הנחת רווחה

אין טענה שמושמעת בתכיפות גבוהה יותר באוזניהם של תומכי מדינת הרווחה בישראל מאשר "אבל החרדים!". מתמיכה במשפחות צעירות, דרך רפורמות חינוכיות ועד שיקום הדיור הציבורי – אין תחום מדיניות שהטענה הבאה פוסחת עליו: תפיסת העולם הסוציאל-דמוקרטית אולי נכונה באופן עקרוני, אבל היא לא מתאימה למאפייניה הדמוגרפיים הייחודיים של מדינת ישראל, כלומר – לאורח החיים של הציבור החרדי.

ואכן, צריך להודות באמת: כמה ממאפייניה הבולטים של החברה החרדית – שיעור הילודה הגבוה, האבטלה הגבוהה מרצון ודחיית ערכי היסוד של הליברליזם – מעמידים במבוכה מיוחדת את מי שמבקשים לקדם חזון סוציאל-דמוקרטי בארץ. סוציאל-דמוקרטים ישראלים רואים לפניהם חברה שמצד אחד סובלת מעוני מחפיר – ולכן זכאית, על פי תפיסת עולמם, לסיוע נרחב מצד המדינה – אך מצד שני דוחה לא רק את המוסכמות הליברליות הנהוגות בדמוקרטיות מערביות, אלא גם את החוזה החברתי הבסיסי, שבמסגרתו כל אזרח משתתף ככל יכולתו בשוק העבודה, וכך תורם לצמיחה שמאפשרת קיום בכבוד גם למי שאינו מסוגל לעבוד.

כך נוצרו בקרב השמאל הישראלי שני דימויים מנוגדים של המגזר החרדי. על פי הראשון, מדובר בציבור מוחלש ומודר – קורבן של המשטר הכלכלי הקיים. על פי השני, מדובר בציבור מאורגן ומקושר המנצל את מדינת הרווחה, מעמיס עלויות עצומות על המדינה ואינו תורם באופן מספק לפרויקט הכלכלי המשותף. אנו מסכימים באופן חלקי עם שתי התפיסות, אך סבורים כי הן לבדן לא מספיקות כדי לנסח עמדה סוציאל-דמוקרטית מעודכנת בנוגע לחברה החרדית.

לעמדתנו, אפשר להביע חשש מפני התמשכות המגמות הקיימות בחברה החרדית בלי לחטוא בהכרח בשנאת חרדים. רבים מחששות אלה מוצדקים ואפשר להביע אותם בצורה לגיטימית. עם זאת, אין אנו סבורים שאורח החיים של החברה החרדית מצריך צמצום של מדינת הרווחה הישראלית. למעשה, כפי שאנחנו טוענים במאמר שלפניכם, ההיפך הוא הנכון: המפתח להתמודדות עם האתגרים שנובעים מאורח החיים החרדי טמון בהרחבה מושכלת של מנגנוני הרווחה הציבוריים.

מיתוס הילודה

הדיון הציבורי בישראל מתבסס במידה רבה על ההנחה שמדינת הרווחה מעצבת את אורחות חייו של הציבור החרדי, ולכן יש לתלות בה את האשמה לאתגרים השונים שציבור זה מציב בפנינו. על פי תפיסה זו, הקצבאות והשירותים שמהם נהנים החרדים מעודדים אי-השתתפות בשוק העבודה מחד גיסא ושיעור ילודה גבוה מאידך גיסא, ומתפקדים כעין מנגנון להשמדה עצמית: ככל ששיעור החרדים העובדים יורד ומספר הילדים החרדים עולה, כך מתקשה מערך הקצבאות לספק מענה לצורכי הציבור החרדי.

נתחיל מהטענה שעל פיה הקצבאות, ובפרט קצבאות הילדים הידועות לשמצה, מעודדות ילודה בקרב החרדים. מעבר לבעייתיות הערכית העולה מעיסוק מוגזם בצמיחה הדמוגרפית של קבוצת אוכלוסייה זו או אחרת, טענה זו נשענת על כמה הנחות יסוד מפוקפקות. בראש ובראשונה, היא מבוססת על מחקרים שגילו קשר סיבתי בין קיצוץ הקצבאות שבנימין נתניהו ביצע כשר אוצר ב-2003 ובין ירידה בשיעור הילודה אצל נשים חרדיות. זהו, כמובן, ממצא מעניין, אך ספק אם אפשר להפיק ממנו מסקנות רלוונטיות לענייננו.

ראשית, מחקר של הביטוח הלאומי מ-2009 שבחן את הסוגיה מצא כי הקשר הסיבתי שאפשר לזהות בנתונים האלה רופף וכי הקיצוץ בקצבאות הפחית את הסיכוי של אשה חרדית ללדת ילד נוסף בכ-3% בלבד. שנית, גם אם התקיים באותה תקופה קשר סיבתי כלשהו, קצבאות הילדים השתנו מאוד מאז תחילת שנות ה-2000, ולכן אי אפשר לקבוע בביטחון שקיצוץ נוסף שלהן ישפיע באופן דומה על שיעור הילודה. לא זו בלבד שהיקף הקצבה הממוצעת הצטמצם מאז ביותר מ-40%, אלא שגם הכלל שעל פיו הקצבה לילד עולה ככל שמספר הילדים במשפחה עולה – בוטל זה מכבר. היום קצבת ילדים עומדת על 152 שקל עבור הילד הראשון, 191 שקל עבור הילדים השני עד הרביעי, ומהילד החמישי ואילך היא שבה לעמוד על 152 שקל. כלומר, המדינה הפסיקה לתת תמריץ כלכלי מיוחד למשפחות גדולות. אגב, סכומים אלה אינם מספיקים כדי לרכוש טיטולים ותמ"ל – לא כל שכן כדי להפוך את הלידה של ילד נוסף ל"משתלמת" – והם נמוכים בהרבה מקצבאות הילדים ברוב מדינות המערב.

רמז נוסף לכך שלקצבאות אין השפעה משמעותית על שיעור הילודה אפשר למצוא בקהילות חרדיות מחוץ לישראל. אמנם אין בנמצא נתונים רשמיים על שיעור הילודה ברבות מהקהילות האלה, אך קיימים כמה מחקרים נקודתיים שחושפים תמונת מצב מעניינת. כך, לדוגמה, המכון למדיניות העם היהודי – מוסד ירושלמי שהוקם על ידי הסוכנות היהודית – חקר לפני כעשור את המאפיינים הדמוגרפיים של קהילות חרדיות בניו יורק. על פי ממצאי המחקר, שיעור הפריון הממוצע של אשה חרדית בת הזרם הליטאי עמד באותם ימים על חמישה ילדים ושיעור הפריון של אשה חסידית – על 5.8 ילדים. אומדן אחר, שביצע כתב העת היהודי-אמריקאי "קומנטרי", הצביע על שיעור פריון גבוה עוד יותר: 6.6 ילדים לאשה ליטאית ו-7.9 ילדים לאשה חסידית. בישראל, לעומת זאת, אשה חרדית מביאה לעולם כ-6.6 ילדים בממוצע. כלומר, למרות ההבדלים במדיניות הרווחה בין ישראל לארצות הברית, ואף שהקהילה החרדית בניו יורק אינה נהנית מהטבות ייעודיות, שיעור הילודה בשתי המדינות דומה. לפיכך, סביר להניח כי ריבוי הילדים בקהילות החרדיות מקורו בראש ובראשונה בנורמות תרבותיות, ולא במדיניות הרווחה הממשלתית.

הטענה בנוגע לתרומתה של מדינת הרווחה לעידוד ילודה מוטלת, אם כן, בספק גדול. הטענה הרווחת השנייה, שעל פיה מנגנוני מדינת הרווחה יוצרים תמריץ שלילי לעבודה, ראויה בעינינו להתייחסות רצינית יותר. על פי טענה זו, מערך השירותים החברתיים והסיוע הסוציאלי הקיים בארץ – ובמיוחד הקצבאות הייעודיות לחרדים – פוגעים במוטיבציה של גברים חרדים להשתלב בשוק העבודה, ומסכנים בטווח הארוך את הצמיחה והשגשוג של המשק הישראלי.

לפני שניגש להתמודד עם הטענה עצמה, חשוב להכיר את המספרים שעליהם מתבסס הדיון. ב-2019 הפער בין שיעור התעסוקה של נשים חרדיות לשיעור התעסוקה של נשים יהודיות לא חרדיות עמד על 7%. זה לא פער מבוטל, אבל בתמונה הכוללת הוא שולי למדי. לעומת זאת, הפער בין שיעור התעסוקה של גברים חרדים לשיעור התעסוקה של גברים יהודים לא חרדים עמד על כ-35%. אף שמדובר בפער דרמטי, יש לזכור שבמספרים מוחלטים מדובר בקצת פחות מ-60 אלף גברים חרדים, שהם כ-1.5% בלבד מכל הישראלים הגיל הזאת.

העיסוק הנרחב בסוגיה נובע מהתחזיות הדמוגרפיות של הלשכה המרכזית לססטיסטיקה וגופים אחרים, שעל פיהן האוכלוסייה החרדית בישראל צפויה לגדול באופן ניכר בעשורים הקרובים – ולהגיע לכדי שליש מאוכלוסיית המדינה ב-2065. לתחזיות אלה צריך להתייחס בספקנות הראויה: תחזיות העבר ביחס לציבור החרדי התבדו ברובן, בעיקר בשל עלייה בשיעור העזיבה של העולם החרדי ובגלל עלייה בשיעור הילודה בציבור היהודי הלא חרדי. באופן כללי, מגמות דמוגרפיות רגישות מאוד לשינויים, ולכן יש להתייחס בעירבון מוגבל לתחזיות דמוגרפיות לזמן כה רחוק. בכל מקרה, אין עוררין על כך שחשוב לשלב חרדים בשוק העבודה, אבל יש לעשות זאת בראש ובראשונה כדי לשפר את איכות החיים בחברה החרדית עצמה. 

עוד חשוב לציין כי שיעור ההשתלבות הנמוך של גברים חרדים בשוק העבודה נובע מהעדפה חזקה ללימודים על פני עבודה וכי ההשפעה של תמריצים כלכליים על העדפה זו מוגבלת. ההכנסה של משקי בית חרדיים, גם אחרי קבלת הקצבאות והשירותים הסוציאליים, היא נמוכה מאוד, ויציאה לעבודה – גם בשכר נמוך יחסית – תגדיל אותה משמעותית. גם על פי החישובים המחמירים ביותר, מדובר בגידול של לפחות כ-30% בהכנסה. מכאן אפשר להסיק כי הערך שגברים חרדים מייחסים ללימודים תורניים גבוה מספיק כדי להצדיק את אובדן ההכנסה הפוטנציאלית. עם זאת, בהנחה שהערך המיוחס ללימודים משתנה מאדם לאדם, אפשר לשער שהרחבה של הפער בין הכנסה ללא עבודה ובין הכנסה פוטנציאלית מעבודה תעודד כניסה של חלק מהחרדים לשוק התעסוקה. את הפער הזה אפשר להרחיב בשלוש דרכים: צמצום הקצבאות וההטבות הכספיות שמהן נהנים החרדים (כפי שמציעים רבים במערכת הפוליטית והציבורית), שיפור פוטנציאל ההשתכרות בשוק העבודה או שילוב של השתיים.

אוניברסלי ולא סלקטיבי

אז האם מערך הקצבאות הנוכחי מעודד, או לכל הפחות מאפשר, הימנעות מעבודה? נראה שכן, במידה מסוימת. האם שינוי של מערך התמריצים הקיים מחייב פגיעה במדינת הרווחה הישראלית? ממש לא.

בניגוד למקובל לחשוב, שני מחקרים שהתפרסמו בעשור האחרון מפקפקים בתרומה האמיתית של הקיצוצים המסיביים שביצעה ממשלת ישראל בשנת 2003 על עליית שיעורי התעסוקה בקרב חרדים. מחקר של הביטוח הלאומי מ-2009 מראה כי הקיצוצים בקצבאות הילדים הורידו את שיעור התעסוקה אצל נשים ב-3%. מחקר אחר של בנק ישראל מ-2018 טוען שלקיצוצי קצבאות הילדים ב-2003 הייתה השפעה אפסית על שיעורי התעסוקה בקרב גברים ונשים חרדים.

לעומת מחקרים אלה, מחקר נוסף שפרסם בנק ישראל ב-2019 דווקא מצא קשר בין תמריצים כלכליים לבין תעסוקת חרדים. אבל הקשר שנמצא במחקר המדובר היה בין קצבאות כדוגמת סבסוד מעונות יום והנחות בארנונה שניתנות לאברכים שאינם עובדים ונלקחות מהם כשהם מתחילים לעבוד, בשל שיפור מצבם הכלכלי או שינוי בהגדרתם כלומדים. זאת בניגוד לקצבאות הילדים, שניתנות באופן שווה ואוניברסלי להורים לילדים, בלי קשר למעמדם או למצבם הכלכלי. מה שעולה מכל המחקרים האלה הוא שהקצבאות הסלקטיביות מהוות תמריץ שלילי לתעסוקה, בעוד הקצבאות האוניברסליות אינן מהוות תמריץ שלילי שכזה.

מאחר שמדינת הרווחה מתבססת על מערכת אוניברסלית של שירותים וקצבאות, ולא על הטבות ייחודיות למגזרים ספציפיים, שמירה על השירותים והקצבאות האוניברסליים וביטול ההטבות המגזריות הייחודיות לא יפגע בה באופן מהותי. יחד עם זאת, לביטול כזה עלולות להיות השלכות בעייתיות מאוד. קודם כל, קיצוץ או ביטול מיידי של הקצבאות הייחודיות ידרדר משפחות רבות לעוני. זו סכנה שאין להתעלם ממנה, והיא בעייתית מאוד מבחינה ערכית. יתרה מכך, פעולה כזו עלולה לחזק את תלותה של האוכלוסייה החרדית במוסדות הקהילתיים – תופעה בעייתית ביותר עבור מי שמייחלים לשילובם של חרדים בחברה הישראלית.

בדיון הציבורי, בישראל ובחו"ל, המדינה נתפסת לרוב בתור גורם כופה, ואילו הקהילה – כגורם וולונטרי. על פי תפיסה זו, אזרחים יכולים לבחור באופן חופשי לאיזו קהילה הם רוצים להשתייך ואם שייכות זו תהיה הדוקה או רופפת – אבל כל עוד הם חיים בשטחה של מדינה מסוימת, הם כפופים למרותה ואינם יכולים לחמוק מהשפעתה. אלא שקהילות מסורתיות, כמו החברה החרדית בישראל, פועלות באופן שונה בתכלית. לקהילות מסורתיות יש כוח כפייה עצום על היחיד והמשפחה, והן מטילות עליהם פיקוח חברתי הדוק. ככל שיחידים אלה תלויים יותר בקהילה המסורתית – כדי להבטיח לעצמם קורת גג, הקמת משפחה, קשר עם המשפחה, תעסוקה, חינוך, פרנסה וכדומה – כך גדל כוח הכפייה שלה ביחס אליהם וקטנה היכולת שלהם להתנגד לה או לפרוש ממנה. הקהילה המסורתית היא קהילה שמרנית, וככזאת, תפעיל לחץ על היחיד התלוי בה לאמץ דפוסי התנהגות שמרניים ובדלניים בכל היבטי החיים.

אם מדינת ישראל תיסוג עוד יותר מהמעורבות שלה במיגור העוני בחברה החרדית – לדוגמה, תבטל באופן גורף ומיידי את הקצבאות שניתנות לחרדים – היא רק תעצים את תלותם במוסדות הוולונטריים-כביכול של המגזר ותגרום לרבים יותר מהם להיות נתונים למרותם של מוסדות אלה. מנגד, אם המדינה תספק מענה לצרכים של היחיד החרדי שאינם תלויים בקהילה המסורתית – למשל, על ידי הפיכת השירותים החברתיים בישראל לאוניברסליים – התמריץ השלילי הנובע מההטבות הייחודיות שניתנות לחרדים, יבוטל, והנזק שעלול להיגרם מהקיצוצים בכמה מישורים, ימנע.

כיום, גברים חרדים שמחליטים לצאת לעבוד נאלצים לוותר על הטבות סוציאליות שונות שמגיעות להן בהיותם אברכים – למשל, סבסוד מעונות יום לילדים. אם שירותים ציבוריים אלה יינתנו בחינם לכל האוכלוסייה בארץ, גברים חרדים לא יפסידו דבר מבחינה כלכלית כשישתלבו בשוק העבודה. כתוצאה מכך יגדל הפער בין ההכנסה שלהם במצב של אי-עבודה ובין ההכנסה שלהם במצב של עבודה – ואיתו גם הכדאיות הכלכלית לצאת לעבוד.

גם צעדים דומים נוספים, כמו הרחבת זרם החינוך הממלכתי-חרדי – יקטינו את תלותם הכלכלית של החרדים במוסדות המגזר, ובכך יסייעו להגדיל את השתלבותם בשוק העבודה בפרט ובחברה הישראלית בכלל.

תיקון בשוק העבודה

כישלון נוסף של מדינת הרווחה הישראלית, שמונע מחרדים רבים להצטרף לשוק העבודה, הוא האופי של שוק העבודה עצמו, המציע לחרדים אפשרויות תעסוקה גרועות. בשנים האחרונות שוק העבודה הישראלי מתאפיין בפערים הולכים וגדלים בין סקטורים תעסוקתיים שונים וכן בקושי הולך וגובר של אוכלוסיות חסרות השכלה אקדמית להתפרנס בכבוד מעבודה. התרשים המוצג כאן מצביע על הפער בין ההכנסות של עובדים בעלי השכלה תיכונית ובין עובדים ללא השכלה תיכונית (כמו רוב הגברים החרדים), ומראה כי בארץ הפער בין שתי הקבוצות גבוה במיוחד יחסית לרוב מדינות המערב. אין צורך ביותר ממבט חטוף בתרשים כדי להבחין בכך שמדינות עשירות יותר, שוויוניות יותר ובעלות מדיניות רווחה נרחבת יותר, נמצאות בחלק התחתון של הטבלה – כלומר, היכן שהפערים בין הקבוצות קטנים משמעותית מאשר בישראל.

גברים חרדים שכן יוצאים לעבוד נמצאים כמעט בתחתית סולם ההכנסות: השכר החודשי הממוצע שלהם נמוך בכ-43% מזה של גברים יהודים לא חרדים, ושכרם השעתי נמוך בכ-32%. אין ספק כי הדבר קשור, בין השאר, לחינוך שקיבלו במוסדות החינוך החרדיים. עם זאת, פערי ההשכלה אינם יכולים להסביר באופן מלא את פערי השכר. במבחן הכישורים הבינלאומי פיא"ק, שנערך ב-2014, נמצא כי רמת הכישורים המקצועיים של גברים חרדים נמוכה משמעותית מזו של יהודים לא חרדים, אך דומה לרמה הממוצעת במדינות כמו אירלנד וספרד. בשתי מדינות אלה פערי השכר בין עובדים בעלי השכלה גבוהה ובין עובדים ללא השכלה גבוהה נמוכים משמעותית מאשר בישראל. החוקרים ציינו כי אפשר לזהות כמה גורמים, מעבר לפערי השכלה, שמשפיעים על פערי ההכנסות: חוסר הלימה בין הכישורים הדרושים במשק ובין היצע העובדים, גובה שכר המינימום, כוחם של איגודי העובדים ושיעור הכיסוי של ההסכמים הקיבוציים.

נוסף על שיפור הכישורים המקצועיים של הגברים החרדים, מדינת ישראל יכולה להשפיע על כל הגורמים הללו באמצעות שינויי מדיניות. העלאת שכר המינימום, הפעלת מסגרות להכשרה מקצועית, עידוד התארגנויות עובדים, מס הכנסה שלילי ועוד – ככל שהמנגנונים של מדינת הרווחה יהיו חזקים יותר, כך גם יגדל הפער בין הכנסה במצב של עבודה ובין הכנסה במצב של אי-עבודה, מה שיעודד חרדים רבים יותר להשתלב בשוק התעסוקה.

אלטרנטיבה לחינוך המגזרי

גם בכל הנוגע למערכת החינוך החרדית דרושה הרחבה של מעורבות המדינה – ולא נסיגה שלה. הפתרון שמוצע בדרך כלל לבעיית פערי ההשכלה הוא שלילת תקציבים ממוסדות חינוך שאינם מלמדים את מקצועות הליבה בהיקף הנדרש. המחמירים אף מציעים לכפות לימודי ליבה מלאים, בלי שום הנחות, על כל בתי הספר החרדיים שנהנים ממימון ציבורי. העניין הוא שכבר היום קיימת חקיקה המאפשרת שלילת תקציבים ממוסדות שאינם עומדים במכסת לימודי הליבה. חוקים אלה פשוט אינם נאכפים בגלל ההיקף הנרחב של הפרת החוק ובשל כוחן הפוליטי של המפלגות החרדיות. גם אם הממשלה החדשה של יאיר לפיד ונפתלי בנט תחל לאכוף את לימוד מקצועות הליבה בצורה מחמירה ועקבית, סביר להניח שאכיפה זו תיפסק עם הקמת הממשלה הבאה שבה תהיה חברה אחת המפלגות החרדיות.

נוסף על כך, אף שיש היגיון רב בהצעות לשלול תקציבים ממוסדות חינוך סוררים, חשוב לזכור כי הכרזת מלחמה כוללת על החינוך החרדי עלולה לגרום לריאקציה חריפה ולהביא לכך שגם משפחות חרדיות שמעוניינות כי ילדיהן ילמדו את מקצועות הליבה, יעדיפו להסתגר במוסדות החינוך המסורתיים של המגזר.

יש צורך, אם כך, בפתרון מסוג אחר – לא כזה שכופה את לימודי הליבה על החרדים, אלא כזה שמעמיד אלטרנטיבה ציבורית אטרקטיבית למערכת החינוך הקיימת. בדומה לסוגיית הגיוס לצבא, גם בעיית פערי ההשכלה מקורה בהחלטה ממשלתית משנות ה-50. באותן שנים, עם התגבשות מערכת החינוך בארץ, נכנעה המדינה לדרישות של ההנהגה החרדית והסכימה להשאיר את מוסדות החינוך של המגזר מחוץ למערכת החינוך הממלכתית. לתוך הוואקום שנוצר נכנסו במשך השנים מאות ואלפי עמותות פרטיות קטנות – וגם שתי עמותות גדולות בעלות זיהוי פוליטי – והן אלה שמפעילות היום את מוסדות החינוך החרדיים. רובם הגדול של מוסדות אלה סובלים משיעורי נשירה עצומים ומתאפיינים ברמה פדגוגית נמוכה – אפילו אם הם מלמדים את מקצועות הליבה כנדרש בחוק.

אגב, בשנים האחרונות ליברטריאנים ישראלים, כמו משה פייגלין ואחרים, מקדמים בהתלהבות את הרעיון של "שיטת השוברים" בחינוך. מודל דומה קיים כבר היום בחברה החרדית: כל קבוצה של הורים חרדים המעוניינת בכך יכולה להתארגן, להקים בית ספר ולקבל מהמדינה תקציב עבור כל תלמיד בהתאם להיקף שיעורי הליבה הנלמדים במוסד. על תוצאותיו הקטסטרופליות של הניסוי הזה אין צורך להרחיב.

בכל מקרה, ב-2013 החל סוף-סוף התיקון המערכתי הדרוש, כששר החינוך אז, שי פירון, הקים את זרם החינוך הממלכתי-חרדי. תהליך ההקמה אמנם לא הושלם מעולם, אך הצעד של פירון הביא לכך שלראשונה בתולדות המדינה קמה אלטרנטיבה ציבורית איכותית למערכת החינוך החרדית. בתחילה הצמיחה של זרם החינוך החדש היתה מהירה, אך היא נבלמה בתוך זמן קצר עקב התנגדות המפלגות החרדיות. בימינו הביקוש של הורים חרדים לבתי ספר מסוג זה עולה משמעותית על ההיצע.

הפתרון למצב טמון, לפיכך, דווקא בהרחבה – ולא בצמצום – של השירותים שהמדינה מספקת. ממשלת לפיד-בנט צריכה להכיר בהקדם האפשרי בזרם החינוך הממלכתי-חרדי, לעגן את קיומו בחקיקה מסודרת – ולפעול במרץ כדי לפתוח אלפי בתי ספר וגני ילדים שיפעלו במסגרתו וישמשו חלופה ציבורית למערכת הפרטית של המגזר. אגב, אלה אינם חייבים להיות מוסדות חינוך חדשים; ישנם מוסדות חינוך חרדיים רבים ברחבי הארץ שמעוניינים כבר היום להצטרף למערכת הממלכתית-חרדית, אלא שהם מחכים להבעת תמיכה חד-משמעית מצד הממשלה, להגברת הוודאות המערכתית ולתמריצים מסוגים שונים, לפני שיחצו את הקווים.

אילוצים פוליטיים

מעטים הם תחומי המדיניות בישראל שמושפעים מלחצים פוליטיים כמו מדיניות הממשלה כלפי החברה החרדית. לכן את הפתרונות שהצגנו במאמר הזה צריך לשפוט לא בהשוואה לפתרונות תיאורטיים, אלא ביחס לחלופות הריאליות. גם מי שלא השתכנע מכל הכתוב כאן, וגם מי שתפיסת עולמו הכלכלית ימנית משלנו, חייב להביא בחשבון שאין הרבה פתרונות ריאליים אחרים. מעבר להשלכות החברתיות החמורות של קיצוץ מסיבי בתקציבים הייעודיים לחרדים או בתקציבי החינוך והרווחה, ההיתכנות הפוליטית של צעדים אלה מוטלת בספק רב.

כדי להבין זאת, מספיק להיזכר באירועי העשור האחרון. הפעם האחרונה שהמפלגות החרדיות לא היו שותפות בממשלה היתה בין 2013 ל-2015. באותה תקופה הורה שר האוצר לפיד לבצע חריש עמוק בתקציב המדינה ולקצץ או למחוק כליל את כל הסעיפים הכוללים העברת תקציבים ייעודיים לציבור החרדי. כך, לדוגמה, קוצצו קצבאות האברכים וקצבאות הבטחת ההכנסה לאברכים והופחת סבסוד מעונות היום לילדי אברכים. בסך הכל, כשלעצמם, מדובר בצעדים סבירים. ואכן, הם הובילו לעלייה קלה בשיעור התעסוקה של גברים חרדים. אלא שאז, עם הקמת הממשלה החדשה וכניסת החרדים לקואליציה ב-2015, הם בוטלו לגמרי והמגמות החיוביות בשוק התעסוקה נבלמו. בנוסף, לצעדים של לפיד היה מחיר: הם הובילו להרעה ביחסים בין החברה החרדית לחברה הכללית בישראל ולהתחזקות תחושת המצור במגזר, שהביאה בתורה להתכנסות במסגרות הקהילתיות.

לעומת הקיצוצים התקציביים, צעדים פוזיטיביים יותר – למשל, שילוב חרדים באקדמיה ובצה"ל והקמת מערכת החינוך הממלכתי-חרדי – לא בוטלו עם חזרת החרדים לממשלה, למרות המאבק המתמשך נגדם. ניסיון העבר מלמד כי קשה לממסד החרדי להתנגד לצעדים אלה, אף שהם נוגעים בסוגיות הליבה של המגזר החרדי. מי שמבקש לחשוב ברצינות על שינוי מצבה של החברה החרדית חייב להביא בחשבון את הלקחים שנלמדו בעשור האחרון: מלחמה חזיתית בחברה החרדית היא קשה מאוד מבחינה פוליטית, בלתי יעילה בטווח הבינוני והארוך, ועלולה להרחיק את החרדים מהשתלבות בחברה. יתרה מכך, פגיעה גורפת במדינת הרווחה מסבה נזקים כבדים לחברה הישראלית כולה.

במאמר זה ביקשנו להתמודד עם כמה מהטענות הנפוצות ביותר לנוגע למדינת הרווחה הישראלית ולחברה החרדית. התמודדות רצינית וכנה עם טענות אלה היא קריטית במיוחד עבור מי שמבקשים לקדם בישראל תפיסת עולם סוציאל-דמוקרטית. מהדיון שערכנו כאן עולות שתי מסקנות חשובות. הראשונה היא שרבות מהנחות היסוד של הדיון הציבורי בארץ על החרדים אינן מבוססות מבחינה אמפירית ויש לעדכן אותן. השנייה היא שהרחבה של מדינת הרווחה הישראלית – הגדלת סל השירותים האוניברסליים, הלאמה הדרגתית של מערכת החינוך החרדית והשקעה אקטיבית בשוק העבודה – דווקא בה טמון הפתרון לכמה מהאתגרים העצומים שהציבור החרדי מציב בפני החברה הישראלית.

על אביעד הומינר-רוזנבלום ויערה מן

אביעד הוא מנהל מדיניות ומחקר בקרן ברל כצנלסון. יערה היא מנהלת תחום כלכלה וחברה בקרן ברל כצנלסון