Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עיצוב: עדי רמות
אחד הפילוגים המרכזיים בתוך מחנה המרכז־שמאל הוא בין ליברלים וסוציאליסטים (או סוציאל־דמוקרטים). זו חלוקה המחמיאה במידת מה לצד הסוציאליסטי, משום שניתן להבין ממנה שהוא שווה בכוחו לצד הליברלי. אבל כמובן שאין הדבר כך, וגם העקביות האידאולוגית של הצד הסוציאליסטי – אין בה כדי לחפות על העובדה שהוא (כלומר אנחנו) מיעוט בתוך המחנה. כך או אחרת, הנחת היסוד היא שצריכה להיות שותפוּת בין שני הפלגים, בטח ובטח לאור המטרה המשותפת של מאבק בקואליציה הנוכחית, ש"הצליחה" בתוך פחות משנה לחולל נזקים בקנה מידה היסטורי לחברה ולמדינה. אבל מה הוא היסוד המהותי של השותפוּת בין סוציאליסטים וליברלים מעבר לצורך בצבירת כוח פוליטי מול יריב משותף?
על מנת לענות על השאלה, חשוב תחילה לחדד את ההבדלים בין הצדדים. הליברלים שמים בראש סדר היום שלהם את השמירה על שלטון החוק ואת ההגנה על זכויות האזרח, כמו את סכנת הפוליטיזציה של מערכת המשפט ושירות המדינה. הסוציאליסטים לעומתם שמים בראש סדר היום שלהם את השוויון הכלכלי והחברתי, את שיקומה של מדינת הרווחה, ואת ההתנגדות לנאו־ליברליזם הכלכלי־חברתי על מופעיו השונים (הפרטה, קיצוצים תקציביים, פגיעה בהתאגדות עובדים ועוד).
חשוב להדגיש שהליברלים הם לאו דווקא נאו־ליברלים והסוציאליסטים הם לא דווקא אנטי־ליברלים. לדוגמה, קרוב לוודאי שמרבית הליברלים לא מתנגדים לשימור מדינת הרווחה או להרחבתה, ומרבית הסוציאליסטים לא מתנגדים לשירות מדינה מקצועי וחזק; אבל שני הצדדים בהחלט עשויים לעמוד משני צדי המתרס בשאלה כמו מידת כוחם הרצויה של איגודי עובדים. בשורה התחתונה, בין ליברלים לסוציאליסטים לא שוררות אי־הסכמות מהותיות (כמו אלה שבין סוציאליסטים ונאו־ליברלים לגבי מערכת היחסים הרצויה בין השוק והמדינה), אלא יותר כאלה הנוגעות לסדרי העדיפויות. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב זהות הסוגיות שיש להעמיד בראש סדר היום של המחנה ובשאלה כיצד יש לקדם אותן באופן האפקטיבי ביותר.
מי שסיפקו תשובה אפשרית לשאלת סדר העדיפויות, בשני מאמרים נפרדים, הם מיקי פלד ואריה קרמפף – שניהם רואים את עצמם כחלק מהמחנה הסוציאל־דמוקרטי. התשובות שלהם שונות זו מזו, אך המכנה המשותף הוא הטענה שהסוציאליסטים, או הסוציאל־דמוקרטים, צריכים לנוע במידה כזו או אחרת לעבר הקוטב הליברלי.
הטיעון שלהם בעניין הזה פשוט והגיוני. הוא מבקש מאיתנו להישיר מבט אל המציאות המשתנה לנגד עינינו, ולהכיר בעובדה שהמאבק בקואליציית הימין הקיצוני מחייב הגנה על המוסדות הליברליים – לא רק על בית המשפט העליון ועל הייעוץ המשפטי לממשלה אלא, לטענתם, גם על גופים כמו משרד האוצר. זה האחרון פועל, לדידם, באופן עקבי לריסון ההשפעה של אינטרסים פוליטיים ומגזריים צרים.
אמנם משרד האוצר כרסם במשך שנים ארוכות ביסודותיה של מדינת הרווחה ופגע קשות בשירות הציבורי בישראל, בין השאר באמצעות הפרטה וקיצוץ תקציבי של שירותים חברתיים ופגיעה בכוחם של איגודי עובדים – ובכך הוא חתר תחת מטרותיו של השמאל הסוציאל־דמוקרטי; אולם בעת הזו (לפי פלד) ואף באופן עקרוני ומתמשך (לפי קרמפף), יש יתרון בכך שהאוצר יכול להשתמש בכלים שעומדים לרשותו כדי לרסן את כוחם של נבחרי הציבור. חִשבו, בהקשר הזה, כמה כוח נוסף עלול היה לקבל הימין הלאומני־סמכותני אלמלא עמד מולו אגף התקציבים של האוצר וריסן את יכולתו לקבל תקציבים נוספים לקידום פרויקטים לאומניים או משיחיים.
שותף גרוע
למרות ההיגיון הטמון בקו מחשבה זה, מדובר בטענה בעייתית. ראשית, היא מתמקדת בסימפטום – עליית הימין הסמכותני והצורך בהגבלת כוחו – וממעיטה בתפקיד של משרד האוצר ביצירת הבעיה. למדיניות שקידם האוצר במהלך העשורים האחרונים יש תפקיד חשוב בהעצמת אי השוויון ואי הביטחון החברתי, שמהווים, כפי שאנחנו יודעים ממחקרים רבים, כר פורה להתחזקות הימין הלאומני. בהקשר זה מציין פלד כי גם אם הגורמים הכלכליים הם אכן האחראים להתחזקות הזאת, אין ערובה לכך שאימוץ מדיניות סוציאל־דמוקרטית – של הרחבת מדינת הרווחה והשירותים הציבוריים – תתרום כעת לפתרון. "ספק גדול אם במצב העניינים הנוכחי של ישראל אפשר פשוט להניח סימטריה בין הסיבה לבין התוצאה", הוא כותב. ייתכן שפלד צודק, אולם מצד שני, סביר להניח שפגיעה נוספת בשירותים החברתיים ובביטחון הכלכלי־חברתי תמשיך לדחוף אזרחים ישראלים לזרועות הימין הלאומני – ועקב עלויות המלחמה הגבוהות, גם ביתר שאת. זה אפוא מה שהאוצר מציע לנו.
שנית, ספק רב אם נכון להגדיר את משרד האוצר כמוסד ליברלי שמחויב להגנה על ערכי יסוד ליברליים כמו שמירה על זכויות הפרט ושלטון החוק. הניסיון ההיסטורי מלמד כי האוצר – ובייחוד אגף התקציבים, החזק ביותר בו – מחויב בעיקר לערכים נאו־ליברליים שגורמים בתורם לגירעון דמוקרטי. בשמם של הערכים הללו, משרד האוצר הביא לפגיעה קשה בזכויות עובדים כתוצאה מתהליכי הפרטה, כמו גם לפגיעה בזכויות של אזרחים מוחלשים (לדוגמה, במסגרת "תוכנית ויסקונסין" הידועה לשמצה שאילצה בין 2004 ל־2007 מקבלי הבטחת הכנסה להגיע למרכזֵי השמה מופרטים כדי לעבור שם הכשרות שלא באמת סייעו להם).
המחשה אירונית למידת המחויבות האמיתית של האוצר לערכים הליברליים משתקפת בדיווחים על החיזור של בכירי האוצר אחר סמוטריץ', עם היוודע תוצאות הבחירות בנובמבר 22', בשלבי הרכבת הקואליציה. הללו חיזרו אחרי סמוטריץ' במרץ בשל עמדות הימין הכלכלי שבהן הוא מחזיק (החלק הכלכלי של מצע מפלגת הציונות הדתית מעלה את החשד שפורום קהלת כתב אותו), וחרף העובדה שהשקפותיו האנטי־דמוקרטיות והאנטי־ליברליות של סמוטריץ' היו ידועות לכל.
בכירי האוצר האלה מן הסתם תפסו את סמוטריץ' כפופוליסט פחות מאריה דרעי או מבכירי הליכוד, והתרשמו מן ה"מקצועיות" שהפגין בעת שהיה שר התחבורה. הם ודאי לא תיארו לעצמם שהוא יהיה שר האוצר הראשון שיחתור באופן ישיר ולעומתי לקיצוץ דרמטי בסמכויות שלהם. האשמה הישירה לכך היא עליהם: לא היה צריך לחפור עמוק מדי כדי לדעת שגם מהלכיו כשר תחבורה היו מכוונים, רובם ככולם, להעמקת ההתנחלויות בפרט ולקידום פרויקט העליונות היהודית בכלל, והם ממילא חתרו תחת אושיות הדמוקרטיה הליברלית בישראל. בקיצור, בכל מה שקשור לשמירה על הערכים הליברליים, משרד האוצר הוא שותף גרוע למדי.
שלישית, האוצר לכאורה ליברלי במובן זה שהוא מחויב להחליש את ההשפעה של שיקולים פוליטיים ומגזריים צרים על המדיניות הכלכלית בשם שיקולים "מקצועיים". הטיעון העקרוני של קרמפף בהקשר זה הוא נכון – הייצוג הדמוקרטי הראוי של אינטרסים חברתיים שונים, בכללם אינטרסים מעמדיים, צריך להיות משולב עם השפעה של שיקולים מקצועיים. דרג מקצועי חזק צריך להיות "עזר כנגדו" של הדרג הפוליטי. למעשה, כפי שכתבתי בעבר מעל במה זו, זו אחת מהנחות היסוד של הסוציאל־דמוקרטיה.
הבעיה היא שקרמפף מזהה את הדרג המקצועי באופן בלעדי עם בנק ישראל ומשרד האוצר, שני גופים שמונְחים על ידי היגיון כלכלי שרוב הזמן לא לוקח בחשבון את שיקולי הדרגים המקצועיים בתחומים כמו חינוך, רווחה, בריאות וסביבה. יתרה מכך, יש להטיל ספק גם בהתייחסות של קרמפף למשרד האוצר כאל גורם "מייצב" – אגפי התקציבים והממונה על השכר, לדוגמה, פעלו ופועלים לקידום שינויים רדיקליים בכלכלה וביחסי העבודה בישראל, בין השאר באמצעות ההפרטה חובקת־כל של חברות ממשלתיות ושירותים ציבוריים ושינוי דפוסי ההעסקה במגזר הציבורי.
אין סתירה בין חירות לשוויון
תשובה אחרת לסוגיה, שאני רוצה להציע, היא שהשותפוּת בין ליברלים לסוציאליסטים צריכה להתבסס על אימוץ של מדיניות ושל הסדרים סוציאל־דמוקרטיים; לא מתוך רצון לשכנע את הליברלים שעליהם להישבע תמיד ובכל תנאי בשמם של ערכי השוויון ושותפות בַּרוח הסוציאליסטית – זו כנראה משימה חסרת סיכוי. הליברלים צריכים לשאוף לאמץ הסדרים סוציאל־דמוקרטיים משום שהם הבסיס האיתן של הערכים הליברליים שעליהם הם מבקשים להגן.
כדי להסביר במה מדובר, נַפנה תחילה את המבט אל העולם. כידוע לכל, המדינות הסוציאל־דמוקרטיות ביותר הן המדינות הסקנדינביות, ואחריהן חלק ממדינות אירופה הקונטיננטלית כגון גרמניה וצרפת. המדינות הללו – בוודאי טרם העידן הנאו־ליברלי – התאפיינו במעורבות חזקה של עובדים ואיגודים בניהול המדיניות הכלכלית, ובאספקה מקיפה ואיכותית של שירותים חברתיים וציבוריים כמו רווחה, חינוך, בריאות, תחבורה ציבורית ודיור. כמובן, השירותים הללו התבססו על מגזר ציבורי נרחב, המתוקצב בנדיבות.
התוצאה היתה, וברוב המקומות עודנה, צמצום דרמטי של אי השוויון. אולם לענייננו, המדינות הללו הן גם המדינות המתקדמות ביותר מבחינת עיגון של ערכים ליברליים, כמו שוויון זכויות לנשים וללהט"ב וקידום זכויות מיעוטים. אין זה מקרי. ראשית, הסוציאליזם עצמו מושתת על ערכי שוויון ושחרור האדם, כלומר יש הלימה בין הערכים הסוציאליסטיים לבין אלה הליברליים. שנית, ביטחון פיזי וכלכלי מהווים קרקע פורייה לצמיחה ולשגשוג של ערכים ליברליים. באיזה אופן? הביטחון החברתי־כלכלי שסיפקו המשטרים הסוציאל־דמוקרטיים היווה בסיס למימוש זכויות הפרט של אזרחים ואזרחיות, אִפשר להם להיות אזרחים מעורבים ופעילים, חיזק את האמון שלהם במוסדות השלטון ובכך תרם לאיכות הדמוקרטיה ולמימוש ערכים ליברליים רחבים יותר, כמו ייצוג שווה, הכרה בקבוצות חברתיות מוחלשות וקידומן, שקיפות ועוד. גם את ההתחזקות העכשווית של מפלגות הימין הרדיקלי במדינות הללו, בעקבות גלי ההגירה אליהן, יש להבין על רקע עליית הנאו־ליברליזם, שלא פסחה עליהן, והחלישה את הביטחון הכלכלי־חברתי שמדינות אלה מספקות לאזרחים שלהן.
המציאות אפוא מלמדת אותנו כי בניגוד לאמירה הימנית הוותיקה, אין באמת סתירה – וגם לא טרייד־אוף – בין ערכי שוויון (ה"סוציאליסטיים") לבין ערכי החירות (ה"ליברליים"). מדובר על ערכים משלימים. יתרה מכך, המוסדות הסוציאל־דמוקרטיים מהווים בסיס חיוני לעיגון ערכים ליברליים. אמנם איגודי עובדים היו בעבר "גבריים" ו"לבנים", אבל לאורך זמן הם הפכו למכשירים אפקטיביים מאין כמותם לקידום שוויון בין גברים ונשים ובין עובדים ממוצאים אתניים שונים.
סיבה מרכזית לכך היא העובדה שאיגודי העובדים הם במהותם ארגונים דמוקרטיים – גם אם ברמות משתנות – ששואבים את הלגיטימציה שלהם מהעובדים ומהעובדות שהם מבקשים לייצג, כמעט במתכונת של דמוקרטיה ישירה. זאת בניגוד לשוק העבודה "החופשי", המבוסס על אי שוויון מובנה בין עובדים למעסיקים, ושמאפשר ואף מעודד לעתים אפליה בין עובדות ועובדים בעלי כישורים דומים אך עם השתייכות חברתית, אתנית או מגדרית שונה.
בד בבד, השירות הציבורי היווה במשך שנים אפיק מרכזי להשתלבות של נשים בשוק העבודה וכתוצאה מכך לקידום העצמאות הכלכלית שלהן, וזאת באמצעות שני מנגנונים עיקריים: אספקת שירותים חברתיים שאפשרו לנשים "לצאת מהבית" (כגון מעונות יום), ושיפור בשכר העבודה ובתנאי ההעסקה שלהן, בשל מחויבות השירות הציבורי לערכי השוויון והשיעור הגבוה יחסית של התאגדות עובדים בתוכו. השוק אמנם יכול, בתנאים מסוימים, לאפשר לנשים מסוימות, בעיקר בדרג הניהולי, לפרוץ תקרות זכוכית; אולם מדינת הרווחה, באמצעות סבסוד הטיפול בילדים והעלאת שכר העבודה, תומכת בעצמאות הכלכלית של נשים במעמדות נמוכים.
המקרה של בן גביר
מקרה שממחיש היטב את האופן שבו הסדרים סוציאל־דמוקרטיים הם הפתרון האפקטיבי ביותר לחיזוק ערכים ליברליים הוא סוגיית חלוקת הנשק של איתמר בן גביר. כידוע, בתפקידו כשר לביטחון פנים (אני מעדיף להתעלם משינוי שם המשרד לצורכי תעמולה), בן גביר חולל רפורמה שהקלה במתן רישיונות נשק ושמשקפת למעשה תהליך זוחל של הפרטת השיטור. בתקופה שבה הביטחון האישי ירד לשפל חסר תקדים, בן גביר חותר להחלשה בפועל של השיטור הציבורי, בד בבד כמובן עם חתירה לפוליטיזציה של המשטרה. שני המהלכים נובעים מאותה הסיבה – משטרה אזרחית מקצועית חותרת תחת היכולת של בן גביר לקדם מדיניות אכיפה מפלה ולהשתמש בכוח השיטור כדי לקדם את מטרותיו הלאומניות.
הפרטת הנשק של בן גביר היא חלק ממתקפה רחבה יותר שמנהלת הממשלה נגד ערכי יסוד ליברליים. ראשית, ההפרטה הזאת מגלמת פגיעה קשה בזכות לשוויון, משום שהקריטריונים לחלוקת הנשק מתעדפים בפועל גברים יהודים (קטגוריות הזכאות שנוספו הן של בוגרי הכשרת רובאי 03 ומתנדבים במשטרה ובארגוני ההצלה). שנית, וחמור מכך, המהלך שבנדון גורם לפגיעה ישירה ומובהקת בזכות לחיים ולביטחון אישי, בייחוד של ערבים ושל נשים שצפויים להיות הקורבנות העיקריים שלו. במילים אחרות, זהו ייצוג מזוקק של הפופוליזם שהמחנה הליברלי נוהג בצדק לצאת נגדו – הוא מערער מוסדות שאמורים להבטיח את שלטון החוק (במקרה הזה המשטרה), ופוגע בזכויות יסוד ששלטון החוק אמור לבצר (עיקרון השוויון והזכות לביטחון האישי).
משטרת ישראל רחוקה מלפעול באופן מושלם. היא מפירה נורמות דמוקרטיות וליברליות זה שנים, בייחוד בהפגנות של קבוצות מיעוט ובשטחים, ומפעילה אלימות שלא כדין. ועם זאת, משטרת ישראל פועלת מתוקף חוקים, תקנות וכללים, והיא כפופה – גם אם במקרים רבים מדי יותר דה־יורה מאשר דה־פקטו – לשלטון החוק ולביקורת שיפוטית על פעולותיה ועל מחדליה. אולם הפרטת הנשק של בן גביר חותרת לערער על הכללים שמשטרת ישראל פועלת לפיהם, באמצעות עקיפה שלהם והפיכתם ללא רלוונטיים. כך לדוגמה, אזרחים נושאי נשק לא נדרשים להציג את שמם על דש חולצתם, או בכלל; הם יכולים לחמוק כתוצאה מכך בקלות רבה יותר מאחריות לשימוש לא ראוי בנשק במסגרת תפקידם; ומלכתחילה גם אינם עוברים כל הכשרה באשר לחובות ולמגבלות שבהפעלת כוח.
הגינוי הליברלי למהלך הפרטת הנשק של בן גביר היה אפוא מתבקש – והוא אכן נשמע פה ושם. אבל כיצד אפשר לעצור אותו משעה שיצא לדרך, וחשוב מזה, מה הפתרון בטווח הארוך לבעיה האמיתית שבן גביר ניסה כביכול לענות עליה, או למצער השתמש בה כדי לקדם את ענייניו?
אפשרות אחת, סבירה וראויה, היא לפנות לבית המשפט שיעניק סעד לאור הפגיעה שגרם המהלך לערכים הליברליים. אני טוען שלצד הפעולה הזאת, "הליברלית", יש להכיר בעובדה שהפתרון ארוך הטווח צריך להיות מושתת על ההיגיון הסוציאל־דמוקרטי, שביסודו עומדים ערכי שוויון ושותפות; כלומר, להכיר בעובדה שהמצוקות האישיות שלנו הן למעשה תופעות חברתיות ושעלינו להתמודד איתן בצורה משותפת.
היעדר ביטחון אישי זו בעיה שכל אחת ואחד מאיתנו חווים באופן פרטי, גם אם ברמות משתנות – עובדה שהתחדדה מאוד בעקבות 7 באוקטובר. אבל בה בעת, זו בעיה משותפת לכולנו, שאנו חוות וחווים בעת ובעונה אחת. כלומר, זו בעיה חברתית. ככזאת, הסוציאל־דמוקרטיה מציעה לה ולשכמותה פתרונות אפקטיביים, הנשענים על עיקרון איגום המשאבים הציבוריים. זהו ההיגיון של כוח שיטור ציבורי, של מערכת בריאות ציבורית, של מערכת חינוך ציבורית, של פנסיה ציבורית וכך הלאה. כולם מנגנונים שמשקפים התמודדות חברתית עם מצוקות שהן לכאורה אישיות אך למעשה קולקטיביות. אי לכך, הטיפול בהידרדרות רמת הביטחון האישי צריך גם הוא להתבסס על הרחבת הגופים הציבוריים שאמונים על ביטחון הפנים, לצד, כמובן, התמודדות עם גורמי העומק החברתיים המשפיעים עליו.
היתרון בגישה הסוציאל־דמוקרטית הוא שהפתרונות הקולקטיביים שהיא מציעה (משטרה אזרחית חזקה, בדוגמה שבנדון) מבססים למעשה את כללי המשחק הליברליים (שלטון החוק ועיקרון השוויון). זו בדיוק הסיבה שבעטייה בן גביר ושותפיו לקואליציה חותרים לערער על הפתרונות הללו. אסף שרון ואלון הראל כינו זאת בעבר ״הפרטה רדיקלית״ – הפרטה של פעילות המדינה כאשר היא מתנגשת עם החוק, על מנת לעקוף את אותם חסמים חוקיים וחוקתיים.
מה שתקֶף לגבי תחום השיטור והשמירה על הביטחון האישי תקף גם לגבי תחומים רבים אחרים. המוסדות הסוציאל־דמוקרטיים בשלל תחומי השירותים החברתיים – חינוך, בריאות, תחבורה ציבורית, רווחה – משקפים ערכים סוציאל־דמוקרטיים של שותפות וסולידריות חברתית, חלוקה מחדש של העושר בחברה, ושוויון חברתי. אבל בה בעת המוסדות הללו מושתתים גם על ערכים ליברליים – הם מחולקים באופן שוויוני, ללא הבדל דת, מין או לאום; והם פועלים במסגרת של כללי משחק שמחייבים הליך הוגן, שקיפות, שמירה על זכויות פרט בסיסיות כמו פרטיות, ועוד. במילים אחרות, הערכים הליברליים נשענים על אדנים סוציאל־דמוקרטיים, ובהתאם, פירוק המוסדות הסוציאל־דמוקרטיים מערער גם את הערכים הליברליים, לא רק את ערכי השותפות והשוויון.
אותו סיפור גם בחינוך
גם מערכת החינוך בישראל ממחישה את האופן שבו מוסדות סוציאל־דמוקרטיים מבססים את הערכים הליברליים. אחת התשתיות החשובות של תהליך ההדתה שעוברת מערכת החינוך ברוח סגן השר אבי מעוז היא ההפרטה של ההוראה לעמותות ולארגונים חיצוניים שלא מחויבים לערכֵי החינוך הממלכתי ולכלליו. גם ההתרחבות של רשתות החינוך החרדיות העצמאיות היא בגדר הפרטה בחסות המדינה של גופי חינוך שאינם מחויבים לערכים הליברליים. זה מה שמאפשר לרשתות לקדם אפליה גלויה של תלמידות ותלמידים מזרחים, לצד יחס מבטל לנורמות ליברליות אחרות.
גם כאן, הרחבה של התשתית הסוציאל־דמוקרטית האוניברסלית והשוויונית של מערכת החינוך יכלה, ועודנה יכולה, לצמצם את נזקי ההפרטה – לא רק את הנזק שנגרם לזכויות העובדות והעובדים בארגונים המופרטים, אלא גם את זה שנגרם לערכים ולתכנים הליברליים. אולם חשוב לזכור שההתקפה של הימין הלאומני על המוסדות הסוציאל־דמוקרטיים נעשית בדיוק כדי לערער אותם. זאת משום שהם נועדו להבטיח שוויון, והם מקשים על מימוש חזון העליונות היהודית. מספיק להיזכר בהקשר הזה בטרוניה של סמוטריץ' לפיה אשתו נאלצה ללדת עם ערביות במחלקה היולדות: היא ביטאה שאיפה להפרדה בין יולדות יהודיות וערביות המנוגדת לחוק ולכללי המינהל התקין שבית החולים, כמוסד ציבורי, כפוף אליהם.
יותר מאשר הסוציאל־דמוקרטיה היא מנגנון שמבסס את המוסדות הליברליים עצמם, היא מייצרת עבורם בסיסֵי כוח רבי עוצמה בדמות האזרחים והאזרחיות מקבלי השירותים החברתיים ואיגודי העובדים. הם אלה שיתקוממו נגד פגיעה במוסדות האלה, אשר בתורהּ תפגע ישירות בשירותים שהיו רגילים לקבל ו/או בתנאי ההעסקה שלהם. כלומר, השירותים הציבוריים מספקים תמיכה פוליטית־חברתית לכללי המשחק הליברליים, שעשויה לעתים אף לעלות בכוחה על זו שמעניק להם בית המשפט, שהוא, כפי שתיאר אותו אלכסנדר המילטון, נטול ארנק או חרב.
כשליברלים פונים ליו"ר ההסתדרות
האמת הפשוטה הזו, בנוגע לתפקידם של איגודי העובדים בריסון ההתקפות על המוסדות הליברליים, צפה בכל פעם שבה ליברלים פונים לעזרתם של ארנון בר־דוד ושל האיגודים המקצועיים בתביעה שיפעילו את כוחם נגד הימין האנטי־ליברלי. קריאות אלה – גם מצד מי שאינם אוהדי העבודה המאורגנת, בלשון המעטה – מבהירות היטב כי המוסדות הסוציאל־דמוקרטיים מחזיקים בכוח שיכול לעמוד חוצץ כנגד הכרסום בערכים הליברליים והפגיעה במוסדות הדמוקרטיים.
אבל מי שקוראים להסתדרות לקחת חלק בהגנה על המוסדות הדמוקרטיים מוכרחים גם להכיר בכך שהאוצר מעולם לא הפסיק לאיים על המוסדות הללו, ואפילו בעת הזו לא נסוג מקידום ההפרטה של השירות הציבורי והחלשת העבודה המאורגנת – לדוגמה, באמצעות קידום העסקה מבוססת חוזים אישיים במגזר הציבורי, בין השאר בבתי הספר ובאוניברסיטאות.
אותם אנשים גם צריכים להכיר בכך שבשנים האחרונות המרכז־שמאל התרחק מהאיגודים המקצועיים בה בשעה שהליכוד הפופוליסטי הידק את יחסיו איתם, מה שתורם לכך שרבים בהם תומכים במהלכים האנטי־ליברליים של הליכוד. רוצה לומר, ההגנה על הסדר הליברלי מוכרחה להישען גם על שותפות עם גורמים בעלי השקפת עולם שונה. הליברלים בוודאי צריכים להפסיק להחזיק במקל בשני קצותיו – להסתייג מהאיגודים ומהאינטרסים שהם מקדמים, ובה בעת לפנות לעזרתם על מנת לבלום את הפגיעה בדמוקרטיה ובשלטון החוק.
המטרה של הליברלים – ובכלל זה של המוסדות הליברליים שצייָנּו בהתחלה – צריכה אפוא להיות חיזוק של המוסדות הסוציאל־דמוקרטיים: תקצוב שלהם, סיוע בהתארגנות העובדים שלהם, ומאבק בהפרטה המלאה או החלקית שלהם. האם ניתן לדעת בוודאות שקואליציה שכזו תגביר באופן מיידי את הנכונות של האיגודים המקצועיים לשתף פעולה עם הכוחות הליברליים? מובן שלא. אבל אפשר להניח במידה רבה של ביטחון שבהיעדרה, קטֶן עוד יותר הסיכוי לכך שהאיגודים יעמדו נגד המהלכים האנטי־ליברליים.
בה בעת, אם ניתן יהיה ליצור שותפות עם גופים נאו־ליברליים כמו משרד האוצר סביב המטרות האלה, על בסיס ההצדקות הליברליות שמניתי, הרי שהדבר יהיה מבורך. במאבק נגד הימין הסמכותני־הלאומני אין שום סיבה להיות טהרנים. אבל צריך גם להכיר בכך שהמטרה של קידום הערכים הליברליים וכללי המשחק הליברליים לא יכולה להתממש דרך המשך החלשתם של המוסדות הסוציאל־דמוקרטיים. זהו ריאל־פוליטיק של ממש: לימין הלאומני והאנטי־ליברלי יהיה קשה יותר לממש את מדיניותו מול איגודים מקצועיים ושירות ציבורי חזק. חשוב לשמור על המוסדות האלה, ולחזק אותם, במסגרת המאבק בכוחות שמאיימים על עתידה של מדינת ישראל.
על ד"ר רונן מנדלקרן
כלכלן פוליטי בבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחב״ל באוניברסיטת תל אביב. הכותב מבקש להודות לאילון טוהר, אסף בונדי ורעות מרציאנו על הערותיהם לגרסה מוקדמת של המאמר.
