מלחמת אזרחים באמצעות שליח

במדינת ישראל מתחוללת מלחמת אזרחים אלימה בין השלטון למתנגדיו, באמצעות שליח – חמאס.

בניגוד לעימות הפוליטי הרגיל שמתבטא במאבק דמוקרטי (בעיקרו) על שליטה במוסדות המדינה, מלחמת האזרחים העקיפה מנצלת את הפגיעה הפיזית במחנה שמנגד, ומחמירה אותה. ההשמדה, ההרג וההרס שגרם חמאס הופכים בעימות הפנימי למאבק על משאבים, הפקרה, התעלמות, עידוד הגירה וערעור השלטון, כל זאת במטרה שהצד השני יאבד אחיזה בישראל. לאלימות של חמאס יש תפקיד ממשי במאבק הפנימי על קרקעות, אמצעי ייצור, הון, כוח צבאי, חוקה ושלטון. לראשונה בתולדותינו אלימות בקנה מידה מלחמתי מעורבת בעימות המתנהל בין המחנות הפוליטיים בישראל.

לא, אין פה טענה קונספירטיבית כאילו חמאס משתף פעולה עם מי מהצדדים הישראליים (אם כי קשה להתעלם מכך שראש הממשלה בנימין נתניהו אִפשר במכוון את מימונו והתעצמותו). חמאס הוא אויב חיצוני, שפועל בהתאם לאינטרסים ולאידאולוגיה שלו, ואין עוררין שהוא ביקש לפגוע בישראלים ברצחנות חסרת הבחנה. 

אלא שהזמן חלף, ואירועים שקרו, נראטיבים שקנו אחיזה בציבור, מידע חדש ותהליכים חברתיים ופוליטיים שהתרחשו בעקבות המתקפה, הסיטו אט־אט את כיוונה וגם שינו בדיעבד את משמעויותיה. כשהאבק התפזר, התברר שהנפגעים העיקריים באו מקבוצות שאינן מזוהות עם השלטון: בני קיבוצים, בליינים במסיבה חילונית, חיילות ועובדים זרים. אחרים סומנו כמתנגדי השלטון ברגע שהביעו מחאה, כמו ראשי הרשויות בצפון או הורי חטופים, גם אם הזדהו בתחילה עם מפלגות השלטון.

ובעוד שמחנה זה מתמודד עם טראומה שנדמתה כלאומית אך מתבררת יותר ויותר כמחנאית, בדומה מאוד לרצח רבין, השלטון מנצל את האלימות החיצונית כדי לחולל פגיעה נוספת במתנגדיו. האירועים האלימים התקדימיים שחמאס ביצע בישראל – כיבוש שטחים, השמדת יישובים, פיזור קהילות, הרג המוני, שבי המוני והתעללות המונית – משמשים את השלטון לריסוק מתנגדיו ולהעברת משאבי עוצמה לאומיים מידיהם לידי גופים המזוהים עם השלטון. וחשוב עוד יותר, השלטון ממנף את המתקפה החיצונית כדי שיוכל להשפיל, להדיר ולהתעלם מהמחנה היריב, במטרה לעודד הגירה בקרבו. זהו טיהור אידאולוגי שנועד לשנות את ישראל בכוח האלימות החיצונית.

ההבנה שאירועי המלחמה אינם מתנהלים רק על ציר ישראל–חמאס, אלא גם בציר הפנימי שלטון–מתנגדיו, עשויה להסביר אירועים רבים מהחודשים האחרונים. ביניהם: הכתף הקרה שהממשלה מפנה לקהילות שהותקפו, ההתעלמות מהחטופים שחזרו, ההיעדרות מהלוויות הנספים והחללים, אי־לקיחת האחריות, הסחבת בשיקום היישובים, הלבנת מאחזים, השתלטות על קרקעות בשטחים, חימוש בניגוד לחוק של תומכי השלטון והקמת כיתות כוננות המזוהות פוליטית שנדמות כהכנה למלחמת אזרחים ישירה, התעלמות הממשלה מזרם הישראלים שעוזבים, ומעל הכל – העיכוב בשחרור החטופים לטובת התארכות המלחמה, גם כשכבר ברור שהכוח הצבאי המושקע בה אינו מספיק לשינוי אסטרטגי, בלא מהלך מדיני משלים.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

הקו המקשר בין כל האירועים הללו הוא שהמלחמה האסטרטגית של הממשלה אינה נגד חמאס וחזבאללה – בסוף הלחימה הם יישארו – אלא זו הפנימית שנועדה לרסק את מתנגדיה. השלטון מנצל את האלימות של חמאס וחזבאללה, ואת הלחימה נגדם, כדי להחליש ולרסק את המחנה המתנגד לו.

במקביל, המתקפה גם בלמה לעת עתה את חקיקת ההפיכה המשטרית – מטרתו העליונה של השלטון. היא גם מאיימת על המשך החזקתו בשלטון, מה שעשוי להוביל בהמשך הדרך לפגיעה ממשית בציבורים המזדהים עם הממשלה. מכיוון שהמחאה העזה נגד הממשלה ובעיקר הפסקת ההתנדבות למילואים מצד חלק ממתנגדי ההפיכה היו בין הגורמים שעודדו כנראה את חמאס לצאת למתקפה, גם השלטון חש שהאופוזיציה בלמה אותו באמצעות האלימות של חמאס.

ברור עם זאת שהמכה שספגה האופוזיציה חמורה לאין ערוך. אין להשוות עיכוב בחקיקה להשמדה, הרג, השפלה, הגירה והתעלמות שלטונית. בעיקר אין להשוות את יכולת השלטון למנף את האלימות לטובתו, לעומת הפעולה המוגבלת של אזרחים המתנגדים לשלטון. אולם המצב משותף לכל הישראלים: איננו צריכים לירות זה בזה – אנחנו מנהלים מלחמת אזרחים אלימה באמצעות שליח.

סמכותנים ורפובליקנים על סף מלחמת אזרחים

החלוקה ל"מחנה השלטון" מול "מחנה המתנגדים" מחמיצה את העיקר. לא האחיזה בשלטון מפרידה בין המחנות, אלא תהום ערכית, סוציולוגית, מעמדית ואפילו גאוגרפית.

את מחנה השלטון ניתן לאפיין כסמכותני־תיאוקרטי. עומד בראשו ראש הממשלה בנימין נתניהו שבעיני עצמו ובעיני רבים מתומכיו, אינו אמור להיות כפוף לחוק. נתניהו החליט לקעקע את שלטון החוק עם תחילת החקירות נגדו ב־2016, כשפסל את עצם האפשרות העקרונית שיעמוד לדין והציג זאת כהפיכה אנטי־דמוקרטית. שש שנים אחר כך, בפתיחת כהונתו הנוכחית, נתניהו יזם את ההפיכה המשטרית שאמורה היתה להעמיד אותו מעל שלטון החוק. מי שתומך במפלגות הקואליציה מסכים להעניק לנתניהו מעמד משטרי עליון. 

המעמד הסמכותני של נתניהו במחנהו מתבטא בדרכים נוספות. כך למשל, בין תומכיו המושבעים ביותר רווח שיח הרואה בו, כמו מלכים אחרים בהיסטוריה, את נציגו של אלוהים הזוכה להשגחה אישית. זהו חלק מהערוץ שמחבר את השליט הסמכותני נתניהו לממסד התיאוקרטי בישראל, המבקש לנהל את המדינה לפי עקרונות דתיים אורתודוקסיים: עליונות יהודית, ירושת הארץ ולימוד תורה. לממסד התיאוקרטי יש תפקיד משמעותי בהאדרת מעמדו של נתניהו כמי שמייצג בעיניו את האמונה ואת האומה.

את המחנה שמנגד יש לאפיין כמחנה רפובליקני. הוא כולל ימין ושמאל, דתיים וחילונים, יהודים וערבים, החלוקים בסוגיות רבות ולכן מתקשים להוות חלופה פוליטית מעשית למחנה הסמכותני־תיאוקרטי. אך משותפת להם התפיסה שמשטר דמוקרטי המגביל את כוח השלטון הוא המתאים ביותר לישראל. הוא מבטיח חופש אישי, שגשוג כלכלי, יתרונות מדיניים וצבאיים, התאמת השלטון לרצון הבוחרים ומנגנון לניהול מדינה שסועה. 

קו השסע הסמכותני–רפובליקני הוא חידוש רעיוני בחברה הישראלית. הוא נשען על קווי השסע הקודמים – ימין־שמאל, דתיים־חילונים, מזרחים־אשכנזים ויהודים־ערבים – אבל בה בשעה הוא עיוות אותם ואת המפה הפוליטית שהיתה מאורגנת לפיהם, מה שהוביל למהומה של חמש מערכות בחירות בפחות מארבע שנים, שהחלישה את ישראל.

קו השסע הזה קרוי לא פעם בזלזול "ביביסטים–רל"ביסטים", אך במהותו הוא משמש כחומר בעירה למלחמת אזרחים. המאבק על דרך המשטר הראויה – חוק הכפוף לשלטון בראייה סמכותנית, או שלטון הכפוף לחוק בראייה רפובליקנית – אינו פחות משמעותי מהסוגיה שעמדה בלב המהפכה הצרפתית. אין אלימות ישירה בין שני המחנות הפנימיים – עדיין – משום שהם חשים שיש תועלת במסגרת המשותפת, ובעיקר כי שניהם חשים אחריות להיסטוריה היהודית שבה אלימות פנימית היא טראומה קיומית. 

אולם העימות ממשי. אזרחים משני המחנות מרגישים שהוא נוגע לליבת קיומם כישראלים ושאם הוא יוכרע לטובת הצד האחר, הם יאבדו את הזיקה המהותית שלהם למדינה. הקרקע תישמט תחת רגליהם. ולתוך העימות הזה נכנסה האלימות החמאסית. לא רק שהמתקפה היא תולדה של העימות הפנימי, אלא גם יש לה תפקיד בו. חמאס משמש כמראה שחורה של אלימות, שדרכה שני המחנות נאבקים זה בזה והיא מאפשרת להם להעביר את העימות הפנימי לפסים אלימים של ממש, מבלי לפתוח במלחמת אזרחים ישירה.

רעשי הרקע של הקיבוצים

לו היתה פורצת חלילה מלחמת אזרחים ישירה בין המחנה הסמכותני־תיאוקרטי למחנה הרפובליקני, איך היא היתה נראית? מאפיין מרכזי של מלחמות אזרחים הוא השמדת יישובים המזוהים עם המחנה היריב. במקרה כזה, כוח מן הצד האחד היה פורץ ליישובים המזוהים עם המחנה שמנגד, משמיד אותם, הורג תושבים רבים, שורף בתים, הורס או גוזל את אמצעי הייצור, מגרש את שאר התושבים כפליטים ומתעלם ממצוקתם.

בשלב הבא, הכוח המנצח היה מקים על חורבות יישובי האויב או בקרבתם, יישובים חדשים לאנשיו. הוא היה מקצה להם אדמות, משתלט על הון ועל אמצעי ייצור, ובד בבד מייצר את הצידוק המוסרי לכך ומשייף אותו עוד ועוד. הכוח הכובש היה מונע מבני היישובים המקוריים לשוב אליהם או לכל הפחות לשחזר את השגשוג שממנו נהנו. זו העברה מאסיבית של משאבים פיזיים בין הקבוצות, באמצעים אלימים; לוּ היתה מתרחשת, לא היה ספק שפרצה מלחמת אזרחים.

ואיך זה נראה במלחמת אזרחים על ידי שליח? ב־7 באוקטובר, חמאס תקף שתי ערים (שדרות ואופקים), 21 קיבוצים ושישה מושבים. 14 קיבוצים הושמדו בפועל וקהילותיהם לא יכולות לשוב אליהם. באופן מקרי, וייתכן שבשל מיקומם בקו השני מול עזה, יישובים דתיים ומסורתיים שהיו בשטח הכיבוש החמאסי או צמודים אליו לא נפגעו, בהם המושבים זמרת, כפר מימון, שוקדה, תושיה ופטיש, קיבוץ סעד, העיר נתיבות וגוש הישובים נווה, שלומית ובני נצרים.

התוצאה היא ששדרת ההתיישבות הרפובליקנית בחזית עזה שאחזה בקרקע עשרות שנים – נעלמה, וקהילותיה נפוצו. היישובים ספגו מאות נרצחים וחטופים, מאות נפגעי גוף ונפש, פגיעה קשה בענפים כלכליים שעליהם פרנסתם, ושבר קהילתי. כעבור שנה כמעט מהמתקפה, תהליך השיקום הפיזי עושה את צעדיו הראשונים ויעברו שנים עד שהיישובים יעמדו על תִלּם שוב. רבים סבורים שלחלקם התושבים לא יחזרו.

הטראומה האישית והקהילתית העצומה וחסרת התקדים הזאת, עברה תוך התעלמות רגשית כמעט מוחלטת מצד הממשלה. "ראש הממשלה הוא לא אדם שיש לו הכי פנאי בעולם לכל הדברים בעולם", אמר יועצו הביטחוני הבכיר של נתניהו, ראש מל"ל צחי הנגבי בתגובה לשאלה מדוע הוא טרם ביקר בניר עוז, יישוב ישראלי בן 68, שעשרה אחוזים מתושביו נרצחו, 20 אחוזים מתושביו נחטפו, וכובשיו עזבו אותו עוד לפני שכוח ישראלי כלשהו הגיע למקום. נתניהו – שבימי ממשלת נפתלי בנט התקשר לאביו של שוטר מג"ב בראל חדריה שמואלי עוד כשנלחם על חייו לאחר שנפצע אנושות בגבול עזה – התעלם לחלוטין מהישראלים שספגו את המכה הקשה ביותר בתולדות הסכסוך הישראלי–פלסטיני. בסוף יוני פורסם שנתניהו "נערך להגיע" לניר עוז, משל מדובר היה בטיסה בכנף ציון לבית הלבן ולא בנסיעה בת כשעתיים ממעונו. ספטמבר כבר פה, וגם זה לא קרה.

ראש הממשלה והשרים לא שוחחו עם חטופים ששבו מהשבי או עם בני משפחות שגופות יקיריהם הוחזרו, לא ביקרו בקהילות המפונות, לא הביעו כלפיהם כל חום או אמפתיה, וזאת בניגוד לפגישות החוזרות ונשנות של נתניהו עם הפורומים של משפחות ההרוגים והחטופים המזוהים עם מחנהו – גבורה ותקווה. ברוב הצהרותיו, נתניהו אף נמנע מלהזכיר את הקיבוצים. השרה הממונה על טקס הזיכרון הממשלתי הראשון לאירועים, מירי רגב, כינתה את עמדת הקיבוצים נגד הטקס "רעשים", והשוותה את טקסיהם הפנימיים לאירוע בהשתתפות פלסטינים. כמה חודשים קודם לכן הנגבי העליב את משפחות חטופים, וכיסאו לא זע.

המשימה: התנחלויות במקום קיבוצים 

בסוף ינואר, רק שלושה חודשים וחצי לאחר המתקפה, התרחש אירוע מרכזי לדיוננו: "כנס הניצחון" שארגנה תנועת נחלה בבנייני האומה. שם כבר נרשמה התייצבות ניכרת של הקואליציה הסמכותנית־תיאוקרטית: 11 שרי ממשלה, גם מהליכוד, ו־15 חברי כנסת השתתפו בכנס שקרא להקמת עשרות התנחלויות ברצועת עזה. חברי עשרות גרעיני ההתיישבות עלו על הבמה ואחזו בשלט המציין את המיקום בתוך הרצועה שאליו הם מיועדים. הערב התאפיין בהתרוממות רוח והסתיים בריקודים בהשתתפות נבחרי הציבור.

שרי האוצר, הבינוי והשיכון, הביטחון הלאומי, התיירות והתקשורת, שהיו אמורים לעמוד בחזית שיקום היישובים שהושמדו, הבטיחו מעל הבמה שישתמשו בכוחם הביצועי להקמת יישובים חדשים ברצועת עזה, שבהם יגורו אנשי תנועת נחלה – מעין יורשת של תנועת גוש אמונים בראשות דניאלה וייס והרב עוזי שרבף. הם קראו להקצות כוחות צבא להגנת ההתנחלויות ולשליטה ישראלית ברצועה. הרב שרבף שרטט את היגיון המהלך במילים פשוטות: יישוב רצועת עזה הוא קיום המצווה האלוהית של הורשת ארץ ישראל, החשובה מכל המצוות האחרות, ורק מימושה יעניק ביטחון לעם ישראל. "כפי שראה כל בר דעת", הוסיף שרבף, מדינת מקלט ברוח "דוקטור הרצל" בלי "דרך התורה של הרב קוק" – אינה מספקת ביטחון.

ההתנחלויות המתוכננות לא יוקמו על חורבות הקיבוצים ממש, אבל הן יוקמו בגלל חורבות הקיבוצים, ובקרבתם, תוך שהן מתחרות איתם על משאבי המדינה. את אלה מקצה ממשלה ששריה הצהירו על התגייסותם למאמץ ההתנחלות בזמן שהם מתעלמים מנפגעי המתקפה. במקום לעמוד בכל העוצמה מאחורי הנפגעים באירוע הביטחוני החמור והמטלטל ביותר בתולדות ישראל, המחנה הסמכותני־תיאוקרטי מנצל את מתקפת חמאס כדי להחזיר לשולחן את החזון הפוליטי האמוני של יישוב הארץ, כולל רצועת עזה. הקואליציה מקדמת את סדר היום הקיצוני שלה – כשהיא מתעלמת רגשית מקורבנות ההתקפה, מתגוששת איתם על תוכנית השיקום ומתקשה להציב בראש מינהלת תקומה אדם שיוביל אותה.  

כל זה מגיע על רקע המצב הכלכלי הפגיע של ישראל בעקבות ההפיכה המשטרית והמלחמה, שמתבטא בתקציב 2025 שגבוה ב־35 מיליארד שקל מהגירעון הנדרש, פער שאותו שר האוצר סמוטריץ' רוצה לפתור תוך פגיעה מינימלית בתקציבים המוקצים למגזר שלו. איך? על ידי פגיעה בכל השאר, לרבות שיקום הנגב המערבי וגבול הצפון. 

זה החזון של ממשלת ישראל: ניצול המתקפה על ישראל להשקעה כלכלית לאומית במחנה שלה. היעלמות הקיבוצים מצד אחד והקמת ההתנחלויות ברצועת עזה מצד שני, תהיה העברת משאבים פנים־ישראלית מאסיבית מידי המחנה הרפובליקני למחנה הסמכותני־תיאוקרטי, בחסות מתקפת חמאס והלחימה בו. 

בבנייני האומה, חברי הקואליציה הסמכותנית־תיאוקרטית בחרו בהתנחלויות על חשבון הקיבוצים שחמאס השמיד, ופרצו בריקודים. נאומים רבים בכנס הביעו תקווה לחזרת החטופים והשתתפו בכאב המשפחות השכולות, אולם במהלך הצפייה בהם, לא נתקלתי בקריאה לשיקום יישובי עוטף עזה. ניכר מדברי הנואמים שגם להם היה ברור שזה "אנחנו או הם". 

"תקופה של נס", קווים לדמותה 

אפשר היה לפטור את "כנס הניצחון" כמהלך הצהרתי מצד שרי הממשלה; הוצאת קיטור בלתי רשמית, שנענתה בידי ראש הממשלה נתניהו בהודעה שלישראל אין כוונה להתיישב מחדש בעזה. אבל ב־25 באוגוסט, נתניהו וממשלתו כבר דנו באופן רשמי בהתנחלות בעזה, באמצעות דגם שהוכיח את עצמו אחרי 1967. לפי המדווח, נתניהו אִפשר לשר התפוצות עמיחי שיקלי להציג לממשלה תוכנית להקמת גרעיני נח"ל בתוך שטח רצועת עזה וגם מסביב לה, וביקש שיציג בעתיד תוכנית מלאה.

הנימוק של שיקלי היה ביטחוני. הנימוק, בהתחלה, הוא תמיד ביטחוני. לדברי שיקלי, בעקבות כישלון האמצעים הטכנולוגיים בבלימת המתקפה, "עלינו לעבור מ[מערכת] רואה־יורה לרועה [צאן] יורה". כמובן שהטענה לא עומדת במבחן המציאות. סביב רצועת עזה היו "רועים יורים" רבים, בדמות יישובים חקלאיים שבהם כיתות כוננות. מילא שהוכח שאין בכוחם לבלום מתקפה בסדר גודל כזה, אבל אם הממשלה בכל זאת סבורה שתושבים אמורים לעצור את המתקפה הבאה – הרי שתושבי אותם קיבוצים אמורים לעשות זאת. מדוע אם כך הממשלה שוקלת להקים גרעיני נח"ל בצמוד לקרקעות היישובים הקיימים? ומדוע צריך הגנה המבוססת על חקלאות ולא על מוצבים צבאיים רגילים, "לוחם יורה"? המהלך מחזק את התחושה שלפי תוכנית הממשלה, הקיבוצים לא יהיו שם יותר. גרעיני הנח"ל, שיוקמו גם בתוך שטח הרצועה, יחליפו אותם ובהמשך, כפי שנעשה תמיד, יאוזרחו ויהפכו להתנחלויות. והנה, הקרקע עוברת ידיים.

המהלך הוא המשך לפעולות הממשלה האינטנסיביות בגדה המערבית בזמן מלחמת "חרבות הברזל". סמוטריץ' – שר האוצר והשר האחראי על המינהל האזרחי במשרד הביטחון – הורה למשרדו להקצות ל־68 מאחזים בלתי חוקיים בשטחים תקציבים כמו לכל יישוב רגיל. הקבינט הכשיר את מאחז אביתר, והקרקע שעליה קם הוכרזה כאדמת מדינה. מתחילת 2024 הוכרזו 24 אלף דונם ביהודה ושומרון כאדמות מדינה – היקף זהה לאדמות שהוכרזו ב־30 השנה שקדמו להן במצטבר. ההכרזה נועדה להכשיר התיישבות בהיקף נרחב, כלומר זאת הצהרה על השקעה של עשרות מיליארדי שקלים בבנייה, תשתיות, כבישים והגנה צבאית של התנחלויות, תוך סיכון מעמדה הבינלאומי של ישראל, כשגם לכך תג מחיר כלכלי עצום. "תקופה של נס" קראה לכך שרת ההתיישבות אורית סטרוק, חודשים ספורים אחרי האסון הגדול ביותר בתולדות ישראל. גם אלימות המתנחלים נגד פלסטינים עלתה כמה מדרגות, במטרה לגרש אותם מקרקעות שעליהן קמות חוות רועים.

על פניו, ממשלת ישראל היתה אמורה לעכב תוכניות התיישבות אחרות, ולהתרכז כל כולה בשיקום יישובים ישראליים ותיקים שהושמדו במתקפה שלא הצליחה למנוע. אלא שהממשלה הזאת מנצלת את ההשמדה האלימה שספג המחנה המתנגד לה, כדי להעביר משאבים לאומיים בהיקף של עשרות מיליארדי שקלים, מהמחנה שהקים את רפובליקת ישראל למחנה שיקים את ממלכת ישראל.

ב־28 באוגוסט התפרסמו 20 מילים שמסכמות את היגיון מלחמת האזרחים שתואר כאן. זו היתה הודעת טקסט שכתב איש סודו של נתניהו, נתן אשל, בגנות אירוע הזיכרון שמארגנות קהילות קיבוצים ומשפחות חטופים והרוגים במלאות שנה למתקפה, במקביל לטקס הממלכתי. 

"שונאי נתניהו והימין רוצים מדינה אלטרנטיבית", תיאר אשל את מהותה של מלחמת האזרחים. בעיניו, נפגעי המתקפה הם למעשה יריבי השלטון שנאבקים על המדינה; הטקס שהם מארגנים הוא התקוממות נגד סמכות המדינה ובראשה השליט הסמכותני.

"אלה פרפורים אחרונים שלהם לקראת השקיעה", כתב בשביעות רצון ובלעג חסרי בושה על ישראלים שהקרובים להם ביותר אכן פרפרו "פרפורים אחרונים לקראת שקיעה" ביישובי העוטף או במנהרות עזה. מבחינה זאת, חמאס ואשל נמצאים באותו צד: נהנים לראות את היישובים והחטופים מפרפרים לקראת שקיעה.

ואשל סיכם: "מייד בסיום המלחמה נעשה טקס חילופי אליטות". כלומר: אנחנו, השלטון, ננצל את המלחמה כדי לקחת מידי "שונאי נתניהו" שחמאס כבר רוצץ והרג, את משאבי העוצמה שלהם, ונעביר אותם לקבוצה שלנו. חמאס עזר ועוזר להחלפת "האליטות". מלחמת אזרחים באמצעות שליח. 

הטבח, הצדקות רבות לו

בדיון הפוליטי, ההתגוששות העיקרית היא סביב שאלת האחריות – מי אשם בהחלשת המדינה, בחיזוק חמאס וב"הזמנת" המתקפה? אולם מתחת לשיח של התנערות מאשמה ומאחריות, במחנה הסמכותני־תיאוקרטי רוחש גם זרם ההצדקה – פרשנות שיטתית שמציגה את ההרג ההמוני כעונש לקורבנות, מכיוון שערכיהם והתנהגותם אינם ברוח ערכי האומה והאמונה.

הדוברים הרהוטים ביותר של תפיסה זו הם מעצבי דעת הקהל הראשיים של ערוץ 14 – ינון מגל, אראל סג"ל ושמעון ריקלין. כחודש אחרי המתקפה אמר מגל, "אני מרגיש שקרה לנו משהו, שהשם כעס עלינו מאוד והעניש אותנו. ראיתי רב ששאלו אותו איפה השם היה ב־7 באוקטובר, והוא אמר שהשם לא היה איפה שלא רצו אותו". כעבור כחודשיים סיפק מלך הרייטינג של ערוץ 14 התבטאות משלימה: "עבר מספיק זמן כדי שאוכל להגיד את מה שיושב לי על הלב, מאוד מאוד מאוד הפריע לי הבודהה שרקדו איתו [במסיבת נובה]". בתגובה להד שהדברים יצרו הוא צייץ בטוויטר, "אני יהודי. דוס. אמוני. רליגיוזי. ופסל של בודהה מסמל עבורי עבודה זרה. וזה מפריע לי". 

המסר המשתמע ברור: יש היגיון יהודי־דתי פנימי בבחירת קורבנות הטבח, והדבר באשמתם. 

חבריו לטריו, ריקלין וסג"ל, ספגו ביקורת כשעסקו בממצאים שהציג הפיזיקאי ד"ר ליעד לוי, על קשר בין דפוסי ההצבעה ביישובים שהותקפו לעוצמת הפגיעה בהם. לוי הראה שביישובים שבהם הצביעו לאופוזיציה, שיעור הנרצחים והחטופים היה גבוה פי עשרה מביישובים שהצביעו לקואליציה.

בהתלהבות הזחוחה האופיינית, ניסה סג"ל לנסח את מסלול הסיבתיות: "כשאני", אמר סג"ל והתכוון להיותו ימני, בניגוד לתושבי הקיבוצים, "רואה את הערבים האלה מגיעים מעזה – אני יודע שהם רוצחים ואנסים בוודאות". "אתה לא מניח משהו אחר", העיר מישהו באולפן. והמשתמע: בני הקיבוצים נרצחו משום שכשמאלנים המאמינים באדם באשר הוא אדם ולא בעליונות יהודית, הניחו בתמימותם שהעזתים בטויוטות רוצים בטובתם, ולא נלחמו בהם. העובדות כמובן סותרות את הטענה הזאת – כיתות הכוננות נלחמו בגבורה במחבלים – אבל היא מסייעת בביצור הנראטיב שזהות הקורבנוֹת אינה מקרית. 

סיבה נוספת המצדיקה את התוצאה הנוראה ושעוברת כחוט השני גם בהצהרות "מהוגנות" יותר, היא התמיכה בתוכנית ההתנתקות. אף שהליכוד יזם את ההתנתקות, נתניהו היה שותף לגיבושה והצביע בעדה ושמירי רגב דיבררה אותה, המחנה הסמכותני תולה את האחריות לה ב"שמאל" וכפועל יוצא גם את האחריות לטבח. 

"לו היתה התיישבות יהודית בגוש קטיף, הטבח ב־7 באוקטובר לא היה קורה", טבע שר האוצר סמוטריץ' את האקסיומה המחנאית הרווחת, ב"כנס קטיף" שערך באוגוסט המרכז למורשת גוש קטיף. בפגישה שערכה בקיץ השרה סטרוק עם משפחות חטופים ועלתה לטונים צורמים, היא אמרה: "אני לא אחראית ל־7 באוקטובר, זה קרה בגלל פינוי גוש קטיף ועסקאות חטופים מופקרות". המסקנה ברורה: קיבוצי עוטף עזה שתמכו בקול בהתנתקות, הם מאפשרי הטבח שפגע בהם. 

האשמת הקורבן שמצדיקה את מותם של בני הקיבוצים בכך שהפנו את גבם לערכי "היהדות" מגיחה פעם אחר פעם מפיות דוברי המחנה הסמכותני־תיאוקרטי, שמבחינתו התוצאה הקשה מוכיחה את נכונות ערכיו מול ריקנות ערכי המחנה הרפובליקני, בדגש על מחנה השמאל החילוני.

גישה זהה ביטא תא"ל ברק חירם, תושב ההתנחלות תקוע וגיבור המחנה הסמכותני־תיאוקרטי. עם מינויו למפקד אוגדת עזה באוגוסט האשים את התרבות החילונית והליברלית באחריות למתקפה. החטא: "תרבות ישראלית המבקשת הכל עכשיו, לעשות אקזיט, לממש רווחים רגעיים, להיות קלילה ונמרצת, מנותקת ממחויבויות עברה ומעול עתידה ובעיקר מתמסרת אל הרגע, אל ההווה". העונש: "אויבינו זיהו זאת והאמינו שזאת תהא שעת כושר להשמדתנו". והפתרון האמוני: "מבעד עטיפת ההנאה וההוללות [חילוניות; א"ת], צפים הערכים והאמונות העתיקים [התורה; א"ת] שמאחדים את כולנו [היהודים המאמינים; א"ת] והופכים אותנו לעם הנצח [מושג מתנחלי; א"ת]". 

החוצפה של חירם אינה רק שבהיותו חלק מצבא שכשל הוא מטיל את האשמה על הערכים שבהם החזיקו הקורבנות, אלא שתחקיר צה"ל קבע שהוא אישר לירות פגזים שהרגו לפחות אחד מהם, עדי דגן, שהוחזק כבן ערובה בביתה של פסי כהן ז"ל בבארי. נאומו של חירם מאיר בדיעבד את אירוע בני הערובה בבארי באור מבהיל.

עוד ביטוי לאשמת הקורבנות סיפק אדם נלעג, אבל נייר לקמוס של מחנהו, ח"כ ניסים ואטורי. ב־18 ביולי נרצח יבגני פרדר מפיצוץ כטב"מ חות'י בעת שישן במקום עבודתו, אכסניית "מומוס" בתל אביב. ואטורי לא ידע דבר על פרדר – אדם שעלה בגיל 25, שירת בקרבי, עשה שנים של שירות מילואים והיה בודד ומופנם – מלבד העובדה שנרצח בבירת הטריטוריה הרפובליקנית. "מי שבמשפחה שלו הפגין עד עכשיו בטח יקבל צביטה בלב, 'איך אני יכול להפגין כשדוד שלי, אח שלי, נהרג כרגע?'", אמר.

אלה לא רק טיפשות וחוסר כבוד משווע לנרצח ולמשפחתו, אלא זיהוי מוחלט של תל אביב כאויבת, שמות תושביה מוצדק למפרע, כלקח על התנגדותם לממשלה. כמובן שאיש מחברי הקואליציה לא הגיע להלוויה של פרדר בראשון לציון. לעומת זאת הנשיא, שרה נתניהו, יו"ר הכנסת, שמונה שרים ומספר ח"כים התייצבו לערב הזדהות עם רכזי הביטחון במועצה האזורית בנימין. 

זאת לא סתם התנערות מאחריות משיקולים אלקטורליים. זה לא סתם חוסר אמפתיה משיקולים קואליציוניים. השלטון ͏עורך חשבון קר ולוקח מהטבח את מה שמשרת אותו: בהקשר של המשבר הביטחוני החיצוני, שאותו הוא רוצה לפתור באמצעות הרס עזה, כיבוש והתנחלות, הוא מדגיש שחמאס טבח ביהודים ובישראלים (אך מבלי להזכיר בדיוק את מי). ביחס לעימות הפנימי, חלק מדובריו מצדיקים ומבינים מדוע נבחרו דווקא הקורבנות האלה, וכך הוא ממנף את הטבח החמאסי לשירות מטרותיו הפנימיות לשינוי ישראל.

מדוע החטופים נשארים למות בעזה 

לאור כל מה שתואר כאן, יחס הממשלה ותומכיה לחטופים כמעט שאינו דורש הסבר. בימים האחרונים הצליח נתניהו לבצר קו עימות "קל להבנה" – החזקה בציר פילדלפי או עסקת חטופים – ולציבור התאפשר לחדד את עמדתו. או אל"ף או בי"ת. 

סקר שפורסם ב"כאן" ב־3 בספטמבר הראה ש־49 אחוז מהציבור יהודי תומך בעמדת הממשלה להישאר בציר פילדלפי, גם במחיר שלא תהיה עסקה להשבת החטופים. כלומר כל יהודי שני מעדיף להשאיר את החטופים למותם בעזה. כמה ימים אחר כך פרסם אותו ערוץ סקר עם נתון שונה בתכלית, שמצטרף גם לסקר חדשות 12. כך או כך, הסקרים מלמדים עד כמה ממשית מלחמת האזרחים באמצעות חמאס: ישראלים רבים מאוד מעדיפים שישראלים אחרים שאותם הם מכירים בשמם, יודעים מי הוריהם, מה סיפור חייהם, איך נחטפו ומה עבר עליהם ועליהן בשבי – ימותו, לטענתם המוצהרת כדי "להציל את עם ישראל מטבח נוסף". אך בפועל, כדי להמשיך במלחמה שמטרותיה פוליטיות: אם לא כדי להחזיק את הממשלה, אז כדי לכבוש את עזה. 

ובכל זאת, יש לחדד את הפער בין השיח הפוליטי והביטחוני הגלוי למטרה הפנימית הסמויה. הביקורת המרכזית על נתניהו גורסת שהוא מנהל את המשבר הלאומי החמור בתולדות ישראל בציניות גמורה, מתוך שיקולי הישרדות קואליציוניים, שהנחו אותו להתיישר לפי שותפיו הקיצוניים ביותר, מנהיגי הציונות הדתית סמוטריץ' ובן גביר. השניים הודיעו כזכור שכל עסקה שבה הלחימה נעצרת היא "מופקרת" ועילה לפירוק הממשלה. הם וסביבתם רואים בהקרבת החטופים לטובת המשך המלחמה מופת ערכי. וכך, נתניהו ומסדר השתקנים במפלגות החרדיות ובליכוד (מלבד שר הביטחון גלנט) מטפלים במשבר החמור בתולדותינו לפי עמדת המיעוט הקיצוני ביותר ובניגוד לעמדת הרוב המכריע בציבור. 

לפי ההסבר הזה, הפקרת החטופים היא "נזק אגבי" של ניסיונות ההישרדות הפוליטיים של נתניהו שזקוק ללחימה, ולוּ מינימלית, כדי לא לתת לשותפיו עילה לפירוק הממשלה, ואין לו עניין לא ב"ניצחון מוחלט" מכאן (סדר הכוחות הפועל בעזה אינו מספיק לכך וממילא גם החזקה בציר פילדלפי לא תשיג זאת), ולא בהשבת החטופים מכאן (ולכן הוא מטרפד עסקה בהתעקשות על ציר פילדלפי). 

בהקשר זה, יש להזכיר את הדיווח של עמית סגל ש"יש תאריך" לעסקה שבה יחזרו חלק מהחטופים – אמצע ספטמבר – שישה שבועות לפני תום פגרת הכנסת, שכן זה פרק הזמן הנקוב בהסכם שבו האש אמורה להינצר, על מנת להשלים את השלב הראשון בעסקה, ה"הומניטרי", מבלי שהציונות הדתית תוכל לפרק את הממשלה (בשל הפגרה). אולם בסוף התקופה נתניהו מתכוון לחדש את הלחימה, במשתמע כדי לרצות את שותפיו, ולעזאזל שאר החטופים והחיילים שעוד ייפלו. ייתכן שנתניהו שינה מאז את תוכניותיו, לא מן הנמנע בשל איומי סמוטריץ' שאינו מסכים גם לנסיגה מפילדלפי.

אלא שההיפרעות מהחטופים בעזה אינה נזק אגבי או רע הכרחי. היא מטרה בפני עצמה בעימות הפנימי הטוטאלי.

251 החטופים באו מארבע קבוצות עיקריות: כ־150 איש מהקיבוצים, 43 מפסטיבל נובה, 35 עובדים זרים, ו־20 חיילים ושוטרים, מהן שבע חיילות (כאשר מתוך חמש מפלגות הקואליציה, ארבע מתנגדות לשירות נשים בצבא). במילים אחרות, החטופים מזוהים מאוד עם המחנה הרפובליקני.͏ אי אפשר לנתק בין זהות החטופים לחוסר ההזדהות איתם מצד השלטון ותומכיו, המגיעה לעתים עד כדי מחיקת ערך חייהם לטובת המטרות הפוליטיות של השלטון. 

יועץ התקשורת ברל'ה קרומבי הוא אחד האנשים המקושרים והמשפיעים בימין. הוא יזם את מהלך מימון ההמונים שגייס ארבעה מיליון שקל להוצאותיו המשפטיות של נתניהו, ובהוראת ראש הממשלה, הקואליציה ניסתה לתקן את חוק המתנות כדי שיקבל את הכסף שקרומבי אסף בשבילו. בנובמבר, קרומבי עשה סיור בעוטף עזה לאיל ההון סיימון פאליק, מקורבו ומיטיבו של נתניהו, שבביתו הממוגן והמפואר מתגורר נתניהו בעתות חירום. קרומבי הוא גם יו"ר ארגון "תקומה 2023" שארגן באוגוסט את "כנס החזון", שבו השר סמוטריץ' קרא להתיישב בעזה ושבו השר לוין הודיע שההפיכה המשטרית תימשך. בעבר ייעץ קרומבי בין היתר לבן גביר ולנפתלי בנט וארגן הפגנות ימין רבות. 

ב־10 באוגוסט כתב קרומבי: "למה התקשורת משקרת כאילו העסקה היא שחרור של 115 חטופים ולא אומרת את האמת שמדברים על 20 חטופים חיים גג בתמורה לכניעה מוחלטת?!". הוא קיבל על זה 1,400 לייקים.

קשה לשמור על קור רוח נוכח היחס המזלזל של קרומבי בחיי אדם, בחיי ישראלים אחרים, אלו שמתו בשבי ואלו שעדיין חיים אך לדעתו אין טעם להשיב. השבת 20 ישראלים חיים (לשיטתו) והבאת 95 גופות לקבר ישראל אחרי הרס מוחלט של עזה, הרג של יותר מ־40 אלף פלסטינים ופגיעה מאסיבית בחמאס – היא לדבריו "כניעה מוחלטת". בעיקר דוקרת בעין העובדה שקרומבי החב"דניק שלא התגייס בגיל 18, אך לובש מדים לצורכי יח"צ, לא רואה טעם בשחרור חיילים וחיילות שעמדו בשמו ועבורו בחזית, ושחמאס כנראה שומר עליהם במיוחד, מתוך הנחה – מוטעית כנראה – שמהם למדינת ישראל אכפת במיוחד.

קרומבי מנסח את ההיגיון הפנימי של המחנה הסמכותני־תיאוקרטי: מותם של החטופים יקטין את כוח המיקוח של חמאס ויפחית את הלחץ על המחנה הסמכותני־תיאוקרטי לעצור את המלחמה שנועדה לממש את מצוות יישוב הארץ. 115 חטופים חיים מסכנים את המטרה האסטרטגית של יישוב רצועת עזה ושינוי פניה של ישראל; 20 חטופים חיים לוחצים הרבה פחות. זה גם ההיגיון של נתניהו שבחר לנהל מלחמה ברוח חרד"לית, לראשונה בתולדות ישראל.

ואולם, להפקרת החטופים יש גם משמעות סמויה ועמוקה: באמצעות הצפייה המשותפת במותם מלא הסבל והאיטי, המחנה הסמכותני־תיאוקרטי מעביר למחנה הרפובליקני את מסר העומק – אינכם מוגנים עוד על ידי מדינתכם. כשאנחנו בשלטון איש לא ישמע אתכם. אין לכם נחלה כאן. מהדהדים בהקשר הזה דבריו של החטוף חיים פרי שחזה נכון שנתניהו לא ימהר לשחרר אותו כי הוא שמאלני. פרי, שנחטף בן 79, סבל ומת.

המסר לא נאמר בקול, אבל הוא מובן לעומק. עשרות ומאות אלפי ישראלים רואים שמאחורי אנשים כמותם, המדינה לא עומדת. יאיר נתניהו, נסיך המחנה המלוכני־סמכותני, הוטס בהיחבא לישראל במטוס ראשי המדינה רגע לפני שאביו הורה על חיסולים שעלולים היו להפוך אותו ליעד לפעולת נקם. אחרי שחזר לחו"ל, אביו דרש להגביר את האבטחה סביבו מחשש להתנקשות איראנית. אולם כשהאש האיראנית תופנה לאזרחים הרפובליקנים, הם יישכחו במנהרות חמאס או חזבאללה. ואם ישראל לא מעניקה להם ביטחון, מה הטעם בעצם בחייהם כאן?

המאבק על השבת החטופים הוא תמצית מלחמת האזרחים באמצעות שליח. עבור המחנה הסמכותני־תיאוקרטי, השבתם במחיר סיום מלחמת ארץ ישראל השלמה, תפרק את הממשלה ותבזבז את ההזדמנות יוצאת הדופן להפוך את ישראל למדינה סמכותנית־תיאוקרטית באמצעות ההפיכה המשטרית, הרחבת גבולות המדינה וההשתוללות והגירוש בגדה. לכן הם צריכים שבעיית החטופים תיגמר מבלי שהמלחמה תסתיים, ומכיוון שהאפשרות של מבצע חילוץ אינה ריאלית, הם זקוקים לכך שחמאס יסיים את הבעיה עבורם.

עבור המחנה הרפובליקני, אי־השבתם של החטופים בעסקה תהיה תבוסה פיזית, נפשית, לאומית ועקרונית. זאת הצהרה שהמדינה אינה רואה בהם את בניה, והם חסרי אונים כשהם נדרשים להגן על עצמם מפני שילוב הידיים של אויב חיצוני אכזר וממשלה מתנכלת.

במלחמת האזרחים באמצעות חמאס – ישראלים נהרגים במנהרות עזה. 

עידוד הגירה כמשימה לאומית

אפקט משמעותי של האירועים הוא התגברות זרם ההגירה מישראל. נתונים רשמיים אין – עוד התרחשות גדולה שלא מעניינת את הממשלה – אבל התופעה שרירה, בוערת. במעגלים הרפובליקניים זהו נושא שיחה מרכזי ורבים גם מממשים זאת. במצב האלקטורלי בישראל, הגירה של כמה אלפי משפחות רפובליקניות לצד הגעה של מחזורי מצביעים חדשים במחנה הסמכותני־דתי, עשויות להכריע את דרכה של ישראל.

עיתונאי "הארץ" ג'וש בריינר כתב ביולי על מגמת ההגירה שהוא חש בסביבתו הקרובה. ינון מגל, מנסח התשתית הרעיונית של המחנה הסמכותני־תיאוקרטי, ענה לו בטוויטר: "נשמה, אתם לא עוזבים. הארץ מקיאה אתכם". בסוף יולי אמר על מפגיני המחאה: "עופו מפה, הארץ תקיא אתכם".

הקאה היא מושג חזק. גוף האדם מקיא חומרים זרים. לתפיסת מגל, שלא מסתיר את רצונו בהסתלקות יריביו מישראל ("עופו"), הציבור הרפובליקני הוא נטע זר בארצו, חסר זיקה אותנטית. ארץ ישראל מקיאה את מי שאינו עם ישראל. בעיני מגל, הרפובליקנים אינם בני עמו וגורלם צריך להיות זהה לתושבי הארץ האחרים שאינם בני עמו: מלחמה ועידוד הגירה.

הארץ המקיאה היא כמובן הארץ האלוהית. המבחן העליון המבחין בין בני הארץ לערב־רב שיש להקיא, הוא המלחמה המוחלטת. מי שמאמין באלוהים – נלחם עבור ארצו. מי שרואה בארץ רק מקלט שנועד להשיג שקט, נוחות והוללות – מוותר. ולכן המלחמה משמחת, כמו ששמענו מרבים כל כך בציבור החרד"לי. ͏

הרפובליקנים השוקלים לעזוב אינם עושים זאת כי מגל הקיא אותם. הנימוקים שלהם אחרים. גם אם ההפיכה המשטרית נבלמה, העליונות הדמוגרפית של המחנה שמנגד מבהירה שיש סיכוי ממשי מאוד שהיא תחזור. הרפובליקנים מבינים את משמעויותיה והם חרדים לשלומם הכלכלי, לחופש האישי שלהם ולמעמדה הבינלאומי והאסטרטגי של מדינתם האהובה.

המלחמה שבאה אחרי ניסיון ההפיכה, שכנעה אותם שלפנינו שנים של לחימה שאליה יגויסו, על ההשלכות הכלכליות, הלאומיות והנפשיות הקשות. 20 החודשים האחרונים הפכו בעיניהם את ישראל למקום שהרבה פחות ראוי למגורים. וכשבמרחק כמה שעות טיסה אפשר לפגוש כלכלה פורחת, רוגע ביטחוני ובמקרים רבים גם רשתות תמיכה של מדינת רווחה, הפקפוק בישראל גובר. הם כואבים את הדרך שישראל בחרה וההפגנה שלהם אינה בקפלן – אלה נשארים – אלא בנתב"ג. 

השוקלים לעזוב חשים בנימיהם את מטרת מלחמת האזרחים. במשך 20 חודשים ממשלת ישראל תוקפת אותם – תחילה בהסרת ההגנות החוקתיות ואז בהפקרה ביטחונית מוצהרת, בשל דעותיהם. כשהם עוזבים את המדינה שעזבה אותם ומסכנת את חייהם במכוון, הצד הסמכותני לועג להם שהם נשברו – "ניידים" אומר בבוז ד"ר גדי טאוב. אבל הם מבינים הבן היטב שהמלחמה בחמאס היא רק כסות למלחמה האמיתית של הממשלה – נגדם.

ממשלת נתניהו לא תחסל את חמאס, את חזבאללה או את איראן. היא לא עושה את המהלכים הצבאיים והמדיניים הדרושים לכך. כשהממשלה הזאת אומרת שהמלחמה תימשך עד "הניצחון המוחלט" – היא מתכוונת לניצחון מוחלט על האופוזיציה. הם לא רוצים אותנו כאן. עופו.

אחדות משברים עם ההפיכה המשטרית

ההפיכה המשטרית היא המלחמה העיקרית שבה מושקע הציבור הישראלי. זאת המלחמה על דמותה של מדינתם ועל אורח חייהם, והיא חשובה להגדרתם העצמית יותר מהמלחמה החיצונית, שהיא המשך למלחמות רבות שכבר היו פה. 

רק שישה ימים חלפו מהקמת הממשלה ועד ההכרזה על ההפיכה, שנועדה להתאים את החוקה הישראלית לתפיסת העולם הסמכותנית־תיאוקרטית. זכורה הודאתו של לוין, שהרפורמה המקורית שהציע הופכת את שלוש הרשויות לרשות אחת, שהיא בפועל אדם אחד – השליט הסמכותני. בתגובה, המחנה הרפובליקני יצא למחאה העצומה בתולדות ישראל. המילים היו גבוהות, אבל המניע פשוט: חברי המחנה חשו מאוימים. 

ההפיכה המשטרית דרשה הכרעה בסוגיות שישראל העדיפה לא לגעת בהן שנים ארוכות, ועבור שני המחנות, הכרעה לטובת הצד השני תקשה עליהם להתקיים בישראל. נתניהו ולוין הכניסו את הישראלים לקרב על מהות החיים, שהפך לקרב על החיים ממש. בזירה הפנימית, המהפכה העלתה על הפרק את האפשרות למלחמת אזרחים. בזירה החיצונית, היא הובילה למלחמת עזה ולהבשלה מוקדמת של העימות עם איראן. וכפי שהצגנו פה, המתקפה החיצונית אפשרה לחברה הישראלית להעביר את המאבק הפנימי לפסים אלימים, בלי ליזום מלחמת אזרחים ישירה.

אי אפשר להפריד בין ההכרזה על ההפיכה המשטרית ב־4 בינואר 2023, לאירוע שהתרחש בדיוק יום לפני כן: בן גביר עלה להר הבית בהסכמת נתניהו והתגרה ישירות בחמאס. הארגון הודיע מראש שיגיב לכך. על ההר בן גביר הכריז ש"הממשלה שלנו לא תיכנע לאיומי חמאס", מהלך שהנחית מכה על הסטטוס־קוו בהר הבית ויכולה להשתמע ממנו הכרזה על מאבק דתי ישיר בחסות המדינה. ח"כ צביקה פוגל מעוצמה יהודית הכריז שאם הביקור יוביל לעימות אלים, "זה יהיה שווה את זה, כי זו תהיה המלחמה האחרונה". 

בתוך יממה וחצי הציתה הממשלה הקיצונית את שני המשברים הקשים בתולדות ישראל, שיחסי הגומלין ביניהם ברורים. ההתגרות בחמאס יחד עם החולשה הפנימית שגזרה ההפיכה, גרמו לחמאס לחוש שיש לו הזדמנות למתקפה, ויש לו גם עבור מה. מייד לאחר המתקפה, מהלכי החקיקה הוקפאו בפועל. 

אחדות המשברים הופכת גם את המחנה הסמכותני לקורבן של מלחמת אזרחים על ידי שליח. הנה, הם אומרים, המחנה הרפובליקני איים בהחלשת הצבא, תרם לתחושת המסוגלות של חמאס והשיג באמצעות האלימות של חמאס את מה שהתקשה להשיג בעצמו בכלים דמוקרטיים. הרי גם המוחים הרפובליקנים שמעו את אזהרות אמ"ן שאויבי ישראל מבינים את הפסקת ההתנדבות למילואים כשעת כושר תקדימית לפגיעה בה, ובדיוק כמו הסמכותנים, גם הם לא עצרו את צעדיהם. 

ואכן, שני הצדדים – כלומר כולנו – חשבנו שיהיה בסדר, שהוויכוח הפנימי מעל הכל ("המדינה יכולה להסתדר בלי כמה טייסות", אמר נתניהו), והתעלמנו מפוטנציאל האיום החיצוני. זה היבט נוסף של מחיקת הפלסטינים מהשיח, וחמאס הזכיר באלימות לשני המחנות שהפלסטינים עדיין כאן. וכך, המלחמה המשותפת נגד חמאס היא בו־זמנית גם עימות פנימי בהשתתפות חמאס – גורם אלים שמשמש את שני הצדדים במאבקם זה נגד זה. 

ויש לשוב ולהדגיש שמשמעות האלימות החמאסית אינה זהה עבור שני הצדדים. בנוגע לשלטון הסמכותני, האלימות החמאסית בלמה זמנית את תוכניותיו האידאולוגיות ואולי תוביל לירידתו (הזמנית?) מהשלטון. בנוגע למחנה הרפובליקני, חמאס בשילוב השימוש שעושה הממשלה באלימות, מאיים לרסק אותו מכל בחינה.  

הפתרון: שלום פנימי

יש שייאמר: אם לא תינקט פעולה מנהיגותית משמעותית בזירה הפנימית, סיום המלחמה, גם הוא מסוכן לישראל. התסכול והטלת האשמה בקרב שני המחנות עלולים להעלות את ישראל על פסים של אלימות ישירה. כשהמלחמה החיצונית תיפסק, מלחמת האזרחים עלולה להתחדש במלוא המרץ – והפעם בלי שליח. זאת סיבה מצוינת לסיים את המלחמה ולהתרכז בפתרון של שלום פנימי.

אולם אם המערכת הפנים־ישראלית לא תדע לוותר ולהתפשר, יש חשש שהרחובות ידברו ויובילו את ישראל לעתיד שכולו אסון, 7 באוקטובר מעשה ידינו ממש.  

על אורי תובל

עורך משנה בכתב העת תלם. בעבר עיתונאי בהארץ ובכלכליסט, מורה, מחנך, פעיל ציבור ומפתח בינה מלאכותית.