מה מאפשר את רון דרמר

ב־29 באוגוסט נרשם אחד הרגעים המכריעים במלחמה שבה אנחנו נתונים, ואולי גם אחד החשובים בעיצוב דמותה של ישראל שנים קדימה. לקראת אותו יום הבין שר הביטחון יואב גלנט, בגיבוי ראשי מערכת הביטחון, שישראל יכולה להתגמש כדי לקדם הסכם עם חמאס להשבת החטופים. בסקירה ארוכה בישיבת הקבינט, הוא ניסה לשכנע בכך את ראש הממשלה בנימין נתניהו. אלא שבסביבות השעה 02:00 בלילה, לפי הדיווח של כתב חדשות 12 ירון אברהם, הודיע לפתע נתניהו שבכוונתו להעביר החלטה שישראל תישאר בציר פילדלפי גם בעת ההפוגה המתוכננת בהסכם הפסקת האש עם חמאס. גלנט הזדעק: "המשמעות היא שאין הסכם ואין חטופים". "כן, זאת ההחלטה", השיב נתניהו.

מי שהתגייס לסייע לנתניהו להדוף את שר הביטחון, היה השר לעניינים אסטרטגיים, רון דרמר, שהעביר את כוונתו של נתניהו לפסים מעשיים: "בואו נצביע על המפות [של ההיערכות בציר]", אמר. גלנט, הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש המוסד דדי ברנע ניסו לשכנע שאין בהחלטה היגיון. גלנט אמר לשרים: "בין להישאר בפילדלפי או להביא חטופים – אתם מחליטים להישאר בפילדלפי. זה נראה לכם הגיוני? יש פה אנשים חיים!".

ואז לפי הדיווח, השיב דרמר: "ראש הממשלה יכול לעשות מה שהוא רוצה". ההחלטה אושרה.

דרמר, שניסח במשפט קצר את התפיסה המשטרית של נתניהו, הוא היום מקבל ההחלטות הבכיר לצדו. עם הקמת הממשלה, מונה דרמר לחבר הקבינט הביטחוני־מדיני. מאז תחילת המלחמה, הכוח שהוא מרכז בידיו רק הולך וגובר. בתחילה, היה משקיף בקבינט המלחמה. לאחר יציאתם מהממשלה של שני הרמטכ"לים לשעבר בני גנץ וגדי איזנקוט, דרמר הפך לשותף של נתניהו בקבלת ההחלטות. ראש הממשלה לעתים אינו מזמן את שר הביטחון להתייעצויות ביטחוניות, אולם דרמר תמיד שם. בתחילת ספטמבר השר עמיחי שיקלי העיד שישראל מתנהלת בהתאם "למדיניות שנתניהו ודרמר מובילים".

ואכן, עם התגברות פעולות צה"ל בלבנון, נתניהו הציב את דרמר בראש הצוות שיציע "מנגנוני סגירה" למלחמה בחזית הזאת. ובדיונים המותחים שבהם החליטה ישראל להתנקש במזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה – רגע לפני יציאתם של נתניהו ודרמר לאו"ם – ישיבת הקבינט התעכבה בשל התייעצות מצומצמת של צמרת המדינה: נתניהו, גלנט ודרמר.

את נתניהו אין צורך להציג. גלנט היה אלוף פיקוד דרום, מפקד השייטת, שר השיכון ונבחר למקום השלישי בפריימריז בליכוד. לדרמר, לעומתם, אין כמעט כל נוכחות במרחב הציבורי הישראלי. הוא מעולם לא העמיד את עצמו למבחן הבוחר. הוא לא היה חבר ברשימה לכנסת. אין לו מתפקדים שהוא צריך להיות איתם בקשר ולא בני ברית פוליטיים שהוא צריך להתחשב בעמדותיהם. מלבד חברי הכנסת שהשביעו אותו בהוראת נתניהו, אזרחים ישראלים מעולם לא הצביעו עבורו לתפקיד ציבורי.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

ככל שבדיקותינו מעלות, הוא מעולם לא הופיע באולפן טלוויזיה ישראלי, לא עלה לדבר ברדיו ישראלי ולא הוציא תגובה לתקשורת בעברית. הוא לא נתן לעיתונאי ישראלי תשובה שיצטרך להתמודד איתה בעתיד. הרוב המכריע של הציוצים שלו בטוויטר הם באנגלית. הוא לא שירת בצה"ל. הוא לא למד באוניברסיטה ישראלית. הוא לא הופיע בשבתרבות.

ספק אם היה בישראל שר שהחזיק בידיו אחריות וסמכויות כה קריטיות בנושאי מלחמה ושלום, ובו בזמן נמצא בנתק כה חד וברור מאזרחי ישראל, מבלי שפנה אליהם מעולם לקבל אישור למעשיו ומבלי שנתן להם דין וחשבון. הפער הענק בין משמעות ההחלטות שדרמר מקבל לבין רמת המוכּרות הנמוכה שלו בציבור והלגיטימציה האפסית ששאב ממנו, נראה כמנוגד עמוקות לעקרונות הדמוקרטיה. יש בכך גישה של חוסר אחריותיות (Accountability) מוחלט – דרמר מקבל החלטות על חיינו ומותנו, כשהוא אינו מביע כל רמז לכך שמחויבותו לציבור מעסיקה אותו, וכשאין לציבור דרך לגבות ממנו מחיר על החלטותיו.

ככל שבדיקותינו מעלות, שוב, דרמר התראיין לכלי תקשורת ישראלי פעם אחת ויחידה, לישראל היום בספטמבר 2021. חברת "יפעת" העוסקת בניטור ובמחקר מדיה סיפקה לבקשתנו מאות אזכורים של דרמר בכלי תקשורת ישראליים מרכזיים מאז 7 באוקטובר; נמצאה שם האמירה היחידה, כנראה, שמסר דרמר בשמו בזמן המלחמה הקשה בתולדותיה – ציטוט בן 26 מילים החבוי בעומק טור פרשנות של שירית אביטן כהן בישראל היום. דומה שהכתבת לא הבינה את גודל ההישג העיתונאי שיש לה ביד: השר הישראלי החשוב דיבר איתה לציטוט.

יומניו של השר מ־1 בינואר 2023 עד 31 במרץ 2024, נגישים באתר "מידע לעם" בזכות עמותת "הצלחה". בין כ־1,855 האירועים המופיעים בהם ושאינם חסויים לגמרי בשל ביטחון המדינה או פרטיות, אין אף הופעה של דרמר בכנסת, שאמורה לפקח על פעולותיו. מבירור נוסף עלה שההופעות הספורות מאוד של דרמר בוועדות הכנסת, חסויות. כך שלציבור הישראלי אין זכות לדעת אפילו אם דרמר הגיע לכנסת. בעוד שמאיתנו השר מתעלם, הוא התראיין פעם אחר פעם לרשתות הטלוויזיה הבינלאומיות, ואף לפודקאסטים אמריקאיים כשמולו מראיין שבפיו תקוע קש שתייה.

קשה להאמין שאזרחי מדינה דמוקרטית אחרת היו מסכימים שאדם שמתנהל כך, ישלח את בניהם ובנותיהם לקרב. בנוסף, קשרי העבודה האינטנסיביים של דרמר – שאותם נציג בהמשך – עם מכון מחקר אמריקאי ימני ונאו־קונסרבטיבי בשם "המכון היהודי לביטחון לאומי של אמריקה" (JINSA), שעוסקים בליבת ביטחון ישראל, מעוררים שאלות לגבי הכוחות השונים הפועלים עליו. למי מחויב, בעצם, השר דרמר?

שר במשרת אמון

באותו ראיון חד־פעמי שהעניק דרמר לאריאל כהנא מישראל היום ב־2021, בעת שלא נשא בתפקיד רשמי, הוא הסביר את התעלמותו מהתקשורת הישראלית. לדבריו, כשהיה יועץ בלשכת ראש הממשלה נתניהו, השקיע שעות "בשטויות שפורסמו". ב־2009 הגיע הקש ששבר את גב הגמל, כשעיתונאי פרסם מידע שפגע בנתניהו בלי לבקש תגובה. "הוא צעק עליי שהוא עיתונאי חופשי. מה זו השיטה הזו?", התרעם דרמר, "אני יכול לומר לך שבארצות הברית זה לא עובד כך". מאז, מוסיף כהנא, "דרמר ניתק מגע עם התקשורת הישראלית. הוא לא מחפש שיכירו אותו ואדיש למה שנכתב עליו".

העדות הנדירה הזאת מגלה הרבה על דפוסי המחשבה של דרמר. הזלזול התהומי במערכות הישראליות – במקרה הזה, העיתונות כולה ש"עוסקת בשטויות". ההתנשאות, שמקורה בהשוואה למודל הראוי בעיני דרמר ואין בלתו, "אמריקה". ההתקרבנות. תפיסת הדמוקרטיה החלולה, שבעטייה הוא מבטל במחי משפט את חופש העיתונות ואת זכות הציבור הישראלי לדעת (הרי באמריקה הוא לא מפסיק להתראיין).

ומעל הכול: דרמר קטע את יחסיו שלו עם התקשורת והציבור, כי הוא חש שנעשה עוול – לנתניהו. ההזדהות המלאה עם ראש הממשלה, בואכה מחיקת העצמי, היא ליבת התפיסה שמאפשרת את הישות דרמר־נתניהו. די אם נצטט את כותרת הראיון: "היו במערכת הצבאית והמדינית אנשים שהפריעו לנתניהו להגן על ישראל".

על הנאמנות וההזדהות המוחלטות של דרמר עם נתניהו, העידו כל המרואיינים בכתבות הפרופיל עליו. הם ידעו לספר גם על אמון מוחלט של נתניהו בדרמר.

אצל נתניהו כמו נתניהו, האמון נובע בראש ובראשונה מכך שלדרמר אין כל יומרה פוליטית. ויתרה מכך, גם לא יכולה להיות לו כזאת. נראה כי בשל מגבלת הזרוּת שלו, דרמר נמנע מכל ניסיון להתחבר אל הציבור הישראלי. אין חשש שישאב את העוצמה של נתניהו מהזירות התקשורתית והציבורית שבהן הוא מולך. מבחינה זאת, הוא יותר בטוח לנתניהו אפילו מבנו יאיר, וכיום גם יותר קרוב אליו. וכך, אחרי שכל יועציו של נתניהו נעלמו במהלך השנים מלשכתו, דרמר צמוד אליו כבר 25 שנים – הוא אולי הדבר הכי יציב בחייו.

אלו יחסים סימביוטיים: את כל כוחו וכמעט את כל הישגיו, חייב דרמר לנתניהו. ב־1999, כשהיה יועץ סקרים בן 28 של מפלגת ישראל בעלייה, הפגיש אותו היו"ר נתן שרנסקי עם נתניהו, ומאז הם ביחד. לאחר ההפסד לאהוד ברק ב־1999, נתניהו יצא להפסקה מהחיים הפוליטיים ודרמר היה עוזרו האישי אז. נתניהו שב לפוליטיקה ב־2002, ומאז כיהן דרמר ברצף משרות אמון מטעמו: יועץ שר האוצר נתניהו (2002), ציר כלכלי בוושינגטון מטעם השר נתניהו (2005), יועץ לקמפיין יו"ר הליכוד נתניהו (2008), יועץ מדיני של ראש הממשלה נתניהו (2009) ושגריר נתניהו בארצות הברית (2013).

דרמר הוא, אם כן, עוזר אישי נאמן שיודע את מקומו ואינו מנסה לגדול פוליטית. הוא אינו מייצג אף קהילה בישראל ובדיוק בשל כך, הגיע לצמרת הממשלה. נתניהו מינה את דרמר לשר משום שמבחינה ציבורית אין דרמר – הוא כלל לא משחק במגרש הדמוקרטי.

בזכות ריחוקו, זרותו ונאמנותו, זכה דרמר להיות טייס המשנה של מדינת ישראל. יומניו מאז השבעתו לשר, מגלים שמתוך אותם 1,855 אירועים גלויים, 569 (30.5 אחוז) היו פגישות, ישיבות ודיונים עם ראש הממשלה, וזאת בנוסף לעשרות ישיבות ממשלה וקבינט, ופגישות עם אנשי לשכת נתניהו. לשם השוואה, לשר החינוך יואב קיש היו ביולי–ספטמבר 2023, לפני המלחמה ובעת פתיחת שנת הלימודים, ארבע פגישות עם נתניהו (0.9 אחוזים).

מה שראש הממשלה רוצה

בכתבת פרופיל של העיתונאי איתי אילנאי שהתפרסמה בידיעות אחרונות מייד לאחר הקמת הממשלה, נחשף שבתחילה נתניהו הציע לדרמר, שלא שירת כלל בצבא, להתמנות לראש המטה לביטחון לאומי (מל"ל), תפקיד שהיה תמיד בידיו של בכיר במערכת הביטחון. דרמר דחה את ההצעה, שנפלה לידיו של צחי הנגבי – הפוליטיקאי הראשון שזוכה בתפקיד. במקום זאת, דרמר ציפה להתמנות לשר החוץ, אולם בשל לחצים בליכוד, נתניהו נאלץ לחלק את התפקיד באופן מופרך בעליל: שנה אלי כהן, שנתיים ישראל כ"ץ, שנה אלי כהן.

דרמר התעקש על כוח ביצועי ומונה לשר לעניינים אסטרטגיים. בתמורה, הוא מעניק לנתניהו קול כפול בממשלה ובעיקר בקבינט, בלי שום תנאים פוליטיים. הוא לא דורש ממנו שריון, תמיכה בפריימריז, תקציבים לקבוצות לחץ או מינוי מקורבים. למשרד אין כרגע מנכ"ל, גם לא אתר אינטרנט, והוא עולה רק 24 מיליון שקל בשנה – קול בחינם מבחינת נתניהו. בפורום העליון של הקבינט הביטחוני־מדיני, האצבע של נתניהו שווה שתיים בלי קונצים.

וכפי שראינו, דרמר אינו שחקן פאסיבי בקבינט, אלא שר בכיר המניע החלטות שבהן נתניהו מעוניין. ישיבת הקבינט שבה התעמתו נתניהו וגלנט על הנוכחות בציר פילדלפי הגיעה לטונים גבוהים. אחרי שדרמר קבע ש"ראש הממשלה יכול לעשות מה שהוא רוצה", ניסח גלנט את המסקנה שנובעת מדבריו: "ראש הממשלה יכול גם להחליט להוציא להורג את החטופים". במקום שבקבינט תפרוץ סערה על הפקרת החטופים, פרצה סערה על דבריו של שר הביטחון שסומן כ"בלתי נאמן". הדיון יצא להפסקה. כשהתחדש, התנגדו בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר להצעה להעניק גמישות לצוות המשא ומתן. "בעצת השר דרמר", נאמר בדיווח של ירון אברהם, הסעיף הוסר מהחלטת הממשלה. כי זה "מה שראש הממשלה רוצה". בדיוק כמו ראש מל"ל שלא שירת בצבא, ריסוק של תפקיד שר החוץ, או הפקרת חטופים למותם.

מה החוק לא לקח בחשבון

הטיעון לזכות המינוי של דרמר הוא שמדובר בשר מקצועי שאינו חבר כנסת, בהתאם לחוק וכפי שכבר נעשה בעבר. דרמר, שהיה שגריר ישראל בוושינגטון בין 2013 לתחילת 2021 ושימש כבורג מרכזי בהסכמי אברהם, אמור היה להמשיך בממשלה את מה שעשה כדיפלומט: תחזוקת הקשר עם הבית הלבן והמערכת הפוליטית האמריקאית, וקידום הנורמליזציה עם סעודיה – "מורשת נתניהו".

אלא שהשוואה למקרים דומים בעבר, מגלה שגם מינויו כשר מקצועי מבטא זלזול בדמוקרטיה ובציבור הישראליים, הערצה לאמריקה ונאמנות עיוורת לנתניהו. דרמר הושבע כחוק, אך בניגוד לרוח שיטת המשטר הישראלית.

שר שלא נבחר לחבר כנסת הוא חיה נדירה יחסית בישראל. הבחירות אצלנו הן לכנסת ומתוכה קמה הממשלה. ההיגיון האומר שחברי הכנסת שבצמרת הרשימה זכו הן לאמון חברי מפלגתם והן לאמון הציבור הכללי, מוביל למציאות שאנו מכירים היטב – גם מדמוקרטיות פרלמנטריות אחרות – שבה חברי הממשלה הם אלו שנבחרו לפרלמנט.

לכן, רשימת השרים שמונו באופן ישיר על ידי ראש הממשלה, מבלי שנבחרו לאותה כנסת, כוללת כ־50 שמות בלבד מקום המדינה. רובם המוחלט אינם מינויים מקצועיים, אלא פוליטיקאים ותיקים, שפיתול פוליטי חריג גרם לכך שמונו לממשלה כשלא היו חברי כנסת. משה ארנס, למשל, היה יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת במשך ארבע שנים וחצי, לפני שנקרא ב־1983 מהשגרירות בוושינגטון להחליף במשרד הביטחון את אריאל שרון, אחרי שוועדת כהָָן המליצה להדיחו. ב־1999 קרא ראש הממשלה נתניהו לארנס להחליף באותה לשכה את יצחק מרדכי, אחרי שהסתכסך עמו. ב־2002, ראש הממשלה שרון מינה לשר החוץ את נתניהו.

מינויים אחרים היו של "כוכבים", בעיקר קצינים בכירים שמונו מייד עם שחרורם, אולי כדי שלא יפזלו לכיוונים פוליטיים אחרים זולת זה של הממנֶה: האלוף עזר ויצמן (תחבורה, 1962) והרמטכ"לים חיים בר־לב (מסחר ותעשייה, 1972), ואהוד ברק (1995, שר הפנים).

מינויים מקצועיים, של שרים המומחים בתחום של משרדם, היו מעטים בלבד. כך למשל, אהוד אולמרט מינה לשר המשפטים את דניאל פרידמן – פרופסור למשפטים שהיה ממייסדי מפלגת שינוי ופרשן דעתן בידיעות אחרונות. נתניהו מינה תחילה לשר אוצר ואחר כך למשפטים את יעקב נאמן, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר ואחד מעורכי הדין הידועים בישראל. שרון מינה ב־2002 את שאול מופז כשר ביטחון מייד אחרי שחרורו מצה"ל.

הדוגמאות הללו מלמדות שראשי הממשלה הקפידו למנות כשרים חיצוניים אנשים הנהנים מתמיכה ציבורית מספקת בזכות עצמם. הם הבינו שמעמדם הציבורי צריך להלום את עוצמת הסמכויות שניתנות להם, משום שמקור כוחן באזרחים והן נוגעות בחייהם. למעמד הציבורי של הממונים יש גם חשיבות פוליטית: הוא מאפשר לראש הממשלה להצדיק בפני בכירי מפלגתו ושותפיו הקואליציוניים, מדוע נגזל מהם משרד ממשלתי.

גם השרים המתמנים הבינו שעל אף שהם חייבים את מינויים לראש הממשלה, עליהם לפנות לציבור כמקור הלגיטימציה לפעולותיהם. זהו עיקרון דמוקרטי שמתבטא גם כצורך פרקטי: אם לא תהיה להם תמיכה ציבורית שעשויה ביום מן הימים להיתרגם לכוח פוליטי, שרים וחברי כנסת אחרים "לא יספרו אותם", ולא יסייעו להם להוביל מהלכים; הדרג המקצועי יזנח את השר והוא יהפוך לחסר ערך.

החוק הישראלי אינו מחייב שרים להיות בקשר עם הציבור, אך הוא סמך עליהם שיחזיקו בתפיסה דמוקרטית המבינה שהם "של־האזרחים" ומשם מקור כוחם.

ובדיוק בשל כך, התפיסה הזאת אינה תקפה עוד כשמדובר בבנימין נתניהו בכהונתו הנוכחית. אוסף חוקי היסוד המגדיר את "החוקה" הישראלית לא לקח בחשבון מקרה שבו האדם שנבחר לראשות ממשלה שולט בקואליציה ללא מֵצרים, שתפיסתו סמכותנית־מלוכנית, שהוא חדור נקמה במערכות השלטון ומזלזל עמוקות בדמוקרטיה הישראלית.

נתניהו מומחה במציאת חורים במציאות החוקתית אשר יבטיחו את שלטונו. לכן לא התפטר אחרי שהוגש נגדו כתב האישום – אף שהסביר לקודמו מדוע עליו להתפטר כבר בשלב החקירות. לכן אינו מקים ועדת חקירה ממלכתית למתקפת 7 באוקטובר – אחרי שדרש ועדה כזאת בשל פרשת פגסוס. באף אחד מהמקרים האלה נתניהו לא חרג מהחוק, אולם מכיוון שהוא אדם חסר מצפן מוסרי שבז לעקרונות האחריותיות והמחויבות לציבור, הוא חורג מרוח החוק. מבחינתו, מרגע שהקים קואליציה יציבה, הוא שליט מוחלט והוא אינו חייב בדין וחשבון לציבור, לעיתונות, למשטרה או לבית המשפט.

ההיגיון שהוביל למהפכה המשטרית, הוא שהוביל גם למינוי עוזר אישי נאמן – שהציבור כלל אינו מכיר והוא אינו "של־האזרחים" אלא "של־נתניהו" – לשר בעל אחריות לאומית אסטרטגית. דרמר הוא הרגל המדינית של המהפכה המשטרית: הרי "ראש הממשלה יכול לעשות מה שהוא רוצה".

חושב על לינקולן

אך לא כל האחריות מונחת לפתחו של נתניהו. המצב הבלתי סביר שבעטיו שר שכל כוחו נובע מאזרח אחד בישראל – ואפילו הוא ראש הממשלה – מתנהל כמנהיג לאומי של מדינה דמוקרטית, נובע גם מאישיותו של דרמר עצמו, ומהפער בין תפיסתו את עצמו לבין תפיסתו אותנו, הישראלים.

דרמר כה לא מוכר, עד שצריך להציגו. הוא גדל בעיר המבוססת מיאמי ביץ' בפלורידה. אמו נולדה בארץ ישראל המנדטורית והוריה היגרו לארצות הברית. אביו נולד בניו יורק והיה לראש העיר מיאמי ביץ'. הוא נפטר ב־1984, ימים ספורים לפני יום הולדתו ה־13 של רון. דרמר למד בבית ספר יהודי והוא חובש כיפה, אבל לישראל הגיע במקרה.

ב־1993 השלים בהצטיינות תואר בבית הספר היוקרתי לעסקים וורטון באוניברסיטת פנסילבניה, ואחרי כן התמחה באסטרטגיה פוליטית. ב־1995, כשהיה סטודנט באוקספורד, נפלה לידיו הזדמנות לצבור ניסיון בתחום: פרופ' פרנק לונץ שאצלו התמחה, הציע לו להחליף אותו במשרה שמילא ללא תשלום עבור מפלגת ישראל בעלייה. לונץ הבטיח לשרנסקי שמדובר "בסטודנט הכי טוב שהיה לי אי פעם" ושרנסקי אכן התרשם מדרמר, שהיה שותף להצלחה הגדולה של המפלגה בבחירות 1996. כשדרמר ראה ב־1997 שיש לו עתיד בישראל, החליט להתאזרח. ב־1999, כאמור, הכיר את נתניהו וחייו השתנו.

כאשר נתניהו מינה את דרמר ב־2005 לציר כלכלי של ישראל במדינתו שלו, דרש ממנו החוק האמריקאי לוותר על אזרחותו האמריקאית. כאזרח אמריקאי נאמן עד כלות – שאחיו, כמו אביו לפניו, כיהן באותו זמן כראש עיריית מיאמי ביץ', שכל עולמו הפוליטי והתרבותי אמריקאי, ושדי במקרה נקלע לצמרת מדינה מזרח־תיכונית – פרסם דרמר במרס 2005 מאמר בניו יורק סאן, שהיה מלא פאתוס רק כשם שהיה אפולוגטי.

המאמר חושף זהות עצמית שונה מאוד ממה שישראלים מצפים לשמוע ממנהיגיהם. זה נאום של פטריוט אמריקאי. "תמיד הייתי גאה להיות אמריקאי ותמיד אהיה גאה שהייתי אמריקאי", כתב. "נולדתי באמריקה. גדלתי באמריקה. עוצבתי באמריקה. חונכתי בחוכמת מייסדיה, קיבלתי השראה מדברי מנהיגיה והייתי מוגן בזכות ההקרבה של חייליה". ויש גם דוגמאות להמחשת הנקודה: "כשאני חושב על חירות, אני חושב על לינקולן", לא על משה רבנו. "כשאני חושב על אומץ, אני חושב על נורמנדי", לא על חנה סנש.

כיצד בכל זאת הצליחה הציונות לגבור על הפטריוטיות שחש דרמר כלפי המדינה שבה נולד? "עזבתי את אמריקה", פותר דרמר את החידה, "כי רציתי לעזור לאומה אחרת שאני אוהב, להגן על החופש שהאמריקאים לוקחים כמובן מאליו. עזבתי את אמריקה כדי לעזור לעם אחר שאני אוהב, להילחם לא רק על הישרדותם אלא על הזכות שלהם לשרוד". בהקלטה שהובאה בפודקאסט "הכותרת" של ynet (דקה 4:34) ומקורה טרם התברר, הוא ניסח זאת מעט אחרת: "עברתי לישראל כי רציתי לעזור לאומה אחרת שאני קשור אליה רגשית, להילחם במאבקים הקשים שעומדים לפניהם".

דרמר מדבר על ישראל בגוף שלישי – "הישרדותם", "הזכות שלהם", "לפניהם". הם. אומה אחרת. הקשר שהוא מביע כלפינו הוא של חיבה, אפילו אהבה, אבל לא של שייכות.

מבחינתו, כך נראה, "הם" אינם הבית ההיסטורי לעם היהודי, אלא בסך הכל חזית לערכים האמריקאיים: "אלפי מייל מלפיד החירות […] ישראל נושאת את לפיד החירות במזרח התיכון. איוש קווי החזית במלחמה נגד רודנות וטרור היא משימה כבדה". את החלפת האזרחות האמריקאית בישראלית הוא מציג כלקיחת סיכון: "אמריקה נסקה גבוה יותר מכל אומה בהיסטוריה, כדי להגן על ילדיה. כעת, בעצב רב, אני עוזב את ההגנה הזאת ויחד עם האומה החדשה שלי, אתמודד עם הסכנה. אני בטוח שאמריקה ציידה אותי היטב למאבקים שבהמשך". אז מי המדינה שלו? "כבן נאמן של ארצות הברית, לעולם לא אבגוד בערכיה".

דרמר מתאר את עצמו אפוא כילד אמריקאי שיוצא מתחת כנפיה בשליחות אל המזרח הפרוע, כשהוא נושא את לפיד החירות ומוותר למענה על אזרחותו שכה יקרה לו. מייקל אורן, שגריר ישראל בארצות הברית ב־2009, סיפר בספרו שדרמר אמר לו: "זה לא קל [לוותר על האזרחות], אבל נשארתי בחיים". המאמר של דרמר מלמד איזו הקרבה גדולה הוא עשה, בראייתו, בשליחות נתניהו.

דרמר, שמתנסח במאמר כמו איש השיווק נתניהו בסיסמאות בנות מילים ספורות, אינו גולדה מאיר שעזבה את מילווקי כדי לבנות את מדינתה־שלה בלולי התרנגולות של מרחביה ובמועצת הפועלות, עד שלבסוף נבחרה להנהיג. הוא אורד צ'רלס ווינגייט שבא לעזור לאומה הנבנית. ווינגייט לימד אותנו לוחמת גרילה, ואילו דרמר בא להנחיל לנו את ערכי אמריקה.

דרמר אינו מציג את עצמו במאמרו כנציג ישראל בארצות הברית, אלא כנציג ארצות הברית בישראל.

התסביך האמריקאי

בעוד שבתוך ישראל, יתרונו של דרמר עבור נתניהו הוא בחולשתו, באמריקה יתרונו בעוצמתו. דובר נתניהו בעבר, ניר חפץ, סיפר שדרמר מכיר כל יועץ של כל חבר קונגרס ושהשליטה שלו בפוליטיקה האמריקאית פנומנלית.

אולם זו לא רק ההיכרות, אלא ההתאוות. לנתניהו ודרמר תפיסה משותפת, שהם מסוגלים לנהל את אמריקה. למעשה, שניהם עוצבו בצעירותם על ידי חוויה חזקה מאוד, ודומה להפתיע, שבה הם הסבירו לאמריקה, כיצד להיות אמריקה.

ראשית, נתניהו. בן כספית מספר בביוגרפיה שלו על ראש הממשלה, כיצד הקים בכישרון את "מכון יונתן לחקר הטרור" – על שם אחיו שנפל במבצע אנטבה – שהפך אותו לדמות מוכרת בתחום המלחמה בטרור. ב־1984, הוא הוזמן לשיחה אצל מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' שולץ, ופרס לפניו את תפיסת עולמו: "לעולם לא לנהל משא ומתן עם טרוריסטים, ולהפעיל כוח נגד מדינות שתומכות בטרור". שולץ התלהב מנתניהו והשתתף בכמה אירועים שאירגן. באחד מהם סיפר שספרו של נתניהו, הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח, כה השפיע על הנשיא רונלד רייגן, עד שהוא הורה לתקוף בסיס טרוריסטים בלוב. לפי כספית, זה היה הרגע שבו החלו לדבר על נתניהו כראש הממשלה לעתיד. "היו אלה הימים שבהם הפציעו הנאו־קונסרבטיבים בשמי הפוליטיקה האמריקאית", כותב כספית. "ביבי נראה ונשמע כמו פוליטיקאי נאו־קונסרבטיבי אמריקאי". שרה נתניהו, מספר כספית, נוהגת לומר שוב ושוב על בעלה כי "לו היה נולד בארצות הברית, היה הופך לפוליטיקאי בכיר, אולי אפילו לנשיא".

דרמר עבר חוויה דומה. ב־2004, התפרסם ספרו של נתן שרנסקי, יתרון הדמוקרטיה: על כוחו של החופש לגבור על טרור ורודנות, שעליו דרמר חתום ככותב שני. גם הספר הזה זכה למעמד יוצא דופן במסדרונות הממשל הרפובליקאי והנשיא ג'ורג' בוש הבן אף המליץ עליו בתקשורת מספר פעמים: "אם אתם רוצים לקבל הצצה איך אני חושב על מדיניות חוץ, קִראו את הספר של שרנסקי", אמר. הוא אף הזמין את שרנסקי ודרמר לחדר הסגלגל, כך שדווקא הביקור הראשון של דרמר שם, לא היה כשליח נתניהו.

הטענה המרכזית של הספר היא ששלום ייתכן רק בין מדינות דמוקרטיות ולכן יש להביא לדמוקרטיזציה של כל מדינות המזרח התיכון. הטענה השתלבה יד ביד עם "אג'נדת החירות" של ממשל בוש שגובשה בהשפעת גופים נאו־קונסרבטיביים, והפכה את הדמוקרטיזציה לאחד התירוצים המרכזיים להפלת המשטרים באפגניסטן ובעיראק אחרי פיגועי 11 בספטמבר.

אי אפשר לנתק את החוויות שעברו נתניהו ודרמר הצעירים – שאולי מתלווה אליהן גם תחושת החמצה משותפת מכך שאינם יכולים להתמודד בעצמם בארצות הברית – מהגישה הדיפלומטית שלהם. כמי שאוחזים בתסביך אמריקאי משותף, נתניהו ודרמר חשים שביכולתם לשחק במערכת הפוליטית האמריקאית ולכוון את נשיא המעצמה למדיניות נאו־קונסרבטיבית שבה הם דוגלים.

לראיה, נתניהו מגיע פעם אחר פעם לבמות ההנהגה של אמריקה כדי לומר לה מה לעשות. בוועדת קונגרס ב־2002, כשדרמר יושב מאחוריו, המליץ לכבוש את עיראק. בחדר הסגלגל ב־2011 הרצה לנשיא אובמה כיצד להתנהל במזרח התיכון. והשנה דרש לגָבות את ישראל ללא תנאי. ב־1996, בתום שיחה עמו, הנשיא ביל קלינטון התקומם בפני בני שיחו: "מי הוא פאקינג חושב שהוא? מי פאקינג מעצמת־העל פה?". גם דרמר זכה בתגובה דומה. תחקיר ניו יורקר מ־2018 דיווח שבבית הלבן תחת דונלד טראמפ, הרגישו שדרמר מתנהג כבעל הבית, עד שג’ארד קושנר, חתנו ויועצו של טראמפ הטיח בו: "אתה לא תגיד לנו איך לנהל את הדברים פה. אל תנסה לתמרן ולהלחיץ אותנו".

האירוע המסמן בצורה הברורה ביותר את גישת נתניהו־דרמר ליחסי ישראל–ארצות הברית הוא כמובן הנאום ב־2015 מול הקונגרס נגד הסכם הגרעין. זו היתה קריאת תיגר ישירה על הנשיא ברק אובמה והמפלגה הדמוקרטית שנתפסה כבחירת צד בפוליטיקה האמריקאית וכנטישת הגישה הדו־מפלגתית ההיסטורית.

לפי ניר חפץ, דרמר – כותב הנאומים הראשי של נתניהו באנגלית עוד מכהונתו כשר אוצר – "המציא, יזם, בישל וכתב" את הנאום, בנימוק שחשוב שראש הממשלה יאמר את הדברים אל דפי ההיסטוריה. לנאום לא היה סיכוי להביא לביטול ההסכם, והוא נחשב כהקרבת אינטרס מדיני ישראלי של קרבה לממשל, לטובת התערבות בפוליטיקה הפנימית. ואובמה נקם בנתניהו: הוא הקשיח את תנאי הסיוע הכספי הצבאי, ולא הטיל וטו על החלטה באו"ם נגד ההתנחלויות.

בראיון בישראל היום, היתמם דרמר והסביר שיו"ר בית הנבחרים, ג'ון ביינר הרפובליקאי, לקח על עצמו לעדכן את הבית הלבן, "אבל התברר שעשה את זה רק בדקה ה־90". הנה הסבר למה ראיונות הם עניין חשוב במדינה דמוקרטית: כך הציבור מגלה שדרמר לא יודע לסגור פינות בנושאים רגישים במיוחד, או לחילופין שהוא חושב שאנחנו מספיק טיפשים כדי לקנות תירוצים כאלה.

אחרי עליית טראמפ לשלטון, נתניהו מצא שותף נלהב בבית הלבן. טראמפ אף רמז לנתניהו שהוא מעוניין שהשגריר ימשיך בתפקידו. ולדרמר אכן היה תפקיד מרכזי בקידום הצעדים האמריקאיים ששירתו את תפיסת העולם של נתניהו: דחיקת אמריקה מהסכם הגרעין – שהפכה לימים את איראן למדינת סף גרעינית; הסכמי אברהם – עם ארבע מדינות ערביות טוטאליטריות, בניגוד חד לתזה שדרמר ניסח בספרו; עסקת המאה – שלא התממשה; העברה לירושלים של השגרירות האמריקאית; והכרה ברמת הגולן כשטח ישראלי. דרמר, שכמעט שהוחרם על ידי ממשל אובמה, נחשב לשגריר המזוהה מאוד עם המפלגה הרפובליקאית, כך שהסיום המתוכנן מראש של כהונתו, מייד לאחר השבעת ביידן בינואר 2021, הגיע לו בזמן.

נתניהו מינה את דרמר לשגריר ואחר כך לשר בשל תחושתו שביחד הם יכולים "לשחות בביצה" של וושינגטון. אולם לנוכח הריחוק של דרמר מהישראליות, מפליא שנתניהו התייחס אליו כיורש פוטנציאלי להחליפו כראש ממשלה, ברשימה מצומצמת שחוץ ממנו כללה רק את ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן. הדבר מלמד לא מעט על נתניהו. ייתכן שהייעוד של ראש ממשלת ישראל כמנהיג אמריקה הנאו־קונסרבטיבית, חשוב בעיניו יותר מהיותו מנהיג הישראלים עצמם.

מה הישראלים לא יודעים

במרס 2021, נתניהו הפסיד בבחירות ולראשונה מזה 19 שנים, דרמר יצא אל החיים שמחוץ למוטת השליטה שלו. הוא השתקע בירושלים. ביולי 2021, הצטרף כעמית מחקר חיצוני למכון עיצוב המדיניות "המכון היהודי לביטחון הלאומי של אמריקה" (JINSA) שיושב בוושינגטון, ובאפריל 2022 הצטרף כשותף לקרן ההשקעות הירושלמית אקסיג'נט. בשתי המשרות, היה אמור לעסוק במדינות המפרץ: ב-JINSA בהקשרים מדיניים, ובאקסיג'נט בהקשרים כלכליים. אין לדעת האם לאחר מינויו של דרמר לשר, הוטלו עליו מגבלות בקשריו עם גופים אלה – הסדר ניגוד העניינים שלו עדיין לא פורסם.

אקסיג'נט מושקעת בנכסים ישראליים ובהם מלון ולדורף אסטוריה בירושלים, שבו בחר נתניהו להתאכסן באוגוסט 2023 בעלות 28 אלף שקל, ובפסח האחרון ערך שם את הסדר. JINSA הוא מכון מחקר בעל עניין באסטרטגיית הביטחון של ישראל. זהו מכון ימני, נאו־קונסרבטיבי ונצי שהוקם ב־1976 בידי יהודים אמריקאים מהימין שחששו אז שארצות הברית של הנשיא קרטר, הפייסנית לדעתם, לא תעמוד מאחורי ישראל במלחמה. אשר על כן משימת המכון היא הידוק הקשר הביטחוני בין ישראל לארצות הברית, אולם מאז שנות ה־80 הוא עוסק גם בנושאי ביטחון לאומי אמריקאיים כלליים.

בעבר היו בוועד המייעץ של המכון דמויות כמו סגן הנשיא של בוש, דיק צ'ייני, והשגריר באו"ם ג'ון בולטון. שניהם נצים טורפים. כיום עומד בראשו הנשיא־מנכ"ל, ד"ר מייקל (מייק) מקובסקי, והשם הבולט לצדו הוא אליוט אברמס, סגן היועץ לביטחון לאומי בתקופת בוש ושליחו של טראמפ לענייני איראן. אברמס הוא גם יו"ר קרן תקווה שאחראית לתשתית הנאו־קונסרבטיבית בישראל, כולל מכון קהלת, מכון שלם וכתב העת השילוח. שם מוכר נוסף במכון הוא מקורבו של נתניהו, יו"ר מל"ל לשעבר אלוף במיל' יעקב עמידרור.

רשימת תורמי המכון חסויה אולם גופים אמריקאיים זיהו ביניהם את קרן DonorTrust הימנית ואת ארווינג מוסקוביץ', המוכר כפטרון ההתנחלויות במזרח ירושלים וברובע המוסלמי. השנה, במקביל להתגברות המתיחות בין ממשלת נתניהו לממשל ביידן, מנהלי המכון פרסמו מאמרים התוקפים בחריפות את מדיניות ביידן בעזה ואת תמיכתו בהקמת מדינה פלסטינית. המנכ"ל מקובסקי טען שביידן בגד בישראל – במילים אלה – כדי לנצח את טראמפ במדינת המפתח מישיגן, שבה קהילה מוסלמית גדולה.

לתקופתו של דרמר ב־JINSA יש תוצר פומבי אחד שהצלחנו לאתר: פודקאסט בן 18 פרקים, שבו הוא משוחח עם המנכ"ל מקובסקי, בעיקר על סוגיות הקשורות לישראל. האזנה לפודקאסט חושפת את דרמר – אמנם באנגלית ובבמה לא נגישה במיוחד – כפי שלא טרח להציג את עצמו מעולם לציבור הישראלי. ההקשבה לו מהנה. דרמר בהיר, נבון, נלהב, ידען, דעתן, צוחק כשמצחיק, רציני כשעצוב, מתרחק מאמירות פרובוקטיביות, ויש לו מה לספר. בכל זאת, האיש ראה דברים.

מאידך, המונולוגים חושפים גם את מגרעותיו. הדיווח באנגלית מירושלים "לבסיס האם" בוושינגטון, מדגיש את הזרות והריחוק של דרמר מהישראליות. קשה שלא לחוש בדוק של לעג בקולו כשהוא עוסק בסוגיות ישראליות מסוימות, ובעיקר כשהוא משווה אותן לנעשה בארצות הברית. מאפיין בולט אחר הוא ההתיישרות של ניתוחיו האנליטיים־לכאורה עם הצרכים הפוליטיים הרגעיים של נתניהו.

התכונות האלה מובילות לעתים למבט קולוניאליסטי של ממש. בפרק האחרון, שהוקלט כשבועיים לפני הקמת הממשלה ועסק בחלקו במהפכה המשטרית המתוכננת, סיפר דרמר אנקדוטה מ־2011 שבמרכזה היועץ המשפטי לממשלה באותה עת, "בחור בשם יהודה וויינסטין". דרמר סיפר כיצד ויינשטיין נחרד מיוזמה של הח"כים זאב אלקין ויריב לוין לערוך שימוע בכנסת למועמדים לבית המשפט העליון. במקום להסביר שוויינשטיין, ואיתו ציבור גדול, חששו מפוליטיזציה של הגוף היחיד שמגביל את כוחה של הממשלה, הוא קבע שהם פשוט "לא יודעים" שבארצות הברית נעשה שימוע כזה בסנאט. דרמר, שניתוחיו רדודים להפתיע, לא הבהיר את ההבדלים המהותיים בין השיטות החוקתיות בשתי המדינות, ומדוע משמעותו של שימוע פוליטי בכנסת הרבה יותר חמור ממקבילו האמריקאי. הוא פשוט קבע שהחשש נובע מבורות ומחוסר היכרות של הישראלים עם הדמוקרטיה האמיתית, אמריקה.

מי שכתב את הספר יתרון הדמוקרטיה אולי מתלהב מחובת השימוע בסנאט לבכירי הממשל, אולם כזכור הדבר לא הספיק כדי שיחיל זאת על עצמו: ב־21 חודשי כהונתו, הוא לא התייצב לשימוע ציבורי בכנסת או בתקשורת.

ומה JINSA רוצה

בסוף דצמבר 2022 קטע דרמר את פעילותו ב־JINSA והושבע לשר לעניינים אסטרטגיים, אלא שיומניו מלמדים על קשרי עבודה הדוקים ומתמשכים בינו לבין המכון. שיאם ביוני–ספטמבר 2023, שבמהלכם דרמר שוחח או נפגש עם מקובסקי שבע פעמים, לצד חמש פגישות עם נציגים אחרים של המכון. איננו יודעים מה היה תוכן השיחות, אולם דיווחים בתקשורת על מהלכי דרמר מכאן, ופרסומי JINSA משם, מלמדים שהשר והמכון עבדו באותו זמן על אותו נושא: קידום ברית הגנה הדדית במתכונת צרה בין ישראל לארצות הברית. מאמציהם נותבו אל פגישת נתניהו וביידן ב־20 בספטמבר 2023, בשולי עצרת האו"ם בניו יורק.

מכון JINSA הציב את החתימה על ברית כזאת כמטרתו המרכזית. ארצות הברית חתומה על 52 בריתות הגנה הקובעות שאם המדינה השותפה לברית מותקפת – ארצות הברית מחויבת להגן עליה. בעיני האמריקאים, הבריתות האלה הן אבן יסוד במדיניות החוץ: הן מקרבות אליהם ידידות ומרתיעות את האויבות. המכון מסביר שברית מהסוג המוצע עם ישראל תגביר את ההרתעה האמריקאית במזרח התיכון מול איראן, המאיימת להפוך למדינה גרעינית, וכן מול סין ומול רוסיה, ותאפשר לה להתרכז באירופה ובמזרח הרחוק. עוד הם טוענים שברית כזאת תגיע עם הסכם סיוע צבאי, שאת מיליארדי הדולרים שלו תשקיע ישראל בתעשייה האמריקאית, שהברית תמוקד באיראן גרעינית ושחופש הפעולה הישראלי בשאר הזירות לא יוגבל.

במאי 2018 פרסם המכון דו"ח ראשון בנושא, וביולי 2019 פרסם טיוטה להסכם. את שניהם כתב מפקד נאט"ו באירופה לשעבר, גנרל ג'יימס סטאוורידיס. במערבולת הבחירות שישראל היתה נתונה בה, ברית ההגנה כיכבה בתעמולת הליכוד. ב־14 בספטמבר 2019, שלושה ימים לפני מערכת הבחירות השנייה באותה שנה, כתב הנשיא טראמפ בטוויטר שהוא שוחח על הנושא עם נתניהו. הציוץ נתפס כמתנת בחירות לראש הממשלה והנושא הפך לחלק מהתעמולה שלו. בנובמבר 2019, מכון JINSA פרסם מסמך שבו קשר בין הטיוטה שפרסם ביולי, לשיחת טראמפ־נתניהו בספטמבר. באותו חודש, השתתף דרמר, בשלהי כהונתו כשגריר, בכנס של JINSA ואמר שהרמטכ"ל אביב כוכבי וראש מל"ל מאיר בן שבת תומכים בברית הגנה עם ארצות הברית.

בהמשך, הנושא נזנח. אולם ב־2023, כשדרמר עבר מ־JINSA לממשלת ישראל, הרעיון קיבל תנופה. ביוני, דרמר ומקובסקי נפגשו פעמיים בירושלים ובתחילת יולי שוחחו פעמיים בטלפון. ב־17 ביולי, נתניהו וביידן שוחחו בטלפון וסיימו בכך נתק של כארבעה חודשים בעקבות ההפיכה המשטרית. ברק רביד חשף בוואלה שהשיחה עסקה בנורמליזציה עם סעודיה, ובמהלכה "הזכיר נתניהו בקצרה שיש לו רעיון להסכם ביטחוני ישראלי־אמריקאי" – הכוונה לברית הגנה – ושהוא "מעוניין לשלוח את דרמר לוושינגטון להציג את הרעיון בפירוט". רביד הוסיף: "בכיר ישראלי אמר כי דרמר הוא הכוח המניע מאחורי קידום היוזמה".

לפני ואחרי שיחת נתניהו־טראמפ, דרמר נפגש ושוחח עם כמה מאנשי המכון, בהם מקובסקי, יעקב עמידרור וג'ון האנה, שהיה היועץ לביטחון לאומי של סגן הנשיא צ'ייני וחתום על מסמכי JINSA בנושא ברית ההגנה.

ב־16 באוגוסט דרמר נחת בוושינגטון. על פי יומנו, הוא נפגש במלונו עם "ברט", כנראה מק'גורק, שליח הבית הלבן למזרח התיכון ולנורמליזציה עם סעודיה; עם "עמוס", כנראה הוכשטיין, השליח ללבנון; וסעד ארוחת ערב עם מקובסקי. למחרת בבוקר יצא השר למחלקת המדינה, כדי להציג את רעיון ברית ההגנה למזכיר המדינה אנתוני בלינקן, ליועץ לביטחון לאומי ג'ון סאליבן ולברט (מק'גורק).

בסוף אוגוסט, לאחר שובו לישראל, נפגש דרמר עם הרמטכ"ל ואחרי כן שוחח עם מקובסקי. ב־19 בספטמבר חשף רביד, שדרמר שוחח עם הרמטכ"ל ועם ראש המוסד דדי ברנע, כדי "לשכנע אותם לתמוך בברית הגנה". ראשי מערכת הביטחון לדורותיהם התנגדו לברית הגנה, בטענה שכאשר שיתוף הפעולה עם האמריקאים ממילא הדוק, ברית כזאת רק תגביל את חופש הפעולה של ישראל. לכן – לפי רביד – בשיחותיו עם הלוי וברנע, דרמר הדגיש שהוא מקדם "ברית הגנה צרה" מול האיום האיראני. גם ההצעה של JINSA מדברת, כאמור, על ברית הגנה "צרה", שתוגבל למעשה לאיום האיראני.

במקביל למאמציו של דרמר מול נתניהו, הבית הלבן ומערכת הביטחון, מכון JINSA עמל על הכנת מסמך בן 40 עמודים בשם "יתרון ברית ההגנה" שפורסם ב־7 בספטמבר. ביידן ונתניהו נפגשו, כאמור, ב־20 בספטמבר. באותו יום ערך המכון אירוע מיוחד על ברית ההגנה. בפגישה עצמה דנו המנהיגים בהסכם הנורמליזציה, אך אין אזכור לכך ששוחחו על ברית הגנה.

שבועיים וחצי אחרי הפגישה, ב־7 באוקטובר, בשעה 06:29 בבוקר, התוכניות התנפצו. אולם גם בלי הסכם הגנה הדדי, ביידן שלח לאזור שתי נושאות מטוסים וכוחות נוספים, וסיפק את צורכי הביטחון של ישראל במלחמה.

הסניף המדיני של ההפיכה

השאלה אינה אם יוזמת דרמר טובה לישראל. הוויכוח על ברית הגנה בין ישראל לארצות הברית מתנהל מאז שנות ה־50, יש תומכים ומתנגדים.

העניין הוא הקשר שניהל שר ישראלי בכיר עם מכון מחקר אמריקאי ימני הממומן מכסף פרטי, שדוחף בעוצמה אג'נדה שלפי הצהרותיו שלו נועדה לשרת את ארצות הברית. בעוד ראש הממשלה מתייעץ במל"ל, והרמטכ"ל באגף תכנון בצה"ל, השר לעניינים אסטרטגיים מתייעץ בין היתר עם גוף זר. האינטרסים של המכון הנאו־קונסרבטיבי המקורב לטראמפ אינם ברורים כל צורכם, וגם לא אלו של דרמר מול המכון. העסקה הסעודית־ישראלית נועדה בסופו של דבר להזרים גז ונפט למערב. סכומי הכסף העצומים הכרוכים בכך עשויים להוליד בקרב השחקנים בשוק אינטרסים שאיננו רואים ממקום מושבנו בשורה האחורית.

דרמר הוא, בעת ובעונה אחת, עמית לשעבר של JINSA, לקוח של תוצריו, מתואם עמו, מקדם את רעיונותיו – וגם מקבל החלטות ישראלי. בסמכותו של דרמר לממש את עמדות המכון, בכוחו לעצב מציאות מדינית וביטחונית שתתאים לקידום רעיונותיו וביכולתו אף להשפיע על זהות נשיא ארצות הברית הבא.

כאשר כל זה מתרחש כשהשר דרמר אינו נמצא בשום תקשורת מסודרת או רציפה עם הציבור הישראלי, חייבות לעלות תהיות בנוגע למניעיו בקבלת ההחלטות. מי דוחף את ישראל להסכם הגנה? מי ירוויח ממנו? האם הדבר משפיע במשהו על החלטות במלחמה?

וביתר פירוט: האם ההתעקשות של נתניהו ודרמר על כניסה לרפיח והישארות בציר פילדלפי במחיר התארכות המלחמה, בניגוד לתחנונים של ביידן והאריס, נועדה להקשות על הדמוקרטים? בספרו שעומד לצאת לאור, מלחמה, דווח כי העיתונאי בוב וודוורד מספר שכאשר ישראל נכנסה לרפיח, ביידן כינה את נתניהו "שקרן". האם המתקפה הפרועה של נתניהו על הממשל "שלא מספק תחמושת" ולא נותן לישראל "כלים לסיים את העבודה", יום לאחר שנטען כי הוסרו כמעט כל המגבלות על אספקת נשק לישראל, נועדה לספק תחמושת לטראמפ בעימות מול ביידן, עשרה ימים מאוחר יותר? בעימות, ביידן שסייע לישראל כפי שאף נשיא אמריקאי לא עשה בעבר, נאלץ להיכנס לעמדת התגוננות ואילו לטראמפ נותר רק לצטט את דברי נתניהו: "תנו לישראל לגמור את העבודה". האם המלחמה מתארכת ומסתבכת במחיר נורא מבחינת ישראל והישראלים, לא רק כדי להמתין לטראמפ, אלא כדי לסייע לטראמפ לנצח?

בקיצור, האם אתם סומכים על רון דרמר? היועץ האישי שעלה למעלה רק בזכות נאמנותו העיוורת לנתניהו וריחוקו מהחברה הישראלית, הוא הסניף המדיני של ההפיכה המשטרית. הוא הביטוי המדיני־ביטחוני לשלטון שבז לעקרונות השקיפות, המחויבות והייצוג.

קשה להאמין שמדינה דמוקרטית אחרת היתה מוסרת את האינטרסים הביטחוניים שלה לידי שר שהציבור אינו מכיר, שאינו מתייצב מול הציבור, ואולי משקלל גם אינטרסים עלומים של גוף זר. כך נראית ישראל, מדינה טובה לשעבר, שנחטפה על ידי מנהיג סמכותני הבז לדמוקרטיה ולאזרחיו, ויועצו הצמוד המהדהד את מחשבותיו ומאשרר אותן. מי שמותירים יותר מ־100 ישראלים למות מתחת רפיח, מה זה בשבילם לסכן אינטרסים ביטחוניים ישראליים בשביל הערצה מצד החוגים הנאו־קונסרבטיביים בוושינגטון. הרי "ראש הממשלה יכול לעשות כל מה שהוא רוצה".

על אורי תובל

עורך משנה בכתב העת תלם. בעבר עיתונאי בהארץ ובכלכליסט, מורה, מחנך, פעיל ציבור ומפתח בינה מלאכותית.