Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עיצוב: סטודיו קרן וגולן
|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
ההיסטוריה של מדינת ישראל רוויה ב"החלטות שלא להחליט" – בשאלות משפטיות, פוליטיות, ויותר מכל, ערכיות. החלטות שלא להחליט יכולות ללבוש כמה צורות. דרך אחת היא דחיית החלטות בשאלות שנויות במחלוקת למועד לא מוגדר. גרסה רכה יותר של דרך התמודדות זו היא לפרק סוגיה לכמה שאלות משנה, להחליט רק בחלק מהן – למשל בסוגיות שיש לגביהן הסכמה באופן יחסי – ולדחות את ההכרעה בסוגיות טעונות לשלב מאוחר יותר. דרך אחרת היא לקבל החלטות עמומות, הנתונות לפרשנות. באופן זה, ההחלטה המשמעותית מתקבלת בפועל בשלב הפרשנות. לעתים סמכות הפרשנות נתונה בידי גוף אחר מזה שקיבל את ההחלטה המקורית (למשל, פרשנות חקיקה על ידי בית המשפט), וההחלטה מתגלגלת למעשה לידיו.
החלטות שלא להחליט מוצגות לעתים כדרך התמודדות לגיטימית עם מחלוקות עומק בחברות מפולגות. חתירה להכרעה עלולה לחדד הבדלים ולהעמיק מחלוקות, ולכן לגרום להחרפת הפילוג. לעתים, כך נטען, הימנעות מהכרעה היא הדרך הנכונה – אולי היחידה – לקיום חיים משותפים. אבל להימנעות מהכרעה יש מחירים משמעותיים, שאינם תמיד צפויים. ההנחה שהימנעות מהכרעה מותירה על כנו את המצב הקיים היא שגויה. עצם ההחלטה שלא להכריע היא הכרעה שמשפיעה על המציאות. לכן השאלה הרלוונטית היא כיצד ההכרעה שלא להכריע תעצב את המציאות.
על שאלה זו ניתן לענות באופן מלא רק בדיעבד. עם זאת, פעמים רבות ניתן לצפות, לפחות באופן חלקי, את משמעות ההחלטה ואת התוצאות שהיא עשויה, בסבירות גבוהה, להוביל אליהן. כמו כן ניתן ללמוד מניסיון העבר על המחירים של אי־קבלת הכרעות, ובהתאם, על החשיבות של התמודדות ישירה עם נושאים טעונים ושל קבלת הכרעות בנושאים שנויים במחלוקת.
אחת הסוגיות החשובות שבמדינת ישראל הוחלט שלא להחליט לגביהן היא מעמדו החוקתי של עקרון השוויון. השוויון הוא הבסיס של שיטת המשטר הדמוקרטית. הוא ניכר אפילו בהיבטים הפורמליים ביותר שלה: עקרון הכרעת הרוב מבוסס על כך שלכל אזרח קול אחד, וכל קול שווה ערך למשנהו. אין דמוקרטיה חוקתית שבה השוויון אינו מעוגן בחוקה. בישראל, לעומת זאת, הכנסת נמנעה שוב ושוב מלהכיר בזכות לשוויון כזכות חוקתית. איך הגענו עד הלום, ומדוע חשוב לשנות זאת?
מבט לאחור: החלטת הררי
גורלו של השוויון נגזר מהיעדר הכרעה בסוגיה רחבה יותר: קיומה של חוקה בישראל.
את דברי הימים של הסיפור החוקתי הישראלי מקובל לפתוח בהחלטה 181 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות, הידועה גם בכינוי "החלטת החלוקה". בהחלטה על הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בארץ ישראל נקבע גם כי "האספה המכוננת של כל אחת מהמדינות תכתוב טיוטת חוקה דמוקרטית עבור מדינתה". התוכנית לכתיבת חוקה מעוגנת גם במגילת העצמאות, אשר קבעה כי "החל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ־1 באוקטובר 1948 – תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל".
לו היתה נכתבת חוקה דמוקרטית כפי שנקבע בהחלטת החלוקה ובמגילת העצמאות, היתה מעוגנת בה גם הזכות לשוויון, כמו בכל החוקות הדמוקרטיות שכוננו אחרי מלחמת העולם השנייה. אבל המציאות, כידוע, התגלגלה אחרת. הבחירות לאספה המכוננת נדחו בשל מלחמת העצמאות והתקיימו רק ב־25 באפריל 1949. האספה המכוננת קיבלה את חוק המעבר, שינתה את שמה לכנסת והסדירה את אופן הבחירה של נשיא המדינה ואת אופן הרכבתה של הממשלה – שאלות שמטבען היו אמורות להיות מוסדרות בחוקה.
שאלת החוקה לא ירדה מיד מהפרק. בן־גוריון, שלפני הקמת המדינה נמנה עם תומכי החוקה, שינה את עמדתו לגבי הצורך בה, אבל היו חברי כנסת, משני עברי המפה הפוליטית, שהתעקשו על קיום התוכנית המקורית. כפשרה קיבלה הכנסת ב־1950 את ההחלטה הידועה כ"החלטת הררי" (על שם חבר הכנסת יזהר הררי, שהגה אותה). ההחלטה קבעה כי במקום לכונן חוקה שלמה, הכנסת הראשונה תטיל "על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים־פרקים באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסודי בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה".
על פניו, החלטת הררי דחתה את העמדה שמדינת ישראל אינה זקוקה לחוקה; היא פירקה את תהליך קבלת החוקה לכמה שלבים ודחתה את קבלת החוקה השלמה למועד מאוחר יותר. עם זאת, כבר במועד קבלת ההחלטה התריעו מתנגדיה כי משמעותה האמיתית היא שלא תהיה חוקה למדינת ישראל. משה סנה, למשל, טען במהלך הדיון בכנסת כי "תוכנה האמיתי הוא שלילת החוקה מהמדינה", כי בנוסח ההחלטה "לא ניתנה כל ערובה" לכך שוועדת החוקה תביא את חוקי היסוד בפני הכנסת הראשונה וכי הבוחרים שבחרו בכנסת הראשונה "נשאו עיניהם להבטחת החירויות הדמוקרטיות של האזרח". סנה הדגיש כי "שלילת הערובות הללו על ידי שלילת חוקה היא מעילה ברצון הציבור, ועל מעילה זו נקדש מלחמה". מצדו השני של המתרס הפוליטי טען ערי ז'בוטינסקי כי "הכנסת התירה היום לעצמה לא למלא את התחייבותה כלפי בוחריה, ששלחונו לכאן לכונן חוקה". אך התומכים בהחלטת הררי דחו את הטענה כי משמעותה בפועל היא קבירת החוקה הישראלית, והישיבה ננעלה בקריאה לעבודה משותפת ולחיזוק האחדות.
74 שנה אחר כך ברור שטענה זו היתה נכונה. לא רק שהחוקה הישראלית מעולם לא הושלמה, בשום שלב היא לא היתה קרובה לכדי סיום. ההחלטה לקבל "חוקה בשלבים" אשר תיחתם במועד לא ידוע בעתיד התבררה, כפי שחששו המתנגדים לה, כהחלטה שלא לקבל חוקה כלל.
האם הדיון היה מתגלגל אחרת אילו האפשרות של "חוקה נדחית ובשלבים" לא היתה מונחת על השולחן? אילו היו המשתתפים מתבקשים להכריע בין שתי אפשרויות: כינונה של חוקה או אי־כינונה? קשה כמובן לדעת, אולם אם חברי הכנסת היו מחליטים שלא לקבל חוקה, בניגוד לאמור בהכרזת העצמאות, הם היו נדרשים, לכל הפחות, לעמוד מאחורי החלטה זו ולהסבירה לציבור. הם היו נדרשים למשמעות הגלומה בהיעדר עיגון זהותה של המדינה ובהיעדר עיגונם של עקרונות דמוקרטיים בסיסיים, כולל הזכות לשוויון. החלטה כזאת היתה נתונה לביקורת ציבורית, שאולי היתה מובילה לשינויה. הבחירה לקבל החלטה שמשמעותה אינה ברורה יצרה אזור דמדומים חוקתי שמנע את האפשרות של דיון כן ופתוח, של הכרעה לכאן או לכאן, לא רק במועד קבלת ההחלטה אלא גם בשנים שאחריה, וקיבע את המציאות של היעדר חוקה שלמה בישראל.
מדוע לא נכלל השוויון בחוק הלאום?
אבן דרך נוספת בסיפור החוקתי הישראלי ובגורלו של עקרון השוויון היא קבלתם ב־1992 של שני חוקי היסוד העוסקים בזכויות אדם: "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" ו"חוק יסוד: חופש העיסוק". קבלת חוקי היסוד הללו נתפסת כהישג משמעותי של המצדדים בחיזוק ההגנה על זכויות האדם, ובמידה רבה של צדק: עקרונות מתחום זה עוגנו לראשונה בחוקי יסוד במדינת ישראל. שלוש שנים אחר כך, לאור פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין בנק המזרחי, נקבעה המשמעות של העיגון החוקתי של זכויות האדם: כוחה של הכנסת לפגוע בזכויות אלה מוגבל ובסמכותו של בית המשפט להכריז על בטלותם של חוקים הפוגעים בזכויות אדם ולא עומדים בתנאים הקבועים בחוק היסוד.
על הליך קבלתם של חוקי היסוד הללו נכתב רבות. תלי תלים של מילים עסקו במיוחד בשתי שאלות: האם חברי הכנסת הבינו שתוצאת קבלתם תהיה מתן סמכות לבית המשפט העליון לבטל חוקים הפוגעים בזכויות המעוגנות בחוקי היסוד? והאם זו אכן הפרשנות לפסקת ההגבלה שבחוקי היסוד אשר מתבקשת על פי פסק הדין בעניין בנק המזרחי? אבל במאמר זה אני מבקשת להתמקד דווקא בפשרות התוכניות שעשו מובילי החוקים האלה, ואשר נתפסו כהכרחיות לשם קבלתם בכנסת, ובמשמעותן לטווח הארוך.
הפשרה המשמעותית ביותר שנעשתה בחוקי היסוד של 1992 היתה השמטת זכויות בסיסיות, ובפרט הזכות לשוויון, חופש הביטוי וחופש הדת, מרשימת הזכויות המנויות בהם. פרופ' אמנון רובינשטיין, מאדריכלי החוקים הללו, סיפר במאמר שפרסם ב־2012 שבמהלך הניסיונות לכונן חוק יסוד המעגן את זכויות האדם "התברר" שבקרב חברי הכנסת הדתיים עיגון השוויון הוא בבחינת "ייהרג ובל יעבור". לטענת רובינשטיין, חברי הכנסת הדתיים חששו שאם ייכלל השוויון בחוקי היסוד, בית המשפט עלול לבטל את חוק השבות (חשש שרובינשטיין הסביר שאין בו ממש), לבטל את הפטור משירות צבאי לתלמידי ישיבות, ובעיקר – לתת מעמד שווה לזרמים הלא אורתודוקסיים ביהדות. ה"פתרון" שנמצא היה הפיצול של הצעת חוק היסוד שהיה אמור לעגן את זכויות האדם לחוקי יסוד שונים והעברה של אותם חוקי יסוד שניתן היה לגבש לגביהם הסכמה. במסגרת שני חוקי היסוד שעברו עוגן המונח העמום "הזכות לכבוד". השוויון, לעומת זאת, נותר בחוץ.
לאחר הותרת השוויון מחוץ לחוקי היסוד קרו שני תהליכים, לכאורה סותרים. הראשון הוא הפרשנות שהחיל בית המשפט העליון על הזכות לכבוד. המונח "כבוד האדם" הוא מונח עמום. כשבית המשפט נדרש לשאלה אם פעולה מסוימת או חוק ספציפי פוגעים ב"כבוד האדם", הוא חייב לצקת תוכן למונח זה כדי לענות עליה. בית המשפט קבע כי פגיעות מסוימות בזכות לשוויון (כמו גם פגיעות מסוימות בחופש הביטוי ובחופש הדת) מהוות פגיעה בכבוד. כך, למשל, בפרשת אליס מילר הסבירה השופטת דורנר שפסילה קטגורית של נשים משירות כטייסות היא פגיעה בכבוד העולה לכדי פגיעה בשוויון. לכאורה באמצעות פרשנות זו, אשר הכלילה את הזכות לשוויון כחלק מהזכות החוקתית לכבוד, גם הזכות לשוויון נהייתה זכות חוקתית ומעמדה הושווה למעמדן של זכויות המעוגנות בצורה מפורשת בחוק היסוד.
במקביל התגברה ההתנגדות הפוליטית לעיגון מפורש של הזכות לשוויון. בעוד שההתנגדות המרכזית לזכות לשוויון בשנות ה־90 היתה מכיוונן של המפלגות הדתיות, בעיקר בשל החשש לפגיעה במונופול הדתי־אורתודוקסי, עם התחזקות הימין הלאומני בישראל התחזקה גם ההתנגדות לעיגון השוויון מטעמים של העדפת "אופייה היהודי" של המדינה במובן הלאומי. הסטת תשומת הלב ביחס לשוויון הגיעה לנקודת רתיחה סביב חקיקת "חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי", אשר יוזמיו התנגדו נחרצות לעגן בו את עקרון השוויון.
התירוצים העיקריים לאי־הכללתו של השוויון בחוק יסוד הלאום היו מחד גיסא שהשוויון ממילא נהנה ממעמד חוקתי בשל העובדה שבית המשפט כלל אותו כחלק מהזכות לכבוד, ומאידך גיסא, שאם ייכלל באופן מפורש בחוק הלאום, "אין לדעת" כיצד בית המשפט יפרש אותו. חלק מהמתנגדים טענו כי בית המשפט עשוי לפרש את השוויון באופן שיקנה זכויות קולקטיביות – כמו הכרה בזכויותיהן של קבוצות מיעוט, ובפרט בזכותו של המיעוט הערבי לתרבות או לשפה – ועלול להטיל על המדינה חובות למימושן. שתי ההתנגדויות האלה לא רק שאינן מבוססות, אלא סותרות: אי אפשר מצד אחד לטעון שאין צורך בעיגון השוויון מאחר שבית המשפט ממילא יכול להכלילו באמצעות פרשנות, ומצד שני להתנגד לעיגונו בשל האופן שבו בית המשפט עשוי לפרש אותו.
הטענה כי השוויון "ממילא" נהנה ממעמד חוקתי מטעה. בית המשפט העליון אכן פירש את הזכות לכבוד ככוללת את הזכות לשוויון, אולם בית משפט בהרכב אחר עשוי בהחלט לשנות פרשנות זו. כדי להיווכח בכך די להפנות מבט מעבר לים, אל בית המשפט העליון בארצות הברית: בפסק הדין הידוע בענין רו נגד וייד קבע בית המשפט העליון האמריקאי, על דרך הפרשנות, שהזכות החוקתית לפרטיות כוללת את הזכות להפלה. כמעט 50 שנה לאחר מכן, בפסק הדין בעניין דובס, הפך בית המשפט את החלטתו ושלל הכרה זו.
גם הטענה כי בית המשפט ייתלה בזכות לשוויון כדי לבטל את אופייה היהודי של מדינת ישראל אינה משכנעת. ראשית, לשיטת המתנגדים, הטוענים כי בית המשפט "עושה מה שהוא רוצה", אילו בית המשפט היה מעוניין לעשות כן, הוא "ממילא" יכול לעשות זאת באמצעות הרחבה פרשנית של הזכות לכבוד. בנוסף לכך, ההתנגדות לעיגון השוויון היא גורפת: הגורמים הפוליטיים המתנגדים שוללים את עיגונם, ולו בצורה הצרה ביותר, של שוויון אזרחי והזכות להגנה שווה של החוק – זכויות שקשה מאוד לראות איך ניתן להיתלות בהן כדי "לבטל את אופייה היהודי של המדינה".
שוויון כסוגיה "שנויה במחלוקת"
יש שחקנים בפוליטיקה הישראלית שאינם מאמינים בשוויון ואינם מעוניינים בו, אבל גם עבור אחרים, המחלוקת הפוליטית סביב עיגון השוויון הפכה את השוויון, גם בגרסתו האזרחית הצרה, קרי איסור על אפליה בין בני אדם, לנושא טעון. כאמור, אין דמוקרטיה חוקתית בעולם שהזכות לשוויון לא מעוגנת בחוקתה; והשוויון הוא הבסיס של שיטת המשטר הדמוקרטית: לכל אזרח קול אחד, ומשקל כל קול שווה לשני. אולם בישראל, ההתנגדות של גורמים אנטי־דמוקרטיים מיתגה את השוויון כ"נושא שנוי במחלוקת", וככזה, לנושא שיש להימנע מלהכריע בו "לטובת האחדות והחיים המשותפים". המחלוקת לגבי מעמדו המשפטי הפורמלי של השוויון והסירוב לעגן אותו במישור החוקתי השפיעו על האופן שבו נתפס השוויון עצמו.
בעוד שהשדה הפוליטי מתחמק מלענות על השאלה אם השוויון הוא חלק מתעודת הזהות הערכית של המדינה, בשדה המשפטי השאלה הזאת דורשת הכרעה בכל פעם שחקיקה של הכנסת פוגעת בשוויון (למשל, חקיקה הפוטרת תלמידי ישיבות משירות צבאי). לכן ההכרעה בדבר מעמדו החוקתי של השוויון מתגלגלת לפתחו של בית המשפט. זהו פתרון שמשרת גם את אלה שמבינים שמדינה חייבת לנהוג בשוויון אך חוששים שמחויבות פוליטית לעיקרון זה לא תנעם לחלק מבוחריהם וגם את אלה שמתנגדים לעיקרון זה: הוא מאפשר להתהדר, גם כלפי חוץ, בכך שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, ובמקביל לתחזק כלפי פנים התנגדות לשוויון שאינה עולה בקנה אחד עם דמוקרטיה. בפועל, גלגול ההכרעה לפתחו של בית המשפט משמש כהצדקה לניגוח בית המשפט על פרשנותו ה"אקטיביסטית". חשוב מכך, הוא פוגע בלגיטימיות של עקרון השוויון עצמו, שמזוהה כעיקרון שנכפה על ידי בית המשפט ולא בידי העם, ובכך מחזק את תפיסת השוויון כעיקרון שנוי במחלוקת.
קבלת "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" ו"חוק יסוד: חופש העיסוק" היתה הישג חשוב מאין כמותו להגנה על זכויות האדם בישראל, וייתכן כי יוזמי החוק אכן סברו כי ניתן יהיה לעגן את השוויון במציאות פוליטית אחרת בעתיד. אולם להותרת השוויון בחוץ כחלק מהפשרה היתה משמעות רבה בעיצוב המציאות. בדינמיקה הפוליטית הישראלית, שבה המרכז הפוליטי בורח מעיגון נושאים הנחשבים "שנויים במחלוקת" וחותר לקונצנזוס לטובת ה"אחדות", ככל שהשוויון הלך והתבסס כנושא שנוי במחלוקת, ההבנה בציבור של חשיבותו לדמוקרטיה הלכה והתמוססה. כתוצאה מכך, הסיכוי לעגן את השוויון הולך ומתרחק.
המשמעות של מיתוג השוויון כ"שנוי במחלוקת" היא לא רק משפטית אלא גם זהותית וערכית (לעניין זה, הציצו גם בעמ' 31 – בפרק מתוך הספר "אזהרת שוליים"). "חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי", על סעיפיו הבעייתיים (כמו סעיף ההתיישבות, הקובע כי המדינה "תפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס" של התיישבות יהודית), הוא חלק מתעודת הזהות הערכית של המדינה ומתוכניתה החינוכית. הזכות לשוויון, לעומת זאת, לא. זאת משום שהיא "שנויה במחלוקת". מהלך פרשני של בית המשפט, גם אם אפקטיבי במישור המשפטי, לא יכול לתקן את הפער הזה במישור הערכי והחינוכי. תעיד על כך העובדה שבקרב המיעוט הערבי בישראל, חוק יסוד הלאום נתפס כפוגעני ומערער גם שנים לאחר שנחקק, אף על פי שהפרשנות שבית המשפט נתן לו הפכה אותו (לפחות בעת הזאת) להצהרתי וסימבולי בעיקרו.
עם הפנים לעתיד
התהפוכות הפוליטיות של השנים האחרונות והמאבק בהפיכה המשפטית הביאו למודעות הציבור את הפגמים במשטר החוקתי הנוהג בישראל והעלו על סדר היום את הצורך לעגן את כללי המשחק החוקתיים. על פי המצב כיום, ניתן לחוקק חוקי יסוד ברוב רגיל בכנסת, ואת רוב חוקי היסוד ניתן גם לשנות שם ברוב רגיל. מצב זה מוביל לשינויים תדירים בחוקי היסוד ולשימוש בהם לקידום מטרות פוליטיות צרות. דוגמה בולטת היא תיקון "חוק יסוד: הממשלה" בשנת 2020, שהוליד יצורים פוליטיים חדשים: ממשלת חילופים וראש ממשלה חלופי.
בין היתר חזר לדיון הציבורי גם הצורך בחקיקת "חוק יסוד: החקיקה", שיקבע הליך לחקיקה ולתיקון של חוקי יסוד, יעגן את הביקורת השיפוטית על חקיקה רגילה ויסדיר את שאלת הביקורת השיפוטית על חקיקת יסוד. במהלך השנים הועלו בישראל כמה הצעות לחקיקת "חוק יסוד: החקיקה". רובן כוללות, כמרכיב מרכזי, קביעת "נוקשות חוקתית": רוב גבוה במיוחד לחקיקה ולתיקון של חוקי יסוד, שנועד לצמצם את היכולת להשתמש לרעה בחוקי היסוד. ״חוק יסוד: החקיקה״ מוצג לעתים כ"חוקה מצומצמת" או, בביטוי שטבע ידידיה שטרן, "חוקה רזה". מצדדי "החוקה הרזה" טוענים שבעוד שלא ניתן "בעת הזאת" להסכים על סוגיות ערכיות וזהותיות "שנויות במחלוקת" (נשמע מוכר?), ניתן ורצוי להכריע בשאלת כללי המשחק החוקתיים עצמם. המשמעות של גישה זו היא לא לפעול כרגע לעיגון השוויון, אלא רק לעיגון כללים לחקיקת חוקי יסוד, לביטול חקיקה על ידי בית המשפט וכדומה.
למרות העניין הציבורי המובן בכללי המשחק, דחיית נושאים "שנויים במחלוקת" למועד "מאוחר יותר" היא המשך ישיר לתפיסה שעמדה בבסיס החלטת הררי, ולאחר מכן בפיצול "חוק יסוד: זכויות האדם" ובוויתור על עיגון זכויות יסוד ובראשן הזכות לשוויון. גם אם ניתן להגיע בשיטה זו להישגים מסוימים, להישגים אלה יש מחיר.
המחשבה שניתן להכריע "רק" בשאלות המוסדיות של מערכת היחסים בין הרשויות, ללא הכרעה בשאלות ערכיות, היא אשליה. ראשית, אם תעוגן נוקשות חוקתית – כלומר, אם יידרשו הליך מיוחד ורוב גבוה לחקיקה ולתיקון של חוקי יסוד – היכולת לחוקק חוקי יסוד עתידיים תפחת. המשמעות הפרקטית של שינוי זה היא שהסיכוי לעגן זכויות בסיסיות כמו שוויון, חופש הביטוי וחופש הדת יקטן מאוד. החלטה ש"לא לעסוק" בזכויות אלה היא במידה רבה החלטה שהן לא יהיו זכויות חוקתיות, שנהנות ממעמד על־חוקי ומוכרות כחלק מהזהות החוקתית בישראל. עיגון נוקשות חוקתית גם יקשה לבצע שינויים רצויים במערכת הפוליטית, ובפרט רפורמות בשיטת הבחירות ובייצוג הפוליטי, אשר רבים סבורים כי הן נדרשות.
הדמוקרטיה הישראלית נמצאת במשבר העמוק בתולדותיה, והמשבר הזה הוא, בראש ובראשונה, משבר ערכי. שאלת ההכרה החוקתית בשוויון היא שאלה ערכית העוסקת בזהות המדינה, ובדיוק מסיבה זו הצורך להכריע בשאלת העיגון החוקתי של ההגנה על זכויות האדם, ובפרט הזכות לשוויון, הוא צורך חברתי אקוטי. מדינה שמתחמקת מהכרה מפורשת בשוויון, שאינה מסוגלת להצהיר על מחויבותה לו בריש גלי, אינה יכולה לקרוא לעצמה דמוקרטיה. לכן עיגון השוויון כזכות חוקתית צריך לעמוד בראש סדר העדיפויות של המבקשים תיקון בחברה הישראלית.
על פרופ' תמר הוסטובסקי ברנדס
חברת סגל בקריה האקדמית אונו ועמיתה בכירה במכון למחשבה ישראלית. מחקריה עוסקים במשפט חוקתי ובמשפט בינלאומי, ובממשק ביניהם לבין תיאוריה פוליטית. המאמר לקוח מתוך גיליון תלם 10: זמן הכרעות.
