך את זאת, אבל בכל זאת זה רק הצד האופנתי של העניין. הדבר המרכזי של ההסתדרות כרוך בבניינה הפנימי, בהעמקת תכנים וערכים, במבנים אזוריים, קהילתיים, מועצות אזוריות וכיוצא בזה, בדמוקרטיה תעשייתית של אמת בתוך המפעל ההסתדרותי ובתוך המפעל הציבורי, בנוער.

באלה צריך להעמיק.