"תיקי ביבי" הוא הרומן הדיקטטורי של נתניהו

במהלך שלושת העשורים הראשונים של המאה ה־19, מרבית הקולוניות של האימפריה הספרדית ביבשת אמריקה נאבקו על עצמאותן וזכו בה. את הוואקום שהספרדים הותירו מילאו במקרים רבים שליטים מקומיים – גנרלים, פוליטיקאים וראשי מיליציות שכפו את ריבונותם בכוח הזרוע והובילו שלטון יחיד כוחני. 

השלטון של הרודנים הללו התאפיין באכזריות חסרת גבולות, פולחן אישיות, התנהגות קפריזית ובלתי צפויה ותחושת אימה כללית. היחסים בין השליט לארצו דמו לא פעם ליחסים פטרנליסטיים שבין אב לילדיו. הרודן הלטינו־אמריקאי – "הקאודייו" כפי שהוא נקרא בספרדית – נחשב לא פעם לאבי האומה, אבל היה זה אב סמכותני, מתעלל, יותר אכזר מאשר נדיב.

אחת הדוגמאות הקלאסיות לרודן מסוג זה היה חוסה גספר רודריגס דה פרנסיה, שליט פרגוואי שהכריז על עצמו באופן רשמי כ"דיקטטור עליון" ובהמשך כ"דיקטטור נצחי". דוקטור פרנסיה, כפי שנהוג לכנותו, משל בארצו בגפו במשך 26 שנים (1814–1840) שבמהלכן השליט טרור על העם כולו ובעיקר על מתנגדיו, והנהיג שורה של צעדים קיצוניים. כך, לדוגמה, הוא ניתק את פרגוואי באופן מוחלט מהעולם החיצון ואסר על צאצאיהם של הספרדים להתחתן ביניהם, במטרה לכפות ערבוב גזעי בין האוכלוסייה הילידית לאירופית.

הדיקטטורים של אמריקה הלטינית הונצחו באמצעות ז'אנר ספרותי ייחודי שנולד באמצע המאה ה־19. הרומן של הדיקטטור (או הרומן הדיקטטורי), כפי שהוא נקרא בתורת הספרות, מתאר דמויות מפלצתיות בעלות כוח וסמכות מוחלטים, אכזריות ותאוות שלטון שאינן יודעות שובע; מנהיגים שחרדתם מפני אובדן השלטון (וכתוצאה ממנו, ההתמודדות עם השלכות פשעיהם) משתווה רק לאימה שהשליטו על ארצם. 

דוקטור פרנסיה עצמו הונצח כדיקטטור רודף ורדוף, פרנואיד ומגלומן ברומן אני, העליון משנת 1974 מאת הסופר הפרגוואי אוגוסטו רואה בסטוס, שנחשב לאחת מפסגות הז'אנר. בשנה שלאחר מכן ראה אור סתיו של פטריארך מאת חתן פרס נובל גבריאל גרסיה מרקס הקולומביאני, המתאר דיקטטור ישיש בארץ כלשהי בים הקריבי. הפטריארך של גרסיה מרקס חצה את גיל 200, איש אינו זוכר בדיוק מתי. הוא מתואר כדמות גברית באופן מופרז (הוא העמיד לאורך חייו כ־5,000 צאצאים מנשים שונות), כאשר דורות על גבי דורות חיים תחת משטרו ואינם מכירים מציאות אחרת או זוכרים בכלל מתי עלה לשלטון. בזמן הזה הוא החריב את ארצו, הכפיף אותה באופן מוחלט לגחמותיו הפרטיות ואף מכר את הים לגורמים זרים. חרף כל זה הוא משמש עבור נתיניו משהו שבין אב לאל.

האפקט העוצמתי של הצפייה בעדויות

שלא במקרה, שני הרומנים הדיקטטוריים שהזכרתי ראו אור באמצע שנות ה־70, בשיאו של עידן הדיקטטורות הצבאיות: כל מדינות אמריקה הלטינית פרט לארבע עברו אז הפיכות צבאיות ונשלטו בידי דיקטטורים וחונטות צבאיות. 

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

ללא שום קשר לכך, ממש באותם ימים עשה את צעדיו הראשונים בזירה הציבורית בנימין נתניהו, בעקבות תוצאות מבצע אנטבה שהתרחש ביולי 1976, בארצו של דיקטטור ידוע לשמצה אחר, שליט אוגנדה אידי אמין.

חשבתי על הרומן הדיקטטורי כשצפיתי בתיקי ביבי (The Bibi Files), הסרט התיעודי החדש של הבמאית הדרום־אפריקאית אלכסיס בלום. תיקי ביבי עשה כידוע הרבה מאוד רעש, בישראל ובמידה מסוימת גם מחוץ לה, בזכות הבשורה העיקרית שהוא נושא: הקלטות וידאו מקוריות מתוך חקירות המשטרה בתיקי האלפים שהודלפו ליוצר והמפיק הדוקומנטרי אלכס גיבני, שחברת ההפקה שלו עומדת מאחורי הסרט. מסיבה זו הקרנתו בישראל אינה חוקית, מה שאולי מוסיף להילה סביבו. צלע חשובה נוספת ביצירת הסרט היא רביב דרוקר, שמשמש כמפיק שותף ושהפרשנות שלו לאירועים מובילה את הסרט.

עבור הצופה הישראלי, יש משהו מתעתע בתיקי ביבי. מצד אחד, אין בו מילה אחת חדשה – פשוטו כמשמעו; תמלילי החקירות הרי פורסמו בשעתו בהרחבה בתקשורת הישראלית. החידוש בסרט טמון בעצם היכולת לראות ולשמוע את גיבורי הפרשות, ובראשם נתניהו עצמו, מדברים בקולם. בתקופה שבה נהוג להטיל ספק במידע שאנחנו צורכים (בין שבצדק ובין שלא), יש לזה אפקט עוצמתי. 

התיעוד החשוף מאפשר לראות את הדברים נכוחה. מי שצופה בו זקוק למידה מפוארת של הונאה עצמית כדי לא לראות שביבי משקר ללא הרף בחקירותיו, שהוא מבועת עד לשד עצמותיו מהאפשרות שיורשע, וששרה ויאיר הם אנשים בעלי שליטה עצמית רופפת ולחילופין שהם רוחשים בוז מוחלט ואדנותי כלפי רשויות המדינה. נדרשת מידה לא מבוטלת של הדחקה גם כדי לראות בכל זה לא יותר מרכילות זולה ולהכחיש שיש לכך השפעה קריטית על חיי כולנו.

מרחוק הדברים נהיים ברורים יותר

התיעוד מהחקירות הוא המנה העיקרית בתיקי ביבי, והוא מוגש במשורה לאורך הסרט. רואים שם את נתניהו מגיב בבהלה ובהתנערות מעושה לעדויות מפלילות; כיצד הוא ממהר לשלוף בצורה מעושה לא פחות את קלף הביטחון הלאומי כאמצעי להצדקת כל התנהגות פסולה (מילצ'ן כביכול מעתיר עליו טובות הנאה כדי לסייע לו במלאכת ניהול המדינה); את האופן שבו אנשים שהוא מחשיב ל"חברים קרובים", דוגמת ארנון מילצ'ן ושלדון ומרים אדלסון, מתנערים ממנו; ואת מופע האימים של שרה ויאיר מול חוקרי המשטרה. 

האם אפשר אחרי כל זה להוסיף ולחשוב שנתניהו חף מפשע? האם אפשר להוסיף ולחשוב שהמדינה נמצאת בידיים טובות? מי שלא השתכנע אחרת בעקבות ההפקרוּת של 7 באוקטובר, כנראה כבר לא ישתכנע. אבל ניכר שתיקי ביבי אינו מכוון למרחב הפנים־ישראלי, שבו מה שברור כשמש – שחיתותו של נתניהו, חוסר הכשירות שלו, הריקבון המוחלט שלו ושל סביבתו, האחריות הישירה שלו למחדלים הקולוסאליים שאופפים אותו – מוטל בספק פעם אחר פעם במסגרת מופע גזלייטינג המוני שמאלץ את מתנגדיו לנהל קרב סיזיפי על האמת. זהו קרב השוחק את המחנה, כמו את ערך האמת. מנגד, כשמסתכלים על הדברים מרחוק, הם נהיים הרבה יותר ברורים.

לב הסרט, גם מבחינת החומרים המופיעים בו וגם מבחינת הטיעון המרכזי שלו, הוא השחיתות של נתניהו – שחיתות כפולה ומכופלת הכוללת גם את המעשים שבהם הואשם, גם את ניסיונות הטיוח וההתחמקות מהצדק, וגם את ההשלכות של כל אלה על מהלך חיי המדינה. הנראטיב שעוטף את הסרט מוכּר גם הוא לכל ישראלי וישראלית, בין אם הם מסכימים איתו ובין אם הם דוחים אותו על הסף: עלייתו המטאורית של נתניהו לשלטון בשנות ה־90 על גבי ההסתה נגד ראש המשלה רבין; ביצור כוחו בכהונותיו הבאות באמצעות עוד הסתה, שיסוי ודרדור הנורמות הציבוריות; פרשיות השחיתות והמשבר השלטוני בין השנים 2019 ל־2022, שהחל בעקבות סירובו של נתניהו לפרוש מהחיים הפוליטיים ולהתמודד מול החשדות (ומאוחר יותר האישומים) כאזרח פרטי נטול כוח שלטוני; הקמת ממשלת הימין הקיצוני, ההפיכה השלטונית, 7 באוקטובר והמלחמה הנוכחית. כל אלה מוצגים בקו כרונולוגי אחד, ישר ופשוט. דבר מוביל לדבר במהלך לוגי־היסטורי ברור וחד־משמעי.

תיקי ביבי עושה משהו שיצירות ישראליות כמעט שלא מצליחות לעשות. במקום שבו העיתונות הישראלית נוטה, באופן טבעי, לטבוע בתוך ים הפרטים ולעצב דיון ציבורי נקודתי ולא פעם קצר־רואי (באיזו שעה העבירו לנתניהו את המודיעין על פעילות חשודה בעזה בלילה שלפני? האם קואליציית נתניהו תשרוד את משבר חוק הגיוס והאם היא תפטר את היועמ"שית? האם נתניהו הוא גורם ממתן מול סמוטריץ', בן גביר ויריב לוין?), הקולנוע מסוגל לספר סיפור רחב יריעה – גם אם במקרה הזה הרוחב בא על חשבון ניואנסים. 

הסרט אינו חף מפגמים. המשקל הרב שדרוקר מקבל, כסוג של מְסַפֵּר, הופך את הסרט למעין פרק ארוך באנגלית של "המקור"; הבחירה בחלק מהמרואיינים נדמית שרירותית; העלילה מדלגת על פרקים משמעותיים במסלול חייו של נתניהו, ואינה טורחת לצלול לפרטים או לעשות סדר בסבך החקירות והתיקים. אבל כוחו של הסרט, כאמור, הוא בזום‏־אאוט שהוא עושה. ביכולת להסתכל על התמונה הגדולה ולצייר קווים כלליים לשקיעתה של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית תחת נתניהו, כשהשחיתות האישית, המוסרית והפוליטית שלו היא הציר שעליו הכול סובב.

דיקטטור ישראלי

כשמתרחקים קצת מהפרטים ובוחנים את התמונה הגדולה, הדמות שניבטת היא זו של הדיקטטור. הכוחניות האינסופית, ההסתאבות, ההיאחזות הכפייתית בתפקידו כשליט נצחי, הטשטוש המוחלט בין טובתו האישית לטובת המדינה ובין הישרדותו להישרדותה של המדינה, הפרנויה והפחד המתמיד ממתנגדיו, הימצאותו בכל היבט של החיים במדינה, העובדה שציבור גדול כל כך כמעט שאינו זוכר מציאות שבה נתניהו אינו ראש הממשלה (עצם זה שרק לפני שנתיים היתה ממשלה בלי נתניהו רק מדגישה את הנקודה: שני פוליטיקאים כיהנו לאחרונה בתפקיד, אבל התפקיד לא דבק בהם. התואר "ראש הממשלה" בישראל שווה ערך לשם נתניהו). נתניהו הוא האוויר שישראלים נושמים. כשאומרים בישראל "הוא", בהיעדר רפרנט מפורש, מתכוונים בהכרח לנתניהו. באותה מידה, "הגברת" היא תמיד שרה.

את כל התכונות הללו אפשר למצוא בשפע ברומנים הדיקטטוריים, וגם בתיקי ביבי. ויש בסרט עוד משהו שמהדהד את הרודנים הספרותיים של אמריקה הלטינית: הקרקסיות של סביבת הדיקטטור. עדת החנפנים שסביבו, ההפרזות הסוריאליסטיות כמעט, השילוב הגרוטסקי שבין פאר לעליבות. כולם נוכחים גם בתיקי ביבי.

נכון, כולנו מכירים את הסיפורים על האובססיה של הזוג נתניהו לתענוגות יוקרתיים, למותרות מנקרי עיניים, לסיגרים ושמפניות. אין בכך חדש. אבל כששומעים שוב על האספקה הקבועה של ארגזי שמפניות שהובלו בסיטונות ובחשאי לבית ראש הממשלה וכולוּ על ידי שרה נתניהו (לפי עדויותיהם של מני נפתלי והדס קליין); או על צמיד היהלומים בְעלות של יותר ממשכורת שנתית ממוצעת בישראל ששרה דרשה ממילצ'ן לקנות לה ונתניהו ביקש להחזיר משום שהוא "רומני" (רמז לצ'אושסקו?) – נזכרים כמה כל זה מופרע. וזו תזכורת חשובה. 

נתניהו ותומכיו בזים לעיסוק הציבורי ב"סיגריות ושמפניות", שהם מציגים כקטנוני, בדומה להצגת גניבת המזון של שרה נתניהו – שעליה הורשעה במסגרת הסדר טיעון – כ"חמגשיות". גם בקרב מתנגדי נתניהו יש לעתים נטייה לראות בכך עיסוק טפל, לא אסתטי, נמוך־מצח. אבל הקטנוניות – כלומר ייחוס חשיבות עליונה לאותם מותרות חסרי חשיבות – היא בראש ובראשונה של הזוג נתניהו עצמו. יתרה מכך, מפעל טובות ההנאה שניהלו על פי האישומים כרך את הגחמות האקסצנטריות שלהם עם תהליכי קבלת החלטות לאומיים דרמטיים. הטרגדיה הישראלית היא תוצאה, בין היתר, של קטנות הנפש שלהם ושל כל כך הרבה אנשים אחרים.

גרוטסקיים מכל הם כמובן שרה ויאיר. קשה להבין איך ניתן לראות את החקירות שלהם ולחשוב שמדובר בבני אדם סבירים והגיוניים. הזדמן לי כבר לראות מקרוב את יאיר נתניהו בפעולה, במהלך דיון בבית המשפט ב־2021, במסגרת תביעות דיבה הדדיות בינו לבין מרכז מולד. ראיתי שם אדם שאינו מסוגל להפסיק לקלל, להכפיש ולצרוח, גם מול שופט; ילד לא מחונך שגדל להיות ילד מגודל ולא מחונך (אי אפשר שלא לחשוב על הפער שבין הדימוי הציבורי של נתניהו כפטריארך סמכותי, לבין התוצאות הממשיות של הניסיון האבהי שלו). בתיעוד החקירות בסרט רואים קמצוץ מזה.

הפטריארך של קרעי

תיקי ביבי הוא אפוא הרומן הדיקטטורי של נתניהו. אפשר לטעון שנתניהו הוא דיקטטור גם מבלי לטעון שישראל היא דיקטטורה. במובן המוסדי, אפשר להתווכח על מידת הסמכותנות של השלטון בישראל. אבל במובן האישי, הפסיכולוגי, הרוחני וגם האסתטי, נתניהו הוא דיקטטור על מלא. תומכיו, ובמידה לא מבוטלת גם מתנגדיו, רואים בו מנהיג כל-יכול שחוקי הטבע אינם חלים עליו.

רק לאחרונה כתב על נתניהו אחד ממלחכי פנכתו, שר התקשורת שלמה קרעי, בטקסט שלא יכול להיקרא אלא כפרודיה, ש"ראש ממשלה לא מקדים ולא מאחר לישיבה – הוא תמיד מגיע בזמן, וכשהוא מגיע, הישיבה מתחילה". גם הדיקטטור בסתיו של פטריארך הורה להזיז את מחוגי השעונים בארצו שעתיים אחורה כדי ש"יידמה שהחיים ארוכים יותר". וכמו אצל הפטריארך של גרסיה מרקס, לפעמים נדמה שלמתנגדי נתניהו, שנואשו מהניסיונות להחליף אותו, לא נותר אלא להמתין בחוסר אונים עד שכהונתו תסתיים.

אני, העליון נפתח בכתב שטנה, פשקוויל אנונימי נגד הרודן שמעביר אותו על דעתו משום שהוא אינו מצליח להבין מי חיבר אותו. מדוע שליט כל־יכול, המסוגל למחוץ את כל מתנגדיו, חושש כל כך ממה שכותבים עליו? באותה מידה אפשר לשאול למה נתניהו חשש כל כך מתיקי ביבי עד שניסה למנוע את הקרנתו בפסטיבלים בחו"ל? מה כל כך מפחיד אותו בחומרים שכאמור כבר פורסמו כתמליל בישראל? אולי משום שלתיעוד הוויזואלי יש עבורו, כאדם אובססיבי לתקשורת המונים, עוצמה מיוחדת, בדומה לכוחה של המילה הכתובה עבור הרודן באני, העליון. ואולי, כמו אצל דיקטטורים אחרים, לא לכל החלטה יש הסבר רציונלי.

על אביתר אורן

כותב פוליטי, מתרגם ודוקטורנט במחלקה לספרדית ופורטוגלית באוניברסיטת ייל.