"מי שאינו מאכיל את תרבותו, סופו שיאכיל צבא זר"

Getting your Trinity Audio player ready...

ההנגדה בין האטטיזם (שלטון ריכוזי) של רוסיה לבין הסדר הנאו־ליברלי המערבי, שמבוסס על קדימות החירות הפוליטית והכלכלית, נעשתה תפיסה מקובלת בחוגים נרחבים. עיתונאים ומומחים מאירופה ומארצות הברית מתארים בדרך שגרה את רוסיה של פוטין בתור מדינה רוויזיוניסטית שמוכנה בכל עת לתוקפנות צבאית, אך גם מוּנעת על ידי כוחות הרס פנימיים. בינתיים, ברוסיה עצמה, הרעיון בדבר דרכה המיוחדת של המדינה, שמבדילה אותה ממערב אירופה, היה לאחד ממרכיבי התעמולה העיקריים של הקרמלין. נציגים רשמיים מדגישים שוב ושוב, באינספור הופעות ציבוריות ובמסמכים רשמיים, את ההבדל בין האינדיבידואליזם המערבי והקולקטיביזם הרוסי.

הקולקטיביזם הזה מוצג במקרים רבים בתור העדפת האינטרסים המשותפים על פני האינטרסים האישיים – מוטיב שעודנו, לדעת המצדדים בגישה זו, אחד המרכיבים העיקריים של "הקוד התרבותי" הרוסי. קולקטיביזם זה מצויר כניגודה של אנוכיות חומרנית והוא נתפס לא רק בתור מאפיין רוסי ייחודי, אלא גם כחלק ממקבץ אוניברסלי של ערכים מסורתיים. למעשה, בהגנתה על הערכים הללו, רוסיה לא רק נאבקת למען הריבונות שלה, אלא גם מזכירה למערב את המורשת הנוצרית שלו־עצמו.

עם זאת, אותה רטוריקה שמרנית, הכוללת מתקפה על האינדיבידואליזם של השוק, משתלבת בטבעיות בפרקטיקות הנאו־ליברליות של המדיניות הכלכלית והחברתית במשטר הרוסי. התבדלות, קלריקליזם ושיטות פוליטיות אוטוריטריות אינם סותרים באופן ניכר את העקרונות הנאו־ליברליים של הכפפת כל תחומי החיים החברתיים להיגיון התחרות והיעילות של השוק, אלא יוצרים הכלאה אידאולוגית ביניהם.

בשנים האחרונות נהיה תחום התרבות ברוסיה לאתר שבו מיוצרת וגם מיושמת הכלאה אידאולוגית זו. התגברות הלחץ האידאולוגי על מוסדות התרבות הממלכתיים היתה שלובה ביישום פעיל של עקרונות הצנע (austerity) הכלכלי ושל מודל השותפות הציבורית­־פרטית. מצב זה יצר אתגר חדש למי שעובדים בתחום התרבות ומוכרחים להגן על עצמאותם מפני המתקפות האידאולוגיות השמרניות ומפני היגיון השוק, שהמדינה האוטוריטרית אחראית לשניהם באותה המידה. במסה זו בכוונתי לנתח את המאפיינים הייחודיים של מדיניות התרבות של הנאו־ליברליזם האוטוריטרי ברוסיה, את מקומה המשתנה של האמנות העכשווית במערך האידאולוגי הנוכחי, וכן את אפשרויות ההתנגדות החדשות שעומדות בפני עובדי התרבות ברוסיה.

היגיון המפנה השמרני

תחילת המפנה השמרני ברוסיה מקושרת בדרך כלל למשבר הפוליטי שהתעורר בעקבות בחירתו של ולדימיר פוטין במרס 2012 לכהונת הנשיאות השלישית. במהלך העשור הראשון של המאה ה־21 העדיף המשטר הרוסי להציג את עצמו לציבור בתור הנהגה של חברה טכנוקרטית, המשלימה את תהליך ה"נורמליזציה" שלה אחרי הזעזועים החברתיים ומדיניות ה"טיפול בהלם" של העשור הפוסט־סובייטי הראשון. לעומת זאת, בתחילת העשור השני של המאה, הבין המשטר כי הוא זקוק ליסודות אידאולוגיים חדשים לשם קבלת לגיטימציה מבית.

בדצמבר 2011 התרחשו במוסקבה ובערים גדולות אחרות מחאות המוניות שהתעוררו בעקבות הונאות וזיופים בבחירות לדומה, הבית התחתון של הפרלמנט הרוסי. סיבה נוספת היתה אי־שביעות רצון גוברת מהמערכת הפוליטית, שהיתה אטומה לחלוטין בפני אזרחיה ולא מחויבת לתת להם שום דין וחשבון. בנסיבות אלה, ולדימיר פוטין לא יכול היה להמשיך לסמל את הקונצנזוס הא־פוליטי. המשך הצגתו של המשטר הפוטיניסטי בתור צורה של מעבר מתמשך לקראת "נורמליוּת" קפיטליסטית גלובלית נהיה בלתי אפשרי. כל מי שעיניו בראשו יכול לראות כי התחרות בתחום הכלכלי לא תתרחב בטבעיות לתחרות דמוקרטית בתחום הפוליטי. כך הופיע הצורך למצוא שפה פוליטית חדשה, שתמשיך לשרת את המשטר ותאמץ פרקטיקות אחרות לתמיכה בהגמוניה שלו.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

ערב הבחירות לנשיאות, בפברואר 2012, הופיע פוטין בעצרת של כ־200 אלף מתומכיו שהובאו במיוחד למוסקבה לכבוד המאורע. נאומו התבסס על רעיון ההתנגשות בין מיעוט שתוקף את יסודותיה ההיסטוריים של המדינה הרוסית לבין "הרוב הדומם" המעוניין ביציבות, בהמשכיות השלטון ובכבוד למסורת. בנאומו ציטט פוטין כמה שורות משירו של מיכאיל לֶרְמוֹנְטוֹב, "בּוֹרוֹדִינוֹ" (שהוקדש לקרב שהתרחש בפאתי מוסקבה בין הצבא הרוסי לצבאו של נפוליאון בשנת 1812), במטרה להדגיש את מוטיב ההתנגדות עתיקת היומין של רוסיה למערב. לתפיסתו, מטרת המערב שנחשפה במהלך ההיסטוריה תמיד היתה ותמיד תהיה להרוס את עצמאות רוסיה.

המקור האמיתי של המחאות, על פי היגיון זה, לא נמצא בסתירותיה הפנימיות של החברה הרוסית אלא בגורמים עוינים חיצוניים. הללו מקודמים בידי האופוזיציונרים הרוסים – סוכניהם המודעים או הלא־מודעים. משכך לא מדובר עוד בעימות פוליטי אלא בעימות היסטורי ותרבותי. אין זה מפליא כלל שדווקא בשיאו של מסע בחירות זה פתחו אמצעי התקשורת מטעם המשטר במסע השמצה תוקפני נגד חברות להקת פוסי ריוט, שערכו את מופע המחאה הנודע שלהן בקתדרלת ישו במוסקבה, שבוע לפני הנאום של פוטין.

מעתה ואילך אמורה היתה התמיכה האלקטורלית בפוטין להיבנות לא רק על טיעונים פוליטיים (כאשר הטיעון העיקרי הוא הפחד מערעור היציבות), אלא גם על הרעיון של נאמנות האומה לעצמה ולערכי היסוד שלה (כלומר, של הכנסייה הרוסית־אורתודוקסית ושל סמכות המדינה), שבלעדיהם יהיה בלתי אפשרי להגן על רוסיה בעתיד. לכן, מייד עם ראשית הכהונה השלישית של פוטין, זוהו סוגיות של תרבות, היסטוריה ומוסר בתור מהות הפוליטיקה, תוכנה האמיתי והעמוק יותר. בפרשנות השמרנית הזו נהיית התרבות הרעיון הלאומי החדש שבמסגרתו נחווה העבר בתור הווה.

בהתאם לכך, האיש שקיבל את תפקיד שר התרבות בממשלה החדשה שמינה פוטין במאי 2012 – קודם לכן תפקיד לא פוליטי – היה ולדימיר מֵדִינְסְקִי, פוליטיקאי, איש עסקים ומחבר פופולרי של חוברות פטריוטיות. למרות שפרש מתפקידו שמונה שנים מאוחר יותר, מדינסקי המשיך להשפיע עמוקות על מדיניות התרבות של רוסיה כיועץ הנשיא לענייני תרבות, ובאביב 2021 אישר משרד החינוך הרוסי את ספר ההיסטוריה שערך מדינסקי לשימוש בבתי הספר.

שכלולם של מיתוסים שימושיים

מדינסקי סיים את לימודיו הגבוהים בראשית שנות התשעים במכון הממלכתי ליחסים בין-לאומיים, אחד המוסדות היוקרתיים ברוסיה. עד מהרה הוא קצר הצלחות בעסקי הפרסום, ולאחר מכן השיק את הקריירה הפוליטית שלו במפלגת "רוסיה המאוחדת" של פוטין. לקראת סוף שנות ה־2000 היה מדינסקי לאחד הנציגים הבולטים והמוכרים ביותר של המפלגה בפרלמנט, ודגל בעמדות שמרניות ופטריוטיות.

מדינסקי הציג את עצמו בהופעותיו ובמאמריו הרבים בתור היסטוריון מעורב, מי שתוקף את ה"מיתוסים על אודות רוסיה". לאורך ההיסטוריה, לדעת מדינסקי, רוסיה לא רק היתה נתונה ללא הפסק לניסיונות גלויים של המערב להכפיפה לשליטתו ולשלול את עצמאותה, אלא גם התמודדה עם "מלחמת מידע" סמויה. כינונה של מדינת הלאום התאפשר רק הודות להתנגדות שסיפקה התעמולה המקצועית: "ללא שימוש בטכנולוגיות של יחסי ציבור, לא היו מתרחשים הטבלתה לנצרות של רוס, לא איחודה, לא המלחמות עטורות הניצחון, לא העברת הבירה למוסקבה ולא הדיפת הפלישה המונגולית". לפיכך, הבחירה ההיסטורית של רוסיה לא רק תאמה תמיד את האמת ("הקוד התרבותי שלנו") אלא גם היתה תולדה של החלטות פרגמטיות לחלוטין.

העובדה שרוסיה היתה מסוגלת לעמוד בלחץ מצד אויבים מרובים קשורה לתחרותיות וליעילות של ערכי התרבות והמוסר הייחודיים שלה. בגישתו של מדינסקי, עיקרון "הגורל ההיסטורי" שחשף את הארץ בקביעות לאיומים חיצוניים, קשור בקשר הדוק לטענה הנאו־ליברלית לפיה תחרות אכזרית מייצרת "ניהול יעיל".

היסטוריה ותרבות, על פי השר לשעבר, הן אתר שבו מתעמתות טכנולוגיות יריבות של יצירת מיתוסים, חלקם פועלים להרס המדינה ואילו אחרים מחזקים אותה. טכנולוגיות אלה של "מיתוסים שימושיים", בדומה לכלים אחרים, צריכות להשתכלל ללא הרף. או, כפי שמדינסקי אוהב לומר שוב ושוב, "מי שאינו מאכיל את תרבותו, סופו שיאכיל צבא זר".

תפיסה זו של תלות הדדית בין תרבות, ידע היסטורי וסוגיות של ביטחון לאומי יצרה את בסיס האסטרטגיה הפוליטית של משרד התרבות בהנהגתו של מדינסקי. על רקע הצמיחה בהוצאות הצבאיות של רוסיה, הצגתה הקבועה של התרבות בתור נשק חשוב במלחמות גלויות או סמויות בנות זמננו חיזקה את עמדת המיקוח של משרד התרבות במאבק על משאבי התקציב. במקביל, בעלי תפקידים בצבא רוסיה פיתחו בפעלתנות תפיסה של "מלחמה היברידית" והתמידו בכך ממש עד תחילת העימות באוקראינה בשנת 2014. מלחמה זו מכילה בארגז הכלים שלה שיטות "לא־צבאיות" לצד "אמצעים הומניטריים […] בעלי אופי סמוי", שאותם צריכה המדינה להיות מוכנה להדוף.

המכשיר המעשי הראשון במסגרת מיליטריזציה זו של התרבות היה החברה ההיסטורית־צבאית של רוסיה, שהוקמה בצו נשיאותי בדצמבר 2012 ומקימיה הרשמיים היו משרד ההגנה ומשרד התרבות. נוסף על מחויבותה לצורות מסורתיות של "חינוך צבאי־פטריוטי" (מחנות אימון לנוער, שחזורי קרבות היסטוריים) יזמה החברה שלב חדש של "תעמולת אנדרטאות".

בשנים האחרונות הוקמו עשרות מונומנטים ברחבי רוסיה כולה, בייחוד אנדרטאות לזכר התהילה הצבאית של רוסיה. ביניהן אפשר למצוא, למשל, את פסל הצאר איוון האיום (בעיר אוֹרְיוֹל) ואת פסלו של יִוְפָּטִי קוֹלוֹבְרָט, גיבור מיתי למחצה של ההתנגדות לפלישה המונגולית במאה ה־13 (בעיר רְיָאזָן). במוסקבה נמצא פסל הפטריארך הֶרְמוֹגֵנֵס שנרצח על ידי הפולנים במאה ה־17 ומאוחר יותר הוכרז בתור קדוש, והוא מתנשא בגאון לא הרחק מפסלו של מיכאיל קלשניקוב, ממציא רובה הסער הנודע הקרוי על שמו. שיאו של מסע תעמולה זה חל בסתיו 2016 במרכז מוסקבה, בטקס הסרת הלוט מפסל גדול ממדים של הנסיך ולדימיר, מנצר רוס של קייב במאה העשירית.

החברה הצבאית־היסטורית, שמדינסקי מונה ליושב הראש שלה, מגלמת בפעילותה הן את המשכיות התעמולה ההיסטורית (שמה של החברה מדגיש את החיבור ל"חברה הצבאית־היסטורית" הקדם־מהפכנית שנוסדה בשנת 1907), הן את מודל "השותפות הציבורית־פרטית", שבמסגרתו מדיניות תרבות בעלת אוריינטציה פטריוטית מוכיחה שהיא מסוגלת למשוך חסות פרטית. לכן, בשורות חבר הנאמנים של החברה, לצד בעלי תפקידים בכירים בממשל, מכהנת גם קבוצה של אנשי עסקים משפיעים. התרומה הפרטית למדיניות התרבות הפטריוטית מתגלה כאן במופעה הכפול: בתור השתתפות אזרחית הגונה ובתור השקעה ארוכת טווח כאחד.

ריבונות תרבותית

בשנת 2014, אחרי סיפוח חצי האי קרים והחרפת העימות הפוליטי עם המערב, נכנסה רוסיה לשלב חדש של המפנה השמרני. האירועים באוקראינה סומנו מתחילתם לא רק בתור אתגר פוליטי בינלאומי, אלא גם בתור איום ישיר על יציבותה הפנימית של רוסיה. בהתאם לתאוריית הקשר האנטי־מהפכנית שאומצה באופן רשמי, סכנת "שינוי המשטר" קשורה לייבוא "ערכים כוזבים" שהורסים את אחדות המדינה והחברה. רק חברה בריאה מבחינה מוסרית, חברה שבה ניתן להתגבר על שרירותיות האינטרסים הפרטיים והקבוצתיים באמצעות עקרונות מאחדים, יכולה להתנגד לתוקפנות החיצונית הסמויה הזו.

אחדות מול פני האיום, שמתבטאת באמצעות מוסר ותרבות, היתה להצדקה העיקרית לקיצוץ בהוצאות החברתיות ולמדיניות "הצנע הכלכלי" שהטילה על הציבור ממשלת רוסיה בעקבות הסנקציות הבינלאומיות והמשבר הכלכלי המעמיק. בהתאם לצו בדבר "יסודות מדיניות התרבות של המדינה" שנחתם בסוף שנת 2014, רוסיה פגיעה וחשופה ל"ייצוא טכנולוגיות מהפכניות" ואלה קשורות לאפשרות של "משבר הומניטרי" המאופיין ב"ירידה בחשיבות הערכים המקובלים", ב"עיוות הזיכרון ההיסטורי" וב"אטומיזציה של החברה". איום שכזה עשוי להתממש אם נאפשר לתרבות להתקיים כתחום שבו מתממשות שאיפותיהם האמנותיות של יחידים במקום חזון שהוא "חלק בלתי נפרד מאסטרטגיית הביטחון הלאומי".

עם זאת, בעיקרון, המדינה פועלת בתחום התרבות לא בתור כוח ממשמע ומעניש, אלא בתור לקוח רציונלי, שהחלטותיו מתקבלות אך ורק על סמך אינטרסים אישיים. פטריוטיות, ערכי מוסר ואחדות מול פני האויבים – אלה הן האיכויות היחידות שהמדינה דורשת מיצרני התרבות. ההיגיון הוא פשוט: אם היצירות לא יענו על צורכי המדינה, היא תסרב לשלם עליהן.

העניין של המדינה בתרבות בתור כלי מרכזי להבטחת ביטחונה לא רק שאינו סותר את האתוס הנאו־ליברלי של "יעילות", אלא להפך, הוא משיג במסגרתו את מימוש טבעו הפנימי. יסוד אחד שמבטיח את קיומו של כל המבנה הזה הוא רעיון התחרות הקובע את גישתם הן של המדינה, הן של יחידים לתרבות. צו ה"יסודות" משנת 2014 מבטא תפיסה אופיינית של תרבות בתור משאב שבדיוק כמו אוצרות הטבע – נפט, גז טבעי ומינרלים שונים – מעניק לרוסיה יתרון במאבק הטבעי בין המעצמות על השפעה בעולם.

סרגיי צֶ'רְנְיָאחוֹבְסְקִי, חבר ההתארגנות השמרנית והפרו־ממשלתית "מועדון אִיזְבּוֹרְסְק", הגדיר במאמרו הפרוגרמטי "ריבונות תרבותית" את התרבות בתור "מרחב לתחרות של מידע ורעיונות", ואת מדיניות הממשל בתחום התרבות בתור חלק מהתחרות העולמית על משאבים ועל השפעה. צ'רניאחובסקי, שהוקיע את "היעדר הנשמה" של המערב ואת "חברת הצריכה" שלו, סבור כי צריך וראוי להתחרות בעקרונות הללו. באופן פרדוקסלי, הערכים האמיתיים חייבים להתגבר על הערכים הכוזבים לא רק באמצעות העוצמה של תוכנם, אלא גם דרך איכות הצורה.

התפיסה שאותה מציע צ'רניאחובסקי מושתתת על המאבק לאיכות: "תרבות ההמונים" המערבית ה"פרימיטיבית" צריכה לעמוד בפני עימות תחרותי עם "תרבות המונים בסטנדרט גבוה". השר לשעבר מדינסקי הקביל בין עולם השווקים לקרב בין ציוויליזציות בנוסח הבא: "אפשר להתמודד עם מתקפה אידאולוגית ותרבותית, כמו תמיד, באותו האופן – באמצעות תוצר איכותי".

איכות התרבות הרוסית הגבוהה, שעמדה במבחן הזמן, מוכרחה לחנך את האומה, ואילו האומה בתורה תאושש את התאמתה של התרבות זו ל"ערכי הרוח" הלאומיים על ידי רכישת כמות עצומה של כרטיסים לתערוכות ולמופעים. שילוב זה בין "תרבות גבוהה" לבין הצלחה מסחרית בא לידי ביטוי בתערוכות של ציירים רוסים בני המאה ה־19 כמו ולנטין סֵרוֹב ואיוון אַיְוָזוֹבְסְקִי שהוצגו בגלריית טרטיאקוב הממלכתית. התערוכה של סרוב הוצגה מאוקטובר 2015 עד פברואר 2016 וביקרו בה כמעט חצי מיליון איש ואישה. מסע הפרסום של התערוכה כלל ביקור מיוחד של הנשיא פוטין. במילותיו של מדינסקי, התערוכה של סרוב מעידה על "תופעה פסיכולוגית" של "משיכה אינסופית של האדם הרוסי לאמנות" ללא תלות "במשברים או בסנקציות".

האמנות הרוסית הקלאסית בולטת ביכולתה לגבש את האומה ולהביא לאחדות בין האומה לממשלה ובין המעמדות הגבוהים לנמוכים, באמצעות האמונות המוסריות והאסתטיות המשותפות שלהם. תערוכה היא השקעה בטוחה ב"תרבות המונים גבוהה", שהוכיחה את עצמה לאורך ההיסטוריה, ובאה לידי ביטוי אמפירי בהמוני מבקרים שקונים כרטיסים לאירועים מהסוג הזה. לפי תפיסה זו, דמוקרטיה אמיתית מתנגדת לפלורליזם לא אותנטי המתעקש על ייצוג שווה לערכים תרבותיים מוחלטים ולניסויים המעוותים של אניני טעם המנותקים מהעם. הניסויים המפוקפקים בשדה האמנות העכשווית לא רק מאיימים על "הריבונות התרבותית", אלא אף פוגעים ישירות במדינה.

מחאתו של "הרוב המוסרי הפגוע"

טיעונים מוסריים משמשים, בהקשר זה, נשק חשוב במאבק על משאבי המדינה. דוגמה כבדת משקל לכך היא התערוכה "בקרקעית", שאורגנה על ידי קרן "אמנות ללא גבולות" המקורבת למפלגת השלטון "רוסיה המאוחדת".

התערוכה הורכבה מסדרה של תמונות שצולמו בהופעות שונות בכמה תיאטראות ממלכתיים ואתגרו את "הערכים המסורתיים" בדרכים מגוונות (עירום, מעשי אלימות או חילול הסמלים הנוצריים). כל צילום לווה בנתונים מדויקים על גובה התמיכה הכספית שהמופע המדובר קיבל מהמדינה. הזעזוע שהיתה אמורה התערוכה לעורר בצופה נובע מהניגוד בין היקף המשאבים המושקעים לבין הכישלון לענות על צורכי הרוב באמצעות צורות אמנות אלה. מארגני התערוכה מיצבו את עצמם לא רק בתור מגיני "הערכים המסורתיים", אלא גם בתור צרכנים ומשלמי מסים מודאגים שלא רוצים לתמוך באמנות הסותרת את אמונתם המוסרית.

פעולות ציבוריות או תביעות משפטיות נגד תערוכות או מופעים שונים שיזמו קבוצות הטוענות כי הן פועלות בשם הרוב המוסרי הפגוע, לוו יותר ויותר בהצעות לחלוקה חלופית של משאבי התקציב. למעשה, מחאות בשם הרוב המוסרי הפכו לחלק מהתחרות בין פרויקטים אמנותיים שבעלי תפקידים במשרד התרבות מתייחסים אליהן דרך קבע. לדוגמה, בתחילת 2015, בשיאו של גל ההיסטריה האנטי־אוקראיני, הוחלט להפוך תוכנית להקמת רשת של מרכזי "תרבות חדשנית" במימון המדינה, למיזם להקמת מועדונים להפצת תעמולה למען "ערכים מסורתיים של תרבות פטריוטית" ולמען "גישה מיטיבה לחיים". קבוצה של פעילי תרבות שמרנים חטפה למעשה את הפרויקט וטענה בכנות כי הרעיון המקורי של "תרבות חדשנית" הוא זר מבחינה אידאולוגית, וכי תפיסה כזו תייצר משתתפים עתידיים במיידן רוסי במקום לחנך אזרחים נאמנים.

גם המרכז הממלכתי לאמנות בת זמננו, ארגון שהוקם בראשית שנות התשעים כדי לתמוך באמנים עכשוויים ובאופן מסורתי התאפיין בעצמאותו וברוח פלורליסטית, התמודד באותו זמן עם מתקפות מצד לוביסטים שמרנים. למרות אופיו, פעילות המרכז מומנה למעשה במלואה על ידי משרד התרבות והוא הצליח להקים רשת של מרכזי תרבות חשובים במספר אזורים ברוסיה.

אחד הסניפים הבולטים של המרכז לאמנות עכשווית היה הסניף בנִיזְ'נִי נוֹבְגוֹרוֹד, ששכן בבניין העצום של מחסן הנשק והתחמושת ההיסטורי בלב העיר, בקרמלין של ניז'ני נובגורוד. כמעט מייד אחרי התערוכה הראשונה שהוצגה שם, הופיעה תחת חלונות הבניין משמרת מחאה של "אזרחים פגועים". מאחורי המחאות נגד התערוכה עמד ארגון פטריוטי בשם "המולדת הגדולה", שהצהיר כי מטרתו העיקרית היא "להילחם נגד החזרה על התסריט האוקראיני ברוסיה".

מנהיג הארגון, הסופר והפובליציסט הלאומני־אימפריאליסטי ניקולאי סְטָרִיקוֹב, כתב מאמר נרחב שבו הציג את מובילי המרכז לאמנות עכשווית בניז'ני נובגורוד בתור סוכנים ישירים של השפעה מערבית. אף על פי כן, המסקנה העיקרית במאמר כלל לא היתה קריאה לדיכוי. סטריקוב היה מודאג בראש ובראשונה מגורל הבניין שבו התקיימו התערוכות השערורייתיות הללו. כדי להגן על האינטרסים של המדינה הציע סטריקוב למשרד התרבות ולרשויות המקומיות להעביר את הנכס של המרכז לאמנות עכשווית בניז'ני לידיהם של אנשים שיוכלו למלא אותו ב"דימויים ורעיונות שכוונתם להציג לראווה את מקורות הגאווה של האומה הרוסית". למרות שהצעה זו נותרה ללא מענה, המרכז הממלכתי לאמנות עכשווית המשיך לסבול ממתקפות מצד מבקריו השמרנים.

לבסוף, בשנת 2016, ערך משרד התרבות ארגון מחדש של המרכז הממלכתי לאמנות עכשווית, והדבר הוביל לאובדן עצמאותו ומיזוגו עם ארגון תרבות ממלכתי אחר, "רוסאיזו". את המוסד החדש הנהיג בעת הקמתו עסקן לשעבר ממפלגת השלטון "רוסיה המאוחדת".

ביטוי בולט נוסף לשתדלנות הפטריוטית היה ייסוד "ברית האמנות הרוסית" בחודש מאי 2017. ארגון חדש זה, שמנהיגיו הציבוריים המרכזיים הם הסופר זָכָר פְּרִילֶפִּין ובמאי התיאטרון אדוארד בּוֹיָאקוֹב, שם לו למטרה להיאבק למען "ערכים מסורתיים" בתחום התרבות. פרילפין הצהיר בגלוי כי המדינה תמכה באופן לא מידתי בפרויקטים שאינם משרתים את האינטרסים של רוב הציבור. לדעתו, המדינה המשיכה לתמוך, מכוח ההרגל, באמנות שלא רק מנוגדת ישירות לאינטרסים של רוסיה, אלא גם אינה רווחית מבחינה כלכלית. הגדלת התמיכה התקציבית בתרבות פטריוטית תתאים ל"עקרונות הדמוקרטיה", כלומר תענה לטעמים ולאמונות של רוב האוכלוסייה.

מייד אחרי ייסוד "ברית האמנות הרוסית" התקבלו פרילפין ובויאקוב אצל שר התרבות מדינסקי, והוא הבטיח להם שיתמוך ביוזמתם. לקראת סוף 2018 מונו השניים לעמוד בראש אחד התיאטראות החשובים של רוסיה, התיאטרון האמנותי האקדמי על שם גורקי.

מקומה המפוקפק של האמנות העכשווית

מתחילת "המפנה השמרני" בשנת 2012, שיח "הערכים המסורתיים" נטמע לחלוטין בתוך ההיגיון שלפיו "פרויקטים יצירתיים" משתתפים במאבק תחרותי על מימון ציבורי. מושאי המתקפות היו בדיוק אותם פרויקטים שקיבלו מימון מהמדינה. לדוגמה, במאי 2017 הגישה נטליה פּוֹקְלוֹנְסְקָיָה, חברת הדוּמָה מחצי האי קרים הידועה בדעותיה השמרניות והמלוכניות, בקשה רשמית לחקירת מס של הפקת הסרט מטילדה שהקרנתו בבתי הקולנוע אמורה היתה להתחיל בסתיו באותה השנה.

הסרט מתאר את פרשיית האהבים בין יורש העצר הצעיר לכס האימפריה הרוסית, מי שעתיד להיות מוכתר בתור ניקולאי השני, לבין רקדנית בלט מתיאטרון מָרִיאִינְסְקִי בסנקט־פטרבורג. קבוצות שמרניות תקפו את הסרט והתעלמו מהעובדה שהמדינה תמכה בהפקתו, כמו גם מהעובדה שבמאי הסרט, אלכסיי אוּצִ'יטֶל, ידוע בנאמנותו לקו הפוליטי של השלטון. מנקודת מבטם, תיאור הרומן שניהל ניקולאי השני לפני נישואיו יכתים את דמותו של מי שהוכרז רשמית כקדוש עוד בשנת 2000 על ידי הכנסייה הרוסית־אורתודוקסית. יחד עם זאת, ראוי לשים לב שבביקורות החוזרות והנשנות שלה על הסרט בחרה פוקלונסקיה לתקוף אותו בטענת היעדר שקיפות תקציבית.

על רקע זה, מוסדות פרטיים – מוזיאונים ותיאטראות כאחד – החלו להידמות לנאות מדבר של חירות ושל ניסויים אמנותיים, שאך ורק בעיות של עצמאות כלכלית או ההעדפות של בעליהם מגבילות אותם. מוסדות אלה (דוגמת מוזיאון "גרז'" לאמנות עכשווית) לא חוו לחצים גלויים של צנזורה או מתקפות ציבוריות מצד השתדלנים הפטריוטים. מטרות האוצרים שלהם תואמות את הסטנדרטים של גלריות פרטיות במערב (אף שהם מנסים להימנע מהנושאים הפרובוקטיביים ביותר, שמא יעוררו תלונות מצד המשטרה או מצד הכנסייה הרוסית־אורתודוקסית).

במבט ראשון נראה כאילו התנהלותם של מוסדות אלה אכן תואמת לתפקיד שהקצה להם הגל השמרני: נחלתו של מיעוט, המספק את ההעדפות הזרות לצרכיה התרבותיים של האומה ועושה זאת ללא הסתמכות על כספי מדינה. ואולם בתפקיד זה לא מציגים המוסדות הפרטיים הללו שום אלטרנטיבה למדינה, אלא רק משמשים כחלק בלתי נפרד מהמודל הנאו־ליברלי של "כלכלת התרבות, או של תרבות המאורגנת כמו כלכלה".

במסגרת המודל ההגמוני הקיים, נקבע למעשה מקומה של האמנות העכשווית באמצעות אי־שוויון חברתי הולך וגדל בהתמדה, תהום הנפערת בין רוב האוכלוסייה לבין מעמד הביניים המִדלדל של הערים הגדולות. אם המדינה השמרנית נותנת ביטוי להעדפות התרבותיות של הראשונים, אזי העמדה הביקורתית של האחרונים נראית לגיטימית רק בזכות כוח הקנייה שלהם. למעשה, הניגוד בין התחום המדינתי לתחום הפרטי/הניגוד בין הציבורי לפרטי במרחב התרבות, הוא הפסד למרחב התרבות כולו, שנבדל מההיגיון של השוק. 

המדינה הדכאנית  והיחיד ההרואי

בהקשר זה, הסובייקטיביות של עובדי התרבות, יכולתם להתארגן והרהוריהם על מיקומם החברתי הם נושאי הדיון המרכזי. רכיבים של התארגנות עצמית כזאת, שקיימים בתחום התרבות ברוסיה, הם בעיקרו של דבר תגובה לאתגרים דכאניים ישירים מצד המדינה ואינם משפיעים על יסודותיו הממשיים של המודל ההיברידי של פוליטיקה נאו־ליברלית־שמרנית שתואר לעיל. כך, למשל, קהילת האומנים השתתפה באופן פעיל בקמפיין להבעת סולידריות עם חברות להקת פוסי ריוט ובמאבק לשחרורו של האומן פיוטר פַּבְלֶנְסְקִי (פבלנסקי נעצר בנובמבר 2015 אחרי שהצית את דלתות הכניסה למשרדי שירות הביטחון הפדרלי במוסקבה). המניע היסודי לפעולות הללו היה הדרישה לחופש ביטוי אמנותי שאי־אפשר להעריך על פי קריטריונים פוליטיים או מוסריים (ולפיכך לא צריך להיות מושא לחקירה פלילית).

גישה זו, המובנת במונחים שלה עצמה, משעתקת את דפוס העימות המוכר מהתקופה הסובייטית, בין רשויות המדינה הדכאניות לבין היחיד ההרואי שמתמודד עם תנאים של היעדר חירות חברתית. במסגרת זו המדינה והחברה מופיעות בתור גוש אחיד ואפור היוצר תפאורה של "מציאות קפקאית" אבסורדית, והתנגדות למצב היא בעלת אופי מוסרי בלבד.

 באופן פרדוקסלי, תמונת המציאות המצומצמת הזאת, המשועתקת ללא הפסק על ידי פעילים מתחום התרבות, לא מתעמתת ברצינות עם מדיניות התרבות השמרנית, הכוזבת ביסודה, שמצהירה על אחדותן האורגנית של האומה והממשלה. למרות דוגמאות מרשימות של התארגנות עצמית, מאבקים מסוג זה לא מעוררים שום ספק ביחס לאופיו הקבוע של העימות בין מיעוט חברתי המעוניין בחופש אמנותי לבין רוב התומך בשתיקתו בתגובתה הדכאנית של המדינה. מסתבר שרק אלה המעוניינים בקיום זכויות האומנים הביקורתיים, מגינים על זכויות אלה (בהתאמה מושלמת עם התאוריה התרבותית של מדינסקי).

על איליה בודראיטסקיס

איליה בודראיטסקיס הוא היסטוריון, חוקר תיאוריה פוליטית, תיאוריה של תרבות ואמנות ופעיל פוליטי. הפרק לקוח מתוך ספרו מעבר לפוטין: אידאולוגיה ופוליטיקה ברוסיה הפוסט־סובייטית. הספר ראה אור בעברית ביוני 2024. תרגום: אלי למדן. נציין שהספר נכתב לפני פתיחת המלחמה באוקראינה בפברואר 2022 והוא מסכם שלב התפתחותי מוקדם יותר של המשטר הרוסי. הכותרות נבחרו על ידי מערכת תלם.