מדוע המלחמה בעזה מתארכת מעבר לנקודת המיצוי שלה

Getting your Trinity Audio player ready...

המלחמה בעזה היא הארוכה בתולדות ישראל, מלבד מלחמת העצמאות שהקרבות המרכזיים שלה הסתיימו בזמן קצר יותר (מלחמת ההתשה היא מקרה מעט שונה – ישראל לא היתה במהלכה במצב חירום ולא נערך גיוס מילואים נרחב). מן הסתם, יש לכך קשר למטרות מרחיקות הלכת שהגדירה הממשלה – מיטוט שלטון חמאס והשמדת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות; הסרת איום הטרור מהרצועה; ומאמץ מרבי להגיע לפתרון סוגיית החטופים.

בחלוף יותר מתשעה חודשים גוברים סימני השאלה האם ניתן להשיג את כולן, או אף את חלקן. עד כה תמונת המצב לא מעודדת: על אף שצה"ל הצליח לפגוע ביכולות הצבאיות של חמאס בצורה קשה מאוד והוא חדל לתפקד כמסגרת צבאית מסודרת, ארגון הטרור משקם את שליטתו האזרחית ברצועה, מתארגן מחדש באזורים שמהם צה"ל נסוג במתכונת של לוחמת גרילה, ונשאר הכוח הפלסטיני המשמעותי ברצועה.

הישגי הצבא עלולים, אם כן, לרדת לטמיון ללא מעשה מדיני שיעצב מציאות אחרת ברצועה, וללא כינון משטר אחר בה. כאשר נשמעת ביקורת מן הסוג הזה, במקרים רבים היא נדחית כ"פוליטית", ונטען שאין הכרח במעשה מדיני כל זמן שצה"ל מבין מה נדרש ממנו. אולם, המלחמה בעזה, כמו כל מלחמה, היא מלכתחילה מעשה פוליטי.

מלחמה נועדה להביא לשיפור במצבה הביטחוני של המדינה. לצורך כך נעשה שימוש במשאבים רבים – כוח אדם, כסף, תשתיות, יחסי חוץ. יתרה מכך, מרגע שהוסר האיום המיידי על המדינה, ריבונותה ואזרחיה, הופך הדיון הפוליטי במטרות המלחמה לוויכוח פוליטי, בשאלה מה נכון יותר לביטחון המדינה בעתיד ומהי הדרך הטובה ביותר להשיג זאת. הוויכוח יגבר כאשר האומה תידרש לשאלה האם להביא את המלחמה לסיום, או שנכון להמשיך בקרבות – ממש כפי שקורה כעת בנוגע לעזה. מכאן, שכפי שהמלחמה היא מעשה פוליטי, כך גם ההתארכות שלה. 

זה רחוק מלהיות מובן מאליו. תפיסת הביטחון של ישראל למן היום שבו קמה מתעדפת מלחמות קצרות, כיוון שעיקר כוחו של צה"ל מבוסס על אנשי מילואים החיוניים לכלכלת המדינה. ככל שהמלחמה מתארכת, העומס על אנשי המילואים ועל הכלכלה כולה גדל, והפגיעה במשק מתעצמת. נכון הדבר גם לגבי המלחמה בעזה. וככל שזו מתארכת, קורה דבר נוסף: הסקרים מראים שגדֶל שיעור אנשים שמעריכים שהיא תסתיים ללא ניצחון או הכרעה.

זה משתלב היטב במגמה גלובלית כללית: מאז סיום מלחמת העולם השנייה נרשמה עלייה תלולה במספר המלחמות שמסתיימות בתיקו (גם אם בגופי המחקר השונים שמקובל להסתמך עליהם, המושג "תיקו" מוגדר באופנים שונים). למעשה, יותר משני שלישים מהמלחמות שבהן היתה מעורבת לפחות מדינה אחת הסתיימו בהפסקת אש בין הצדדים (עם או בלי הסכם רחב יותר) – כלומר בתיקו. לעתים הפסקת האש נכפתה על הצדדים בידי גורם בינלאומי, לרוב מועצת הביטחון של האו"ם. בנוסף, יש מלחמות שהסתיימו בנסיגה חד־צדדית שהביאה להפסקת אש בלתי רשמית, כמו מלחמת הודו–סין (1962) ומבצע "עפרת יצוקה" (2008–2009). המשותף לרוב מקרי התיקו הללו הוא שההחלטה לסיים את המלחמה התקבלה על ידי המדינאים, ולא כתוצאה מהכרעה צבאית, ושהם נאלצו להסתפק בפחות ממה שקיוו לו בפתיחת המלחמה.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

אין למחקר האקדמי תיאוריה שמסבירה מה מסיים מלחמות. אך במסגרת הניסיונות להבין מהם הגורמים לשינוי שחל באופן שבו מלחמות הסתיימו אחרי מלחמת העולם השנייה, נמצאו מספר קורלציות מעניינות. אחת מהן מראה שהסיכוי שמלחמות יסתיימו בתיקו עולה ככל שהן מתארכות. אולם התשובה לשאלה מדוע מלחמות מתארכות מעבר לנקודת המיצוי שלהן – הנקודה שבה ברור ששני הצדדים אינם יכולים להכריע את המלחמה – היתה ונותרה: "אנחנו לא יודעים".

עם זאת, אנסה להראות בזהירות המתבקשת שדווקא יש לכך תשובה ושהיא טמונה במספר שינויים שהתרחשו ב־100 השנים האחרונות, אף אם אין לכך תמיכה מחקרית. זאת, בתקווה שהדברים יוכלו לסייע להבין היכן אנו עומדים גם במקרה של המלחמה הנוכחית.

איך הסדר העולמי מונע הכרעה

שינוי ראשון שחל בשנים שחלפו מאז סוף מלחמת העולם השנייה הוא מספר המדינות בעולם. כשהוקם האו"ם אחרי מלחמת העולם, היו חברות בו פחות מ־50 מדינות; היום יש קרוב ל־200. בנוסף, מגילת האומות המאוחדות הכוללת את הזכות להכרה עצמית של עמים שינתה מן היסוד את האופן שבו הקהילה הבינלאומית מתייחסת להפעלת כוח צבאי. כיום, כמעט כל שטח העולם מורכב ממדינות ריבוניות, ולא ניתן לחלק אותו כרצונן של המעצמות, כפי שנעשה למשל בהסכם סייקס־פיקו. כך שבמובנים רבים, הַסֶדר העולמי הנוכחי מגביל את יכולתן של מדינות להפעיל כוח. דוגמאות כמו הכיבוש הברוטלי של סין את טיבט הן נדירות, וגם במקרה הזה יש לזכור שסין הפכה את תושבי טיבט לאזרחים.

מכאן, שאחת הסיבות שמרבית המלחמות מסתיימות בהסכמים היא שהמערכת הבינלאומית מכירה בזכות של כל המדינות לעצמאות ובמובנים רבים מגוננת עליה. עם זאת, בשנים האחרונות הסדר העולמי מתערער, ויש מלחמות יזומות שתכליתן היא פגיעה בעצמאות מדינות ריבוניות. כך היתה המלחמה של ארצות הברית להפלת משטרו של סדאם חוסיין בעיראק וכעת מלחמת רוסיה באוקראינה.

שינוי נוסף שחל בראשית המאה ה־20 נוגע למעורבות של הציבור וההשפעה שלו על קבלת ההחלטות בזמן מלחמה. מלחמות נפוליאון היו הראשונות שניהלו מדינות לאום, והראשונות שבהן האזרחים גויסו למלחמה לתועלת האומה. אולם הן התנהלו הרחק מהבית, ולציבור לא היה כמעט מידע על הנעשה בהן. רק בראשית המאה ה־20 החלה לבוא לידי ביטוי מעורבות האזרחים בניהול המלחמה.

זה קרה לראשונה במלחמת רוסיה–יפן (1904–1905). ברוסיה, המלחמה חוללה התקוממות נגד שלטון הצאר והביאה למחאות המוניות. הן הגיעו לשיאן בינואר 1905, כש־100 אלף פועלים, ביניהם ולדימיר איליץ' לנין, צעדו לארמון החורף כדי "לדבר" עם הצאר ולמסור לו איגרת אישית נגד המלחמה. חיילי הצאר לא קיבלו את היוזמה בברכה ופתחו עליהם באש. כ־150 נהרגו ומאות נפצעו. בתגובה, פרצו ברחבי האימפריה מהומות ושביתות חסרות תקדים, בהשתתפות כחצי מיליון פועלים. הן גרמו לרוסיה משבר פיננסי חריף שקירב אותה לפשיטת רגל והביאו את הצאר להסכים להזמנת נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט למשא ומתן שיסיים את המלחמה.

בה בשעה, יפן נקלעה גם היא לקשיים כלכליים כתוצאה מהמלחמה והאוליגרכיה במדינה התחילה ללחוץ לסיים אותה, מה שגרם גם לארץ השמש העולה להיעתר להזמנת רוזוולט. השיחות הסתיימו בהסכם שבו רוסיה נענתה למרבית דרישותיה של יפן. ההסכם נתפס כניצחון דיפלומטי רוסי – בניגוד חד למהלך הדברים בשדה הקרב – עובדה שגרמה לזעם גדול של הציבור ביפן, שלא היה מודע לעומקם של הקשיים הכלכליים שאילצו את ממשלתו להסכים לסיום המלחמה.

בהמשך המאה ה־20, מעורבות הציבור בקבלת ההחלטות הלאומית רק גברה. בדמוקרטיוֹת ליברליות הדבר מובן מאליו, כיוון שהמחויבות והאחריותיות של המנהיגים היא כלפי הציבור. המנהיגים שולחים לשדה הקרב צבא שמורכב מאזרחים, ומקווים להיבחר שוב בידי אותם האזרחים. אבל גם מנהיגים במדינות סמכותניות זקוקים לתמיכה וללגיטימציה ציבוריות על מנת להישאר בשלטון, יותר מכפי שהיה בעבר. בעולם יש היום פחות דיקטטורות שמבוססות על דיכוי והפחדה, כגון המשטר של קים ג'ונג־און בצפון קוריאה, ויותר משטרים סמכותניים רכים או "היברידיים" כמו סינגפור והונגריה.

יכולתו של הציבור להבין את הנעשה במלחמה ומעורבותו בקבלת ההחלטות מחד גיסא, והצורך של מנהיגים בכל סוגי המשטרים בלגיטימציה ציבורית מאידך גיסא, מגבילים אפוא את חופש הפעולה של מנהיגים ואת יכולתם להתפשר בסיום המלחמה. על כן הם מעדיפים לדחות ככל הניתן את ההחלטה שלפיה הגיעה השעה להתפשר.

דוגמאות לכך יש למכביר. במלחמת קוריאה למשל, מרגע שנפתחו השיחות על הפסקת האש בין כוחות האו"ם בהובלת ארצות הברית לבין הקומוניסטים (צפון קוריאה וסין) ביולי 1951, הן נמשכו לא פחות משנתיים. הסוגייה העיקרית שעליה ניטשה מחלוקת היתה האם כל השבויים שנמצאים בדרום יוחזרו בכפייה לצפון הקומוניסטי או שהדבר יהיה נתון לבחירתם. המלחמה של ברית המועצות באפגניסטן נמשכה כעשור עד שהוחלט על נסיגת הסובייטים בטקס רב־רושם, חרף העובדה שכשלו להשיג את מטרותיה. מלחמת לבנון הראשונה נמשכה כמעט שלוש שנים נוספות מהרגע שבו אש"ף גורש מביירות ועד שישראל נסוגה ל"רצועת הביטחון" (שבה נשארה עד שנת 2000), כיוון שלא מצאה את הדרך לסגת אחרי שהסורים חיסלו את הנשיא הנוצרי בשיר ג'ומאייל ואיתו את חלום הסכם השלום עם לבנון, שהובטח לציבור.

"ברגע שהאלימות פורצת", כותב ההיסטוריון הבריטי לורנס פרידמן בספרו Strategy: A History, "הגישות נוטות להתקשות, ואולי אפילו מטשטשות את הגורם המקורי למחלוקת. ממשלות לא רוצות שיאשימו אותן בהיותן 'נמרים מנייר'… ככל שיש יותר אלימות, הפשרה נעשית קשה יותר. פתרונות מקובלים בעבר הופכים לעלבון למי שמת".

מלחמת לבנון כמבשרת העידן הנוכחי

איפה אם כן עומדת ישראל בשאלת התארכות המלחמות? בעשורים הראשונים להיווסדה, המלחמות העצימות של ישראל היו קצרות. ההנהגה פעלה להאריך ככל האפשר את השעון המדיני, לפחות עד להשלמת התמרון הצבאי וכיבוש השטח – סיני ב־1956, וסיני, הגדה המערבית ורמת הגולן ב־1967. מלחמת יום הכיפורים היתה מעט שונה. על רקע תנאֵי הפתיחה הקשים ב־6 באוקטובר, גולדה הסכימה להפסקת אש כבר אחרי כישלון מתקפת הנגד בסיני ב־8 באוקטובר, אך סאדאת סירב. כאשר המצב בשדה הקרב התהפך וישראל דהרה לכיתור הארמיה השלישית של הצבא המצרי, נכפתה הפסקת אש בידי האמריקאים, שהעדיפו ליצור תנאים שיאפשרו להעביר את מצרים לצד שלהם במלחמה הקרה, ובהמשך, לקדם הסכמים בין מצרים לישראל.

באותן שנים, לצה"ל היה יתרון צבאי מובהק מול צבאות ערב, שתפקידם העיקרי היה לשמור על שרידות המשטר ולפיכך פריסתם בחזית היתה מוגבלת. לא מעט בזכות זה, צה"ל הסיר במהירות את האיום המיידי במלחמות הללו, וכבש שטחים בזמן קצר. במילים אחרות, היתה סינרגיה בין תפיסת הביטחון הלא־כתובה שהתפתחה בישראל, ולפיה אם פורצת מלחמה צריך להעביר אותה לשטח האויב ולסיים אותה מהר ככל האפשר, לבין יחסי הכוחות הצבאיים בשטח. לעומת זאת, כאשר המציאות לא אִפשרה, מסיבות שונות, לצאת למלחמה עצימה – בתקופת פעולות התגמול של שנות ה־50, במלחמת ההתשה ב־67'–70', וכאשר התפתח האיום שהציב אש"ף מלבנון אחרי עימותי ספטמבר השחור בירדן ב־1970 – ישראל לא הצליחה לכפות את רצונה על האויבים באמצעות הפעולות הצבאיות.

מלחמת לבנון הראשונה ב־1982 בישרה שינוי שחל במאפייני המלחמות של ישראל, ונמשך עד היום. האויב כבר לא היה צבא מסודר של מדינה ערבית אלא ארגון טרור שהתבסס בתוך מדינה כושלת שלא היתה מסוגלת לאכוף את ריבונותה והיתה נתונה במלחמת אזרחים. למרות זאת, ישראל יצאה למלחמה תוך הבטחה שהיא תהיה קצרה כמו שאר מלחמות ישראל. יתרה מכך: בעוד שהממשלה אישרה פעולה לטווח של 40 קילומטרים בלבד, במטרה להוציא את צפון הארץ מטווח הקטיושות של אש"ף, צה"ל תכנן להגיע לכביש ביירות–דמשק המרוחק בהרבה, במטרה להשמיד את המחבלים בכל השטח הזה, ובהמשך לכתר או לכבוש את ביירות ולהשלים את משימת השמדת הארגון. כתוצאה מזה, ישראל נקלעה למלחמה ארוכה בהרבה מכפי שתוכנן, ורק אחרי חודשיים של מצור על ביירות, הושגה המשימה ואש"ף גורש מלבנון. במקביל, בשיר ג'ומאייל נבחר כנשיא לבנון, וישראל ראתה את פירות המלחמה בהישג יד.

אלא שבשיר חוסל בידי הסורים ואחרי מותו ישראל לא ידעה איך לסיים את המלחמה, כיוון שהדבר חִייב מעשה מדיני־פוליטי. למרות שההישג הצבאי של גירוש אש"ף הושג, המטרות הגרנדיוזיות של המלחמה – לסיים את הבעיה הפלסטינית על ידי הסכם שלום עם לבנון ולהפוך את ירדן למדינה הפלסטינית – לא הושגו. אמנם התקיים משא ומתן עם אמין ג'ומאייל, אחיו של בשיר שנבחר כנשיא במקומו, ולבסוף הושג הסכם שלום, אבל כאשר נחתם ההסכם ב־17 במאי 1983, הוא "לא [היה] שווה את הנייר עליו הוא נחתם", כפי שאמר ראש הממשלה מנחם בגין לנשיא המדינה הנכנס חיים הרצוג. שכן, ההסכם לא אושר בפרלמנט הלבנוני ולבנון הכריזה על ביטולו כעבור שנה.

רק כעבור שנתיים ומשבר כלכלי חמור, ישראל היתה מסוגלת לסגת מהקווים שבהם הסתיים מבצע שלום הגליל. זה קרה בזכות הקמתה של ממשלת אחדות לאומית בראשות שמעון פרס, שמחצית מחבריה לא נשאו בנטל האחריות של היציאה למלחמה. ואילו גם אז, מרבית שרי הליכוד בממשלת האחדות הצביעו נגד הנסיגה, כיוון שהיא סימלה מבחינתם הפסד במלחמה שהסתבכה (חרף ההישג שבגירוש אש"ף מלבנון).

אם כן, מלחמת לבנון נמשכה הרבה מעבר לנקודת המיצוי הצבאית שלה, לא בגלל שהיתה "מלחמת שולל'" כפי שכינו אותה אהוד יערי וזאב שיף בכותרת ספרם, אלא כי לא ניתן היה להשיג את התכלית המדינית המיוחלת אחרי חיסולו של בשיר ג'ומאייל. צה"ל נשאר בלבנון משום שלא יכול היה להבטיח שכאשר ייצא, לא יתפתח איום ביטחוני חדש, כפי שאמנם קרה; משום שהפוליטיקאים חששו שנסיגה שלא תלוּוה בהישג ממשי דוגמת הסכם שלום, תיתפס כהפסד; וכי לראשונה, סיום המלחמה נתפס כסוגייה פוליטית, כיוון שהמלחמה עצמה הפכה פוליטית ואף שנויה במחלוקת מרגע שצה"ל דהר מעבר לקו 40 הקילומטרים. מלחמת לבנון הראשונה היתה אפוא המלחמה הראשונה (מלבד ההתשה) שבה מקבלי ההחלטות נאלצו להתמודד עם הצורך להביא את המלחמה לסיום, מבלי שהדבר נכפה על ידי גורמים חיצוניים.

ההבטחה של מלחמת לבנון השנייה

מלחמת לבנון השנייה ב־2006 המחישה גם היא את הקושי לסיים מלחמה שמתארכת מעבר לנקודת המיצוי שלה, ולפיכך גם את התעצמות ההסתברות לתיקו.

ישראל יצאה למלחמת לבנון השנייה מאחר שראתה בחטיפת חיילים אירוע שהיא לא יכולה לקבל יותר – בפרט כאשר חטיפתם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר התרחשה שלושה שבועות בלבד אחרי חטיפתו של גלעד שליט לרצועת עזה. זו היתה המלחמה הראשונה בתולדות ישראל שבּה ההנהגה לא היתה מוטרדת מהאפשרות שתיעצר לפני שצה"ל יתייצב בקווי סיום שהוגדרו לו – בעיקר משום שהממשלה זכתה לחופש פעולה נרחב מארצות הברית. יתרה מכך, הממשלה גם סברה שלא נכון שהמלחמה תהיה קצרה. ביטא זאת הרמטכ"ל דן חלוץ כבר ביומה הראשון: "אנחנו רחוקים מרחק גדול מנקודת הסיום. גם אני רוצה שזה יסתיים מהר, לדעתי זה לא יסתיים מהר. דרך אגב, למדינת ישראל אין אינטרס שזה יסתיים מהר, בניגוד למה שאתם חושבים. לדעתי, יש לנו אינטרס שזה יימשך מספיק זמן, אבל בלי שייגרם לנו נזק גדול. השאלה אם יודעים לקיים את המשוואה הזאת". ראש הממשלה אהוד אולמרט אמר באותו היום ש"אין לישראל בעיה של זמן כל עוד היא לוחמת בכל הרעים – חמאס, ג'יהאד אסלאמי וחזבאללה. הממשלה אינה מגבילה את צה"ל באשר לפרק הזמן של המבצע, ולא לשום מרכיב מהותי".

ככל שנקפו הימים התברר שהנינוחות הזאת איננה אלא התברברות: לישראל לקח זמן־מה כדי להבין שלמעשה אין בכוחה הצבאי לעקור ארגון טרור מסביבתו הטבעית. בשונה מאש"ף, חזבאללה הוא חלק מהעדה השיעית בלבנון, שמתוכה צמח; לוחמיו הם תושבי הכפרים בדרום לבנון; ולכן אין ביכולתה של פגיעה צבאית בחזבאללה לעקור אותו מהשטח. בנוסף, אין מנגנון שמאפשר למנוע את ההתעצמות הצבאית המחודשת שלו ביום שאחרי המלחמה, מכיוון שאין לישראל שליטה על הגבולות של לבנון, ומכיוון שמאחורי חזבאללה עומדת מעצמה אזורית, איראן, שתדאג להתעצמותו המחודשת.

ההבנה הזאת החלה לחלחל, ובחלוף 11 ימי לחימה בלבנון, אמר ראש הממשלה אולמרט: "אני לא רואה איך הצבא מייצר לי את הניצחון שאני צריך", והנחה את ראש הסגל יורם טורבוביץ' להוביל צוות בין־משרדי שיחתור להצבת כוח רב־לאומי בדרום לבנון. חלפו עוד כשלושה שבועות של לחימה עד שהבשילה במועצת הביטחון החלטה 1701. היא הטילה על חזבאללה אמברגו נשק, קבעה שהכנסת נשק לדרום לבנון צריכה להיעשות רק בהסכמת מדינת לבנון, והכריזה על הגדלת כוח יוניפי"ל בדרום המדינה ופריסתו במקביל לנסיגת צה"ל לגבול. ההחלטה אפשרה לישראל להציג לציבור הישג; בפועל, היה ברור שכוח יוניפי"ל הוא נטול מנדט ואינטרס להילחם בחזבאללה עבור ישראל.

בשורה התחתונה, מלחמת לבנון השנייה התארכה ל־33 יום כיוון שלא היתה אפשרות להציג בפני אזרחי ישראל תמונה שבּה המלחמה משפרת את הביטחון העתידי שלהם. חזבאללה ירה רקטות כל זמן שהקרבות נמשכו ומבלי שהיתה לצה"ל היכולת לשלול זאת ממנו, ומנגד גם ההסכם בסיום המלחמה לא הביא לשלילת היכולת הזאת. כך או כך, נרשמה פגיעה בביטחון של אזרחי ישראל בעורף, והדבר יצר תסכול.

כמובן, לא ניתן היה לדעת אז שגבול הצפון יהיה שקט כמעט לגמרי במשך 17 השנה הבאות, למעשה עד ה־8 באוקטובר 2023 (למעט מספר תקריות). חשוב לציין שמלחמת לבנון השנייה היא רק אחת הסיבות לכך. סיבות נוספות הן מלחמת האזרחים בסוריה שחייבה את חזבאללה לצאת ולהילחם עבור שרידות משטר אסד; איום בתקיפה ישראלית באיראן נוכח התקדמות פרויקט הגרעין של הרפובליקה האסלאמית, שהביא להתעצמות חזבאללה בניסיון ליצור איום שימנע את התקיפה, אולם בד בבד הארגון בעצמו העדיף להימנע מעימות כדי להמשיך באותה ההתעצמות עד לרגע המתאים; וכן משברים פנים־לבנוניים וקריסה כלכלית שהמדינה חוותה.

למה קשה להחליט על סיום המלחמה

המלחמה שפרצה בהפתעה ב־7 באוקטובר זעזעה את הציבור הישראלי והביאה לפגיעה חמורה בתחושת הביטחון, כמו גם להסכמה רחבה שלא ניתן להמשיך לחיות עם חמאס ויש למוטט אותו. אולם, ככל שחולף הזמן והמלחמה מתארכת, הקשיים המבניים שפורטו לעיל החלו לבוא לידי ביטוי בהתארכות המלחמה ובקבלת ההחלטות של ההנהגה.

ראשית, ישראל חוששת שנסיגה מהרצועה תביא לשיקום חמאס והתעצמות מחודשת שלו, שאת מחירהּ כבר הרגשנו על בשרנו. בתוך כך, המחיר שהמלחמה גבתה מישראל – מאות הרוגים, אלפי פצועים, גיוס מילואים ממושך, סכנה לצווי מעצר בהאג, משבר מדיני חריף ומשבר כלכלי כבד – רק מקשה עוד יותר את הדיון על אודות התועלת שבהמשך הלחימה, בשל החשש שההשקעה תרד לטמיון. מה גם שחרף המאמץ העצום, אין בטווח הנראה לעין גורם שישלוט ברצועה במקום חמאס, זולת ישראל.

זהו תהליך דומה לְמה שפגשה ארצות הברית באפגניסטן. אף שהאחרונה מרוחקת אלפי קילומטרים מהראשונה, יצא ממנה פיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה של ארצות הברית, והרגשות הקשים שחשו האמריקאים כלפי אפגניסטן לא היו פחוּתים משמעותית מאלו שחשים הישראלים כלפי חמאס. אולם, אחרי שחיסלה את אל־קאעדה, חששה ארצות הברית שתחת משטר הטליבאן יתפתח שוב איום טרור עליה, והמשיכה ליעד הבא – חיסול שלטון הטליבאן. ולאחר מכן, המשיכה לניסיון בניין אומה (האפגנית), על אף שבתחילת הדרך, הנשיא בוש התחייב שזאת לא מטרת המלחמה. כפי שאמר היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית סטפן האדלי: "אמרנו שלא נבנה מדינה, אבל לא היתה לנו שום דרך להבטיח שאל־קאעדה לא יחזור בלי זה. אין לנו מודל ליום שאחרי הסכסוך. אין לי שום ביטחון שאם היינו צריכים לעשות את זה שוב, היינו עושים את זה טוב יותר".

שנית, עסקה שתחזיר את החטופים ותביא לסיום המלחמה ולנסיגה מרצועת עזה נתפסת בקרב הנהגת המדינה ובקרב חלקים בציבור כהפסד, כפי שהיה במלחמת לבנון הראשונה. שכן, היא תביא לשחרור מאות רבות של אסירים פלסטינים ותאפשר לחמאס להציג עצמו כמנצח.

שלישית, אמנם המלחמה פרצה במתקפה אכזרית של חמאס, ולא כמהלך יזום של ישראל, אבל אחרי יותר מתשעה חודשים, השאלה "על מה המלחמה הזאת" צפה בעוצמה מעל פני השטח. העובדה שהמלחמה הזאת, כמו כל מלחמה אחרת, היא פוליטית – הפכה למוחשית. כמו כדי לסבך עוד יותר את העניין, המטרות האמיתיות של המלחמה הזאת לא ברורות דיין. "ניצחון מוחלט" היא לא מטרה מדידה. אז מה כן המטרות? הדעות חלוקות. יש שסבורים שצריך להחזיר את ההתיישבות לרצועת עזה. יש שסבורים שחשוב יותר להחזיר את החטופים. אחרים טוענים שישראל צריכה להחיל ממשל צבאי ברצועה, ואחרים טוענים שעזה צריכה להיות כמו שטחי A בגדה אחרי מבצע "חומת מגן", כך שישראל תבצע בה "כיסוח דשא מתמיד". ומאחר שאין החלטה ברורה בעניין המטרות, אי אפשר לשכנע את הציבור שהן הושגו.

מה שבטוח הוא, שככל שחולף הזמן, מתעמעמת הסברה שניתן באמת להשיג "ניצחון מוחלט". אם בינואר 2024 כ־66% מהציבור האמינו שניתן להשיג זאת, במאי 60% סברו שלא ניתן להשיג זאת. הקיטוב הפוליטי בישראל ומבנה המערכת הפוליטית הביאו אפוא לכך שקשה להחליט על מה המלחמה.

כך בדיוק היה גם במלחמת וייטנאם. אחרי שנים שבהן המנהיגוּת האמריקאית הסבירה לציבור שהנוכחות בווייטנאם חיונית לביטחון הלאומי של ארצות הברית, היה קשה להסביר יום בהיר אחד, מדוע כבר אפשר לסגת. כפי שכתב היועץ לביטחון לאומי, ולימים מזכיר המדינה, הנרי קיסינג'ר בספרו דיפלומטיה: "…כשהסיגו את הכוחות האמריקניים מווייטנאם, נאלץ [הנשיא] ניקסון לבטל מחויבות שארבעה נשיאים אמריקאים הכריזו במשך שני עשורים כי היא חיונית לביטחונם של כל העמים החופשיים. ניקסון קיבל על עצמו משימה שוברת לב זו בנסיבות הפנימיות הסוערות ביותר מאז מלחמת האזרחים" (תרגום: דוד בן־נחום).

ורביעית, אחרי חודשים רבים שבהם נאמר לציבור שאם לא נמוטט את חמאס אנחנו צפויים לאסון גדול יותר פי כמה וכמה, קשה כיום למכור לציבור שאפשר להבטיח ביטחון בלי שמסירים את האיומים של חמאס וחזבאללה בטווח הארוך. זה תיאום ציפיות שהנהגת המדינה תתקשה לעשות.

בסופו של יום, השילוב בין כלל הסיבות הללו, לבין הקשיים המבניים שעליהם הצבעתי, המאפיינים את המלחמות כולן בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה, מקשה מאוד על ישראל להגדיר מטרות בנות־קיימה לסיום המלחמה, ולחתור לממשן. לחילופין, התארכות המלחמה מעצימה בתורה את הסבירות לתוצאת תיקו. בשלהי מלחמת לבנון השנייה, נפוץ סטיקר שנהגה בבדיחות הדעת במשרד פרסום כלשהו, שאמר: "נסתפק בתיקו". הלך הרוח הציבורי הנוכחי בישראל הוא הכי רחוק שיש ממנו. המפגש עם המציאות עלול להיות כואב.

על עמר דנק

סא"ל במיל', נווט בדימוס בחיל האוויר, חוקר במרכז אלרום. שירת בחטיבה האסטרטגית באגף התכנון ובמגוון תפקידי מטה בחיל האוויר. חוקר סיום מלחמות וביטחון לאומי, ומרתוניסט.