המניפסט הבורגני

לפני 170 שנה, כאשר קרל מרקס הסתכל סביבו, הוא ראה חברה המאופיינת בפערים חברתיים גדולים והיה מזועזע מהניצול הקשה של הפועלים בבתי החרושת, שהביא אותם לחרפת רעב ולסף מוות. מרקס לא הסתפק בתיאור העוולות הללו, ובמניפסט שכתב עם פרידריך אנגלס ביקש להתוות תוכנית לתיקון האי־שוויון.

במניפסט הקומוניסטי הסבירו מרקס ואנגלס מדוע מעמד הפועלים בהכרח יהיה הסוכן המהפכני שישנה את פני העולם: לטענתם, המצוקה שבה נתון מעמד זה והתרחבותו כתוצאה מהתנופה המואצת של המהפכה התעשייתית ייטעו בו את השאיפה להוביל לכינון חברה שוויונית.

אלא שברבות השנים התברר כי מעמד העובדים במערב היה פרגמטי הרבה יותר ממה שחשב מרקס, ופועלים ברחבי העולם המתועש הגיעו עם המעסיקים לפשרות שאִפשרו את שיפור תנאי ההַעסקה. הם גם קיבלו את זכות ההצבעה וכך זכו בהזדמנות להשתתף במשחק הפוליטי. לבסוף, מעמד הפועלים התגלה כסולידרי הרבה פחות ממה שחזה מרקס. הפועלים במדינות העשירות והמתועשות, למשל, גילו לא פעם אדישות כלפי תנאי ההעסקה הקשים של העובדים בעולם השלישי.

יתרה מכך, רוב המהפכות שהתחוללו מאז פרסום המניפסט הקומוניסטי הונהגו בידי מעמד אחר מזה שמרקס תלה בו את תקוותיו: הבורגנות המשכילה, שאליה השתייך מרקס עצמו, היא שהנהיגה את תנועות המחאה הגדולות של המאה ה־19 והמאה ה־20. רק לה היו הפנאי והכלים האינטלקטואליים לנסח ביקורת כוללת על הסדר החברתי ולהוביל ארגונים שיפעלו לתיקונו.

לאחר מלחמת העולם השנייה, מעמד זה צמח פלאים כתוצאה מהרחבה חסרת תקדים של מערכת ההשכלה הגבוהה באירופה ובאמריקה. פרנסתו התבססה על השכרת הידע שרכש באוניברסיטאות למעסיקים במגזר העסקי והציבורי. הוא נעשה לשדרה המרכזית של כל מדינה מודרנית ומילא תפקיד מפתח במעבר שביצע המערב בשנות ה־70 וה־80 של המאה ה־20 מכלכלת יזע (חקלאות ותעשייה) לכלכלת ידע (חומרה, תוכנה, בידור ובנקאות).

עוד בסוף שנות ה־70, האינטלקטואלית הציבורית האמריקאית ברברה ארנרייך הבחינה בהתגבשות התודעה המעמדית והפוליטית של קבוצה זו והעניקה לה שם: המעמד המקצועי־מינהלי (להלן ממ"מ). השפעתו של מעמד זה על החברה ועל הפוליטיקה בעולם המערבי גדולה מאוד כיום – אף שהוא מנה בשנים 1995–2015 רק כ־20 עד 30 אחוז מכוח העבודה.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

לאור זאת, כל קריאה לתיקון האי־שוויון בחברה בימינו צריכה להיות מופנית דווקא לממ"מ, ולא למעמד הפועלים. יתר על כן, שורה של תהליכים מוסדיים וטכנולוגיים – ובראשם שקיעתן של אוניברסיטאות המחקר המובילות, עידן העבודה מרחוק, התפתחות כלכלת הפלטפורמה (או בשמה המכובס פחות, כלכלת החלטורה) ופיתוח הבינה המלאכותית – שוחקים את שכרו של הממ"מ ופוגעים בביטחון התעסוקתי שלו, ובכך מחריפים את האיום על קיומו בכל העולם המפותח.

בישראל המצוקה של הממ"מ גדולה כפליים: הוא חשוף לא רק ללחצים כלכליים, אלא גם לאיום על עצם הקיום של ביתו הלאומי. מאז הקמת ממשלת הימין הקיצוני בסוף 2022, אתגרים אלה רק התגברו. לכך נוספת העובדה שבבואו להוביל את תהליך התיקון החברתי, הממ"מ הישראלי נחסם דווקא על ידי כלי תקשורת ומפלגות שהיה שותף להקמתם ולהובלתם. הללו מגבילים את הדמיון הפוליטי שלו ומונעים דיון מושכל בבעיות השעה. לכן, המאבק שמנהל הממ"מ יצטרך לעבור דרך תיקונם של מוסדות אלה.

הדרך לעשות זאת עדיין לוטה בערפל ועוד לא נוצרו השפה והמושגים שידריכו פעילות זו. הממ"מ הישראלי, אם כן, ממש כמו הפועלים בתקופתו של מרקס, זקוק למניפסט שיספר את ההיסטוריה שלו, יגדיר את הבעיה שהוא נתון בה ויתווה תוכנית פעולה. הדברים הבאים הם בגדר ניסיון צנוע לעשות כן.

התפרקותה של מדינת הרווחה

הציונות הולידה את הממ"מ הישראלי מעצם השקעתה באוניברסיטאות בפלשתינה, כגון הטכניון והאוניברסיטה העברית שהוקמו כמוסדות פרטיים. עם קום המדינה, השקעותיה באוניברסיטאות גדלו, והן למעשה הולאמו. מטרת החינוך הגבוה בישראל היתה ליצור את הקאדר הביורוקרטי עבור המדינה שזה עתה נולדה.

אבל כשם שהמדינה פעלה כדי לעצב את הממ"מ, גם הממ"מ פעל כדי לעצב את המדינה. השכר של עובדי מעמד זה בשנות ה־50 היה נמוך יחסית ולא עלה בהרבה על שכר הפועלים. המדינה הסוציאליסטית שבנתה מפא"י ניסתה לקבע את השכר הנמוך לממ"מ משום שהאמינה שהכסף שהיא חוסכת על תוספות שכר לעובדי צווארון לבן דרוּש למטרות אחרות, כגון קליטת עלייה, הקמת דיור ציבורי ובניית תשתיות בפריפריה. החל מאמצע אותו עשור, הממ"מ מרד במדיניות זו. חבריו האמינו שבשל כישוריהם מגיע להם יותר.

טענתם היתה שתהליכי הייצור המודרניים תובעים פחות כוח עבודה ויותר ידע. משום כך, כפי שהסבירו מדענים בפגישות עם ראשי מפא"י, הממ"מ זכאי לתוספות שכר ולעמדות מפתח במפלגה ובממשלה. מפא"י התעלמה מתביעות אלה: את הדרישה להעלאת שכר הוקיעה כפגיעה בביטחון הלאומי, ואת חברי הממ"מ ראתה כטכנוקרטים שתפקידם לייעץ ולהוציא לפועל את מדיניותה של הנהגת המפלגה.

בעקבות התסכול ממדיניות זו, משנות ה־50 עד שנות ה־70 הממ"מ ארגן גלי שביתות במשק בתביעה להעלאות שכר. להבדיל, הוא גם יצר התארגנויות בתוך מפא"י ומחוצה לה כדי לקדם רעיונות של הימין הכלכלי. עיתונים כמו העולם הזה ואתגר הוקיעו את ההסתדרות כסחטנית, התנגדו להגנות המכס שהממשלה סיפקה לתעשייה הישראלית הצעירה וטענו ששלטון מפא"י מושחת מן היסוד. מאחורי התביעה המרכזית ל"חופש כלכלי" הסתתרה האמונה שכאשר המדינה תפסיק להתערב בכלכלה, אנשי הממ"מ יוכלו להוון – כלומר להפוך להון – את כישוריהם.

הקמת מפלגות ליברליות כמו ד"ש ורצ בשנות ה־70 סימנה את תחילת תהליך הפרידה של הממ"מ מתנועת העבודה הסוציאליסטית. נקודת המפנה הגיעה ב־1985. הממ"מ מילא אז תפקיד מפתח ב"תוכנית הייצוב" – התוכנית הכלכלית שהעבירה את ישראל מעידן הכלכלה הקולקטיביסטית לשלטון השוק החופשי. היא קודמה על ידי ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס, ולצד קיצוצים דרקוניים בתקציב, פיטורים המוניים במגזר הציבורי והקפאת שכר ומחירים, גם העבירה את הכוח מהידיים של פוליטיקאים ושל מנהיגי ההסתדרות לטכנוקרטים בביורוקרטיה הממשלתית והעסקית. לא זו בלבד שהממ"מ הישראלי קיבל את הכלכלה החופשית שרצה בה, הוא גם מילא תפקיד מפתח בהשלטתה. לכן, במובנים רבים, המהפכה הנאו־ליברלית בישראל היתה מהפכת הממ"מ.

בשנות ה־80 וה־90, בזכות העברת חוקים כמו חוק בנק ישראל, שהעניק לבנק עצמאות מוסדית מלאה, וחוק ההסדרים, שהקנה לפקידי האוצר סמכויות ביצוע אדירות, אנשי הממ"מ לא נתפסו עוד כטכנאים שתפקידם להוציא לפועל מדיניות שהחליט עליה הדרג הפוליטי, אלא כמי שזכאים לעצב את המדיניות ללא התערבות הפוליטיקאים. בשנות ה־80 וה־90, החלטות בעלות משמעות פוליטית מרחיקת לכת, כמו גובה הריבית או השאלה "האם הממשלה תבנה דירות או תפקיר את השוק כולו בידי הקבלנים?" – עברו לידי טכנוקרטים אנונימיים מבנק ישראל ומאגף התקציבים במשרד האוצר. בפעילותו זו העניק הממ"מ הישראלי לגיטימציה ציבורית למהפכה הנאו־ליברלית.

לציבור נאמר, גם על ידי הממ"מ, שהשוק הוא המנגנון היעיל ביותר להקצאת משאבים, ולכן יש לקצץ במדינה ולהפריט כל מה שרק אפשר, ובד בבד, שהשוק הזה עוצב על ידי טכנוקרטים כלכליים ומשפטיים, שיאכפו עליו קריטריונים שווים. קו הטיעון הזה ניסה להסביר כי השוק אינו ג'ונגל. שומרים ומפקחים עליו אנשים כמו פרופ' מיכאל ברונו מהאוניברסיטה העברית, מאדריכלי תוכנית הייצוב ונגיד בנק ישראל לאחר העברתה, ואהרן ברק, שתחת הנהגתו נהפך בית המשפט העליון לכלי לביקורת החקיקה הפרלמנטרית (עם זאת, חוקרים שכתבו על פעילותו של בג"ץ בימי ברק הצביעו על ה"אקטיביזם שנקט […] בהבטחת האינטרסים של בעלי ההון ופעולת השוק החופשי, לעומת הפסיביזם שהוא גילה בהבטחת הזכויות החברתיות והצדק החלוקתי ובהגנה על היסודות החלשים שבחברה").

מכל מקום, הרטוריקה המוצהרת סייעה לעטוף את המדיניות הכלכלית במסיכה כוזבת של דה־פוליטיזציה: ההחלטות המרכזיות התקבלו על ידי טכנאֵי כלכלה או משפט, אשר להם – כך נאמר – יש הידע המקצועי שכביכול אינו מצוי בידי הפוליטיקאים.

גוזרי הקופונים

בשנות ה־90 וה־2000 העמיקה המהפכה הנאו־ליברלית, ונוטרל כוחה של העבודה המאורגנת – כלומר של ההסתדרות. עיקר כוחה היה גלום בשירותי הבריאות ובהבטחת הפנסיה שסיפקה לחברים בה. אולם בטווח זמן של עשר שנים, בין אמצע שנות ה־90 לאמצע העשור הראשון של המאה ה־21, הולאמו קופות החולים וקרנות הפנסיה.

את המהלך הראשון יזם חיים רמון כשר הבריאות ואחר כך כיו"ר ההסתדרות, ואת המהלך השני ביצע בנימין נתניהו כשר האוצר בממשלתו של אריאל שרון. כך נותק הקשר בין החברוּת בארגון העובדים ובין הגישה לשירותים חברתיים. בשלב הבא צנח מספר החברים בהסתדרות ונחלש כוחה. במקביל צמחו עוד ועוד צורות העסקה ארעיות כמו "עובדי כוח אדם" (החוק שמיסד את צורת ההעסקה הזאת הועבר על ידי מפלגת העבודה ב־1996, רגע לפני שפרס הפסיד בבחירות לנתניהו). הקצבאות קוצצו בצורה ברוטלית תחת ממשלות שרון ושרי האוצר סילבן שלום ונתניהו: קצבאות הזקנה קוצצו בעשרה אחוזים, הבטחת ההכנסה – ב־23 אחוז, דמי אבטלה – ב־20 אחוז, וקצבאות לאמהות חד־הוריות – ב־28 אחוז.

עבור מעמד העובדים הישראלי, שנות ה־90 ותחילת שנות ה־2000 היו קשות, אפילו אכזריות: גישתו לדיור זול בגדה המערבית נחסמה על ידי החלטתה של ממשלת רבין (1992–1995) להקפיא את הבנייה שם; מפעלי הטקסטיל שבהם עבד נסגרו והועברו למדינות כגון ירדן שבהן העבודה היתה זולה יותר; והמדינה מכרה חברות ממשלתיות במחירים נמוכים משמעותית משוויין האמיתי למספר מצומצם של בעלי הון, שהרעו את תנאי ההעסקה של עובדיהן. אף שרמת החיים של האוכלוסייה כולה עלתה, הפערים בתוכה הלכו והתרחבו.

בשביל הממ"מ, לעומת זאת, המהפכה הנאו־ליברלית היתה בשורה טובה. הסכמי אוסלו אִפשרו את האינטגרציה הגוברת של הכלכלה הישראלית עם הכלכלה הגלובלית. ממשלת רבין הקלה את תנועת ההון הזר למשק, והשקעות זרות במיליארדים החלו לזרום אליו. הממשלה החלה להשקיע בתעשיית ההיי־טק ותקציב רשות החדשנות הוכפל. שינויי חקיקה הביאו לכך שסובסידיות לייצוא הועברו ממפעלי טקסטיל בפריפריה לחברות היי־טק באזור המרכז. אזרחים בעלי כישורים ברמה גבוהה – רופאים, מתכנתים, מדענים וכדומה – יכלו להוון אותם בכלכלה הגלובלית ולהצליח ברמה בינלאומית. ואזרחים חסרי כישורים כאלה, נשארו מאחור והפכו לתומכים ממורמרים בקואליציית המקופחים של הליכוד – הקואליציה שבגין בנה, יצחק שמיר שימר ובנימין נתניהו שכלל.

הליכוד לקח, הליכוד פיצה

נראה שהצעד שתרם יותר מכל לגיבוש קואליציית המקופחים היה הפרטת שוק הדיור – הכלי המשמעותי ביותר שהליכוד השתמש בו כדי להחריב את ההגמוניה של תנועת העבודה ולבצר את זו שלו. תחת ממשלת רבין הראשונה, ב־1975 לבדה, בנתה המדינה 27,730 יחידות בדיור הציבורי. מקץ שש שנות שלטונו של בגין, שיעור היחידות שנבנו בדיור הציבורי נחתך לרבע מזה (7,320 דירות ב־1983).

זאת ועוד, הליכוד הצליח לכרוך יחד את המהפכה הנאו־ליברלית עם מהפכת ההתנחלות בשטחים. ביזת הקרקעות בגדה המערבית נהפכה לאמצעי שאיגד את המגזרים המקופחים מימי שלטון מפא"י. הליכוד ליכד אותם כדי ליצור רוב אלקטורלי: הסרוגים והחרדים, העובדים והסוחרים הזעירים. אלה גם אלה קיבלו הזדמנות להשיג דיור זול בשטחים. מי שהחליטו לנצלהּ נהנו ממענק שהיה גבוה בשליש עד חצי ממה שקיבלו רוכשים באזורי פיתוח בתוך הקו הירוק. גם תנאי פירעון המשכנתה היו נוחים יותר לרוכשי הדירות במקומות כמו אריאל, קרני שומרון וגבעת זאב לעומת הנגב והגליל. אמצעי זה ריכך את המצוקה הקשה שנוצרה עם ההפרטה ההולכת וגוברת של תחום הדיור.

להבדיל מההטבות לשכבות החלשות שניתנו בתקופת מפא"י על בסיס הכנסה, ההטבות שחילק הליכוד הוענקו על בסיס השתייכות עדתית ודתית. שיטה זו חתרה תחת רעיון הסולידריות המעמדית ופוררה אותה. בחשבון אחרון, הליכוד אמנם קידם הפרטה אכזרית וברוטלית, אבל הציע, על פי מחקריו של דני גוטוויין, מנגנוני פיצוי: התנחלויות לבורגנות הנמוכה ולמעמד העובדים וקצבאות לחרדים.

המחשה מובהקת לכך היא מדיניותו של שר השיכון דוד לוי בשנות ה־80: בעוד תנועת גוש אמונים רצתה להשקיע בהתנחלויות מבודדות בעומק הגדה במטרה להבטיח את השליטה בה, משרד השיכון מיקד את מאמציו בהקמת ערי שינה פרבריות עבור תל אביב וירושלים בקצוות המערביים של הגדה, הסמוך לקו הירוק. לשון אחר, את מדיניות ההתיישבות של הליכוד עיצב יותר הצורך להציע מנגנוני פיצוי לבוחריו ופחות האידאל של ארץ ישראל השלמה.

פעילותו הפוליטית של הממ"מ התאפיינה בכך שהתנגד למנגנוני הפיצוי הללו ותבע את ביטולם המלא. בכל פעם שהמפלגות שבהן תמך הגיעו לשלטון, הן פעלו לביטול מנגנונים אלה על ידי קיצוץ בקצבאות לחרדים והקפאת ההתנחלויות. כך, למרבה הפרדוקס, סייע הממ"מ בפעילותו הפוליטית לגבש ולחזק את קואליציית המגזרים של הליכוד. שכן, במקום להציע מנגנון פיצוי משלו לתומכי הליכוד, דוגמת בנייה נרחבת של דיור ציבורי או מתן ארוחה חמה בבתי הספר, פוליטיקאים שייצגו את הממ"מ איימו על מקורות ההכנסה של הסקטורים שנשארו מאחור ויצרו תמריץ חזק עבורם להדק את הברית עם הליכוד.

בה בעת הממ"מ נהנה מהרפורמות הנאו־ליברליות שהליכוד הוביל, בשל הגלובליזציה והליברליזציה של ההון שנזכרו לעיל. כל זה היה נכון במידה רבה עד תחילת שנות ה־2000, אז החל שכר העובדים בישראל לדרוך במקום. חלקים של הממ"מ החלו להיפגע אז מהמהפכה הנאו־ליברלית והפכו למה שגוטווין מכנה "המעמדות הנשחקים" והסוציולוג הבריטי גאי סטנדינג כינה "פרקריאט". שני המונחים מתארים את שקיעת הממ"מ: צורת ההעסקה שלו נהייתה ארעית יותר, וכתוצאה מכך נשחקה רמת החיים שלו. בישראל היא נשחקה עוד יותר בשל המהפכה הנאו־ליברלית השנייה.

המהפכה טורפת את בניה

המהפכה הנאו־ליברלית השנייה החלה להכות שורש ב־2015 עם ראשיתן של החקירות נגד נתניהו בחשד לשחיתות. החקירות גרמו להתנגשות ישירה בין מפלגת השלטון לטכנוקרטים במערכת המשפט. מהלך זה הוציא מהכוח אל הפועל תהליכי עומק שקרו בשנים הקודמות בחברה הישראלית. בשלב זה, ההון היה חזק דיו כדי לתבוע ביטול מוחלט של מנגנוני הפיקוח, שאותם הנהיג ואייש הממ"מ. כתוצאה מהמהפכה הנאו־ליברלית הראשונה, נתחים הולכים וגדלים מהכלכלה ומהפעילות הממשלתית עברו לידי בעלי ההון. ריכוז הנכסים שלהם גבר. כעת, לאחר שההון נעשה חזק כל כך, הוא לא היה זקוק עוד למנגנון הלגיטימציה של הרגולציה. על כן הממ"מ, שחב את מעמדו החשוב לעובדה שהרגולציה היתה כלי לקידום המהפכה הנאו־ליברלית הראשונה, נעשה במהלך המהפכה הנאו־ליברלית השנייה לשעיר לעזאזל. "המהפכה", קובעת האמרה הקלאסית, "טורפת את בניה".

כוחו הגדול של ההון בא לידי ביטוי בסוג חדש של פוליטיקה – פופוליזם. לפוליטיקאים שמובילים את התנועות הללו אין שום כוונה לערער את יסודות השיטה הנאו־ליברלית. משימתם היא להשתיק את הדיון הציבורי בפערים החברתיים, והם עושים זאת על ידי הפניית אצבע מאשימה אל גורמים אחרים. בפני מעמד העובדים הממורמר והשחוק טוענים הפופוליסטים כי הממ"מ הוא הבעיה – טענה דמגוגית, אבל כמו כל טענה דמגוגית טובה יש בה גרעין של אמת. הממ"מ אכן מילא תפקיד מפתח בעיצוב המהפכה הנאו־ליברלית ובשיווקה, ואנשיו הסבירו שוב ושוב כי הפקרת הציבור למנגנוני השוק היא הדבר הצודק וההגיוני ביותר.

בהקשר הישראלי, הפוליטיקה הפופוליסטית תורגמה להתקפות של הימין על "שלטון בג"ץ" ו"שלטון הפקידים". עד לאחרונה מיעטו בימין לתקוף את הכלכלנים באגף התקציבים באוצר או בבנק ישראל, אף שהכוח שבידיהם רב יותר מאשר זה של בית המשפט העליון או של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה.

ההחרגה הזאת של הכלכלנים חושפת את האג'נדה הסמויה של הפופוליסטים. אילו באמת רצו בשוויון, כטענתם, היו תוקפים את מדיניות ההפרטה וההפקרה של משרד האוצר. אך מאחר שהם מעוניינים בהמשך מדיניות ההפקרה – בד בבד עם פיצוי המגזרים הנאמנים לממשלה – הפופוליסטים הישראלים מפנים את האש לעבר ההגנה שבית המשפט נותן לקבוצות אתניות (אזרחי ישראל הערבים והפלסטינים בשטחים), תעסוקתיות (עובדים זרים) או מגדריות (נשים ולהט"ב). כאשר בית המשפט בולם את היכולת של הפופוליסטים לפצות רק את המגזרים הנאמנים, ההתקפות עליו ועל עקרון השוויון הן בבחינת שתי ציפורים במכה אחת.

בעיות אלה אינן מיוחדות לישראל. הממ"מ נמצא בבעיה כלל־עולמית מבחינה זו. האוניברסיטאות שבהן התגבש כקבוצה חברתית ושמהן קיבל תעודות שאיששו את כישוריו – הולכות ושוקעות. מהפכת ההפרטה לא פסחה גם עליהן, ובמקום להסתמך על תקציבים ממשלתיים כבעבר, הן תלויות בשכר הלימוד, ולכן מתחרות ביניהן על מספר התלמידים, מה שהוביל להנמכת תנאי הקבלה ודרישות הלימוד ולאינפלציה של ציונים. כתוצאה מכך יותר ויותר מעסיקים מבינים כי הדיפלומה אינה ערובה לכישורי למידה, והאוניברסיטאות הולכות ומאבדות את מעמדן ואת סמכותן.

זאת ועוד, האינטרנט והבינה המלאכותית – טכנולוגיות שהממ"מ פיתח – משמשים כעת כדי לשנות את אופן הייצור ולשלול ממעמד זה את עמדת המפתח שמילא בכלכלה. האינטרנט הביא לכך שאפשר לצרוך שירותי מכירה, חשבונאות וייעוץ משפטי מכל מקום בעולם. ה־AI מביא לכך שתהליכי ייצור שנעשו במוחם של אנשי הממ"מ עוברים מיכון. הצירוף של המהפכה הנאו־ליברלית השנייה ומהפכת הבינה המלאכותית מציב איום על יכולתו של הממ"מ לשרוד כמעמד. מבחינה זו, מצבו דומה למצבם של הפועלים באמצע המאה ה־19.

אם ישתנה המצב הקיים, טען מרקס, הפועלים סביבו לא יאבדו דבר זולת כבליהם. לממ"מ בישראל דווקא יש המון מה לאבד, ואם השינויים המתוארים כאן יימשכו בתוואי הנוכחי – לא יישאר לו דבר זולת כבלים. מי שלא ייפול לשורות מעמד העובדים, ימצא את עצמו כחלק מכלכלת החלטורה הארעית. פירושו של דבר שהממ"מ יוכל להמשיך לבצע חלק מהתפקידים שהוא ממלא היום עבור החברה, אבל הביטחון התעסוקתי שלו ייפגע משמעותית. אל השליחים ונהגי המוניות שהם כבר חלק מכלכלת החלטורה יצטרפו רופאים, מורים, מדריכי כושר, משפטנים ופרופסורים באוניברסיטה, שייאלצו אף הם להתמודד עם פרקטיקות נצלניות של עבודה.

אם לא די בכך, הרפורמות שהליכוד מנסה לקדם מאז 2023 מאיימות לנשל את הטכנוקרטים של הממ"מ בכלכלה ובמשפט מְעמדות השליטה שלהם. לסכנה זו הגיב הממ"מ הישראלי במאבק שהדגיש את ערכי הנאו־ליברליזם הטכנוקרטי. ההפגנות ב־2023–2024 הדגישו את החשיבות של עצמאות בתי המשפט ותמכו בסמכות הכלכלנים במסדרונות האוצר.

הנהגת תנועת המחאה דרשה, לאחר פרוץ מלחמת 7 באוקטובר, קיצוץ בתקציב שיתבצע על ידי הקפאת הכספים לחרדים ולמתנחלים. כמו כן הדגישו המפגינים את ההכרח הדחוף בראייתם לגייס את תלמידי הישיבות לצבא בשם "השוויון בנטל". אבל הפוליטיקה הזאת, שהממ"מ הוביל מאז 1977, היא כאמור חלק ממה שאִפשר לליכוד להישאר בשלטון במשך שנים ארוכות.

מפגיני הממ"מ ומנהיגיהם אימצו שיח שמאיים לבטל את מנגנוני הפיצוי שהליכוד מעניק לציבורים התומכים בו, ואינו מציג להם שום חלופה. כך למשל הדרישה לגיוס חרדים אינה מלווה בהבטחה לפיצוי על ביטול ההטבה (לדוגמה דרישה לבנייה ממשלתית שתקל את מצוקת הדיור האיומה שממנה סובל המגזר החרדי). בדומה לכך, גם למעמד העובדים לא מובטח דבר זולת צנע תקציבי קשוח יותר (זאת בהשוואה לליכוד, שהבטיח רק לאחרונה סבסוד של המשכנתה בעקבות העלייה הגדולה בריבית). כך, הממ"מ כולא את עצמו בתוך אסטרטגיה פוליטית המבטיחה את כישלונו וגרוע מזה – את חדלונו כמעמד.

זרעים של רדיקליות

"לא תוכל להישאר בבית, אחי", שר המשורר האמריקאי גיל סקוט־הרון ב־1970, "לא תוכל לשקוע בסמים ולברוח לבירה בזמן הפרסומות, מפני שהמהפכה לא תשודר בטלוויזיה". השיר הוא כולו לעג לטלוויזיה המסחרית המנותקת בת התקופה. בזמן ש"אנשים שחורים ברחובות מחפשים מחר טוב יותר", טען

סקוט־הרון, הטלוויזיה משדרת פרסומות לְמֵי פה. כלי התקשורת התמסרו מצד אחד לשיווק קפיטליזם צרכני ומהצד האחר התעלמו מתנועות המחאה נגד האפליה הגזעית ונגד מלחמת וייטנאם. כל זאת משום שהם נשלטו בידי תאגידים גדולים ושירתו את השלטון.

אותה הבנה שמשהו עקום מאוד במערכות התקשורת והשלטון מחלחלת גם לשורות הממ"מ הישראלי. בצאתו לרחובות, המעמד ספג אגרופים משוטרים והיה חשוף למעצרי שווא ולחקירות סרק, אך רוב חברי הכנסת של מפלגות האופוזיציה שתקו. בזמן שמדורות בערו על הכבישים, ערוצי הטלוויזיה שידרו תוכניות בישול. "איפה האופוזיציה?" שאלו המפגינים, "היכן כלי התקשורת שיסקרו את מה שעושים לנו?"

אלה שאלות המעידות על תהליכי רדיקליזציה בשורות הממ"מ. ההדרה הפוליטית של המעמד גורמת לדיון מחודש במה שהיה מובן ומקובל עד פרוץ המשבר ב־4 בינואר 2023, עם הצגת תוכניתו של שר המשפטים יריב לוין ל"רפורמה משפטית". מפלגות כמו יש עתיד והמחנה הממלכתי וכלי תקשורת כמו ערוץ 12 ו"הארץ" הובלו אז על ידי הממ"מ והיו כלי לביטוי האינטרסים שלו. אבל המאמצים של הקואליציה לשנות את כללי המשחק הציבו טריז בין בעלי ההון ששולטים בגופים אלה ובין הממ"מ.

התפקיד של כלי התקשורת ומפלגות המרכז הוא למנוע דיון בכשלים של שיטת השוק. הם מאפשרים האשמה של אדם בודד, למשל ראש הממשלה, במשבר הכלכלי. הם מאפשרים להפוך ציבור מסוים, למשל החרדים, לשעיר לעזאזל. אבל הם לא מאפשרים דיון בכשלי השיטה ונמנעים מדיון בשאלות, כמו האם זה תקין שבעלי הון יממנו מפלגות? האם המסים על רווחי ההון אינם נמוכים מדי? האם ראוי שמונופולים כלכליים ישלטו גם בערוצי הטלוויזיה? האם העבודה המאורגנת אינה הבעיה אלא הפתרון? בכך נהפכו גופים אלה לכלים לניוון מעמדי. הם כולאים את הממ"מ בדיון עקר וחוסמים את האפשרות שלו לפתח אסטרטגיה פוליטית חדשה.

הבנה זו גורמת לפעילות הדומה לאש המלחכת בשולי השדה ועלולה לזלוג בעתיד למרכזו. הקמת גופי תקשורת כמו "שקוף", "פיגומים" ו"תלם"; ההתעוררות במפלגה העבודה בעקבות הבחירה ביאיר גולן לראשותה והעיסוק הגובר בה; הקמת תנועת השטח של עומדים ביחד – כל אלה הם אותות לחוסר הנחת השורר בשורות הממ"מ. תחושת חוסר הנחת מפעילה בעיקר את החלקים הצעירים יותר בממ"מ, אלה שסובלים מארעיות תעסוקתית. אך מהם תצא שדרת ההנהגה של המעמד.

בעלי הברית הטבעיים

את המאמר שבו טבעה את המושג "המעמד המקצועי־מינהלי" פרסמה ברברה ארנרייך במגזין בשם "אמריקה הרדיקלית". כבר בגיליונו הבא של אותו כתב עת הופיע מאמר נוסף פרי עטה, מוכּר פחות, ובו הציעה למעמד זה אסטרטגיה פוליטית: לחבור למעמד הפועלים ולהנהיג אותו. רוב הממ"מ במערב דחה את הצעתה. ממשלו של ג'ו ביידן חזר אליה.

הנשיא הישיש בעצם מציע לממ"מ לחזור ולמלא את התפקיד שהיה לו במסגרת ה"ניו דיל" של הנשיא רוזוולט. בשנות השפל הגדול גויס הממ"מ לאיוש המנגנון הביורוקרטי העצום שקם במטרה לסייע למובטלים, להפיץ את ערכי מדינת הרווחה ולתמרץ את הכלכלה. זה התפקיד שהועיד גם ביידן לממ"מ. התוכניות שהעביר ממשלו בקונגרס – הכוללות חוקים לעידוד השקעות בתעשיית השבבים ובניית תשתיות ומקורות אנרגיה חלופיים – כבר הביאו להקמת מנגנון מסועף ומשוכלל שזקוק לממ"מ שיאייש ויוביל אותו.

בצד זאת, ממשל ביידן הוא הידידותי ביותר אי פעם כלפי העבודה המאורגנת בארצות הברית: הנשיא הזמין מנהיגי עובדים לבית הלבן, הצטרף בצעד חסר תקדים להפגנתם של עובדים בתעשיית הרכב במישיגן, עודד את ההתחדשות התעשייתית ויצר הגנות מכס, שמקשות על מוצרים סיניים זולים להיכנס לשוק האמריקאי. המדיניות הכלכלית של ממשל ביידן היא הביטוי המעשי לרעיון הברית בין הממ"מ למעמד העובדים. כמעט מיותר לציין שהדבר עולה לו בתמיכתם של המנהלים הגדולים של וול סטריט, שמעדיפים לתמוך בבריון מגודל כמו טראמפ מאשר להסכין למדיניות שכזאת.

זו החלופה שניצבת בפני הממ"מ הישראלי, ורק היא תמנע את שקיעתו. מול ברית המקופחים שהקים הליכוד, צריך הממ"מ להקים ברית מקופחים חדשה. ברית המקופחים של הליכוד הסתאבה ועברה תהליכי השחתה. חוסר יכולתה למשול ניכר במשבר העמוק שעובר על החברה הישראלית: אובדן היכולת להגן על תושבי המדינה באזורי הסְפר, הפיכת השירות הציבורי למנגנון של מפלגת השלטון (ע"ע מירי רגב), שבירת תחושת האמון של האזרחים זה בזה ובשלטון, שחיקה של כוח המילואים, הידרדרות המצב הכלכלי וקריסת תשתיות בתחומי החינוך, הבריאות והתחבורה. אולם השבר העמוק הוא גם הזדמנות. מתוך התרסקות האמון בסדר הקיים יכול לצמוח סדר חדש.

הממ"מ הישראלי זקוק לבעלי ברית נוספים. הוא לא יוכל לנצח לבד. בעלי הברית הטבעיים במאבקו הנוכחי הם העבודה המאורגנת, הציבור הערבי וכן הציבור העני והמוזנח בחברה החרדית. כדי שרעיון זה יהיה למעשה צריכים לצמוח הנהגה חדשה, מפלגות אחרות וכלי תקשורת שונים. רק בסדר המשתנה הזה ייווצרו הבנות חדשות עם גופים כמו ההסתדרות וועדת המעקב העליונה של הערבים אזרחי ישראל.

רק בקונסטלציה כזאת יתאפשר דיון על כך ש"הבעיה הפלסטינית" היא גם משבר הדיור בתחומי הקו הירוק, שאותו יצר הימין כשהפסיק את הבנייה הממשלתית בתוך ישראל ומסר את כל שוק הדיור לידי הקבלנים הפרטיים. רק הנהגה חדשה תבין שכפי שהליכוד הבטיח לעצמו את תמיכת מעמד העובדים על ידי יצירת דיור מוזל בגדה, כך גם הממ"מ יוכל לזכות בתמיכת הפועלים על ידי הנעתה של בניית דיור ציבורי בתוך הקו הירוק.

במשך שנים טענו הפוליטיקאים של הממ"מ שצעד כזה הוא בבחינת "סלטו מורטלה" – כשמו של הפעלול בקרקס שבו עוזב הלוליין את הנדנדה, עושה כמה גלגולים באוויר ותופס בידיו של לוליין המגיע בנדנדה מהצד השני. אם הנדנדה מהצד השני לא תגיע בזמן, ייפול הלוליין אל מותו הבטוח על רצפת הזירה. במשל הזה, הניסיון לחבור למעמד העובדים משול לעזיבתה של הנדנדה הבטוחה – תמיכת המעמדות המבוססים – כדי להגיע לנדנדה השנייה – תמיכת מעמד העובדים. אבל שחיקת הממ"מ יוצרת כעת חפיפה בין האינטרסים שלו לאלה של מעמד העובדים. לשתי הקבוצות יש עניין משותף בשיקום מדינת הרווחה, לכן הפעלול כבר לא נראה קטלני כל כך.

חזרה לפתרון של מדינת הרווחה המעניקה תמיכה באופן שוויוני תאפשר לממ"מ לפורר את קואליציית המגזרים של הליכוד ולעצב מפה חדשה, שבה ההשתייכות המעמדית – ללא הבדל דת, מין וגזע – היא הבסיס לגיבוש פעילות פוליטית. כפי שביידן מציע לממ"מ חזרה לימי ה"ניו דיל", כך צריכה ההנהגה החדשה של הממ"מ הישראלי להציע "ניו דיל" שיאפשר לו לחזור לתפקיד שמילא בעידן מדינת הרווחה הישראלית.

הממ"מ הישראלי נלחם כעת וגבו אל האבדון הכלכלי והלאומי. אין לו ברירה אלא להשתנות ועליו להיפרד מהנאו־ליברליזם הטכנוקרטי – אותה אידאולוגיה שקידמה את האינטרס שלו מאז אמצע שנות ה־80, אך עתה, בעידן ריכוז ההון והפוליטיקה הפופוליסטית, נהפכה לכתב אישום נגדו.

כמו כן על הממ"מ לוותר על החלום לגדר את עצמו בחומות על ידי הפרדה בינו ובין שאר הציבור מבחינה טריטוריאלית (חזון ההיפרדות ל"ישראל" ו"יהודה", או התמיכה בחלוקה לקטנטונים והעצמת השלטון המקומי) או פונקציונלית (התארגנות כסקטור נפרד – אסטרטגיה שמזוהה עם מפלגת יש עתיד). לתוכניות האלה אין היתכנות פוליטית, צבאית או כלכלית, והימין הפופוליסטי רק ישתמש בהן כדי לצייר את הממ"מ כמעמד אנוכי ובוגדני. הדרך הריאלית היחידה שהממ"מ יכול לשרוד באמצעותה היא כריתת ברית עם מעמד העובדים למען שיקום מדינת הרווחה.

על ד״ר גיא לרון 

מרצה בכיר במחלקה ליחסים בינלאומיים, האוניברסיטה העברית בירושלים. המאמר לקוח מתוך גיליון תלם 10: זמן הכרעות.