"תלם" עשוי להישמע כמו שם מיושן לכתב עת פוליטי חדש. מי עוד עוסק בחקלאות, למה שוב לבחור בשם נרדף לדרך ארוכה, לדמיין בוץ ושמש קופחת ועבודה מיוזעת על מחרשה, ומי יודע לאן תוביל הדרך הזאת בכלל ואם תמלא את ייעודה?

אבל תלם הוא בדיוק הדבר שנחוץ לנו עכשיו – אנחנו צריכים להיזכר שיש לנו אדמה מצוינת לעבוד בה; להיזכר מה היא הניבה לנו פעם; לעבור לבגדי עבודה, להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד – עם מחרשה, עם חמור, עם כלים כבדים, עם מה שצריך; נחוצים לנו משרטטים ומודדים וחורשים וזורעים וקוטפים. ונחוצים גם מי שיודעים להתבונן על הכול מלמעלה, לוודא שהתלם ישר, לבדוק את מזג האוויר ולהתכונן לבאות.

מה יצמיח התלם הזה? את הסיפור שלנו, של השמאל הישראלי בכלל והשמאל הציוני בפרט.

כבר הרבה זמן שאין לנו סיפור. תנועות פוליטיות וזהויות לאומיות מתרחבות ומתכווצות, משתנות, מתעצמות ונעלמות. אבל יהא אשר יהא השלב שבו הן נמצאות, הן צריכות סיפור. תנועה פוליטית חפצת חיים צריכה סיפור שיעניק לה משמעות. כזה שיזכיר לה בכל רגע מאין באה, שידחוף אותה לדמיין עתיד ראוי ושישרטט עבורה את גבולותיו ועומקו של התלם הארוך שתצטרך לחרוש בדרך אליו.

וכבר הרבה זמן שאין לנו סיפור שלם.

את האדמה שפעם הצמיחה את כל מה שטוב ויפה כאן עזבנו, הנחנו לה להתייבש. ולשורשים שפעם ננטעו בה – הרשינו להידלדל ולקמול. פירקנו את הסיפור שלנו לחלקים, כיסינו אותו, שיטחנו אותו. רוקנו אותו מתוכן. ובשנים האחרונות הוא נרמס והוכה שוב ושוב על ידי הימין עד שנמחק כמעט כליל.

ייעודו של תלם, כתב עת לשמאל ישראלי מבית קרן ברל כצנלסון, הוא להיות הבמה להתחדשות הסיפור שלנו. הוא לא יהיה במה נייטרלית. יסודותיו והערכים העומדים בבסיס הקמתו ברורים וידועים:

אנחנו ציונים שמאמינים בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית על-פי ערכי מגילת העצמאות. בעינינו, יש לציונות מקום חשוב גם היום כפרויקט מארגן חיוני לחברה היהודית בישראל שלצדו – לא במקומו ולא אחריו – חייב להיבנות פרויקט אזרחי המשותף לכלל אזרחי המדינה.

אנחנו סוציאל-דמוקרטים שמאמינים במדינה: מאמינים שהיא צריכה להיות מדינת רווחה אוניברסלית, לקבל אחריות על אזרחיה ולדאוג להם ולילדיהם לתשתיות איכותיות וארוכות טווח של חיים ראויים.  

אנחנו ליברלים שמאמינים בזכויות אדם, בשוויון מגדרי ובחופש דת, בביטול כל אפליה כלפי הציבור הערבי ובהנהגת שוויון אזרחי מלא, בדמוקרטיה הישראלית ובמוסדותיה ובהכרח לבצר את מעמדה של רשות שופטת עצמאית וחזקה.

אנחנו מאמינים בצורך לספר את הסיפור שלנו מחדש ולהפוך אותו לאלטרנטיבה מעשית להנהגת המדינה הנוכחית. אנחנו מאמינים שאפשר לעשות את זה רק אם המחנה הדמוקרטי בישראל, שבלבו השמאל הציוני והוא כולל אנשים מקשת פוליטית רחבה, יעבוד באופן יעיל ומאורגן ובעיקר – יעבוד ביחד.

תלם איננו כתב עת מפלגתי או מנשר תעמולתי. לא כל הכותבים והכותבות של תלם יגדירו עצמם בתוך הגבולות המצומצמים הללו אך אנחנו מאמינים שהשדה הרחב שייווצר סביבם ישאב משורשים משותפים כאלה ואחרים. י .

תלם לא יהיה במה ביקורתית או אקדמית בלבד. במות מהסוגים הללו נחוצות, אך הן לא חסרו לשמאל מעולם ואנחנו מקווים שגם לא יחסרו לו. תלם יהיה במה רעיונית למפשילי שרוולים – המאמרים והרעיונות שיופיעו בו יבארו את המציאות, יבקשו להאיר את הדרך ולהשחיז את סכיני המחרשה של החורשים. ככאלה, הם יהיו לעיתים תיאורטיים, אבל יהיו חייבים גם לגעת בחיים עצמם – לסייע בעיצוב הסיפור שאנחנו רוצים לספר ובמציאות שאנחנו מבקשים לעצב באמצעותו. הכותבים והכותבות בתלם יהיו אנשים מעורים ומעורבים, שידיהם טובלות בבוץ.    

אנחנו רואים בפרויקט בניין הכוח של המחנה את המפתח להצלחתו הפוליטית שתוכל להביא להגשמת ההבטחה הטמונה בפלא הקרוי מדינת ישראל ובחיים של כולנו כאזרחיה. פרויקט בניין הכוח עומד במרכז הגיליון הראשון של תלם ונפתח במאמר של רמי הוד על משמעותו ומהותו של הפרויקט הזה. המאמרים שאחריו מחולקים לשלוש חטיבות  – בניין כוח פוליטי, בניין כוח רעיוני ובניין כוח מוסדי.

החטיבה הפוליטית מספרת את הסיפור של אובדן הכוח הפוליטי של השמאל ועומדת על הדרך להשיב אותו. אסף שרון חושף את שורשיו של תהליך הדה-לגיטמיציה לשמאל, שניטעו מיד אחרי רצח רבין ומאז צמחו פרא, ומראה שלא מאוחר מדי להילחם בו חזרה; איציק שמולי מספר את סיפורה העתידי של המדינה ובתוך כך את תפקידו של המחנה בהגשמתו.

החטיבה הרעיונית נוגעת בשלוש אבני יסוד של תפיסת העולם המחנאית. אבישי בן ששון-גורדיס ממפה את שלושת המיתוסים, שבעקבותיהם הפסיק הציבור הישראלי להאמין בהיתכנותו של רעיון שתי המדינות, ומפריך אותם בזה אחר זה; מוסטפא כבהא מחזיר אל השולחן את הצורך בברית פוליטית בין השמאל הציוני לציבור הערבי; ומריאנה מזוקטו מזכירה שהחדשנות, היזמות והתגליות הגדולות של עידן הידע לא היו מצליחות להתקיים בלי שיעמדו מאחוריהן ממשלות נועזות הרואות בהשקעות מסוג זה כחלק מתפקידן. אף שמדובר במאמר מתורגם, קל מאוד להשליך מהמציאות המתוארת בו לזו הישראלית של אומת הסטארט-אפ, שלמרות הטיעון הימני החוזר ונשנה בה, אינה יצירתו של המגזר הפרטי.

החטיבה המוסדית נוגעת בחוזה שאנחנו מבקשים לכתוב מחדש עם המדינה. יולי תמיר מספרת את סיפורה של מערכת החינוך שהבידול והאי-שוויון בה נשמרים ומחוזקים לא רק על ידי המדינה, אלא גם על ידי המעמד החזק שמפנה אליה עורף ואליו משתייכים רוב מצביעי המחנה; טל אלמליח מתאר את תהליך שקיעתה של תנועת העבודה דרך עלייתם ונפילתם של מוסדותיה ומציע להקים אותם מחדש כבסיס לחיזוקו של השמאל; ויאיר טרצ'יצקי מסמן את העובדים המאורגנים, שהעלייה בשיעורם בעשור האחרון היא תופעה ייחודית לישראל, והעבודה המאורגנת ככוח מוביל בבנייתו מחדש של המחנה.

את הגיליון חותם ההסבר הצלול של ברל כצנלסון שנכתב ב-1941 על תפקידם של מוסדות תרבות ותקשורת כמו העיתון "דבר" והוצאת הספרים "עם עובד" בבניין הכוח של תנועת העבודה ושל המדינה שבדרך. מילותיו היפות והבהירות היו נר לרגלינו בהקמתו של תלם.

אנחנו נמצאים בנקודת זמן קריטית, כמעט ארכימדית. המבט הישיר והמפוכח שנדרש מאיתנו – השמאל הישראלי – הוא הזדמנות גדולה להיבנות ממנה מחדש. לכן, ודווקא עכשיו, תלם יוצא לאור.