הדמוקרטיה תנצח

בצהרי 7 באוקטובר 2023, מתחת לשיחי שיטה קוצניים ונמוכים בשטח ההפקר שבין כביש 232 לגדר המערכת הקרועה מול רצועת עזה, חשתי בכפות ידיי את חדלונה של מנהיגות ישראלית שהפנתה גב לעקרונות הציונות.

בעיניהם המבוהלות של הצעירים שהשתופפו בין השיחים החרוכים ראיתי את התדהמה: איך הגענו לכאן? אדמת השדות הרמוסה תחת מאות הרגליים שנסו על נפשן לכל עבר הציגה כבתמונת רנטגן את אובדן הדרך הלאומית תחת הנהגת הימין. מפיו היבש של הבחור שיצא מבין תלמי הפרדס, שבהם שכב שעות בלי נוע, מסתתר מפני מחבלי חמאס שחלפו לידו כשהם מחפשים קורבנות נוספים, עלתה תחינה פשוטה – רק תוציא אותנו מפה.

עַם ישראל חידש את ימיו בארצו, מכיוון שנענה לַקריאה: ניקח את גורלנו בידינו. לא היתה בתולדות מדינת ישראל הנהגה שברחה מהקריאה הזאת, כמו בימי שלטונו של בנימין נתניהו.

במקום להביט במציאות ביושר ולהציע לה פתרונות שישרתו את ישראל דורות קדימה, נתניהו בחר לנהוג כחנווני בימי הגלות, לרקום עסקאות מפוקפקות עם מי שאיים על ישראל היהודית והדמוקרטית – מבחוץ ומבית – ולדחוק בגבירי העולם שיפתרו את מצוקותינו עבורנו ובמקומנו. הוא לא הציג כל יוזמה, פעל רק כשהלחץ עליו גבר, וכל שביקש היה להרוויח לעצמו עוד זמן, עוד שררה, עוד שליטה בתקציבים למען מטרות פוליטיות קצרות מועד וללא יעד מוגדר למדינת ישראל.

אחרי 15 שנות רהב מילולי וכישלון אסטרטגי ואופרטיבי, נתניהו הוביל את ישראל למצב האסטרטגי הירוד ביותר מול שלושה אתגרים קיומיים שמצבנו בכל אחד מהם הוא המסוכן ביותר שהיה אי פעם.

הראשון, האיום האיראני, שבהקשר שלו התהדר נתניהו בתואר "מגן ביטחון ישראל" (The protector of Israel), הפך לטבעת חנק סביב מדינת ישראל, בה בשעה שבסיס האֵם נמצא בנקודה הקרובה ביותר בהיסטוריה לפיתוח נשק גרעיני. הסכנה הקיומית שאיראן העמידה מול ישראל – ושהכריחה את ישראל לצאת למלחמה – חמורה לאין ערוך מהאיום שהציבו מדינות ערב בעשורים הראשונים לעצמאות ישראל.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

האיום השני מתרחש במעגל הקרוב יותר. ממשלות נתניהו ניסו להציג את הסוגיה הפלסטינית כבלתי רלוונטית. אולם ב"אינתיפאדת היחידים" ב־2015–2016, וכמובן ביתר שאת במתקפת 7 באוקטובר, התברר שמתוך העם הפלסטיני, שנחשב שכן חלש שאיתו אנו מנהלים שיח זהיר לקראת הסדר, צמחה תחת נתניהו ישות חמושה ואלימה שמאיימת על הבית הציוני בעוצמה החמורה ביותר ב-100 השנים האחרונות.

האיום השלישי שורר בתוכנו, לאחר שהלכידות הפנימית בין אזרחי ישראל התפוררה. בהכוונתו של נתניהו, קווי השסע הלכו והתחדדו, הדמוקרטיה ומוסדות המדינה הותקפו בצורה חסרת תקדים, והגורמים הקיצוניים ביותר זכו לעמדת הובלה. עד כדי כך שישראלים רבים חוששים מהגרוע מכל – מלחמת אזרחים.

בעוד אויבינו פועלים באופן מחושב בהתאם לאסטרטגיה ארוכת טווח, נתניהו כרסם בהגדרה העצמית של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ופגע בתפיסה העצמית של הציונות כתנועה יוזמת, שפועלת מתוך ראייה היסטורית ואחריות לעתיד. ישראל התנוונה לאורך שנים כשפעלה בלי כל יעד זולת זה הפוליטי: בראיית העולם של נתניהו, של מפלגתו, שופרותיו ותומכיו האדוקים – האויבים העיקריים הם יריביו בתוך ישראל. היחלשות הערכים המגדירים את דרכה של ישראל הובילה לכישלון אסטרטגי מוחלט בכל סוגיה ובכל פנייה. אובדן הדרך האסטרטגי הוביל למחדל ביצועי. והמחדל הביצועי הסתיים ברציחתם של מאות ואלפי אחיותינו ואחינו, שגופותיהם היו מונחות לצד כביש 232 כאשר ישראלים מעטים – יהודים, ערבים, בדואים, מתנחלים, קיבוצניקים – חילצו את הניצולים אל מקום מבטחים.

ומתוך הערים שהותקפו והקיבוצים שנשרפו עלתה דרישה לדרך חדשה. דרך שלא תפחד לסמן יעד לישראל. שלא תפחד להעמיד אלטרנטיבה לתפיסות העולם הפסיביות, הגלותיות, שקנו להן אחיזה במערכת הפוליטית כולה. שלא תפחד להגדיר דרכי פעולה מציאותיות וברורות. שלא תפחד להכיר בכישלונות מימין ומשמאל. שלא תפחד להיכנס לאש כדי להציל את המדינה. על מנת לנסח אותה דרושה שפה פוליטית חדשה־ישנה, שהיתה פעם שגורה אולם נשכחה במהלך שני עשורים של טשטוש ערכי. שפה חדשה שסביבה הרוב המתון בישראל יכול להתאחד – כדי לתפוס את הנהגת המדינה. היא מדברת בשמם של אלה המאמינים במדינה דמוקרטית, ולא של הלאומנים שרוצים בהתמוטטותה. היא מדברת אל מי שמבינים שישראל חייבת להישאר בית לאומי עם רוב יהודי, ולא אל מי שמבקשים להחריב אותו על ידי סיפוח והשחתה מוסרית. היא מבדילה בין אנשים ישרי דרך למושחתים. בין אלה הרוצים לכלול יותר קבוצות בסיפור הישראלי לאלה שרוצים פירוד. בין אלה המבקשים לחבר את ישראל אל העולם לאלה שרוצים לגזור עליה בידוד.

המטרות האסטרטגיות של ישראל

שלושת האיומים שמולם עומדת ישראל – האיראני, הפלסטיני והפנימי – קשורים זה לזה בעבותות. רבים מביעים באוזניי דאגה עמוקה מכך שהתלכדותם עלולה להכריע את ישראל; הם חוששים שמול האיומים החיצוניים, הפירוד הפנימי ימנע מאיתנו לגייס את כוחותינו כדי לשמור על מה שבנינו. זהו אתגר אסטרטגי של ממש, הדורש התמודדות מעשית המבוססת על ערכי יסוד: היצמדות לקריאה הציונית ליזום והעמדת עקרונות הדמוקרטיה בליבת הפעולה של ישראל.

אציג אפוא את עיקרי המענה הציוני־דמוקרטי לשלושת האיומים – כל אחד כלשעצמו ושלושתם יחד כמכלול.

האתגר האיראני, המגובה על ידי הציר האוטוקרטי בהובלת רוסיה וסין, ימשיך לאיים על ישראל גם אם יספוג כעת מהלומה. מולו, ישראל חייבת להוביל את הקמתה של ברית מדינית וביטחונית אזורית, בשיתוף מדינות ערביות ובגיבוי אמריקאי. שותפוּת הערכים האיתנה בין ישראל לארצות הברית היא בבסיס הברית הזאת; בד בבד, אין ספק ששיתוף הפעולה עם העולם הערבי יחייב שינוי כיוון בסוגיה הפלסטינית.

מול הפלסטינים דרושה דרך חדשה: הפרדה אזרחית עם אחריות ביטחונית. ההיפרדות מהפלסטינים ביהודה ושומרון ומסביב לירושלים היא אינטרס ישראלי מובהק, ועלינו להתנגד בכל דרך למאמצי הסיפוח שמסכנים את הפרויקט הציוני. ואולם, חובה עלינו להכיר בכך שההנהגה הפלסטינית הנוכחית אינה צד אמין להסכם.

לפיכך על ישראל לקדם פינוי חד־צדדי של התנחלויות מסוימות כדי שתוכל לממש בעתיד את פתרון שתי המדינות, אשר יעניק ביטחון בטווח הארוך. ובניגוד להסכם אוסלו ולהתנתקות, ישראל תשמור בידיה את האחריות הביטחונית המלאה באזור שיפונה מאזרחים – עד שיופיע צד פלסטיני שיוכל לעמוד בהסכמים עמה. צעד זה יבהיר לנו עצמנו, לאזור ולמדינות העולם שישראל אכן מעוניינת בפתרון שתי המדינות ובשלום ושהיא תעשה זאת תוך שמירה על ביטחונה.

מול אתגר הלכידות הפנימית, נפעל להחזרת השלטון בישראל לידי הרוב המתון, הדוגל בדמוקרטיה ליברלית שבה השלטון כפוף לחוק, שיש בה הפרדת רשויות ממשית ושהכוח השלטוני בה מוגדר ומוגבל. רק כאשר ימין ושמאל, יהודים וערבים, דתיים וחילונים, יאשררו את אמונם במוסדות ובהליכים הדמוקרטיים, הלכידות הלאומית תגבר.

הפתרונות לכל שלושת האיומים מתבססים על היגיון ערכי זהה, המניע תהליך שרשרת שיקדם את כולם גם יחד. התלכדות הרוב המתון תעביר את הגורמים הלאומניים־קנאיים מכיסא הנהג אל מחוץ לשולחן קבלת ההחלטות. הדבר יאפשר יוזמה בזירה הפלסטינית, שבתורהּ תשפר את יכולתה של ישראל לשלב ידיים עם מדינות האזור מול האיום האיראני. האם זאת משימה אפשרית? מי שמעוניין לעצב את המציאות חייב להיות אופטימי. השמאל והציונות תמיד היו אופטימיים, גם כשהסיכויים היו במובהק לרעתם, וראו בעתיד הבטחה לשיפור מצבם של הפרט ושל הכלל. גם כעת עלינו להציג חזון אופטימי, שישרת את כל חלקי החברה.

נתניהו שכנע ישראלים רבים לפחד משינוי. הוא טען שאפשר פשוט "להסתדר": "לנהל" את הסכסוך, להזניח את השירות הציבורי, לא לפתור דבר. הוא סחף אחריו את המערכת הפוליטית כולה, כולל מי שהתיימרו להעמיד מולו אלטרנטיבה. הפסימיות דבקה בכולם. אלא שחברה שעסוקה אך ורק בשימור – קורסת. זה בדיוק מה שקרה ב־7 באוקטובר לישראל של נתניהו: ראינו לנגד עינינו את קריסת הקונספציה של "ניהול הסכסוך", שהתגלתה כבריחה מאחריות, ושל קניית זמן חסר משמעות בעסקאות מזומנים עם השטן. לא נוכל להתנתק מהעבר, גם איננו רוצים בכך. אך גם אין לדבוק בו. עלינו ללמוד ממנו ולממש את היעדים האסטרטגיים הנחוצים לישראל.

איראן משתלטת על המזרח התיכון

מתקפת 7 באוקטובר חשפה לא רק את קלונה של האסטרטגיה של נתניהו מול חמאס, אלא גם את כישלונה מול האיום האיראני, שהוצג תמיד כראשון במעלה. בזמן שהצנטריפוגות באיראן עובדות במלוא המרץ והופכות אותה למדינת סף גרעינית, אזרחי ישראל נדהמו לראות שהתהדקה סביבם טבעת חנק איראנית שאינה חוששת להתעמת איתנו.

באפריל השנה, העימות בין ישראל לאיראן נהפך לראשונה לישיר. פעולות שעד לאחרונה עברו בחריקת שיניים איראנית לנוכח ההרתעה הישראלית מביאות עכשיו את המזרח התיכון אל סף מלחמה אזורית כוללת, והמטח בראשית אוקטובר הפך את ירי הטילים לחלק אינטגרלי מהסכסוך. איראן הוכיחה שבכהונת נתניהו ההרתעה הישראלית נשחקה באופן מהותי. ישראל נאלצת כעת להשקיע משאבים יוצאי דופן, במחיר לאומי גבוה ולאורך זמן, כדי להשיב אותה.

ישראל התרגלה לירי חסר תקדים של רקטות, טילי שיוט, טילים בליסטיים וכטב"מים גם מתימן, עיראק, סוריה ולבנון. ירי ישיר של טילי נ"ט רוקן את יישובי הצפון מתושביהם. במחנות הפליטים בגדה המערבית, צה"ל נמצא בלחימה עירונית שלא היתה כמותה כ־20 שנים. וכל זאת רק ברקע המלחמה הקשה בעזה.

אנו מוצאים את עצמנו אפוא במלחמת התשה ב־360 מעלות, נגד ארסנל נשק עצום ולהט אידאולוגי לא פחוּת. מלחמה שישראל לא היתה מעוניינת בה, נגד מעצמה ששטחה גדול פי 74, פרצה לפתע ומאיימת בחורבן ערינו, מתישה את צה"ל ואת האוכלוסייה וקוטעת את נתיבי הסחר.

הטבעת הזאת היא הצלחה אסטרטגית מדהימה עבור איראן, וכישלון אסטרטגי מהדהד של ישראל תחת נתניהו. אחרי שסיימה את מלחמתה נגד עיראק בשנות ה־80 ללא הכרעה, איראן הגדירה מטרות ארוכות טווח, ובסיוע רוסיה וסין נהפכה למעצמה אזורית. כיום, אחרי שהוכרעה, עיראק היא כבר מרכיב מרכזי בחגורה השיעית ורוב אוכלוסייתה תומכת באיראן. בסוריה, התלות של השלטון העלווי באיראן במלחמת האזרחים שנפתחה ב־2011 מעניקה לרפובליקה האסלאמית דומיננטיוּת חסרת תקדים. בלבנון, חזבאללה השיעי שולט בפועל במדינה בהנחיית איראן, גם אם לאחר המתקפה הישראלית מצבו קשה מאי פעם. בתווך, ירדן סובלת מניסיונות התערבות בוטים של טהראן ומהברחות נשק אליה ואל הגדה המערבית אולי כדי לאיים על הגבול הארוך עם ישראל ביום פקודה.

איראן הצליחה בתוך שני עשורים להקים בסיס שיגור קדמי בפתח ים סוף, באמצעות המורדים החות'ים בתימן, שאף הם חלק מהעולם השיעי. ההיקף יוצא הדופן של החימוש האיראני אפשר לחות'ים לפעול בעורף סעודיה ולצבור ביטחון, עד שאינם חוששים להתעמת לבדם עם ישראל, עם ארצות הברית ועם יתר מדינות המערב ולאיים על נתיבי הסחר העולמיים.

האיראנים השיעים רשמו הצלחה אסטרטגית יוצאת דופן כשהצליחו לתקוע יתד בתוך העולם הפלסטיני הסוני, באזורים שבשליטה או בפיקוח ביטחוני של ישראל. מחבלי הנוח'בה לא יצאו למתקפה עם רובי קלצ'ניקוב שנותרו ממלחמת יום כיפור. במו עיניי ראיתי אך ורק נשק חדש, "מהניילונים", שיש לו מקור אחד – איראן.

ההצלחה האיראנית התאפשרה בזכות השגיאה האמריקאית של הפלת סדאם חוסיין ב־2003. בניגוד לאביו, שהחליט להותיר את שלטון סדאם חוסיין המוחלש על כנו בתום מלחמת המפרץ הראשונה ב־1991, הנשיא ג'ורג' בוש הבן בחר לרסק את סדאם שכלל לא איים על ארצות הברית, לא היה קשור לאירועי 11 בספטמבר ולא החזיק – בניגוד לטענות – בנשק להשמדה המונית. עם התמוטטות משטר סדאם, אבדה האפשרות של המיעוט הסוני בעיראק לדכא את הרוב השיעי המוצק במדינה, והוא חבר לאיראן. זכורה היטב בהקשר הזה הופעתו של נתניהו בקונגרס האמריקאי ב־2002, שבה עודד את הפלת סדאם בטענה שהוא מפתח נשק גרעיני ושסילוקו יקדם שינוי משטר באיראן וישפיע לטובה על אזורנו.

גישה התקפית בברית אזורית

את איום הגרעין בעיראק ובסוריה הצליחה ישראל לסכל בתקיפה אווירית אחת; באיראן הענקית והמתוחכמת זה בלתי אפשרי. מתקני הגרעין מפוזרים על פני שטח עצום, חלקם עמוק בבטן האדמה או בבטן ההר. לאיראן יש משאבי טבע אדירים, כולל מכרות אורניום, והון אנושי מרשים בתחומי המחקר המדעי, ההנדסה והחשיבה הצבאית. חיסול צבאי של פרויקט הגרעין האיראני הוא משימת ענק שמשמעותה מלחמה אזורית קשה.

ישראל לא תוכל להתמודד עם כך לבדה. אמר ראש המל"ל לשעבר ומקורבו של נתניהו, אלוף (מיל') יעקב עמידרור: "איראן גדולה על ישראל בשלושה מספרים". גם השפעתה הגאו־אסטרטגית חורגת מגבולות המזרח התיכון ועם עליית משקלה בציר הרוסי־סיני היא עלולה להיהפך לשחקנית עולמית חשובה המאיימת על ההגמוניה של המערב. לא בכדי היא רואה בארצות הברית, "השטן הגדול", את יריבתה העיקרית.

ישראל חייבת לנקוט גישה התקפית, שתחתור למניעת התפתחותם של האיומים מצד איראן לממדים שמציבים קושי לאומי ניכר, כפי שקרה תחת נתניהו. היכולת הזאת תתאפשר רק באמצעות ברית אזורית שבה יהיו חברות מדינות ערביות כמו ירדן, מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ, וזאת בגיבוי מעצמתי אמריקאי. כל מדינות האזור מאוימות ברמה קיומית על ידי איראן, ושיתוף פעולה הוא מכפיל כוח הכרחי ומהותי עבורן.

ההצלחה המבצעית של ישראל בשבועות האחרונים, שהביאה את חזבאללה למצב הנחות ביותר לפחות מאז מלחמת לבנון השנייה, ואולי אי פעם, וריסוק היכולת של חמאס חייבים להיתרגם לביטחון לאומי ארוך טווח. שני המרכיבים החשובים לכך הם אותה ברית אזורית מול איראן ואלטרנטיבה שלטונית לחמאס ברצועת עזה. זה הלקח שישראל למדה משני הנכסים הביטחוניים החשובים ביותר שלה: הברית עם העולם הדמוקרטי המערבי, שהיא מקור עוצמתנו המדינית, הצבאית והכלכלית; והסכמי השלום עם מצרים וירדן, שביציבותם אפשרו למדינת ישראל להשקיע את משאביה בחינוך, בתרבות, ברווחה ובתשתיות.

לישראל יש הרבה מה לתרום לקואליציה מול איראן, והיא צריכה להיות השחקנית המובילה בה, כבעלת בריתה הקרובה ביותר של ארצות הברית וכנציגת העולם הדמוקרטי במזרח התיכון. במציאות שנחשבה עד לא מכבר דמיונית, ישראל תוכל להיהפך למנהיגה בין מדינות ערביות – הישג ציוני חסר תקדים. אך ישראל של נתניהו פעלה בצורה הפוכה. היא ניסתה לאותת לארצות הברית שהיא לא בכיס שלה. נתניהו ניסה להתקרב למשטר הסמכותני של ולדימיר פוטין, ניהל יחסים זהירים עם רוסיה בשל שליטתה בסוריה ובד בבד רמז שסין היא אלטרנטיבה בת־קיימה. שרים בממשלת נתניהו ושופרותיה המליצו לארצות הברית "להתעסק בענייניה" וכיום נתניהו שוב מותח את היחסים עם הבית הלבן.

בזירה הפנימית ניסה נתניהו, בשל מצוקותיו המשפטיות, לקעקע את היסודות הדמוקרטיים־ליברליים של ישראל חרף אזהרות האמריקאים ולצייר את עצמו כמנהיג סמכותני. הקרקע המשותפת עם האמריקאים הלכה ונשמטה. אך עם התהדקות הברית הרוסית־איראנית על רקע העמידה העזה של ארצות הברית לצד אוקראינה והתקבלות משלחת חמאס ברוסיה בכבוד מלכים במוצאי 7 באוקטובר, ישראל הבינה שאין לה מקום בציר הסמכותני, ונאלצה לסגת.

זה כשלעצמו עדיין איננו מספיק. כדי להתקדם לעבר הקמת החזית האזורית שתתמודד עם האיום האיראני יש צורך בתפיסת ביטחון שלמה – גם בבית פנימה וגם מול הפלסטינים. יש זיקה ישירה בין הבחירות הערכיות והמדיניוֹת שלנו, להגנה האזורית שממנה תיהנה ישראל. הערכים הדמוקרטיים הם שעומדים בליבת ההגנה האמריקאית, שמשחקת תפקיד כל כך חשוב במלחמה הנוכחית, והם שיבטיחו את קיומנו. יותר משישראל תשמור על הדמוקרטיה, הדמוקרטיה תשמור עליה.

הרצוי והמצוי בזירה הפלסטינית

פתרון שתי המדינות הוא המתווה היחיד המשרת את ביטחון ישראל, את החזון הציוני ואת המשך קיומה של המדינה. ההיפרדות האזרחית מהפלסטינים היא אינטרס ישראלי ראשון במעלה, ויתרה מכך, נודעת לה השפעה משמעותית על הזירות האחרות. אולם אסור לשגות בנאיביות. כיום חלוקת הארץ בינינו לבין הפלסטינים אינה בת־מימוש, בשל כישלון המנהיגות בצד הפלסטיני ומשבר האמון בינינו לבינם, בוודאי אחרי מתקפת 7 באוקטובר. אולם ישראל אינה יכולה שלא ליזום תהליך בעל משמעות מדינית. פסיביות מדינית נענית באקטיביות מצד המתנחלים המקדמים סיפוח בלתי הפיך, בקריסת המסגרות האזרחיות הפלסטיניות ובעליית הטרור הפלסטיני. והמציאות הזאת מסוכנת יותר מכל חלופה.

התקדמות מדינית בסוגיה הפלסטינית חשובה לישראל בהיבטים רבים. בראש ובראשונה, זהו כאמור המהלך היחיד שיאפשר לישראל לגבש חזית אזורית נגד האיום האיראני. אי אפשר ביד אחת לבקש לשתף פעולה עם העולם הערבי, להוביל את הקואליציה האזורית ולוודא שלא תתפרק ברגע האמת, וביד השנייה להגביר את המתח בזירה הפלסטינית והאסלאמית. אנחנו חייבים לבנות אמון עם שכנותינו הערביות, עם ארצות הברית ועם העולם המערבי – למען ביטחוננו. אולם ההיפרדות האזרחית מהפלסטינים לא צריכה להיעשות בלחצו של איום אחר, אלא מתוך הבנה עמוקה והיסטורית שזהו אינטרס ישראלי.

יש סיבות מהותיות שבגללן הזרם המרכזי בציונות דגל בחלוקת הארץ. הסיבה הבסיסית היא כמובן ההכרה הרציונלית שממערב לירדן יש כיום מספר כמעט שווה של יהודים ופלסטינים, ועל אף ההזיות המשיחיות בימין – הדבר לא ישתנה. המעשה הציוני שגשג והשיג את יעדיו המופלאים בגלל יתרון מרכזי: יכולתנו להתאחד, להקים מוסדות עוד בתקופת המדינה שבדרך ולאמץ את הדמוקרטיה ככלי הבונה חברה ומסדיר את חילוקי הדעות הפנימיים. בה בשעה, הצד הפלסטיני נכשל בניסיון לתרגם את האינטרסים שלו לשפת המעשה. כעת, נוכח המציאות הדמוגרפית האמורה, יש לשוב ליסודות.

אלא שמפעל ההתנחלות והסיפוח מסובב את ההגה לכיוון ההפוך בדיוק. הוא מציע פתרון של ישות מדינית אחת שבה ישראל תהיה מדינה דו־לאומית או מדינה בלתי דמוקרטית – שתי אפשרויות שיפרקו את הציבור הציוני מבפנים. מנגד, הוא יאחד את הפלסטינים ואת מדינות העולם נגדנו. זהו חורבן ישראל, אנטי־ציונות של ממש. נראה שהימין הקיצוני מעוניין בכך, מתוך אמונה מעוותת שישראל זקוקה למלחמת גוג ומגוג נגד הפלסטינים כולם, כשבכוח האמונה הדתית נוכל לעמוד לבדנו מול כל אומות העולם ולקיים את מצוות יישוב הארץ. אולם הציבור הישראלי הרחב אינו מוכן לסכן את הפרויקט הבלתי נתפס של הקמת בית לאומי בלב אזור עוין על מזבח האמונה המשיחית מחרחרת המלחמה.

רוב הציבור אינו מעוניין במדינה דו־לאומית, שוויונית או לא. מנגד, הוא גם מתקשה לתמוך בחלוקת הארץ, בגלל חוסר אמון בפלסטינים. אחרי 7 באוקטובר, הפחד מפני ישות פלסטינית מעבר לגדר ברור ומובן, ואין ספק שאחת ממטרותיו של חמאס היתה להביא לאובדן התקווה לפיוס – בדיוק כפי שעשה באמצעות גל הפיגועים הגדול ב־94'–96'.

בסופו של יום אנו שואפים לשלום, אך איננו מוכנים להפקיד את ביטחוננו בידי הפלסטינים. וכך הרוב המתון נותר שבוי במשחק בין שני שחקנים בעייתיים. מצד אחד, הימין הלאומני־קנאי, שמנסה לכפות עלינו מציאות שלא תאפשר הפרדה ותסכן את ישראל, ומצד שני הפלסטינים, שאינם מצליחים להתגבש כישות מדינית בעלת מרות, סמכות, אחריות ואחדות. עם השנים נוצרה מוסכמה כאילו אלה שני הצדדים היחידים במשוואה – כל עוד הפלסטינים מתקשים להציג אלטרנטיבה, ישראל תיתן למתנחלים לשנות את המציאות בשטח כאוות נפשם.

אנו מוכרחים לשבור את הפרדיגמה הזאת. עלינו לקחת את גורלנו בידינו ולעצב את המציאות על פי הצרכים הלאומיים שרוב הישראלים מאמינים בהם. 7 באוקטובר לימד אותנו שבניגוד למה שהימין רצה שנחשוב, הזמן אינו עובד לטובתנו. להפך. על כן ישראל צריכה לנקוט גישה של היפרדות אזרחית עם אחריות ביטחונית. איני מתכוון להתפשר על ההיפרדות מהפלסטינים שתעניק ביטחון לישראל בטווח הארוך, ולא על הביטחון בטווח הקצר, עד שנגיע לפתרון מדיני יציב מול פרטנר אמין.

כדי לשרת את עקרון ההיפרדות האזרחית על ישראל לפַנות באופן חד־צדדי התנחלויות ומאחזים שהוקמו במטרה למנוע הפרדה כזאת, באמצעות קטיעת הרצף הטריטוריאלי הדרוש להקמת מדינה פלסטינית.

כדי לשרת את עקרון האחריות הביטחונית ניישם את לקחי הסכמי אוסלו וההתנתקות ולא נעביר את השליטה בשטח לגורם פלסטיני. צה"ל יישאר הריבון החוקי והביטחוני. תהיה לנו אחיזה צבאית גם באזורים שבהם לא תהיה התיישבות ישראלית וכמובן נמשיך לאחוז ביטחונית בגב ההר, בבקעת הירדן ובגוש עציון. בשורה התחתונה, לא נוותר על נכסים גאו־אסטרטגיים לביטחון ישראל; ההתנחלויות אינן כאלה.

בצורה הזאת ישראל תבהיר את עמדתה הברורה: אנו מעוניינים בפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים ובפיוס עם העולם הערבי, ואנו נגיע לכך מתוך עמדה של ביטחון. נבהיר שהכיבוש זמני ואנו מעוניינים בפתרון שתי המדינות, אולם שעדיין אין בשלות להסדר מדיני.

המטרה היא שהפלסטינים יתעלו לגודל האירוע וההזדמנויות שהוא טומן בחובו, יקימו שלטון מתפקד בעל מרות וסמכות, יבחרו בדרך של שיתוף פעולה אזרחי וכלכלי עם ישראל, יפעלו נגד הטרור ויעמדו בהסכמים שנחתום. ישראל תסייע בצעדים בוני אמון כדי לקדם אותם ואותנו לפתרון של הסדר מוסכם.

שלום דורש ביטחון

לא נוכל לקבוע בפטרונות לפלסטינים מי ינהיג אותם, והאינטרסים שלנו לא צריכים להיות תלויים בתהליכי הגיבוש הפנימיים שלהם. אולם ההפרדה האזרחית עשויה להזרים אנרגיה שתעורר תהליכים חיוביים; כבר הוכח שחמאס פורח בדעת הקהל הפלסטינית בעתות משבר וקמל בזמנים שבהם יש אופק מדיני. עד אז, השטח יישמר כרצף אזרחי פלסטיני בשליטה ביטחונית ישראלית, פיקדון לעתיד חיובי יותר – כפי שהיה צריך להישאר לאחר כיבושו ב־1967: בלי מתנחלים ישראלים, עם צבא ישראלי.

הדברים עולים בקנה אחד עם המציאות המשפטית המוכרת על ידי העולם. לאורך השנים, כל מדינות העולם התנגדו לפרויקט ההתנחלויות והבהירו שעליהן להתפנות. ישראל השיבה – בקריצת עין שהתקבלה – שההתנחלויות, כמו הכיבוש, זמניות. אולם כאשר הממשלה הנוכחית הרחיבה מאוד את ההתנחלויות והבהירה בקווי היסוד שלה שאין בכוונתה לסיים את הכיבוש, היא הביאה עלינו את פסיקת בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג נגד ישראל. אנחנו לא צריכים לוותר על השליטה הביטחונית, אבל אם נתעקש על ההתנחלויות שמעידות כי אין בכוונתנו להגיע לפתרון שתי המדינות – נגיע אל האתגרים האסטרטגיים שלפנינו כשאנחנו במצב בינלאומי קשה.

מפת ההפרדה שאני רואה לנגד עיניי דומה למרבית השרטוטים שהוצגו במרוצת השנים, ובהן יוזמת ההתכנסות של אולמרט ב־2008 והמפה שהוצגה בשיחות בין ציפי לבני לאבו־עלא בממשלת נתניהו השנייה ב־2009. מרבית ההתנחלויות שאינן בגב ההר יישארו במקומן, בקעת הירדן תצטרך להיות אזור ביטחוני בשליטה צבאית ישראלית, שכונות מזרח ירושלים הערביות יעברו לידי הפלסטינים ויהיה הסדר בהר הבית. בתמורה להתנחלויות שיסופחו לישראל בהסכמה, יינתנו לפלסטינים שטחים חלופיים. המפה הסופית תוסדר בהסכם דו־צדדי או רב־צדדי. אולם עד אז, ומתוך נחישות ורצון אמיתיים להביא לפתרון הסכסוך, ישראל תיקח את היוזמה ותבצע צעדים חד־צדדיים במטרה להכין את הקרקע להסדר, בהתאם לצרכים הלאומיים והביטחוניים שלה.

בתור ממשיכי דרכה של תנועת העבודה, עלינו להודות שהסכמי אוסלו אמנם הבינו היטב את היעד הסופי הנחוץ – היפרדות מהפלסטינים – ועשו צעד היסטורי לצורך כך, אולם היתה בהם נקודת כשל. ההסכמים אמנם ניסחו מנגנוני ביטחון, אולם הנחת המוצא היתה שניתן להעביר אחריות ביטחונית לגורם פלסטיני, שיעמוד התחייבויותיו.

כקצין אג"ם באוגדת איו"ש בזמן ביצוע הסכמי אוסלו, הייתי עד לשיחות שבהן נאמר לא פעם לראש הממשלה יצחק רבין, שהיה מגיע לסקור את הפקודות המפורטות, שכדאי להמתין עם העברת עיר לשליטת הפלסטינים, משום שהם אינם עומדים בהסכמים. אישית אף סברתי שיאסר ערפאת לא היה מעוניין באמת בפשרה היסטורית. רבין היה מחויב לתהליך שהוביל ובחר להמשיך.

מרבית הישראלים תומכים בפשרה טריטוריאלית, אולם המפלגות שקידמו זאת שילמו מחיר אלקטורלי כבד, פעם אחר פעם, בשל הידרדרות ביטחונית. פיגועי ההתאבדות של אמצע שנות ה־90 הובילו לעליית נתניהו, האינתיפאדה השנייה הובילה לשינוי חד ביחס הציבורי לפשרה טריטוריאלית, והיציאה מרצועת עזה ללא הסכם הובילה לעליית חמאס.

אם אנחנו מעוניינים בשלום ובפשרה, איננו יכולים להרשות לעצמנו להתפשר על ביטחון. זוהי נקודת התורפה העיקרית למימוש חלוקת הארץ. העמדה התומכת בהתנחלויות – פריכה. פעם אחר פעם ראינו כיצד מנהיגים שבתחילת דרכם נשבעו בשמן של ההתנחלויות – כמו אריאל שרון ואהוד אולמרט – הבינו את חוסר התוחלת שבהן ופעלו נגדן. אפילו נתניהו הסכים לתוכנית טראמפ שכוללת מדינה פלסטינית. מה שבולם את התמיכה הרחבה בהשקפתנו הוא החשש מפני פגיעה בביטחון. אסור לנו להתפשר על כך. עלינו להבהיר כל העת ולהוכיח במעשים כי שלום וביטחון משלימים זה את זה, לא מנוגדים זה לזה.

ההיסטוריה ראתה שינויים חדים בתפיסות של עמים בתוך זמן קצר. שלושה חודשים בלבד לאחר מלחמת יום הכיפורים כבר נחתם הסכם הפרדת כוחות עם מצרים, ופחות מארבע שנים מאוחר יותר נאם נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בכנסת. עלינו להאמין שהדבר אפשרי גם בין הישראלים לפלסטינים. ועד אז – נדאג לאינטרסים של הרוב הישראלי, הן בצד המדיני והן בצד הביטחוני.

קריאה אחרונה לרוב המתון

ההתנגדות הקשה ביותר לפינוי התנחלויות תבוא מהמחנה שגם מבקש לבטל את הדמוקרטיה בישראל. אי אפשר להפריד בין קריסת האסטרטגיה המדינית־ביטחונית של נתניהו, בין הקריסה הצבאית ב־7 באוקטובר ובין הניסיון של נתניהו והימין הקיצוני להביא לקריסת הדמוקרטיה הישראלית.

ערכים כמו שוויון בין בני אדם, שוויון בפני החוק, עליונות שלטון החוק, הפרדת רשויות, זכויות אדם וזכויות אזרח – מגלמים את האיום הגדול ביותר על פרויקט הסיפוח והשליטה בפלסטינים. לכן ההתעקשות על הערכים והשיטה הדמוקרטיים היא המענה הישיר לאיום הפנימי הזה.

דמוקרטיה אינה עניין של שמאל או ימין – היא שייכת לכולם, ואנחנו נדאג לבצר את מעמדה. יש סיבה לכך שהציונות אימצה את הדמוקרטיה באדיקות. זאת השיטה שמאפשרת למדינות לשגשג ולבני אדם לצמוח. היא מעבירה את הכוח לעם וממתנת מנגנוני שליטה כמו דת, צבא והון. היא העניקה ייצוג והשפעה לזרמים הרבים בחברה הישראלית, אפשרה לעם להחליף את ההנהגה בהתאם למציאות הגאו־פוליטית המשתנה ולתמורות החברתיות, נתנה מקום גם לאזרחים הערבים וכך שינתה לחיוב את יחסם לפרויקט הציוני, הגדירה את הדרכים שבהן אנחנו פותרים את המחלוקות העמוקות, הבטיחה את השגשוג הכלכלי וחיברה אותנו למדינות החזקות בעולם.

דמוקרטיה אינה חוששת מריבוי קולות – היא זקוקה לו. ולכן על הרוב המתון במדינת ישראל להתלכד מחדש סביב העקרונות הדמוקרטיים. עם זאת, יש להבחין בין ריבוי קולות לבין שבטיות: תחת ההנהגה הנוכחית, החברה הישראלית התאהבה בשבטיות ושכחה עד כמה חברות שבטיות מולידות מדינות כושלות. המצב כה חמור, עד שבמקום להתאחד סביב 101 מאזרחינו המוחזקים בעזה, הסוגיה נהפכה לסלע מחלוקת, כולל ביטויים מכוערים כנגד משפחות החטופים מצד תומכי השלטון וגורמים לאומניים־קנאיים שלבם גס בגורל אחיהם.

אשרור מחדש של עקרונות הדמוקרטיה על ידי ימין ושמאל, דתיים וחילונים, יהודים וערבים, יאפשר לכל הקבוצות הללו לשתף פעולה ולהותיר מחוץ לשולחן קבלת ההחלטות את הקולות האנטי־דמוקרטיים, שרואים במדינה לא יותר מכלי זמני למימוש חזונם האמוני.

עלינו לחזק את העקרונות הליברליים של ישראל, שתהיה למדינה שפותחת את זרועותיה לציבור הערבי ומתאמצת לשלב אותו, מורידה את החומות סביב הציבור החרדי, מוצאת דרך לגשר על השסע בין המחנה שכיום בשלטון לשאר הציבור ומחוברת למדינות המערב. יתרה מכך, 7 באוקטובר המחיש פעם נוספת את חשיבות הקשר בין ישראל ליהדות העולם – קשר שלא יישמר במקרה שישראל תיהפך למדינה אוטוריטרית, משום שאין סיכוי שיהודי העולם, החיים בדמוקרטיות ליברליות, יגַבו את מדינת היהודים אם תהיה תיאוקרטיה קנאית.

יש לשאוף גם לכינונה של חוקה בישראל, שתבטיח את עקרונות היסוד האלה, אולם היא חייבת ליהנות מאמון ומהסכמה רחבה. זה ההבדל בין החוקה האמריקאית, שכוננה את הדמוקרטיה החזקה בהיסטוריה ומוסיפה לכוון אותה, לבין חוקת ויימאר, שנהפכה לדף הנייר שעליו צעד היטלר אל השלטון.

חוקת ישראל תצטרך לעשות שלושה דברים עיקריים: להסדיר את הכוח השלטוני, להגביל אותו ולבזר אותו. הסדרת הכוח תבוא בעיקרה באמצעות ״חוק יסוד: החקיקה״, שיעניק מעמד ייחודי לחוקי היסוד, כך שיגדירו כללים חוקתיים קבועים שאי אפשר יהיה לשנות לפי צרכים פוליטיים משתנים. אי אפשר לנהל מדינה כאשר כותרת של חוק המגדירה אותו כ"חוק יסוד" מעניקה לו מעמד מיוחד, ומנגד הוא משמש לפתרונות אד הוק כמו כינון ממשלת חילופין פריטטית, או לשינוי חוקתי כגון ביטול עילת הסבירות.

הגבלת הכוח תבוא בעיקרה באמצעות הגבלת משך הכהונה. ההידרדרות של מדינת ישראל אל פי תהום היא תוצר ישיר של השלטון הממושך של נתניהו, בין השאר משום ששיכרון הכוח הפשיט אותו מהמורא מפני החוק, גרם לו להסתבך בפרשות שחיתות והוביל אותו להחלטה לנהל את המשפט מכס ראש הממשלה. לבסוף, ביזור הכוח יבוא על ידי החלשת השלטון המרכזי לטובת הרשויות המקומיות, שיוכלו לקבל החלטות המותאמות לקהילה המתגוררת בהן. מהלך כזה יפחית את התלות של הציבור בשלטון המרכזי, הגורמת בתורה למתחים ולכעסים, ויצנן את הזרמים המושכים לפירוד ולהקמת פדרציה – פתרון עוועים שמקומו לא יכירנו במדינת המופת שבנינו.

* * *

ההתעקשות על הדמוקרטיה היא ההכרעה האמיתית של ישראל – בתוך הבית פנימה, מול הפלסטינים, מול מדינות העולם ולנוכח האיום האיראני.

הבחירה בערכי החופש והחירות, שמעניקים זכויות שוות לאדם באשר הוא אדם ומעמידים את החוק מעל השלטון ולא את השלטון מעל החוק, היא שתניע בסופו של תהליך את האסטרטגיה אשר תבטיח את קיומה של ישראל. היא תלכד את הציבור הישראלי המתון ותכריע את הכוחות האנטי־דמוקרטיים שיחזרו למקומם הטבעי, בשולי שוליה של הפוליטיקה הישראלית.

הערכים הבסיסיים שעומדים בליבת התפיסה המשותפת לאזרחי ישראל הם שיבטיחו את עתיד המדינה, כשיעמדו במרכז ברית ההגנה האזורית. מול מערכת פוליטית מגמגמת ונבוכה ולמען ציבור הממתין לתשובות, איננו מפחדים להציג חזון של ממש, שינהיג את ישראל לעתיד שהיא ראויה לו, העתיד שכולנו ראויים לו.

על יאיר גולן 

יו"ר מפלגת הדמוקרטים. אלוף (מיל'), שימש כסגן הרמטכ"ל, מפקד פיקוד צפון ומפקד פיקוד העורף. לשעבר סגן שרת הכלכלה (2021–2022) וחבר כנסת מטעם מרצ (2019–2022). המאמר לקוח מתוך גיליון תלם 10: זמן הכרעות.