Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עיצוב: סטודיו קרן וגולן
בימים ובשבועות שאחרי 7 באוקטובר הרגשנו שהשמיים נפלו עלינו. בגלל המחדל הביטחוני האיום, בגלל הזוועות שבוצעו, בגלל האימה והפחד שנכנסו לכל בית, אבל לא רק. כשהמדינה כשלה באספקת המענה הרגשי והבריאותי הנדרש בעקבות האסון ונאלצה להסתמך על התגייסות אזרחית רחבה, הבנו שברגע של משבר לא יהיה מי שיתפוס אותנו, שהמדינה לא תצליח לסייע, לאסוף, לטפל. הכישלון הזה הפגיש את כלל הציבור עם המציאות שרבים לא נתקלו בה עד אז או העדיפו להתעלם ממנה: השירותים החברתיים בישראל קורסים.
מאז 7 באוקטובר, נשות המקצוע של מערכת הבריאות ובריאות הנפש, הרווחה והחינוך עובדות מסביב לשעון בתמיכה ובטיפול בנפגעים ובמעגליהם הקרובים, אך ידן קצרה מלהושיע. לכוח האדם שמתוח עד הקצה בשגרה לא היה שום סיכוי במצב חירום. אלפי עובדות ועובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכולוגיות ומטפלים ומטפלות אחרים שעובדים בשוק הפרטי מיהרו להתנדב ולסייע במתן המענה הבסיסי והדחוף ביותר. אוזלת היד בשבועות הראשונים היתה כה גדולה עד שהמדינה עצמה, בפרסומים מטעמה, הפצירה באנשי המקצוע הללו לעבוד בהתנדבות. זאת, במקום לקבל אחריות ולהרחיב מיד את גיוסם לשורותיה.
20 שנה לפני כן, במרס 2003, נשא שר האוצר בנימין נתניהו את נאומו המפורסם על האיש השמן והאיש הרזה. הנמשל – המגזר הפרטי הרזה והיעיל נושא על גבו את המערכת הציבורית השמנה והמיושנת – נועד להצדיק את המדיניות הכלכלית שיזם נתניהו: הורדת מסים לצד קיצוצים מרחיקי לכת במגזר הציבורי, ובפרט במערך הביטחון הסוציאלי ובשכר העובדות והעובדים במערכת הציבורית. את תוצאות המדיניות הזאת חווים אזרחי ישראל מאז ועד היום.
העובדה שמערכות החינוך, הבריאות והרווחה מתקשות לספק שירותים איכותיים ושוויוניים לכלל הציבור בישראל אינה חדשה, אך בשנתיים האחרונות המערכות הללו עוברות בהדרגה ממצב של תת־תפקוד למצב של אי־ספיקה. במצב הזה, אישה שמאובחנת עם דיכאון אחרי לידה נאלצת לחכות שנה בתור לקבלת טיפול נפשי, המתנה שמשמעותה היא נזק בלתי הפיך לא רק לאישה אלא גם לתינוק ולשאר בני משפחתה. במצב הזה, בתי ספר פותחים את השנה בלי שלכל הכיתות יש מחנכת, ומנהלים נאלצים להחליט אילו שכבות לא ילמדו השנה לשון או ספרות, כי אין מספיק מורות מתאימות. במצב הזה, הורים מקבלים בבוקר הודעה שהגן לא ייפתח באותו יום כי הסייעת חולה ואין מי שתחליף אותה.
מאז 7 באוקטובר המצב רק החריף. המתקפה והמלחמה שפרצה בעקבותיה הביאו, מצד אחד, לעלייה חדה בצורך בשירותים חברתיים נאותים, ומצד שני, לעלייה בהוצאות הביטחון של ישראל שצפויה לפגוע – ולמעשה כבר פוגעת – בהשקעה הממשלתית במערך השירותים. מי מאיתנו שיש לו מזל ולא נפצע, ולא איבד אדם קרוב, ולא פונה מביתו, ולא מתמודד עם פוסט־טראומה חריפה, קצת שכח את תחושת הכאוס וההפקרה של ההתחלה. אולי בגלל זה, בזמן שאנחנו ממשיכים לדרוש מהצמרת הצבאית והמדינית לקבל אחריות על המחדל הביטחוני, אנחנו לא דורשים זאת מאדריכלי המחדל החברתי.
כפי שהציבור בישראל מבין היום שהגיע הזמן להכרעות מדיניות וביטחוניות קשות, עלינו להפנים שכדי למנוע את האסון החברתי שלפתחנו הגיעה העת להכרעות גם בזירה הזאת: האם מדינת ישראל תמלא תפקיד אקטיבי בשיקומן ובעיצובן מחדש של המערכות החברתיות, גם במחיר תקציבי גבוה, או שתמשיך להיות פסיבית ולאפשר את קריסתן?
ריקון הכוח של כוח האדם
החל מאמצע שנות ה־80, וביתר שאת מאז רפורמת "האיש הרזה" של 2003, אנו חוזים בשחיקה מתמשכת של ההשקעה הממשלתית בשירותים לאזרח ובפער הולך וגדל בינה לבין ההוצאה המקובלת במרבית המדינות המערביות. לפי נתוני בנק ישראל, בין השנים 2002 ל־2023, ההוצאות הכוללות של הממשלה בנושאים אזרחיים הצטמצמו בכשישה אחוזי תוצר. זוהי ירידה של כ־14 אחוז ביחס לרמת ההוצאה לפני הרפורמה, וברמת התוצר הנוכחית היא שווה קרוב ל־100 מיליארד שקל בשנה. גם בהשוואה בינלאומית, ההשקעה של ממשלת ישראל באזרחיה נמוכה במיוחד. ב־20 השנים האחרונות ההוצאה האזרחית בקרב מרבית מדינות ה־OECD לא רק שלא התכווצה, אלא אפילו גדלה, כך שנכון ל־2023, פער ההוצאה בין ישראל לחציון ה־OECD עמד על יותר מתשעה אחוזי תוצר, המייצגים סכום עתק של קרוב ל־150 מיליארד שקל בשנה.
הפער הזה זכה בשנים האחרונות לביקורת מבפנים ומבחוץ. נגיד בנק ישראל, אמיר ירון, הזכיר בכמה הזדמנויות שההוצאה האזרחית בישראל נמוכה ושאסור לפגוע בה כדי לממן את הוצאות המלחמה. קודמתו בתפקיד, קרנית פלוג, הצהירה כבר לפני עשור ש"הדימוי של השמן והרזה עדיין חי ובועט, על אף שהשמן עבר דיאטה חריפה", ש"יש קונצנזוס שהממשלה לא נותנת מענה לכל הצרכים" וכי כדי לשנות את זה "לא יהיה מנוס אלא להגדיל את ההוצאה הציבורית". בדוח של ה־OECD מ־2018 הזהירו כלכלני הארגון כי "ההוצאה הציבורית הנמוכה, במיוחד בתחומים של חינוך, השקעות ציבוריות ורווחה, פוגעת ביכולת של ישראל להתמודד עם פערים סוציו־אקונומיים", וכי "על מנת לתת מענה לצרכים החברתיים והכלכליים של המדינה יש להעלות את תקרת ההוצאה".
השחיקה התקציבית ניכרת בכל היבט. איכות הציוד הרפואי יורדת וכמותו מצטמצמת. תנאי העבודה הפיזיים נהיים קשים יותר. העובדים סובלים מעומס בלתי נסבל בגלל התקינה החסרה לצד הקושי לאייש את התקינה הקיימת, ותגובת השרשרת בלתי נמנעת: תורים ארוכים וקיצור הזמן המוקדש לכל מטופל במערכת הבריאות וצפיפות גדולה במסגרות החינוכיות. כתוצאה מכך, יש שחיקה גבוהה של העובדות והעובדים בכל המערכות ונוצר פער בלתי ניתן לגישור בין האופן שבו הם תופסים את תפקידם ואת מקצועם לבין היכולת לממש זאת.
כל זה מוביל גם לשחיקה מסוג אחר – במעמדם הציבורי והמקצועי של נשות ואנשי השירותים החברתיים. מלבד רפואה, שעדיין נחשבת מקצוע יוקרתי ומוערך, רוב העובדות והעובדים במקצועות האלה מעידים על תחושה של הערכה נמוכה מצד הציבור. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא אותו פער בין השירות שהיו רוצים להעניק לציבור לבין השירות שאפשר לתת במסגרת המשאבים הקיימים. במקרים רבים, מקבלי השירות מפְנים את הכעס והתסכול שנוצרים בגלל הפער הזה אל העובדות והעובדים שהופקרו לעמוד לבדם מול תוצאות המדיניות הכלכלית של הממשלה – אלה שהמפגש הטיפולי או החינוכי הוא לב עבודתם: המורות והגננות, עובדות הבריאות, בריאות הנפש, השיקום והרפואה, המטפלות בילדים, בקשישים ובאוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים, העובדות הסוציאליות והמדריכות במסגרות הרווחה.
אולי יותר מבכל תחום אחר, האיכות של מערכות החינוך והטיפול הציבוריות היא נגזרת ישירה של יכולותיו ומעמדו של מי שמועסק בהן. אין שירותי בריאות טובים בלי אנשי טיפול מקצועיים ורגישים, אין חינוך איכותי בלי מורות מקצועיות ומחויבות שלא נשחקו עד דק על ידי המערכת, ואין שירותי רווחה טובים בלי עובדות סוציאליות שיודעות להציע למקבלי השירות את המענים שמתאימים להם. במערכת השירותים החברתיים בישראל יש המון עובדות ועובדים כאלה, בכל סוגי השירותים והמסגרות, אבל הם הולכים ומתמעטים. כבר כמה שנים שמנהלים ומנהלות בכל קשת השירותים החברתיים מתריעים על שיעור גבוה של אנשי מקצוע שעוזבים את המגזר הציבורי, על תת־תקינה חמורה לצד קושי לאייש את התקנים הקיימים ועל שחיקה מתמשכת באיכות השירות שהם יכולים לתת.
משבר השירותים החברתיים בישראל, אם כך, הוא בראש ובראשונה ביטוי ותוצאה של משבר כוח אדם חריף.
נשים יכולות להרשות לעצמן?
מערכת השירותים החברתיים בישראל בנויה ברובה על כוח עבודה נשי, משכיל – ומנוצל. בעוד שנשים הן קרוב למחצית מכוח העבודה בישראל, חלקן הכולל בענפי החינוך, הבריאות, הרווחה והסעד מתקרב ל־80 אחוז. נתון זה והמונופול של המדינה על קביעת השכר ותנאי ההעסקה במרבית המקצועות האלה אפשרו למדינה לבנות מודל העסקה, שבו היא מרוויחה מהפער בין הערך הרב שהעובדות הללו מייצרות לבין התגמול הירוד שהן מקבלות עבורו.
מנגנון הניצול מתבסס על שתי הנחות. ההנחה הראשונה היא שבהיעדרן של חלופות טובות יותר בתוך המגבלות החברתיות, הכלכליות והמשפחתיות שנשים נמצאות תחתן, הן ימשיכו לבחור במקצועות האלה. הן יעשו זאת גם בתנאי שכר ירודים משום שהן יכולות "להרשות לעצמן"; השכר של בן זוגן הוא הרי זה שמקיים אותן. ההנחה השנייה היא שכאשר עובדים מזדהים עם המשימה שניתנת להם, הם מוכנים להקדיש לה מאמץ רב יותר עבור שכר נמוך יותר. ואכן, מחקרים מראים שהמניע של רבות מעובדות השירותים החברתיים הוא הרצון לסייע, והן מבטאות מחויבות מוסרית גבוהה במיוחד לשלומם של אחרים.
לפי הגישה הכלכלית הנאו־ליברלית, המחויבות החברתית והמוסרית המוגברת של עובדות השירותים החברתיים היא חלק ממערך ההעדפות שלהן, ולכן הגיוני לדרוש מהן לוותר על יתרונות כלכליים בתמורה ליתרונות לא כלכליים כמו תחושה של סיפוק ומשמעות בעבודתן. למעשה, מכוח הטענה שעובדות השירותים החברתיים מעדיפות משמעות על פני כסף, המדינה מנצלת את תחושת המשמעות הזאת כדי לתגמל אותן בשכר נמוך.
מוטיבציה פנימית ואכפתיות הן מאפיינים אישיותיים שמשפרים את איכות העבודה בשירותים החברתיים ואת יעילותה (בדומה ליכולות אישיות אחרות כגון אינטליגנציה, חריצות וכיוצא באלה), לכן מצופה שישפיעו לטובה על שכרן של העובדות שניחנו בהן. בפועל, כפי שעולה במחקרים שונים, קיימת קורלציה הפוכה בין קיומם של המאפיינים הללו לבין השכר. אחד ההסברים האפשריים לכך הוא שרמות גבוהות של מחויבות ואכפתיות מקשות על העובדות לאיים בעיצומים ובשביתות מחשש לפגוע במקבלי השירות. כך נחלש כוח המיקוח שלהן מול המעסיקים השונים ומול המדינה כמעסיקה הראשית. כלומר, הניצול מתאפשר בגלל התכונות הראויות לתגמול.
מעבר לציניות הגלומה בשתי ההנחות הללו, ומעבר לעובדה שהן מחזקות ומשמרות את התלות הכלכלית של נשים בגברים ואת קיבועם של הטיפול והחינוך כמקצועות שלגברים אין מה לחפש בהם – הן פשוט לא עומדות במבחן המציאות. נשים רבות, גם בעלות מחויבות חברתית ומוסרית גבוהה, לא יפנו מלכתחילה למקצועות האלה או לא יביאו בחשבון עבודה במגזר הציבורי כי הן אינן יכולות להרשות לעצמן לוותר על כסף, גם לא בתמורה לשעות עבודה נוחות ולתחושת משמעות. המצב בשטח מוכיח זאת: אותו קושי אדיר של מערכות השירותים החברתיים לגייס ולשמר עובדות בתנאי השכר הירודים המוצעים להן. עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות ועובדות במקצועות הפארא־רפואיים עוזבות את המגזר הציבורי לטובת המגזר הפרטי בקצב מסחרר. במקצועות הלא פרופסיונליים, כגון מטפלות לילדים בגיל הרך ומדריכות במסגרות הרווחה, השילוב של שכר נמוך במיוחד ותנאי עבודה קשים במיוחד הביא למצוקת כוח אדם כה חריפה, עד שהיא מאיימת על המשך הפעלתן של המסגרות.
לא רק הבעיה ברורה. גם הפתרונות לה ידועים, ולגבי רבים מהם קיימת הסכמה מקצועית רחבה. הם שבים ועולים במחקרים ובדוחות מהשנים האחרונות וכן בשיחות עם נציגי עובדים, עם מפעילי שירותים ועם נציגים ממשרדי הבריאות, הרווחה והחינוך: העלאת השכר והגדלת התקינה, שיפור מערכי ההכשרה המקצועית, ההסמכה וההדרכה, הרחבת האוטונומיה המקצועית של העובדות וקידום חקיקה שתפרט את הזכויות החברתיות שהמדינה אמורה להבטיח ותעגן אותן בחוק. ובכל זאת, הפתרונות הללו אינם מיושמים. במקרה הטוב, המשבר מטופל באמצעות פתרונות חלקיים וזמניים כגון תמריצים חד־פעמיים לעובדים, שהם לא יותר מאצבע בסכר שעומד להיפרץ. במקרה הרע – והנפוץ – הוא אינו מטופל כלל.
על מנת לקדם פתרונות בני־קיימה נדרשת הגדלה משמעותית של ההשקעה הממשלתית בתחום השירותים החברתיים. דרישה זו אינה נענית בשל חסמים פוליטיים ומוסדיים המזינים ומניעים זה את זה. בבסיס החסמים הללו עומדת הפרדיגמה הנאו־ליברלית שתפסה אחיזה בשיח הציבורי והכלכלי בישראל בעשורים האחרונים.
החסם הפוליטי: הגודל לא קובע
בתודעה הציבורית והפוליטית בישראל נצרבו שתי קביעות הנתפסות כאמיתות כמעט מדעיות: הראשונה, שמדיניות של צנע תקציבי (Austerity) הכרחית ליציבות הכלכלה; והשנייה, שניתן לספק שירותים חברתיים איכותיים בהשקעה כספית הולכת וקטנה, על ידי "התייעלות" והפרטה של חלקים נרחבים ממערך השירותים. התפיסות הללו מנחות את המוסדות המנהלים את כלכלת המדינה, ובראשם משרד האוצר, והן כמעט אינן מאותגרות על ידי פוליטיקאים ואנשי תקשורת, וגם לא על ידי הציבור הרחב. זאת, בניגוד מוחלט למה שקורה בעולם.
המשבר הכלכלי של 2008 היה נקודת מפנה בחשיבה הכלכלית ששלטה בעשורים שקדמו לו. התפיסה שהתעצבה בעקבותיו שבה והאירה את תפקידן החשוב של ממשלות בשיפור הרווחה הכלכלית ובהגנה על היכולת של אזרחיהן להתקיים בכבוד. משבר הקורונה, שחייב ממשלות להזרים כסף וסיוע לאזרחים כדי למנוע קריסה כלכלית, הבהיר עד כמה התפיסה הזאת מחויבת המציאות. לאחר שקודמה במשך שנים על ידי מומחים המזוהים עם עמדות של שמאל כלכלי, החלו לאמץ אותה יותר ויותר כלכלנים ומוסדות כלכליים בעלי תפיסה הפוכה. כך, לדוגמה, כלכלני קרן המטבע פרסמו לאחרונה ספר מאמרים בשם Inclusive Growth (צמיחה מכלילה) שקורא להגדלת המעורבות הממשלתית במדינות מפותחות כאמצעי לשיפור איכות החיים של האזרחים.
אך בזמן שהעולם התקדם, ישראל נשארה מאחור, והנחות היסוד הנאו־ליברליות עדיין מנחות אותה במלוא הכוח. זה ניכר לא רק בצמצום מתמשך של ההשקעה הציבורית באזרחים, אלא גם בהחלשת היכולת של הציבור להיות ביקורתי כלפי המדיניות השלטת. הביטוי הראשון לכך הוא הפנמת התפיסה שהגדלת ההוצאה הציבורית מסכנת את יציבות המשק. כלומר, קבלתה של תפיסה שמגדירה מראש את גבולות הדיון על המדיניות הכלכלית לשאלות הקשורות ל"חלוקת העוגה" – כיצד נכון לתעדף את ההוצאות הציבוריות השונות – ומותירה בחוץ את השאלות החשובות על "גודל העוגה" – כמה כסף המדינה צריכה להשקיע מלכתחילה בשיפור איכות החיים של האזרחים ומאיפה אפשר וצריך להביא עוד כסף. הביטוי השני הוא בהפנמתה של תפיסה אחרת, הגורסת כי ניתן לספק שירותים איכותיים בהוצאה ציבורית נמוכה. זה מוביל לניתוק בתודעה הציבורית בין המדיניות הכלכלית שקובעת כמה כסף יושקע בשירותים לאזרח לבין איכות השירותים בפועל. לכן, כשהציבור אינו מרוצה מהשירותים שהוא מקבל, הוא נוטה להפנות את האצבע המאשימה אל נותנות השירות ולא אל קובעי המדיניות.
עובדתית, ישראל גובה פחות מסים ומוציאה הרבה פחות על שירותים לאזרח מהממוצע במדינות המערביות (לפי דוח בנק ישראל האחרון, נטל המס בישראל קטן בארבעה אחוזי תוצר לעומת חציון ה־OECD), ולמרות זאת, האזרח הישראלי מרגיש שהוא משלם המון ומקבל מעט. זה מזין את הנראטיב המקובל שהשירותים אינם כושלים משום שיובשו וקוצצו, אלא משום שאינם יעילים. מהטעות הזאת נובעת המסקנה הפופולרית, והשגויה, שגם אם נזרים כסף לשירותים המורעבים הם לא יצליחו להשתפר. התנהלות הממשלה הנוכחית, שעושה שימוש סקטוריאלי בתקציב ופוגעת במינהל הציבורי באמצעות מינויים פוליטיים, לא רק מחזקת את הנראטיב הזה אלא גם משמרת את כוחו שנים קדימה.
התפיסות הללו, לצד מאפיינים נוספים של החברה הישראלית (כמו תעדוף אלקטורלי של סוגיות ביטחוניות על חשבון סוגיות כלכליות והתחושה שאוכלוסיות הולכות וגדלות נהנות מהשירותים הציבוריים בלי לשאת בנטל מימונם) מונְעות מהציבור לבקר באופן משמעותי את ההשקעה האזרחית הנמוכה בארץ ולהפעיל לחץ פוליטי על נבחרי הציבור בנושא זה. בהיעדר לחץ, נבחרי הציבור אינם מקדישים לסוגיה את תשומת הלב הדרושה ומסתפקים בגישת סתימת החורים שמציע משרד האוצר. זהו מקורו של החסם השני.
החסם המוסדי: שלטון האוצר
התבססות הצנע התקציבי כמדיניות שאין לה תחליף חיזקה את כוחו של משרד האוצר כמי שאמון על שמירת מגבלות התקציב. בתהליך שהחל עם תוכנית הייצוב של המשק באמצע שנות ה־80 של המאה הקודמת, כלכלני האוצר קנו להם מעמד של "המבוגר האחראי", השומר על איתנות הכלכלה הישראלית. מעמד זה אפשר להם ליזום שורה של רפורמות ושינויים מבניים שהפכו את ההליך של תקצוב וקביעת המדיניות הפיסקלית בישראל לאחד הריכוזיים בעולם המערבי. כך בא אל העולם חוק ההסדרים, המאפשר למשרד האוצר ליזום ולהעביר (או לבטל) רפורמות בהליך מזורז כמעט בכל תחום מדיניות. כך מתאפשרת מעורבותו הגדולה של המשרד בכל סעיף ותת־סעיף הנמצאים באחריות המשרדים האחרים, וכך התנסחו הכללים הפיסקליים בישראל באופן שמגביל את יכולתה של הממשלה להגדיל את ההוצאה האזרחית אפילו כאשר היא מצליחה להגדיל את הכנסותיה. בנוסף לכך כלכלני האוצר הם שחקני וטו בתהליכי משא ומתן על שכר ובוועדות המחירים הקובעות את השכר והתנאים של העובדים בשירותים המופרטים והמפוקחים.
מול עוצמתו הרבה של משרד האוצר, ועל רקע מדיניות ההפרטה של העשורים האחרונים, המשרדים האמונים על אספקת שירותים חברתיים הלכו ונחלשו. עם השנים הם הפריטו לא רק חלק ניכר מהשירותים שהם מספקים, אלא את עצם היכולת לאסוף ידע מקצועי ולגזור ממנו תוכניות מדיניות ארוכות טווח. תהליך זה פגע ביכולתם להציע חלופות מקצועיות לרפורמות המגיעות ממשרד האוצר ועיצב את תפקידם באופן צר – כמעסיקים וכמפעילי שירותים, ולא כמי שמופקדים על האינטרס הציבורי במובנו החברתי והמוסרי הרחב.
נציגי עובדים וארגונים המפעילים שירותים בשטח מספרים שבמקרים רבים המשרד האחראי אינו מצטרף לדרישותיהם לשפר את תנאי השכר כדי לגייס ולשמר עובדים מתאימים, והם נאלצים לעמוד לבדם מול משרד האוצר. כך היה, למשל, בשביתת מעונות היום, במחאת המעונות השיקומיים ובאיומים בשביתה של מפעילי מסגרות הטיפול לנכים. בכל המקרים הללו, מפעילי השירותים הם שנאבקו על האפשרות לספק לציבור שירות, ולא המשרדים החברתיים האחראים לאספקתם.
חולשה נוספת של המשרדים החברתיים נובעת מהכישלון המתמשך בקידום חקיקה שמגדירה את היקף ואת האיכות הרצויים של השירותים החברתיים בישראל (למשל, הצעת חוק שירותי רווחה המגדירה את תחולת השירותים, כלומר קובעת ומפרטת אילו שירותים המדינה מחויבת לספק). לכך מצטרף כישלון עקבי נוסף חוסר העיגון החוקתי של הזכות לקבל שירותים כאלה באמצעות חוק יסוד: זכויות חברתיות, כפי שנהוג במרבית המדינות המערביות.
הדרך ממשבר לתיקון
כאמור, שני החסמים, הפוליטי והמוסדי, מזינים זה את זה. על מנת להצליח להתמודד עם עוצמתו של משרד האוצר, המתנגד בתוקף להגדלת ההוצאה הציבורית בהיקף שנדרש לשיקום אמיתי של מערך השירותים, נדרש מאבק פוליטי משמעותי בהובלת נבחרי הציבור הבכירים ביותר. כלומר, את המשבר יוכלו לפתור רק ממשלה שתציב את הטיפול בו בראש סדר העדיפויות שלה ושר אוצר שייאבק על מציאת הדרכים להגדיל את ההוצאה הציבורית באותה עוצמה שנתניהו של 2003 נאבק על צמצומה. אך ממשלה כזאת לא תקום עד שהציבור לא ידרוש זאת, והציבור לא ידרוש כל עוד הוא ממשיך להחזיק בהנחות הכלכליות שהובילו אותנו למצב הזה. עד אז, משרד האוצר ימשיך להתעצם ולעצב בפועל את דמותם של השירותים החברתיים בישראל.
כדי לשבור את המעגל הזה צריך לפעול בשתי רמות. הרמה הראשונה היא התמודדות עם החסם הפוליטי והחלפת הפרדיגמה הקיימת בפרדיגמה הרואה בהשקעה ציבורית בתשתית האנושית תנאי הכרחי לצמיחה ולשגשוג של החברה והכלכלה. במסגרת זו יש לקדם מדיניות המגדירה את מקצועות השירותים החברתיים כסקטור מועדף, גם תוך הכפפת שיקולים תקציביים קצרי מועד לטובת מטרה זו, ולפעול לניסוח חזון ציבורי ומִמְשלי למערך השירותים החברתיים בישראל.
הרעיון לתת תעדוף ממשלתי מוצהר לסקטור השירותים החברתיים אינו חסר תקדים. מדינות רבות, וישראל ביניהן, בוחרות לתעדף סקטורים מסוימים שמייצרים ערך גבוה יותר לחברה מאשר הערך הכלכלי שהשוק החופשי צפוי לייחס להם. ענף החקלאות הישראלי זכה להעדפה ממשלתית מאז קום המדינה משום שהוא נושא עמו יתרונות שאינם מתוגמלים בשוק החופשי: עידוד ההתיישבות באזורי הספר, הבטחת היכולת העצמאית לייצר מזון, שמירה על אדמות מדינה ועל שטחים פתוחים וריאות ירוקות ועוד. התעשייה הביטחונית הישראלית קיבלה העדפה כבר מראשיתה משום שפיתוחה נתפס כמשימה לאומית בעלת מטרות אסטרטגיות וכלכליות. ענף ההיי־טק הישראלי נהנה מאז שנות ה־70 מתמיכה ממשלתית משמעותית, על בסיס התפיסה שקידומו צפוי להאיץ פיתוח כלכלי ולהוסיף משרות איכותיות למשק.
את ההיגיון הזה צריך להחיל על סקטור השירותים החברתיים. יש להתייחס אל שיפורו כאל משימה לאומית ראשונה במעלה ואל הצלחתו כאל בעלת תועלת כלכלית וחברתית ארוכת טווח. מחקרים מראים שמקצועות השירותים החברתיים – בעיקר אלה המתמקדים בחינוך, בהתפתחות של ילדים ובמניעה של תחלואה ועוני – חשובים לא רק ברמה החברתית, אלא הם השקעה כלכלית כדאית, שתיטיב עם המשק כולו. במקביל, תעדוף סקטור השירותים והגדלת התגמול לעובדות המועסקות בו הם המפתח לצמצום פערי שכר מגדריים ולהגדלת השוויון בחברה.
התעדוף של סקטור השירותים החברתיים צריך להתחיל בחיזוק המשרדים החברתיים ובאיזון הכוח העודף שבידי משרד האוצר. האמצעים לכך הם מתן ידע וכלים מקצועיים למשרדים, יצירת מנגנון המאפשר גידול תקציבי מהיר עבור מקצועות המצויים במשבר והעצמתם של גופים מקצועיים ושל נציגי עובדים בתהליכי קביעת שכר ותקינה. בשלב השני, לאחר הסרת החסמים, ניתן יהיה לפעול להרחבה משמעותית של ההשקעה במערך השירותים עצמו, שתאפשר לפתור את משבר כוח האדם ולשקם את המערך.
ממשלה שתרצה להפיק את לקחי 7 באוקטובר תידרש לאמץ, אם כן, הנחת יסוד הפוכה לזאת שלאורה היא פועלת היום. על המדינה לקחת תפקיד אקטיבי בעיצוב חזון חדש למערכות החברתיות ובקידום איכות החיים של האזרחים ולהכפיף את מערכת התקצוב ואת סדרי העדיפויות הממשלתיים לטובת המטרות הללו. מריאנה מצוקאטו, מהכלכלניות המשפיעות ביותר בעולם בתחום החדשנות ובניסוח תפקידו של המגזר הציבורי, מיטיבה להסביר את הגישה הזאת. היא מציעה שבמקום לגזור את היעדים מתקציב המדינה הקיים, נתייחס אל התקציב כאל אמצעי להגשמת יעדים חברתיים. "לא נכון לשאול: 'כמה כסף יש ומה אנחנו יכולים לעשות איתו?'" כותבת מצוקאטו בספרה כלכלת משימה (תרגום: עפר דק). "השאלה הנכונה היא: 'מה צריך לעשות וכיצד אנחנו יכולים לבנות תקציבים שיאפשרו לנו לעמוד ביעדים הללו?'"
על יערה מן
מנהלת המחקר בקרן ברל כצנלסון וחוקרת של מדיניות השירותים החברתיים בישראל. המאמר הופיע בגיליון תלם 10: זמן הכרעות.
