"אסור היה לנו ליפול, כי אם אנחנו נופלים, כל הקיבוץ נשחט"

Getting your Trinity Audio player ready...

ניסן דה־קלו ישב בתוך רכב הדיפנדר הממוגן של קיבוץ נחל עוז והשקיף על שער הכניסה לקיבוץ. השעה היתה בערך שבע בבוקר. מאחוריו הוא שמע קולות ירי – לא רק את שריקות פצצות המרגמה שבגללן כולנו התעוררנו, אלא ירי של נשק אוטומטי מכיוון השכונה החדשה. ניסן, סגן רכז הביטחון של הקיבוץ, חיכה לראות כוחות של צה"ל מגיעים לשער כדי לחבור אליהם ולהוביל אותם אל המחבלים.

זה היה הנוהל. הוא תרגל אותו פעמים רבות לאורך השנים – כולל בתרגיל גדול שנערך שבועות קודם לכן ועסק בתרחיש הזה בדיוק – חדירת מחבלים ליישוב. צוות הביטחון המקומי, שכּלל את רכז הביטחון אילן פיורנטינו, את ניסן, הסגן שלו, ואת חברי כיתת הכוננות היישובית, היה אמור לתת מענה בדקות הראשונות של האירוע. בו בזמן, הצבא היה צריך לשלוח במהרה כוחות לנחל עוז מהבסיסים ומהמוצבים בגזרה.

בכל האימונים והתרגילים שבהם השתתף ניסן לאורך השנים, התגובה לרוב היתה מהירה – עניין של דקות אחדות, והצבא כבר התייצב בשער. אבל עכשיו חלפה דקה, ועוד דקה, ואף אחד לא הגיע. זה היה מוזר, חריג ובעיקר מדאיג. 

ניסן, בן 45, עבר לקיבוץ עם אשתו לי ושני ילדיהם קצת אחרי מבצע צוק איתן. תפקיד סגן רכז הביטחון לא היה העבודה הקבועה שלו: הוא עבד כאיש ביטחון בכיר בחברת דור אלון, ואת התפקיד בקיבוץ עשה כמעט בהתנדבות. הוא קיבל משכורת של כ־800 שקל בחודש עבור כוננות בלתי נגמרת – כולל בזמני מלחמה, שבהם רוב השכנים שלו התפנו לאזורים אחרים – השתתפות קבועה באימונים ובתרגילים, על חשבון ימי עבודה, וקשר שוטף עם הצבא. "זה תפקיד עם אחריות אדירה וכמעט בלי תגמול", הסביר, "אבל תמיד הרגשתי גאה מאוד לבצע אותו".

באותו בוקר, כאשר מטח פצצות המרגמה הראשון נחת על הקיבוץ, השיחה הראשונה של ניסן היתה עם אילן, רכז הביטחון. הם היו לא רק שותפים אלא גם חברים קרובים. התגובה הראשונה של אילן למטח היתה: "פתחו חזק הפעם". הוא כמעט תמיד שידר רוגע – הוא נחשב לרכז ביטחון מצטיין, שזכה מדי שנה בפרסים ובשבחים מטעם הצבא על העבודה שלו בנחל עוז. גם באותו בוקר הוא נשאר רגוע, כמעט מחויך.

היתה להם תרגולת קבועה: בזמן שכל הקיבוץ, כולל המשפחות שלהם, נכנס לתוך הממ"דים, אילן וניסן היו יוצאים החוצה לסרוק את היישוב ברכב הממוגן, שחנה בסמוך לבית של ניסן. הוא היה אוסף את אילן, והשניים היו נוסעים ברחבי הקיבוץ, מוודאים שאין נזקים או חלילה נפגעים. ניסן עבר גם הכשרה כחובש, ולכן במצבים כאלה, הדבר הראשון שהוא רצה לברר הוא אם מישהו נפגע וצריך עזרה. זה גם היה הלך המחשבה שלו באותו בוקר.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

אבל בזמן שהוא התארגן לצאת מן הבית לכיוון הרכב, הוא קיבל שיחת טלפון מחבר קיבוץ בשם אריה יפרח, תושב השכונה החדשה. "זה דחוף?", הוא שאל כשענה לטלפון. ניסן רצה לדעת אם זאת שיחה חברית מאריה, או שיחה דחופה בגלל אירוע יוצא דופן שמתרחש. הוא רצה לצאת כבר לכיוון הבית של אילן. 

מהעבר השני של הקו אריה לא חיכה לסוף השאלה: "דחוף. אני רואה חמאסניקים בשדות שלנו, על אופנועים". הבית של אריה ומשפחתו השקיף אל השדות. אריה עמד מחוץ לדלת וראה, כמו בסרט, את לוחמי חמאס פולשים למדינת ישראל. 

כל החושים של ניסן התחדדו. זה לא היה התסריט שהוא התכונן אליו באותו בוקר, אבל כל מה שהוא חשב עד לאותה שיחה כבר לא היה רלוונטי. אשתו, לי, היתה בחו"ל באותו סוף שבוע. היא נסעה לבקר קרובי משפחה. יום קודם לכן הוא הבטיח לילדים שלו – יערי בן ה‐17 ויעלה בת ה־14 – ארוחת פנקייקים מפנקת בשבת בבוקר. עכשיו, במקום בילוי מהנה עם הילדים, הוא רץ לוודא שהם נשארים בממ"ד והורה להם לנעול מבפנים את הדלת ולא לפתוח לאף אחד, לא משנה מה, גם אם הם שומעים עברית. אחר כך הוא הוא לקח את הרובה והאקדח שלו ויצא מן הבית. 

בדרך הוא התקשר שוב לאילן. "ניסן, יש פה קרב, אל תבוא", אמר רכז הביטחון. ברקע נשמעו קולות ירי. השיחה הסתיימה.

ניסן עמד בפני דילמה. הוא רצה לנסוע מיד לבית של אילן בשכונה החדשה – ממש מול הבית שלנו – ולסייע לחבר שלו בלחימה. אבל הוא הבין שאילן לא סתם אמר לו "אל תבוא" – הוא כנראה העריך שאם ייסע ישירות לכיוון השכונה, הוא ייתקל במחבלים בדרך וייפגע, מה שיאפשר להם להשתלט על הרכב הממוגן וישאיר את הקהילה ללא כל הגנה.

הוא החליט לנסוע מסביב לשכונה ולהגיע במהירות לשער הקיבוץ, כדי לאסוף משם את הכוח הצבאי הראשון שיגיע. אבל שתי דקות לאחר מכן הוא נחרד לראות שאף כוח לא מחכה בשער. מאחוריו נשמעו עוד ועוד קולות ירי. ניסן נשם עמוק. "הבנתי שזהו, ככה זה נגמר", סיפר. הוא הבין שאין לו ברירה אלא לנסוע לבד לשכונה החדשה. הסיכוי להיפגע היה גבוה מלכתחילה, ובלי כוח צבאי שיצטרף אליו – כמעט ודאי.

בדיוק אז הוא קיבל שיחת טלפון נוספת. ברי מאירוביץ', מפקד כיתת הכוננות, שהתגורר במרכז הקיבוץ, רצה לדעת מה קורה ועדכן שהוא לא מצליח לתפוס את אילן.

חברי כיתת הכוננות, כולל ברי, היו כולם תושבי הקיבוץ שעבדו בשלל עבודות, בתוך הקיבוץ ומחוצה לו. הם עברו אימונים בנשק והשתתפו בחלק מהתרגילים של הצבא בגזרה. בעבר הם גם קיבלו רובי M16 ארוכים ושמרו אותם בבתיהם, אבל כמה שנים קודם לכן, הצבא הורה לאסוף את כלי הנשק ולרכז אותם בנשקייה של היישוב. ההחלטה התבססה על כמה שיקולים: השלמת ה"מכשול" התת־קרקעי – שהסיר, כביכול, את איום החדירה לקיבוץ באמצעות מנהרות; החשש מפני גניבות של כלי נשק על ידי ארגוני פשיעה; והסתמכות על התרעה. הצבא הבטיח שאם יהיה איום קונקרטי על הקיבוץ, הודעה בנושא תתקבל מספיק זמן מראש כדי לאסוף את כלי הנשק. 

בפועל, באותו בוקר חדרו לקיבוץ עשרות רבות של מחבלים אחרי מטח כבד וממושך של פצצות מרגמה, ובשלב הזה כבר אי אפשר היה להגיע לנשקייה. מצבים דומים התרחשו גם בקיבוצים אחרים בעוטף. 

ניסן עדכן את ברי במהרה במצב: הוא סיפר לו על השיחה הבהולה עם אריה, שממנה למד על המחבלים בשדות, וגם על השיחה מייד לאחר מכן עם אילן, שבה שמע ברקע קולות ירי. הם סיכמו שניסן יגיע לאסוף את ברי, מה שהצריך עיקוף קצר. ברי השאיר בבית את רוני אשתו ואת ארבעת ילדיהם וחיכה לניסן על מפתן הדלת. כעבור דקה וחצי הוא כבר היה בתוך הרכב הממוגן. 

כמו שאר כלי הנשק של חברי כיתת הכוננות, גם הנשק של ברי היה נעול בנשקייה. ניסן מסר לו את ה־M16 שלו והחליט להישאר עם אקדח בלבד. בו בזמן הוא המשיך לנסות ליצור קשר עם אילן, ללא הצלחה. תמונת המצב – כמה מחבלים נכנסו לקיבוץ, דרך איפה בדיוק והיכן הם נמצאים – לא היתה ברורה. בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ החלו להישלח הודעות מצוקה של חברים ותושבים, בעיקר מאזור השכונה שלנו. 

אבישי אדרי, שכן שלנו, שלח מתוך הממ"ד הודעה קצרה: "יש מחבלים בשכונה". מייד לאחר מכן הגיעה הודעה ששלח חבר קיבוץ ותיק בשם יונתן "יונצ'י" ברוש, שהתגורר עם אשתו שושי על הגבול שבין השכונה שלנו לאחת השכונות הישנות יותר. יונצ'י, איש חכם ורהוט, ניסה לכתוב שהוא ושושי נפגעו. בהודעה היו שגיאות הקלדה לא אופייניות, שהבהירו עד כמה המצב חמור. ברי הצליח בקושי להבין את תוכן ההודעה, אבל דבר אחד היה ברור: הם חייבים לנסוע לעזור לו.

הנסיעה לכיוון הבית של יונצ'י ושושי קירבה אותם בכל מקרה אל השכונה החדשה – משם הגיעו רוב הדיווחים הראשונים על מחבלים, כולל הודעה של מירי, אשתי, בקבוצה הכללית של הקיבוץ: "יורים לנו על הבית".

ניסן וברי נסעו דרך שביל פנימי של הקיבוץ, עצרו מול הבית של יונצ'י ושושי וזינקו החוצה. ברגע שפתחו את דלת הבית, הם ראו על הרצפה עשרות רבות של תרמילי קלצ'ניקוב. ניסן משך את ברי אחורנית. "המקום הזה שורץ מחבלים", הוא אמר. "הם מחכים לנו. אם אנחנו מתים פה עכשיו בבית הזה, אף אחד לא יישאר להילחם".

ההודעות על נוכחות המחבלים בקיבוץ החלו להתרחב לשכונות נוספות. הדרך היחידה להתמודד עם המצב בלי כלי הנשק שנעולים בנשקייה היתה לחבור כמה שיותר מהר לצבא ולהוביל כוחות לתוך הקיבוץ. ניסן לא הצליח להבין איפה צה"ל – שאלה שחזרה על עצמה גם בהודעות של התושבים הנצורים בממ"דים. הוא נזכר שוב ושוב בתרגיל האחרון של פלישת מחבלים לקיבוץ וכמה מהר הגיעה אז התגבורת. 

השניים החליטו לנסוע בחזרה לכיוון השער. בשלב הזה ניסן הבין שהמחבלים פרצו לקיבוץ דרך השער האחורי, הצופה אל השדות – זאת היתה הסיבה שהם הגיעו קודם כל אל השכונה החדשה, הצמודה אליו. כשהגיע שוב אל השער הראשי, הפעם עם ברי לצדו, הוא שמח לראות שהוא עדיין נעול. אבל זאת היתה הקלה רגעית בלבד, כי במקום לראות את כוחות הצבא מחכים שם, הוא ראה רק כביש ריק ושקט. 

לנוכח המראה המייאש הזה, ניסן קיבל החלטה: חוזרים לשכונה החדשה. יוצאים להילחם, רק שניהם. נגמר להם הזמן. "איבדתי את הפחד", סיפר. הוא התייחס לעצמו בתור מי שכבר נפל בקרב. "השאלה היחידה היתה כמה זמן אני אצליח להחזיק מעמד". 

הם עמדו לסובב את הרכב הממוגן, ובדיוק אז, כאילו משום מקום, התקרב רכב אזרחי לבן לכיוון השער. מתוך הרכב יצא גבר חמוש והחל לרוץ לכיוונם. המראה הזה הפתיע אותם. הם ציפו לראות שיירה צבאית מגיעה לנחל עוז, לא רכב יחיד עם איש אחד בלבד.

ניסן וברי היו צריכים לפעול מהר. הם העריכו שמדובר במחבל, שמנסה כעת להצטרף אל חבריו ואולי להתחיל מתקפה על שכונה אחרת ביישוב. כאילו כדי לאשש את המחשבות שלהם, הגבר התחיל לטפס מעל השער בניסיון לקפוץ לתוך שטח הקיבוץ. ניסן כיוון לעברו את האקדח, האצבע מוכנה על ההדק. גם ברי מיקם את הפולש בתוך כוונת הרובה שלו ועמד לירות. 

בדיוק באותה שנייה האיש הרים ידיים וצעק בעברית. לקח לניסן שנייה נוספת לזהות אותו.



בשבועות שקדמו למתקפת חמאס התחוללו הפגנות והפרות סדר לאורך גדר הגבול שבין ישראל לעזה. אלפי עזתים צעדו כמעט מדי ערב לכיוון הגדר, התקרבו אליה, זרקו אבנים מעליה, וחלקם אף הגיעו ממש אליה והצליחו לטלטל אותה. משמר הגבול שלח לאזור כוח של יחידת ימ"ס דרום, יחידת המסתערבים שלו, במטרה לאבטח את הגדר ולמנוע מצב שבו, בחסות ההפגנות, יתבצע ניסיון לפרוץ את הגבול לתוך שטח ישראל.

רוב הלוחמים בכוח הקטן הזה היו צלפים, והם תפסו עמדות לאורך הגבול במהלך ההתפרעויות. בקיבוץ שמענו מדי ערב את המֶגפונים של המפגינים והרחנו את הגז המדמיע שהצבא ירה לכיוון ההמון. במבט לאחור, נראה כי ההפגנות הללו שימשו את חמאס כדי לבחון את מוכנות הצבא לאורך הגבול ואת זמן התגובה שלו.

בגלל המיקום שלו, קרוב כל כך לגדר הגבול, קיבוץ נחל עוז התבקש לספק מגורים לכוח הימ"ס והעמיד לרשותו כמה קרוואנים מול מגרש הכדורגל. בעבר, כאשר היו מוצבים בקיבוץ חיילים באופן קבוע, אלה היו המגורים שלהם. בסוף ספטמבר 2023, לוחמי ימ"ס דרום – רובם בשנות ה־20 לחייהם – הם שהתגוררו שם ויצאו מדי יום למשימות לאורך הגדר.

ההפגנות נפסקו בתחילת אוקטובר, אחרי שממשלת ישראל הבטיחה להכפיל את מספר הפועלים העזתים שיקבלו אישורי עבודה בישראל ולפעול גם להגדלת מענק התמיכה החודשי של קטר לחמאס. אבל ליתר ביטחון, הוחלט להשאיר את הכוח הקטן בנחל עוז עוד כמה ימים, למקרה שההפגנות יתחדשו.

יום שישי, 6 באוקטובר, עבר ללא אירועים חריגים, והלוחמים בילו את הערב בקבלת שבת, שרו שירים יחד ובשלב מסוים הרעישו קצת יותר מדי, מה שגרם לאילן, רכז הביטחון, לבקש בנימוס שלא יפריעו לשכנים בבתים הסמוכים. הם קיבלו את הבקשה בהבנה, וקצת אחריה הלכו לישון.

מטח פצצות המרגמה העיר גם אותם, כמו את כולנו, ובמהרה הם החלו לשמוע אף את צרורות הירי. אבל בשעה שרוב תושבי הקיבוץ התבצרו בממ"דים, לוחמי הימ"ס יצאו החוצה, להילחם במחבלים. הם התפצלו לשתי חוליות: חוליה אחת, שהוביל קצין בשם אמל – תושב כפר דרוזי בגליל – הלכה לאזור הרפת. היא ניהלה שם קרב קשה וממושך מול קבוצת מחבלים שהתבצרה במקום והמטירה עליהם אש כבדה. חוליה שנייה, שעליה פיקד יעקב קרסנינסקי – לוחם בן 23 מירושלים – רצה לכיוון השכונה החדשה, בעקבות קולות הירי של הקרב בין המחבלים לבין אילן.

אילן היה היחיד בקיבוץ שעמד בקשר ישיר עם הלוחמים. ניסן פגש אותם כמה ימים קודם לכן בקיבוץ, אבל באותו בוקר הוא לא ידע שהם עדיין בנחל עוז. הוא הניח שהם עזבו למשימות אחרות עם סיומו של גל ההפגנות. רק כאשר האיש שטיפס מעל השער הרים ידיים, ניסן זיהה אותו: זה היה ש', מפקד כוח הצלפים.

ש', תושב אחת הערים הדרומיות הסמוכות לנחל עוז, התעורר באותו בוקר בביתו בעקבות המטח הכבד ובתוך זמן קצר קיבל הודעה מן הלוחמים על חדירת מחבלים לקיבוץ. הוא לקח את הנשק שלו ו"טס" במכוניתו הפרטית לנחל עוז, בשעה שהכבישים בעוטף עזה כבר היו מלאים במחבלים. הגעתו בשלום היתה כשלעצמה בגדר נס, אבל העובדה שניסן וברי לא ירו עליו היתה נס גדול עוד יותר. אם הם היו פוגעים בו, רוב הסיכויים שהיו נוסעים לאחר מכן לשכונה החדשה ונתקלים שם בלוחמי הימ"ס, בלי לדעת שמדובר בלוחמים ישראלים – ובלי שהלוחמים יכולים לזהות אותם. אפשר רק לדמיין מה היה קורה במצב כזה. 

במקום לירות, הם הורידו את כלי הנשק ברגע שראו את ש' מרים ידיים. ש' רץ לעברם. "יש לי צוות שנלחם פה", הוא אמר והוסיף שכמה לוחמים נפצעו בקרבות עם המחבלים. בתוך שניות הוא ישב לצד ניסן וברי ברכב הממוגן, והשלושה התחילו לנסוע.

בשלב הזה ניסן כבר הבין שאף כוח צבאי לא יגיע. הם היו רק שלושתם, עם שאר הלוחמים של ש', ואולי גם אילן, שמצבו לא היה ברור. "זה מה יש, ועם זה נצטרך להסתדר", הוא אמר לעצמו – בדיוק אז הופיעו מולם הבתים הלבנים של השכונה החדשה.



כוח הימ"ס כבר היה עמוק בלחימה בשלב שבו ניסן, ברי וש' התקרבו אל השכונה. הלוחמים איבדו תחושת זמן – חלקם חשבו שעברו 20 דקות, חלקם הרגישו כאילו יותר – אבל דבר אחד היה ברור: הם נלחמו על חייהם, ויותר מכך, על חיינו. השכונה היתה מלאה במחבלים, והם היו כוח קטן יחסית שנאלץ לעבור בית־בית כדי להציל את המשפחות הנצורות. 

כאשר ניסן, ברי וש' הגיעו לשכונה, נגלה לעיניהם מראה מטורף. הכביש המרכזי שבין הבתים והשבילים המתחברים אליו היו זרועים בגופות. ועדיין, מחבלים חמושים המשיכו לרוץ סביב ולירות לכל עבר.

ש' לא בזבז זמן. הרכב עצר לשבריר שנייה, והוא ירה מייד לעבר אחד המחבלים. "ש' כיוון על המחבל, ירה לו פעמיים בראש, ואני רק זוכר את הבום המטורף, ואז עוד בום, ופתאום נהייתי חירש", תיאר ניסן. כעבור כמה דקות חזרה אליו חלקית השמיעה, אבל גם אז, "הכול נשמע לי כאילו בתוך חלום".

בתוך הממ"ד שלנו יכולנו לשמוע היטב את חילופי הירי בין הצדדים, אבל לא היה לנו מושג מה בדיוק מתרחש. לא היתה לנו שום דרך לדעת על הקרב לחיים או למוות שהתחולל ממש מחוץ לחלון ביתנו.

החוליה בפיקודו של יעקב קרסנינסקי הגיעה בתוך דקות ספורות לשכונה שלנו, אחרי שאילן עיכב את המחבלים לבדו. באותו זמן עמדו לפחות שני מחבלים ממש על מרפסת הבית שלנו וירו דרך החלון הגדול שלנו אל תוך הסלון. אחד מהם נשא על הקסדה שלו מצלמה קטנה שתיעדה את הקרב. לקראת סוף הצילום אפשר לראות, בקצה התמונה, את כוח הימ"ס מגיע מעבר לבית סמוך ומתחיל לירות על החמאסניקים.

הם הצליחו להרוג את רוב כוח חמאס בשכונה, אבל גם איבדו את המפקד שלהם: יעקב – שבכלל היה אמור להיות בבית באותו יום, אבל החליף שבתות עם חבר אחר ביחידה – נפל בקרב שהתנהל בין הבית שלנו לבית הסמוך, של משפחת דהאן. לידו היו מוטלות גופותיהם של לפחות ארבעה מחבלים שבהם נלחם. הוא וחבריו מנעו מהמחבלים להיכנס לתוך רוב הבתים בשכונה, לפחות בשלב הזה של הבוקר.

החוליה השנייה, בפיקודו של אמל, גברה על המחבלים ברפת והצטרפה לחוליה של יעקב בשכונה החדשה, בעקבות הודעת מצוקה ששלח אחד הלוחמים, עם מילה אחת: "חילוץ". כשהגיעו לשכונה, הם מצאו את חבריהם מתבצרים בתוך אחד הבתים, כולם ללא יוצא מן הכלל פצועים בגפיים בדרגות חומרה שונות. אל הבית הזה הם ניסו כעת לכוון את ש', ברי וניסן.

"החבר'ה שלנו היו לוחמים טובים יותר", תיאר ניסן את תמונת הקרב. "היה אפשר לראות מה קבוצה קטנה של לוחמים עשתה ואיך הם שיבשו למחבלים את התוכניות". אבל לרשות כוח חמאס עמד יתרון מספרי משמעותי – עשרות מחבלים נכנסו לשטח הקיבוץ והתפזרו בין השכונות, ומולם התייצבו רק עשרה לוחמים ישראלים, לצד אילן, ניסן, ברי וש'. נוסף על כך, למחבלים היה ציוד טוב יותר. הלוחמים הישראלים קפצו לקרב עם כלי הנשק שלהם, אפודים וכמה מחסניות. מולם התייצבו החמאסניקים מצוידים ברימונים, במקלעים ובטילי אר־פי־ג'י.

הרכב הממוגן נכנס עמוק יותר לתוך השכונה, חלף בנסיעה על פני הבית שלנו ואז פנה שמאלה לכיוון הבית של יונצ'י ושושי. את סימני הקרב שהתחולל שם יכלו ניסן, ברי וש' לראות מיד. על המדרכה היו כתמי דם, וסביבם עשרות תרמילים. הם מיד הבינו שלוחמי הימ"ס תפסו עמדה בבית צמוד, מעבר לשביל.

אחרי שחברו לשאר הכוח, ברי הלך עם הלוחמים שלא נפצעו אל הבית של יונצ'י ושושי ברוש. התמונה שנגלתה להם בפנים היתה קשה: יונצ'י היה פצוע בידו ודימם קשות, שושי נהרגה. כדורי הקלצ'ניקוב של המחבלים חדרו מבעד לדלת הממ"ד שלהם ופגעו בה.

שושי טיפחה מסביב לבית את אחת הגינות היפות בקיבוץ. הייתי חולף על פניה כל בוקר עם גליה וכרמל, בדרך לגני הילדים, ומצביע להן על הפרחים הצבעוניים. היא אהבה לברך את הבנות ב"בוקר טוב" ולהשתתף בשיחה שלנו. כעת הגינה היפה נשאה את סימני הקרב ‐ הפרחים נרמסו והתמלאו ברסיסים ובשברי זכוכיות.

הלוחמים העבירו את יונצ'י הפצוע לממ"ד בבית של רותי ויוסי, חברי קיבוץ ותיקים, שהתגוררו בהמשך השכונה. רותי, עובדת סוציאלית במקצועה, לא הסתפקה בכך והלכה לבית הצמוד כדי לסייע ללוחמים שנפצעו. אחד מהם, היא התרשמה, סבל מהלם קרב, והיא מיהרה להתערב ולסייע לו. "היא דיברה איתו במשך כמה דקות, והוא פתאום חזר אלינו, זה היה מטורף", תיאר זאת לוחם אחר בכוח. 

קצת אחרי השעה תשע בבוקר, הקרב בשכונה שלנו נרגע, לפחות זמנית. אבל תמונת המצב ביישוב היתה קשה. ליד הבית שלנו היתה מוטלת גופתו של יעקב; שתי דקות משם, בבית שבו התרכז הכוח, היו ארבעה לוחמים פצועים; מעבר לשביל היתה מוטלת גופתה של שושי, עדיין בממ"ד, ואילו בבית של רותי ויוסי היה יונצ'י, פצוע ומדמם. בו בזמן, אף אחד עדיין לא הצליח ליצור קשר עם אילן, והדאגה לגורלו הלכה וגברה. 

אם כל זה לא היה גרוע מספיק, תושבים בשכונות אחרות של הקיבוץ המשיכו לשלוח הודעות מצוקה על מחבלים שמסתובבים בשבילים ומנסים לפרוץ לבתים. לא היו כל סימנים לתגבורת צבאית שמגיעה לקיבוץ. 

ניסן הבין שהוא עכשיו רכז הביטחון בפועל. אילן לא ענה לטלפון, והם לא ראו אותו כאשר חלפו על פני הבית שלו בדרך ללוחמים של ש'. הכוח החמוש בקיבוץ עמד כעת – אחרי נפילתו של יעקב ופציעתם של חבריו – על שמונה אנשים בלבד: ניסן, ברי, ש' וחמישה לוחמי ימ"ס שעדיין עמדו על רגליהם. זרם המחבלים לתוך הקיבוץ נמשך כל העת.

שלומי עדכן את ניסן כי לכוח יש שני רכבי זאב ממוגנים באזור המגורים שלהם, מרחק כמה דקות נסיעה מן השכונה החדשה. הם היו חייבים להגיע במהירות לכלי הרכב הללו כדי להמשיך להילחם, אבל עוד קודם, כדי לאפשר פינוי מהיר של הלוחמים הפצועים לבית החולים. לא היה אפשר להשאיר אותם בבית שבו התבצרו – חלקם היו עלולים לדמם למוות.

ש' ועוד שני לוחמים נסעו עם ניסן וברי לכיוון המגורים כדי לאסוף משם את אחד הזאבים. בדרך למגורים, נזכר ניסן, "ראינו מחזות אפוקליפטיים, דברים של סוף העולם". מאות אנשים נסעו ורצו באין מפריע בשדות שסביב נחל עוז – חלקם מחבלים חמושים, חלקם אזרחים שהגיעו במטרה לבזוז ולגנוב. "הם חיפשו נקודות שבהן אפשר לפרוץ את הגדר של היישוב. היו שם אופנועים, טנדרים, ג'יפים – אבל שלהם, לא שלנו".

הכוח הקטן הגיע לאזור המגורים של לוחמי הימ"ס ונתקל בחוליית מחבלים שהקדימה אותו וכבר ניסתה להעלות את המקום באש. הפעם, הירי מתוך רכב ממוגן העביר את יתרון ההפתעה לצד הישראלי. מייד בתום הקרב שני לוחמים ירדו מהרכב ורצו אל הזאב, והכוח חזר כעת בשיירה של שני כלי רכב ממוגנים אל השכונה החדשה. בדרך הם ראו עוד ועוד עזתים נכנסים אל תוך שטח הקיבוץ. לא היה להם זמן לרדוף אחרי כולם: הם היו במרוץ נגד הזמן להוציא בחיים את הפצועים.

"העמסנו את הפצועים לתוך הזאב והם נסעו בעקבותיי לנקודה שבה הם פשוט פרצו את הגדר של הקיבוץ", סיפר ניסן. מתוך הרכב הממוגן שלו הוא ראה את הזאב מתרחק לעבר השדות וקיווה בליבו שהם יצליחו להגיע בזמן לבית החולים סורוקה, בלי להיתקל בעוד מחבלים בדרך. ואז הוא סובב את ההגה וחזר לשכונה שלנו. 

ששת לוחמי הימ"ס שנשארו בנחל עוז, עם ניסן וברי, החזיקו כעת את ההגנה על הקיבוץ כולו. "לא ידענו כמה מחבלים בדיוק נכנסו לקיבוץ, אבל מה שראינו בדרך הבהיר לנו שהמצב לא טוב. כל הזמן קיבלנו שיחות טלפון מאנשים בצבא שאמרו: התגבורת בדרך, יש כוחות בדרך אליכם. אבל בשלב הזה כבר לא האמנתי לאף מילה. הבנתי שאנחנו כרגע לבד, לגמרי לבד".

כל השמונה – ניסן, ברי, ש', אמל ועוד ארבעה לוחמים – נכנסו לרכב הממוגן של הקיבוץ. הם נסעו שוב למגורים כדי לאסוף את הזאב הנוסף. אחרי שהגיעו אליו, הכוח התפצל לשני כלי רכב: ניסן וברי נשארו ברכב שלהם, ואילו לוחמי הימ"ס התקבצו ברכב השני.

הם נסעו כך ברחבי הקיבוץ, ירו על כל מחבל שראו בדרך וניסו לקבוע את המשימות בהתאם לקריאות המצוקה של התושבים בווטסאפ. הבעיה היתה שההודעות לא הפסיקו לזרום – והן הגיעו מכל רחבי הקיבוץ, בבת אחת. 

בשכונה שלנו עדיין היו מחבלים, אבל הודעות קשות נשלחו גם ממרכז הקיבוץ, משכונת הקראווילות, מאזור השער הקדמי. לא היתה נקודה בקיבוץ שמחבלים לא הסתובבו בה. הצוות הקטן נסע משכונה לשכונה ולא הפסיק לירות. גם המחבלים ירו ללא הפסקה על כלי הרכב שלהם – הכדורים פגעו בשמשות, שאמנם לא נשברו לחלוטין, אבל החלו להיסדק. 

אחד הלוחמים בכוח היה בנג'י, עולה חדש מארצות הברית, בן 22, שבאותו בוקר עוד הספיק לעדכן את ההורים שלו – שהתגוררו בחוף המערבי – במצב בנחל עוז. כעת אבא שלו ניסה להתקשר אליו, מוטרף מדאגה, אבל הוא לא היה יכול לענות, או אפילו להציץ בטלפון כדי לראות מי מתקשר אליו. שתי הידיים שלו החזיקו ברובה, הקנה הציץ מתוך חרך ירי בצד השמאלי של הרכב. עין אחת שלו היתה עצומה, ואת השנייה הצמיד לכוונת הנשק. "במשך שעות, הדבר היחיד שראיתי היה מה שנכנס לתוך הטווח המצומצם של הכוונת", שחזר. "אין לי מושג איפה נסענו ומה עברנו בדרך".

השעות נקפו, והצבא לא הגיע. הם הרגו עשרות רבות של מחבלים – וראו עוד ועוד מחבלים ממשיכים להגיע. בשלב הזה הוא היה משוכנע שמדינת ישראל כבר לא קיימת. 

"כל הזמן שאלנו איפה הצבא, ואף אחד לא ידע. התחלתי לחשוב שחזבאללה תקף במקביל בצפון, ואולי גם האיראנים הפציצו את תל אביב, ובגלל זה אף אחד לא מגיע אלינו", סיפר. "חשבתי שכולם שכחו את הקיבוץ הקטן הזה. והבנתי שאנחנו פשוט הולכים להילחם כאן עד שתיגמר לנו התחמושת. ואז כולנו נמות".



בתוך הממ"ד שלנו, הקליטה הסלולרית לא היתה רציפה, ומירי ואני בקושי הצלחנו לתקשר עם המשפחות שלנו. הודעות שניסינו לשלוח לחברים ולשכנים בקיבוץ נשלחו באיחור של דקות, לפעמים אפילו רק אחרי חצי שעה. ידענו שההורים שלי נמצאים בדרך אלינו – הם אמרו לנו את זה בשיחה האחרונה בינינו בשעות הבוקר – אבל לא ידענו איפה הם נמצאים ואם באמת יצליחו להגיע.

הילדות התנהגו למופת – רוב הזמן הן שכבו בשקט במיטות שלהן ושיחקו, כל אחת עם בובת השינה המועדפת עליה. גליה ביקשה תפוח, כרמל הקטנה שאלה אם אפשר גלידה. מירי חזרה והתנצלה בפניהן והסבירה שאין לנו כרגע אפשרות לתת להן שום דבר לאכול, ואפשר רק לשתות מים.

אחרי כמעט שעתיים של ירי בלתי פוסק מחוץ לחלון שלנו השתרר בשכונה שקט מתעתע. גם פצצות המרגמה הפסיקו ליפול סביבנו, אבל המשכנו לשמוע צעקות בערבית ללא הפסקה, ומדי פעם גם קולות ירי קרובים. המצב עדיין היה מסוכן, ולא היה אפשר לנסות לצאת מהחדר, אפילו לא לדקה. חששנו שאולי יש מחבל או שניים שמחכים לנו מעבר לדלת, במסדרון, ממתינים לרגע שבו נעשה טעות ונחשוף את עצמנו.

בשלב מסוים, קצת אחרי השעה 11:30, חזרה לי הקליטה הסלולרית, והצצתי בטלפון. רמת הטעינה של הסוללה הלכה וירדה. המבט החטוף הספיק לי כדי להבין שאמנם המצב שלנו קשה, אבל חלק מהשכנים שלנו במצב גרוע פי כמה. בין מאות ההודעות שחיכו לי בטלפון – אנשים רבים שפשוט שאלו אותי אם אנחנו בסדר – היתה גם הודעה ששלח חבר, עם תמונה שהתחילה להתרוצץ ברשתות החברתיות בארץ ובעולם. היה אפשר לראות בה את משפחת עידן, שהתגוררה בקצה האחר של הקיבוץ. ההורים גלי וצחי, בני 49, יושבים על הרצפה, לצד ילדיהם.

מעיין, הבת הבכורה במשפחה – שחגגה רק כמה ימים קודם לכן יום הולדת 18 – לא הופיעה בתצלום. באותו בוקר המשפחה התבצרה בממ"ד כשחוליית מחבלים שנכנסה לבית ירתה לעבר דלת הברזל הכבדה. צחי החזיק את הידית כדי למנוע מהם להיכנס, אבל הכדורים חדרו מבעד לדלת. בתוך החדר החשוך, גלי ראתה הבזק אור, ומייד לאחר מכן שמעה את בעלה צועק: "מי נפגע?" כעבור רגע הוא הבין שאחד הכדורים פגע במעיין זהובת השיער. היא נהרגה במקום.

מעיין, נערה רגישה ובוגרת, עבדה בגן הילדים של הקיבוץ והיתה דמות נערצת על הקטנטנים, כולל גליה וכרמל שלנו. המחבלים, שהצליחו לפרוץ את דלת החדר בתוך המהומה, לא נתנו למשפחה אפילו רגע להתאבל עליה: באיומי רובה הם העבירו את גלי, צחי והילדים אל הסלון והציבו מולם טלפון שבאמצעותו שידרו שידור חי בפייסבוק. כל העולם היה יכול לראות כעת שמשפחת עידן נמצאת בידי חמאס.

גלי נראתה בשידור מחבקת את הילדים. צחי נראה במצב של הלם. ב־11:28 מישהו שראה את השידור העלה צילום מסך ל־X (טוויטר) וכתב: "דחוף כוחות לנחל עוז, בית משפחת עידן". כאשר חזרה הקליטה לטלפון שלי, ראיתי גם אני את התמונה, שנהייתה ויראלית. בווידיאו לא צפיתי, כדי לא לבזבז סוללה. החלטתי גם לא לספר למירי. היא היתה מרוכזת לחלוטין במשימה העליונה שלנו, לשמור על הילדות, ולא חשבתי שיסייע לה באותו רגע לדעת מה מתרחש במרחק כמה מאות מטרים מדלת ביתנו.

תמונות מחרידות לא פחות הגיעו מבית נוסף באותו אזור של הקיבוץ – הבית של דקלה ערבה, בת 51, ובן הזוג שלה נועם אליקים, בן 46. הם הוחזקו בידי המחבלים יחד עם תומר בן ה־17, בנה של דקלה, והאחיות דפנה ואלה, בנות 15 ושמונה, בנותיו של נועם. גם אצלם המחבלים פתחו שידור חי בפייסבוק. נועם נראה מדמם בגלל פציעה ברגל, בעוד דקלה מנסה להרגיע את הילדות. את תומר המחבלים לקחו איתם לעבור בין בתים בשכונה הצפון־מערבית של הקיבוץ, לדפוק על דלתות הממ"דים ולבקש מן המשפחות הנצורות לפתוח, תוך שהם מאיימים לירות בו ובמשפחתו אם לא יעשה זאת.

באחד הבתים שאליהם הביאו המחבלים את תומר חיכתה להם הפתעה. זה היה הבית של מיקי, תושב הקיבוץ שהחזיק אקדח ברישיון וארב להם מבעד לדלת. כבר בשעות הבוקר הוא ירה דרך חלונות הבית על מחבלים שהתקרבו לביתו והרג כמה מהם. כעת, בתוך הבית, הוא ניהל קרב ממושך עם חוליית המחבלים כשהוא מסתתר מאחורי קיר במסדרון. פעם אחר פעם המחבלים ניסו להתקדם פנימה ומצאו את עצמם סופגים ירי מדויק וקטלני מצד מיקי, בשעה שאשתו ובתו התבצרו בתוך הממ"ד. אחד המחבלים איים לירות אר־פי־ג'י לכיוון הממ"ד, ומיקי התחיל לנהל מולו משא ומתן. הוא הבטיח להיכנע אם המחבל יוריד את משגר הטיל וייתן לו הזדמנות להיפרד ממשפחתו לפני שהוא מסגיר את עצמו. המחבל הסכים, ומיקי מיהר לירות לעברו והרג גם אותו. 

בסופו של דבר, אחרי קרב ממושך, המחבלים האחרונים עזבו את הבית – כנראה מתוך הבנה שהלחימה מול מיקי תעלה להם בעוד זמן, תחמושת ודם. מיקי הצליח להציל את משפחתו וסייע להציל גם משפחות אחרות בקיבוץ כשהרג את המחבלים וגרם להם לבזבז זמן יקר בביתו. אבל מכיוון שהוא היה חמוש אך ורק באקדח, הוא נאלץ להישאר בתוך הבית בשלב הזה, ולא היה יכול לצאת להילחם בשאר השכונה – צעד כזה היה גוזר עליו מוות ודאי. בניסיון להציל שכנים נוספים, הוא שלח הודעות בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ ודיווח על חמאסניקים שמסתובבים בין הבתים.

לא רחוק מביתו של מיקי היתה דירת האירוח של הקיבוץ – בית קטן עם שני חדרי שינה, קרוב לפינת החי, אשר שימש לעתים קרובות כמקום לינה עבור אורחים שנשארו בנחל עוז כמה ימים. באותו סוף שבוע ישנו שם ג'ודית רענן, בת 59, ובתה נטלי, בת 17, אזרחיות ארצות הברית שהגיעו לקיבוץ כדי לבקר את תמר, אמא של ג'ודית וסבתא של נטלי, לכבוד יום הולדתה ה־85. 

תמר, בת זוגו של יחיאל צ'לנוב, חבר הגרעין המייסד של הקיבוץ, היתה איתו באותו בוקר בממ"ד בביתם המשותף. גם בשכונה שלהם הסתובבו מחבלים, אבל עיקר הדאגה שלה היתה נתונה לג'ודית ולנטלי. היא הזהירה אותן לא לצאת בשום מצב מתוך הממ"ד וביקשה שיעדכנו אותה כל הזמן מה קורה אצלן. אולם קצת אחרי השעה 12:00, המחבלים פרצו לדירה ולקחו את ג'ודית ואת נטלי אל בית משפחת עידן הסמוך. ג'ודית עדכנה אותם שהן אזרחיות ארצות הברית, ואחד המחבלים, דובר אנגלית שוטפת, הבטיח לא לפגוע בהן כל עוד ימלאו אחר הוראותיו.

בית נוסף שאליו נכנסו המחבלים עם תומר היה הבית של משפחת מירן – עמרי, בן 46, לישי, בת 38, ושתי בנותיהם הקטנות, רוני בת השנתיים ועלמא התינוקת. כאשר שמעו את המחבלים מתקרבים לדלת הממ"ד, לישי שלחה הודעות קורעות לב בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ ושאלה אם מישהו יכול לבוא להציל אותם. אבל אז היא ועמרי שמעו מעבר לדלת את קולו של תומר. הוא הסביר שאם הם לא יפתחו את הדלת, המחבלים ירצחו אותו במסדרון שלהם.

עמרי נחשב בעיני כל חברי הקיבוץ לאחד האנשים הנדיבים והנחמדים ביותר בקהילה. הוא הפעיל קליניקה קטנה לטיפולי שיאצו, וכל מי שסבל משריר תפוס או מכאב גב היה מגיע אליו לטיפול ויוצא כמו חדש. עזרה לאחרים היתה מאפיין מרכזי באישיותו. הוא לא היה יכול להפקיר למוות את הנער שמעבר לדלת.

עמרי נשם עמוק ופתח את הדלת. המחבלים לקחו את כל המשפחה לבית משפחת עידן. השידור בפייסבוק המשיך לרוץ כל הזמן, וכעת ראו בו את לישי, מחזיקה את עלמא הקטנה בידיים, ישובה על הרצפה לצד גלי וילדיה.



השעה היתה אחרי 12:00 ואף כוח צבאי עוד לא הגיע לשער הקיבוץ. ניסן, ברי, ש' והלוחמים שאיתם המשיכו לנסוע ברחבי נחל עוז, לירות על מחבלים וגם על בוזזים שניסו להיכנס לתוך הבתים – לא היה אפשר לדעת מי נמצא שם כדי לגנוב, ומי שותף למאמץ של חמאס לרצוח ולחטוף את התושבים. בשלב מסוים הם הפסיקו לספור כמה אנשים הרגו – יותר מ‐100 בוודאות, ועדיין, הקיבוץ היה מלא במחבלים ובבוזזים, שהמשיכו להגיע. 

הם חזרו כמה פעמים לאזור הבית שלנו, כדי לוודא שאף מחבל לא מנסה לחטוף לשטח עזה את גופתו של יעקב, המפקד שנפל בקרב מול ביתנו. ניסן המשיך לחפש בעיניים גם את אילן.

אחד מכלי הרכב שלהם כבר הפסיק לתפקד בשלב הזה, אחרי פגיעת אר־פי־ג'י שהשביתה את המנוע. הצוות הקטן נדחק עכשיו כולו לתוך הרכב הנותר, אף שגם הוא ספג כדורים רבים במהלך הקרב. המזגן הפסיק לעבוד, והרכב נהפך לקופסת פח לוהטת. הם נאלצו "להתבשל" בפנים בשעה שהמחבלים ממשיכים לירות עליהם והזכוכית הממוגנת היא הדבר היחיד שמפריד ביניהם לבין מוות ודאי. נוסף על כך, המים שלהם עמדו להיגמר.

ברי ניסה להמשיך לכוון אותם בהתאם להודעות המצוקה של תושבי הקיבוץ בוואטסאפ – עשרות משפחות המשיכו לדווח על צעקות בערבית ועל קולות ירי – אבל לא היה אפשר להגיע לכולם. ניסן חשב שהדבר הכי חשוב הוא להמשיך לנוע – כל הזמן להיות בתזוזה, לא להתעכב יותר מדי בנקודה אחת – כדי לגרום למחבלים לחשוב שהקיבוץ מוצף בכלי רכב ממוגנים, ולא רק ברכב אחד מקרטע.

"קיוויתי שאם הם יחשבו שאנחנו כוח גדול בכמה רכבים, הם יעשו יותר טעויות", הסביר. הדוגמה ההיסטורית שעמדה לנגד עיניו היתה הסיפור המפורסם של "כוח צביקה" בחזית הגולן במלחמת יום הכיפורים. 

אבל הזמן עבד נגדם, וכולם ברכב הממוגן ידעו זאת. החום, התשישות, הצמא, התחמושת ההולכת ואוזלת – המצב היה בלתי אפשרי. "אסור היה לנו ליפול, כי אם אנחנו נופלים, כל הקיבוץ נשחט", הסביר ניסן. "אבל בשלב מסוים הבנתי שאנחנו הולכים להישאר בלי כלום". הוא עצמו נלחם לאורך כל היום עם האקדח שלו, שאותו מילא בכל פעם מחדש בכדורים שהוציא מכיסי המכנסיים. הוא לא ידע כמה כדורים עוד נשארו שם.

ברי דאג למשפחה שלו – רוני והילדים, שהמשיכו להסתגר בממ"ד. הוא הצליח לתקשר עם רוני בהודעות לאורך היום, אבל החשש שמשהו יקרה להם בזמן שהוא נלחם בצד הנגדי של הקיבוץ לא עזב אותו. ניסן לא ידע מה שלום ילדיו, יערי ויעלה, לאורך כל היום. בשכונה שלהם לא נפל החשמל, והילדים יכלו להמשיך לתקשר עם אמא שלהם, לי, שעקבה אחרי האירועים מחו"ל וניסתה להרגיע אותם. אבל אף אחד במשפחה לא ידע איפה ניסן ומה מצבו. 

בממ"ד שלנו, האפלה נעשתה סמיכה יותר – השמש זזה מערבה, ואפילו טיפת האור הקטנטנה, שהציצה בשעות הבוקר דרך פתח האוורור המזערי מעל הדלת, נעלמה כעת. לא היה אפשר לראות דבר. חלפו כבר שש שעות מאז המטח שבעקבותיו רצנו אל החדר, ועדיין לא ידענו אם ומתי נצליח לצאת. בשלב מסוים כרמל קמה והלכה בחדר. היא נתקלה בחפץ כלשהו שלא יכולתי לראות, נפלה ולראשונה באותו יום עשתה את הדבר ההגיוני ביותר לילדה בגילה: בכתה.

גיששתי את דרכי אליה והרמתי אותה. החיבוק עזר לה להירגע, והיא נשארה צמודה אלי במשך כמה דקות. הנשימות שלנו השלימו אלה את אלה במעין מקצב מוזיקלי. פתאום הבנתי שהיא נרדמה עליי והשכבתי אותה בעדינות במיטה של גליה, צמוד לאחותה הגדולה, שהתחילה גם היא שוב להתנמנם. אחרי כמה דקות שמענו את שתיהן נוחרות בשקט. תשושות, רעבות ומפוחדות, הן עצמו עיניים ונרדמו.

רק אז, כשהבנו שהילדות לא שומעות אותנו, הרשינו לעצמנו, לראשונה באותו יום, להתפרק לכמה רגעים. עד לאותו רגע היינו חייבים להישאר מרוכזים – ידענו שאם נפגין אפילו את הסימן הקטן ביותר של לחץ או דאגה, הילדות יחוו הצפה של פחד. אסור היה לנו לתת לזה לקרות. אבל עכשיו הרגשות התחילו לצאת החוצה – הכעס, הפחד, ויותר מכול, תחושת האשמה. 

בחשיכה לחשתי למירי, "זה הכול באשמתי". 

הרעיון לעבור לנחל עוז אחרי מבצע צוק איתן היה שלי. עכשיו הרעיון הזה העמיד את כל המשפחה שלנו בסכנת מוות.

מירי ניסתה לנחם אותי ואמרה שההחלטה לעבור לנחל עוז היתה בסופו של דבר החלטה משותפת. היא הזכירה לי עד כמה אנחנו אוהבים לגור בקיבוץ ולגדל כאן את הבנות שלנו. "בחרנו לעשות את זה ביחד", היא השיבה. הדבר היחיד שהצלחתי להגיד באותו רגע היה שאני אוהב אותה וגאה בה – בתור אמא, בת זוג וחברה.

"אני אוהבת אותך, אני אוהבת את הבנות שלנו, אני אוהבת את החיים שלנו יחד", היא אמרה. הבאנו בחשבון שהמילים הללו עלולות להיות מילות הפרידה שלנו זה מזה.

ואז, לרגע קצר, חזרה הקליטה הסלולרית. על מסך הטלפון הופיעה הודעה קצרה מאמא שלי: "אבא מתקרב אליכם".

על אמיר תיבון

עיתונאי ותחקירן זוכה פרסים המסקר את התחום המדיני בעיתון הארץ. המאמר לקוח מתוך הספר קו התלם: סיפור של גבורה והפקרה, שראה אור בספטמבר 2024 בהוצאת "ידיעות ספרים". אילן פיורנטינו, רכז הביטחון של קיבוץ נחל עוז, נפל בקרב ב־7 באוקטובר.