הימין שכח מה זה להיות יהודי

בחודשים האחרונים תופעה חדשה מערערת את חיי היהודים בבריטניה: התקרבות הולכת וגוברת בין חוגי ימין פוליטי בישראל לבין דמויות מהימין הקיצוני דובר האנגלית. מגמה זו מתבטאת, בין השאר, בביקורו בישראל במחצית אוקטובר של טומי רובינסון, מייסד הארגון האסלאמופובי הקיצוני "הליגה להגנה האנגלית" (English Defence League), כאורחו של שר התפוצות עמיחי שיקלי. ייתכן שישראלים יראו בהתקרבות זו זירה שולית במלחמת תרבות גלובלית, אולם בקרב רבים מקרב יהודי בריטניה, היא מקור למועקה קשה ואף בבחינת התפכחות כואבת.

אני מנהיגה־במשותף של ארגון חדש בשם "יהדות מתקדמת" (Progressive Judaism) המאחד את זרמי היהדות הליברלית והרפורמית בבריטניה. הארגון מייצג כיום כמעט 30 אחוז מהיהודים הבריטים הקשורים לבתי כנסת (ששיעורם מוערך בכמחצית מ־270 אלף היהודים החיים בבריטניה), והוא מתפקד כמרכז שוקק של חיים יהודיים ליברליים, דמוקרטיים ושוחרי דיאלוג. הקמנו את הארגון  במהלך התקופה הקשה ביותר ליהודים בעת המודרנית – אחרי זוועות 7 באוקטובר והזעזועים שטלטלו בעקבותיהן את הקהילה היהודית הבריטית.

שלא כמו רבבות הישראלים שיצאו לרחובות ב־2023 ובמהלך המלחמה, והניפו דגלי ישראל לצד שלטי מחאה בעד הדמוקרטיה, ליהודים רבים בבריטניה לא היה פורקן לרגשותיהם. בתי הכנסת כאן אינם המשך טבעי של הרחוב, ולכן החששות שלנו מפני האנטישמיות הגואה והעוינות הציבורית לישראל עוררו עד מהרה הסתגרות ושיתוק. הדחף להתאגד לטובת מחאה אזרחית הומר באינסטינקט קהילתי להיעלם, שכן רבים תפסו את התקופה הזו כבעייתית למחאה דמוקרטית ולהתנגדות. בוואקום שנוצר, ובהיעדר שפה מוסרית משותפת לחברי הקהילה היהודית, כל הבעת סולידריות פומבית הפכה עד מהרה למבחן נאמנות המבדיל בין אלה שמוכנים להרים את קולם בעד ישראל לבין אלה שלא.

בעיניי, השתיקה הזאת היא המצע שעליו נבנתה הברית המטרידה בין הימין הישראלי לימין הקיצוני בחו"ל. שתיהן – השתיקה והברית – הונעו בידי תחושות של פחד ושל בידוד. מצב דומה שורר בקרב קהילות ליברליות נוספות ברחבי העולם הדמוקרטי המערבי, שחוות גם הן בדידות עמוקה, אובדן ביטחון מוסרי וחוסר אמון חברתי.

פוליטיקה פופוליסטית, שאותה מהדהדת בעוצמה התרבות הדיגיטלית, משגשגת בזכות ההבטחה שהיא מגלמת לשייכות חברתית – באמצעות אנטגוניזם. הפחד מהאחר מהווה תחליף לחיבור חברתי, אזרחי.

בישראל, הפחד מהאחר בא לידי ביטוי במיזוג בין לאומנות דתית לפופוליזם סמכותני. בבריטניה, הוא מעניק לגיטימציה מחודשת לשיח ימני קיצוני בשדרה המרכזית של הפוליטיקה ומיתוג מחדש של שנאת זרים כפטריוטיות. רובינסון, שמכריז על עצמו כמגן ישראל וכבעל ברית של העם היהודי, מבטא את המגמה הזאת היטב. לקהל ישראלי, הצהרותיו קוסמות נוכח זעמו של העולם הליברלי על מעשיה של ישראל בעזה ותסכול הישראלים מהעוינות כלפיהם ברחבי העולם. אין זה אומר, כמובן, שבצר לה, ישראל צריכה להתמסר למחמאות של כל פופוליסט. לאלה מאיתנו שמכירים את ההיסטוריה של הימין הקיצוני בבריטניה, רובינסון ודומיו מזכירים סכנה מוכרת היטב שמרימה כעת את ראשה.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

פוליטיקת זהויות מעוותת

התנועה של רובינסון, ליגת ההגנה האנגלית, קמה ב־2009 כארגון שטח המוחה נגד מוסלמים. בתחילת דרכה היא התבססה בעיקר על חוליגנים מקרב אוהדי קבוצות כדורגל. ההפגנות שקיימה התאפיינו באלימות, והרטוריקה שלה התאפיינה בגזענות ובתיאוריות קונספירציה אנטישמיות. רובינסון עצמו אמנם פרש מהארגון ב־2013 אך המשיך בפעילות פוליטית קיצונית בבריטניה ונחשב עד היום לאחת הדמויות הציבוריות השנויות ביותר במחלוקת בבריטניה.

הוא נולד לפני 42 שנה בשם סטיבן יאקסלי־לנון, ובנה את קהל עוקביו באמצעות הרשתות החברתיות, הפגנות וסרטונים מסיתים, שהציגו את המוסלמים כאיום קיומי על בריטניה. הוא ריצה חמישה עונשי מאסר קצרים בגין עבירות תקיפה וביזיון בית המשפט. מרבית הפלטפורמות המקוונות הגדולות מחרימות אותו בשל דברי שטנה שהוא משמיע, כגון טענתו השקרית כי הצעיר שרצח שלוש ילדות בעיירה סאות'פורט ב־2024 הוא מבקש־מקלט מוסלמי – כזב שהצית מהומות ימין קיצוני ברחבי הממלכה כולה.

עם זאת, רובינסון עדיין מושך מאות אלפי תומכים ברשתות וברחובות. להפגנה שארגן בלונדון בספטמבר 2025, במחאה נגד ההגירה ונגד מה שהוא כינה "כפייה שמאלנית", נראו מפגינים נושאי דגל ישראל. על הבמה קרע אחד המארגנים את דגל פלסטין. בעיני רבים מיהודי בריטניה, המראה של דגלי ישראל בעצרות של הימין הקיצוני מבלבל מאוד. מה שנחשב פעם כמחווה של סולידריות עִם ישראל והעם היהודי, גויס עתה כנשק לקידום הדרה וגזענות.

ההזמנה שנתנו לרובינסון אישים ישראלים משקפת את שידוד המערכות הפוליטי בקרב תנועות ימין קיצוני ברחבי אירופה וצפון אמריקה: הן המחפשות תוקף מוסרי, כביכול, באמצעות זיקה לישראל. זהו חיבוק שמקורו בחשש מאויבים משותפים ולא בערכים משותפים. בטוויסט הזה של פוליטיקת הזהויות, ישראל הופכת לסמל של עוצמה לאומית, ואילו יהודי התפוצות מוחזקים כבני ערובה.

הדהוד היסטורי מכוּון

מדהים להיווכח באיזו מהירות הנרטיב הזה מחלחל למיינסטרים הבריטי, בעיקר באמצעות פוליטיקאים וכלֵי תקשורת ציניים. בעקבות האנטישמיות הגואה והפחד העמוק בקרב קהילות יהודיות, דמויות הסוחרות בטענות לקיפוח מצאו שותפים מקרב אלה הטוענים שהם מדברים בשם הקהילה היהודית. מי שבעבר נדחו כפופוליסטים בלתי לגיטימיים, ניצבים כעת בעצרות ציבוריות ובהופעות בתקשורת לצד אלה הקוראים לסולידריות עם ישראל ולהשבת ביטחונם של היהודים מול אויבים אסלאמיסטיים. ההדהוד ההיסטורי מכוון. הוא מלמד שהפופוליזם הבריטי למד להסוות את עצמו באמצעות שפה של הגנה ושל דאגה. הוא למד למצב מחדש את היהודים ואת ישראל כערובות לתוקף המוסרי שלו. אבל לא מתוך אמפתיה, אלא רק כעוד חזית במלחמת התרבות.

הטון הולך ומחריף. אזהרות וקריאות לערנות הפכו לחשדנות; מילות צער על מעשי טרור הפכו לזעקות שבר על אובדן הכבוד הלאומי. יהודים רבים משתתפים במפגשים כאלה מתוך פחד אותנטי וכמיהה לביטחון, אך הרטוריקה שנשמעת בהם הופכת לעתים קרובות מדי לתופעה אפלה, לדיכוטומיה שבּה יש רק צדיקים או בוגדים.

מה שמטריד רבים בבריטניה הוא לא רק הקלוּת שבה דימויים ימניים קיצוניים חודרים למרחבים הקהילתיים שלנו, אלא גם הפער בין המועקה שאותה מביעים חברים בקהילה באופן פרטי לתמיכה הציבורית שלהם ברטוריקה המדאיגה. הפער הזה, בין המצפון הפרטי להתבטאות הפומבית, הוא המקום שבו מתחילה פשיטת הרגל המוסרית: כשהפחד משכנע אנשים טובים לדבר כאילו הם כבר לא יודעים במה הם מאמינים.

החיבוק שלהם מבודד, לא מגן

החיבור של הימין הישראלי לדמויות כמו רובינסון – שיקלי כינה אותו "מנהיג אמיץ בחזית נגד האסלאם הקיצוני", לא פחות – משתלב בדפוס רחב יותר. ברחבי אירופה, אמריקה הלטינית וארצות הברית, תנועות פופוליסטיות ולאומניות מתארגנות סביב נרטיב תרבותי משותף המכונֶה "הגנה על הערכים היודו־נוצריים", מפני האסלאם, המהגרים והאליטות הליברליות. ישראל מציגה עצמה כמוצב מערבי בחזית האוריינט, ובכך נהפכת הן לסמל לתופעה והן למחוללת שלה. שלטון הימין בישראל מתייחס לבריתות כאלה באופן תועלתני: כמקור לערוצים דיפלומטיים חדשים, תקשורת אוהדת ותמיכה רטורית בזירות הבינלאומיות הביקורתיות כלפי מדיניות ישראל. אבל המחיר כבד.

בריתות אלה מערערות את אמינות המאבק של יהדות בריטניה באנטישמיות. אלה בימין הקיצוני המצהירים על תמיכה ביהודים הם אותם אלה שהפוליטיקה שלהם מנרמלת חשיבה קונספירטיבית, רטוריקה נגד מיעוטים וקיטוב חברתי. החיבוק שלהם לא מגן עלינו, הוא מבודד אותנו עוד יותר מהקואליציות שבהן תלוי ביטחונם של מיעוטים באשר הם – מוסלמים, שחורים, פעילים דמוקרטיים וקהילות להט"ביות.

מבחינת ישראל, המחיר הוא מוסרי ואסטרטגי. ראשית, החיזור אחר מתנגדי פלורליזם מוצהרים חותר תחת טענת ישראל בחו"ל ללגיטימיוּת המשטר הדמוקרטי שלה. שנית, בכך שהיא מבקשת הנחות מוסריות מפליגות בזכות היותה "חזית מערבית מותקפת", היא מרחיקה בעלי ברית ליברליים ומעמיקה את הפער בינה לבין אותן קהילות בתפוצות, שעדיין ממקמות את זהותן היהודית באוניברסליזם מוסרי.

בלי נאמנות אין זכות דיבור

המתח הזה התפרץ בעוצמה במהלך עצרת שארגנה הקהילה היהודית הבריטית באוגוסט השנה, כדי להביע תמיכה בחטופים הישראלים וחשש מפני גורלם בעזה. שותפי להנהגת הארגון הרב ג'וש לוי ואני הוזמנּו לשאת תפילה באירוע שהתקיים ליד דאונינג סטריט. עלינו על הבמה וגינינו את מתקפת חמאס, דרשנו את החזרת החטופים ואת סיום המלחמה. אולם ברגע שאמרנו שאנחנו תומכים בהגדרה עצמית לעם הפלסטיני, הקהל התנפל עלינו בקריאות זעם מפחידות. מבחינתם, דברינו לא תאמו את נרטיב הנאמנות היחיד והבלתי מעורער.

החשש שלהם היה מובן. מספר התקריות האנטישמיות בבריטניה הגיע לרמות שיא. אבל התגובה גם חשפה אירוניה טרגית – השתקה של יהודים בשם ההגנה על ישראל. אותו פחד דוחף חוגים מסוימים בישראל לזרועות הימין הקיצוני בחו"ל, מתוך אמונה שכוח בלבד יבטיח ביטחון, שמורכבוּת מוסרית היא חולשה, ולכן שהאויב של אויבי הוא בהכרח ידידי. אבל זריעת פחד אינה אסטרטגיה פוליטית. היא מולידה תלות, ציניות ולבסוף בגידה.

תיאורטיקנים פוליטיים כבר עמדו על כך שפופוליזם הופך חוסר ביטחון לגיטימי לקיטוב. הוא מציע שייכות באמצעות הדרה, קרי – אנחנו, "העם", נגדם. בישראל, יעדי ההדרה השתנו עם הזמן, מפלסטינים לליברלים חילוניים, ממערכת המשפט למפגינים נגד הממשלה. בבריטניה, רשימת היעדים של הפופוליסטים כוללת מוסלמים, מהגרים ואליטות – כולן קטגוריות שהשיח האנטישמי נודד מהן בקלות כשהאווירה משתנה.

במילים אחרות, אותם זרמים שמנרמלים את האסלאמופוביה מפיחים חיים באופן בלתי נמנע באנטישמיות. הם משתמשים באותה שפה ומבטאים אותו חשד לנאמנות כפולה, אותו פחד משינוי דמוגרפי, ואותו בוז למוסדות ליברליים. לכן, ביטחון יהודי לא יכול להיבנות על גבי פחדים. את התובנה המוסרית שעמדה בעבר בבסיס המחשבה הפוליטית היהודית, שביטחוננו קשור לביטחונם של שכנינו, יש לשחזר – לא לרמוס.

לבנות מחדש את אוצר המילים

בחודשים שלאחר 7 באוקטובר, רבים מבני הקהילה ומהרבנים שלה התאבלו עמוקות על ישראל, אך גם על אובדן הבהירות המוסרית שעיצבה בעבר את יחסם אליה. הקהילה, כאמור, השתתקה – וגם שתיקה היא צורת ביטוי. היא מלמדת שקהילה יכולה לאבד את אוצר המילים המוסרי שלה כאשר הפחד הופך לשפתה היחידה. המשימה שבפנינו, בבריטניה, בישראל וברחבי העולם היהודי, היא לבנות מחדש את אוצר המילים הזה. להראות שביטחון וצדק אינם סותרים זה את זה, שסולידריות חוצת־גבולות אינה נאיביות, ושביקורת, לפי המסורת היהודית, היא מעשה של אמונה.

כאשר מנהיגים ישראלים מקבלים בברכה דמויות כמו רובינסון, הם לא רק בוגדים ביהודים ליברלים בחו"ל, הם גם בוגדים באזרחים שלהם המאמינים בישראל דמוקרטית ופלורליסטית. וכאשר יהודי בריטניה שותקים מתוך פחד נוכח בריתות כאלה, גם אנחנו בוגדים במשהו – באומץ הנבואי שבו כוחם של יהודים היה טמון מאז ומתמיד.

הליברלים שרויים בתחושת בדידות. ישראלים ליברלים מרגישים שננטשו על ידי יהדות התפוצות בגלל זהירותה המופלגת, ויהודי התפוצות הליברלים מרגישים ניכור כלפי ישראל שאותה העריצו בעבר. אבל הבדידות לא חייבת להוביל לנסיגה מוסרית. היא יכולה לעורר סולידריות מחודשת בין יהודים שם וכאן, אם רק נכיר בכך שמה שמבודד אותנו הוא אותו פחד שמפתה אותנו לחבור לבעלי ברית גרועים.

בסופו של דבר, רובינסון אינו הסיפור, וגם לא הברית עמו או עם דומיו. מדובר במאבק על הדמיון המוסרי היהודי, ובשאלה אם נמשיך לפחד מפני הגדרת ידידינו, או שמא נחזיר לעצמנו את האומץ להגדיר את זהותנו האמיתית.

על הרָבַּה צ'ארלי בגינסקי

מנהיגה במשותף של "פרוגרסיב ג'ודאיזם", ארגון היהדות הרפורמית והליברלית בבריטניה.