הדת לא תציל את המערב

בנובמבר האחרון פרסמה הסופרת אייאן חירסי עלי מאמר שכותרתו "מדוע אני נוצרייה עכשיו" – היפוך מכוון של שם ההרצאה המפורסמת של הפילוסוף ברטרנד ראסל מ־1927, "מדוע אינני נוצרי". ההתנצרות של חירסי עלי היא אירוע ציבורי: היא נולדה בסומליה למשפחה מוסלמית, קיבלה מקלט מדיני בהולנד והפכה שם לסופרת, תסריטאית וחברת פרלמנט המקדישה את חייה לביקורת חריפה – פמיניסטית בעיקרה – על האסלאם הקיצוני. כיום היא חיה בארצות הברית עם בעלה, ההיסטוריון הבריטי המשפיע ניל פרגוסון.

היבט מוזר בהתנצרותה של חירסי עלי – לפחות כפי שהיא מתארת אותה במאמרה – הוא שמדובר באמירה פוליטית יותר מאשר בהצהרת אמונה: יש לה מעט מאוד מה להגיד על עקרונות הנצרות והיא בכלל לא מזכירה את מותו או תחייתו של ישו. היא אמנם עוסקת בקצרה בחיבוטי הנפש הרוחניים שלה, אך המאמר מתמקד באופן כמעט בלעדי במה שלדעתה הם היתרונות החברתיים והפוליטיים של הדת.

חירסי עלי טוענת שיש להתחייב מחדש לנצרות כדי להתמודד עם שלוש סכנות המאיימות על הציוויליזציה המערבית: הסמכותנות הסינית והרוסית; "עליית האסלאמיזם הגלובלי"; ו"התפשטותה הוויראלית של אידאולוגיית ה־woke".

טיעונים דומים השמיע הסופר והאינטלקטואל הציבורי ג'ורדן פיטרסון, שמתנגד גם הוא ל־woke וסבור שבלי הנראטיבים והערכים המאחדים של המסורת היהודית־נוצרית, המערב יידרדר לדיסטופיה פוסט־מודרנית. ואילו על פי המלומד השמרן דאגלס מארי, קריסת "סיפורי־העל" שלנו כמו "ההסברים שסיפקה הדת לקיומנו", הפכה את אזרחי הדמוקרטיות המערביות ל"אנשים הראשונים בדברי ימי העולם שאין להם כל הסבר למעשיהם על פני האדמה, ושום סיפור אינו מעניק תכלית לחייהם" (תרגום: אילן חזות). ובמאמר שכתב לאחרונה הסאטיריקן ומארח הפודקאסט ה"הטרודוקסי" קונסטנטין קיסין, הוא תיאר את עצמו כ"אתאיסט לא אדוק" שמאמין שהדת היא "מועילה ובלתי נמנעת". קיסין מבכה את "היעדר המשמעות והתכלית שממנו סובלות החברות הפוסט־נוצריות שלנו".

למרות מגמת החילון העקבית שמאפיינת חברות מערביות בעשורים האחרונים – ואולי דווקא בגללה – טיעונים כאלה הולכים ונעשים נפוצים יותר ויותר. רשימה הולכת ומתארכת של אינטלקטואלים סבורה שדעיכת האמונה הדתית יצרה רִיק מוסרי ורוחני, שהתמלא בתחליפי דת כמו woke וקיצוניות פוליטית. הם סבורים שיש בחברה המערבית משבר משמעות משום שאנשים מתקשים למלא את החללים שנותרו בחייהם־חסרי־האלוהים במושאי סגידה אחרים. הם טוענים שמחויבות מחודשת למסורת היהודית־נוצרית היא הדרך היחידה להשיב תחושה של סולידריות חברתית ותכלית משותפת – ואולי אף להציל את המערב.

העיתונאי אד וסט מגדיר את התופעה המתרחבת הזו כ"תאיזם חדש", סוג חדש של אמונה באל "שאינה טוענת שהדת נכונה, אלא שהיא מועילה, ושהנצרות היא שהובילה להצלחת המערב". הרעיון שהנצרות היא עמוד תווך של הציוויליזציה המערבית גורם גם לאנשים שאינם מאמינים, כמו דאגלס מארי, לאמץ אל ליבם את הנצרות.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

לדברי וסט, ההיסטוריון טום הולנד הוא "כנראה המשפיע ביותר מקרב התאיסטים החדשים". הולנד טוען שהציוויליזציה המערבית היא מורשת נוצרית – ושהמערב צריך לחזור לערכיו ולזהותו הנוצריים. חירסי עלי מצטטת במאמרה מתוך ספרו של הולנד Dominion (ממשלת האל), וטוענת שהציוויליזציה המערבית "התבססה על המסורת היהודית־נוצרית" – אחד מעיקרי האמונה של התאיסטים החדשים. פיטרסון מתאר את התנ"ך בתור "מסמך היסוד של התרבות המערבית". הולנד קובע: "מי שחי במדינה מערבית, חי בחברה שבמשך מאות שנים – ובמקרים רבים במשך אלפי שנים – שונתה מן הקצה אל הקצה בידי הרעיונות והנחות היסוד של הנצרות". ולדברי מארי, "הרעיון של זכויות האדם וכבוד האדם… מגיעים מן המסורת היהודית־נוצרית".

זה לא ישו, זה שפינוזה

נכון, לנצרות היתה השפעה מכוננת על התפתחות המוסדות המערביים. הכנסייה הקתולית מילאה תפקיד מרכזי במיסוד שלטון החוק ברחבי אירופה, משום שכסמכות חיצונית לבתי המלוכה, היא הצליחה להגביל את המונרכים. בספרו מ־2014 Political Order and Political Decay (סדר פוליטי וניוון פוליטי), טוען פרנסיס פוקויאמה שהיעדרה של דת טרנסצנדנטית בסין היא אחת הסיבות לכך ש"מעולם לא התפתח בה קודקס חקיקה מחוץ לחוק הקיסר". בנוסף, דת מונותאיסטית היא אכן מקור רב עוצמה ללכידות קבוצתית, מה שאִפשר את הקמתן של מדינות מודרניות גדולות ומגוונות. הנצרות היא גם דת אוניברסלית, התומכת ברעיון שלכל בני האדם יש זכויות בלתי מעורערות.

אולם התאיסטים החדשים מציגים היסטוריה חד־צדדית לגבי תפקידה של הנצרות בכינון המדינה החילונית המודרנית. חירסי עלי, לדוגמה, קובעת ש"השורשים של חירויות חילוניות לכאורה – השוק החופשי, חופש המצפון וחופש העיתונות – נמצאים בנצרות". אלא שאחת הסיבות לכך שבמדינות חילוניות כמו ארצות הברית יש הגנה משפטית איתנה על חופש המצפון ועל חופש הביטוי היא מסורת הנאורות של ההתנגדות לשליטה הנוצרית.

הוגים מתקופת הנאורות כמו וולטר קראו תיגר על סמכות כתבי הקודש, על הדוגמטיות הדתית ועל עוצמתה של הכנסייה הקתולית. ברוך שפינוזה דחה את רעיון האלוהים כישות עליונה וטרנסצנדנטית, התנגד לאמונה בעל־טבעי, וטען בזכות פלורליזם דתי וסובלנות. בספרו מאמר תאולוגי־מדיני כתב שפינוזה שהמדינה צריכה להסדיר את הדת, וקרא לפרשנות רציונלית של כתבי הקודש. דייויד יוּם התעקש לקרוא תיגר על הטענות המוסריות והמטאפיזיות של הדת. אמנם יש דרגות שונות של אמונה עד אי־אמונה בקרב הוגי הנאורות, אולם ביקורת הדת נותרה אחד ההיבטים המרכזיים במחשבת הנאורות. ומה הפלא? הנאורות היתה במידה רבה תגובה למאות שנות דיכוי, דוֹגמה ואלימות שהופעלו באירופה בשם הדת.

חטא הפטרנליזם

קו ישר מחבר בין ההומניזם של הנאורות לאותן זכויות וחירויות ליברליות, שהתאיסטים החדשים מהללים. כך למשל, "החוק להנהגת חופש דת בווירג'יניה" מ־1786, שנוסח על ידי תומס ג'פרסון ובישר את הפרדת הדת והמדינה בארצות הברית, צמח באופן ישיר מתוך הגישה הרציונליסטית והספקנית של הנאורות. ג'פרסון קבע בנוסח החוק שאמונות דתיות מושגות "באמצעות התבונה בלבד" והוקיע את המחוקקים ואנשי הדת "שקנו שליטה על אמונתם של אחרים, אף שהם עצמם מוּעדים לטעות וחסרי השראה". הוא תקף את הרדיפה הדתית "הרודנית" שנחשבה נורמה באירופה במשך שנים רבות כל כך. הוא הכריז ש"זכויותינו האזרחיות אינן תלויות כלל ועיקר בהשקפותינו הדתיות".

החוק של ג'פרסון הניח את היסודות לתיקון הראשון לחוקה, ששילב בין חופש הדיבור וההתאספות לחופש המצפון. ג'פרסון מתח ביקורת תכופה על הנצרות, ולביקורתו הצטרפו אחרים מקרב האבות המייסדים של ארצות הברית. תומס פֵּיין, למשל, בספרו עידן התבונה (The Age of Reason), העדיף את האמונה הדאיסטית – המאמינה שהאל יצר את חוקי הטבע, אך אינו מתערב בו יותר ואינו משגיח על בני האדם – על פני הנצרות (ובפרט במה שנוגע לתפקידה בפוליטיקה).הוא התנער מאמונה בנסים ובאמונות תפלות, וטען שהתנ"ך לא נכתב בהשראה אלוהית.

תאיסטים חדשים מדגישים את מקומה של הנצרות ביצירתם של מוסדות דמוקרטיים ליברליים, אבל מתעלמים מהשפעתם של וולטר, שפינוזה, יוּם ומבקרים נוספים של הדת מתקופת הנאורות, שרעיונותיהם חלחלו לדמוקרטיות החילוניות של ימינו. הולנד כותב ש"הומניסטים, לא פחות מיהודים או נוצרים, הוחתמו בחותם בל יימחה" של המסורת היהודית־נוצרית. אבל ההפך נכון אף הוא. המאמינים הדתיים בחברות מערביות בימינו – נוצרים, יהודים, מוסלמים, הינדים ואחרים – נהנים מחופש מצפון וביטוי בזכות ההתנגדות של ימי הנאורות לעריצות הדת, התנגדות שהניבה פירות רק לאחר מאבקים קשים.

זו הנקודה שבה מסרבים התאיסטים החדשים להודות. למעשה, הם אינם מסתפקים בטענות היסטוריות, ועומדים על כך שאתאיסטים בעצם אינם מאמינים במה שהם אומרים שהם מאמינים. מבחינת פיטרסון, המוסריות אינה אפשרית בלי דת. כך הוא מתייחס לכל אתאיסט שמנסה לחיות חיים מוסריים בלי אלוהים: "אתה פשוט לא אתאיסט בפעולות שלך". אם אתה רוצה לראות אתאיזם אמיתי, הוא אומר, צריך רק להפנות את מבטו אל הנאציזם והסטליניזם. ואילו הולנד מכריז שההומניסטים בסך הכל מעתיקים מהנצרות: "אם יש מקור אחד ליראת הכבוד שהם מפגינים כלפי בני מינם", הוא כותב, "הרי זה פרק הפתיחה של התנ"ך".

התאיסטים החדשים מתייחסים באופן פטרנליסטי לשכניהם ההולכים ומתחלנים. הם עומדים על כך שאמונות לא־דתיות אמיתיות מובילות לקריסה חברתית, וטוענים שהמוסריות היא תולדה בלעדית של המחשבה היהודית־נוצרית.

הבשורה ההודית למערב

אבל התאיסטים החדשים אינם מסתפקים רק בתיאור החשיבות ההיסטורית של הנצרות; יש להם גם עמדה לגבי תפקודן הראוי של דמוקרטיות ליברליות. על פי הולנד, אחת הסיבות לכך שבקרוב נראה "חילופי משמרות גלובליים" – שיעבירו את הכוח מן המערב אל מעצמות עולות כמו הודו – היא אי־הנכונות של המערב להצהיר בריש גלי שהוא ציוויליזציה נוצרית (הולנד מתעלם מכך שהיריבה העיקרית של המערב היא סין – שאינה מאמינה באלוהים).

במאמר שפרסם בשנת 2020 טען הולנד שהנסיגה מן החילונות בהודו ובטורקיה היא סימן לכך שהמערב אינו מסוגל עוד "לשווק את ההנחות תלויות־התרבות שלו כהנחות אוניברסליות". לטענתו, הלאומנות ההינדית של ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי היא שיבה ל"הינדוטבה", המהות הלאומית הטמונה בדת ההינדית, שהיא "המאפיין הקמאי שהגדיר את המדינה במשך אלפי שנים כהינדית לפני ולפנים". בד בבד, גם נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן "עוסק במאמץ כביר לגאול את טורקיה מן החילוניות, ולהשיבה אל חיק עברה האסלאמי". המערב, כך משתמע מן הדברים, צריך ללכת באותה דרך.

אם הולנד צודק בטענתו שהעתיד שייך למהותנים דתיים כמו מודי או ארדואן, זו תהיה תפנית אפלה לאנושית. במקביל לתחייה ההינדית והאסלאמית בהודו ובטורקיה חלה נסיקה ברדיפה הדתית בשתי המדינות. המועצה האמריקאית למעקב אחר חופש הדת בעולם ציינה עלייה חדה ב"אלימות נגד מיעוטים דתיים" בטורקיה. 200 מיליון המוסלמים בהודו חווים מזמן אפליה ואלימות קהילתית קשה, וחוק שהעבירה לאחרונה ממשלת מודי פותח פתח להתאזרחות עבור חלק מבני הקבוצות הדתיות באפגניסטן, בנגלדש ופקיסטן – אבל מדיר את המוסלמים. מודי משמיע לעתים קרובות אמירות מסיתות וגזעניות כלפי מוסלמים, גם כאשר הדעות הקדוּמות והאלימות נגדם משגשגות.

מבחינה פוליטית, לא ברור גם מה תהיה משמעותה של "תחייה" יהודית־נוצרית. יש נוצרים אמריקאים שסבורים שארצות הברית צריכה לסגור את גבולותיה ולאמץ לאומנות אתנית, ואילו אחרים היו רוצים לקבל מהגרים רבים יותר ומדגישים את המסר האוניברסליסטי של ישו. יש מי שרוצים לקצץ מסים ואחרים רוצים רשת ביטחון חברתית רחבה יותר. יש הסבורים שארצות הברית צריכה לזנוח את אוקראינה, ואחרים רוצים להתעמת עם רוסיה. יש כ־210 מיליוני נוצרים בארצות הברית – מעל שני מיליארד בכל רחבי העולם – ואמונתם אינה ערובה לעמדה פוליטית זו או אחרת.

במלחמת האזרחים האמריקאית, שני הצדדים האמינו שאלוהים נלחם לצדם. סיסמת הקונפדרציה היתה Deo Vindice – "אלוהים מגיננו". יש שפע הצדקות מקראיות לעבדוּת, אבל תומכי ביטול העבדות כמו סוג'ורנר טְרוּת', ג'ון בראון, ופרדריק דגלאס היו נוצרים שגינו את האופן שבו אמונתם שימשה להנצחת הסחר בעבדים. כך שאפילו בתוך הטראומה הלאומית הגדולה ביותר של ארצות הברית, הנצרות לא היתה מקור של סולידריות אלא מעין מכפיל כוח.

מבט מעבר לדת

"משבר המשמעות" שחוזר פעם אחר פעם הוא מחיר טבעי עבור חברות פתוחות – תוצאת החופש והפלורליזם שמציע הליברליזם, שעלולים לערער את היציבות ולגרום לאנשים להרגיש כמו יחידים מבודדים במקום כחלק מקהילה. אבל הפתרונות לבעיה גרועים מהבעיה עצמה. בתגובה לתחושה של אזרחים רבים שהפוליטיקה בחברה הליברלית המודרנית חסרת שורשים וחיוורת, אנחנו חוזים בעליית הלאומנות הפופוליסטית והסמכותנות בארצות הברית ובאירופה. באותו אופן, שיבה למסורת היהודית־נוצרית מתוך תפיסה שהיא המקור המרכזי לסולידריות לאומית או ציוויליזציונית, לא תקרב אותנו אל רנסנס אבוד של לכידות תרבותית במערב. היא אינה אלא שיבה לצורות המוכּרות של שבטיות, דעה קדומה ודוֹגמה, בחברה שנעשית יותר ויותר שסועה.

קשה לבנות חברה ליברלית שמסוגלת להכיל שפע מסורות דתיות, תרבויות, תנועות פוליטיות, ותפיסות של החיים הטובים, ולכן הפיתוי לשוב לדרכים ולאמונות הישנות תמיד יקסום לחלק מאיתנו – בפרט בעידן של קיטוב פנימי ואיומים חיצוניים גוברים. אבל הדרך היחידה לשוב למסורות הללו היא להקריב – או לכל הפחות לדלל – עקרונות שנמצאים בליבת הליברליזם, זה שאִפשר לחברות מערביות מגוונות לשגשג לאורך זמן רב כל כך מלכתחילה. לכן, הסולידריות הלאומית שלנו צריכה להיבנות סביב ערכים ומוסדות שמתְעלים מעל לדת: דמוקרטיה, פלורליזם, זכויות אדם, חופש הדיבור, וכמובן גם חופש המצפון.

תרגום: יניב פרקש

על מאט ג'ונסון

מסאי ומחברו של הספר How Hitchens Can Save the Left: Rediscovering Fearless Liberalism in an Age of Counter-Enlightenment. (איך כריסטופר היצ'נס יכול להציל את השמאל: גילוי מחדש של ליברליזם חסר פחד בתקופה של אנטי־נאורות). המאמר פורסם לראשונה באתר Persuasion