Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עיצוב: סטודיו קרן וגולן
|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
התואר הרשמי של יאקוב קוצ'יאן הוא מנהל קמפיינים לתמיכה בשלטון החוק, במסגרת ארגון פולני שנקרא "הפעולה הדמוקרטית". בשנה האחרונה ניהלו יאקוב ועמיתיו קמפיין אגרסיבי ומאורגן היטב להפלת השלטון בן שמונה השנים של מפלגת חוק וצדק הפופוליסטית. הקמפיין הצליח; הוא תרם רבות למהפך הפוליטי שהתרחש בפולין בסוף השנה שעברה.
פגשתי ביאקוב ובעמיתיו בכנס שנערך באפריל האחרון בפולין, ביוזמת ארגון "דמוקרייסיס". זוהי פלטפורמה של ארגוני חברה אזרחית ממדינות שחוות נסיגה דמוקרטית. היא נועדה לחלוק ידע על הצלחות, על כישלונות ועל לבטים. אחת הסיבות להקמת דמוקרייסיס היתה התעוררות ההפגנות בישראל נגד ההפיכה המשטרית. אנשי מכון מיתווים הישראלי הבינו בעקבותיהן שאפשר וצריך ליצור קשרים עם ארגונים בפולין, בהונגריה ובמדינות נוספות המתמודדות עם תופעות דומות, וכן עם מפלגות בפרלמנט האירופי ועם ארגונים אירופיים שפועלים נגד דיסאינפורמציה ממוסדת (שבדרך כלל נוצרת כדי לתמוך במנהיגים פופוליסטים, אנטי־דמוקרטיים וא־ליברלים). כך למעשה נולד הארגון.
הכנס היה מלא תקווה. בעולם אפוף תחושה שהדמוקרטיה בנסיגה, ההישג של האופוזיציה הפולנית מזכיר לנו שפוליטיקה אינה ליניארית ושתהליך שהחל בכיוון מסוים יכול להתהפך. כדי שזה יקרה צריך רק שיבשילו התנאים. האמונה ש"זה אפשרי" היא שהפכה אנשים כמו יאקוב לכוכבים הגדולים של הזירה הפוליטית בפולין. מאותה סיבה, גם בכנס בוורשה היו הפולנים האטרקציה המרכזית. כולם רצו לשוחח איתם כדי להבין איך זה קרה. כולם ביקשו את המתכון. גם אני.
הגרלה מוצלחת בשלב סידור השולחנות זימנה לי שיחה אחד על אחד בת 40 דקות עם יאקוב. "איך בדיוק עשיתם את זה?" שאלתי אחרי כמה מילות נימוסים. התשובה שקיבלתי היתה ארוכה ומפורטת. יאקוב הסביר כיצד קואליציה של ארגוני חברה אזרחית ניהלה קמפיין ייעודי לנשים – בעיקר באמצעות עיסוק בזכות להפּלה – במטרה לעודד אותן לצאת להצביע (והודות לו עלה שיעור ההשתתפות של נשים בבחירות ב־20 אחוז); ואיך הם עברו בין מסיבות עם עלונים – מנייר, כמו של פעם – כדי להסביר לצעירות ולצעירים למה חשוב להילחם על עצמאות מערכת המשפט. הארגון גם פנה לקהל מבוגר, לפנסיונרים שנוטים בשנים האחרונות להצביע למפלגת השלטון הפופוליסטית. הקמפיין התמקד בכישלון הממשלה בטיפול במגפת הקורונה במטרה לטעת בקהל היעד ספק – ספק שישאיר אותו ביום הבחירות בבית. גם זה הצליח.
יאקוב נשם עמוק והמשיך בהסבר על ההחלטה האסטרטגית להתמקד בדחיפה של כמה שיותר משפחות עירוניות ממעמד הביניים לצאת להצביע ועל חלוקת העבודה בין הארגונים הדמוקרטיים השונים במטרה לגרום לזה לקרות. אדישות, הם הבינו כבר בשלב די מוקדם, היא המפתח להצלחה של הפופוליסטים.
רק נושא אחד יאקוב כלל לא הזכיר בניתוחו המקיף. לכל אורך השיחה הוא לא ציין שום חלק בקמפיין שעסק בסוגיות כלכליות. ההשמטה הזאת הפתיעה אותי ולו רק משום שמפלגת חוק וצדק עלתה לשלטון על רקע שנתיים של מיתון כלכלי ותחושה של פולנים רבים שהם לא מקבלים את חלקם ההוגן מהצמיחה הכלכלית שחוותה ארצם בשנים שלפני כן. למעשה, אחת הסיבות לתמיכה הגדולה שמפלגת הימין הפופוליסטי עדיין זוכה לה היא בדיוק משום שהצליחה ליישם את הבטחות הבחירות שלה בדמות קצבאות ילדים נדיבות וביטול העלאת גיל הפרישה לפנסיה, גם אם בסופו של דבר התמיכות הממשלתיות הללו נשחקו על ידי אינפלציה דו־ספרתית שאותה ממשלה פופוליסטית יצרה.
שיחות פינת הקפה עם עמיתיו של יאקוב גילו כי הוא לא שכח מהחלק הכלכלי של הקמפיין – פשוט לא ממש היה כזה. ההחלטה האסטרטגית היתה שסוגיות כלכליות ישמשו לכל היותר כתוספת למנה העיקרית – פיוז'ן של סוגיות הנוגעות לשיקום הדמוקרטיה הליברלית. ככה זה כשנלחמים על הבית – לא בודקים כמה אוכל יש במקרר.
כסף זה לא הכל בחיים
כמו בסיפור של מפלגת חוק וצדק הפולנית בהנהגת ירוסלב קצ'ינסקי, יש משהו מתעתע גם כשמתבוננים במחזור החיים של מנהיגים פופוליסטים סמכותנים אחרים, כמו ויקטור אורבן בהונגריה או רג'פ טאיפ ארדואן בטורקיה. מצד אחד, העלייה שלהם לשלטון מגיעה לא פעם כתגובת נגד למשבר כלכלי פתאומי או מתמשך. מצד שני, מצוקה כלכלית כמעט אף פעם לא משחקת תפקיד בשאלת יכולתם להמשיך להחזיק בשלטון. בטורקיה, לדוגמה, אינפלציה דו־ספרתית מאז 2017, שהגיעה לשיא של כ־72 אחוז (!) ב־2022, לא הפריעה לארדואן להיבחר שוב לפני כשנה. בהונגריה, מדיניות כלכלית נאו־ליברלית, שכּללה קיצוצי מסים לבעלי הכנסות גבוהות והעלאת מסים רגרסיביים כמו מע"מ, לא שחקה את התמיכה החזקה באורבן באזורים העניים של המדינה (ומנגד, היא לא שחקה את ההתנגדות לו בקרב המעמד הבינוני־גבוה, שדווקא נהנה ממדיניות זו). כלומר, אין סימטריה בין הסיבות לעלייה בתמיכה במנהיגים פופוליסטים לבין הסיבות לירידה בתמיכה באותם מנהיגים בדיוק.
יש כמה הסברים אפשריים לכך. למשל, שורה ארוכה של מחקרים מראה שאין כמעט קשר בין מעמד כלכלי או מצב כלכלי לתמיכה פוליטית במפלגה כזאת או אחרת. מה שקובע לרוב הוא שאלות של זהות, השכלה ושייכוּת לקבוצה פוליטית, דתית וכדומה. הסבר אחר הוא שכאשר משטר פופוליסטי־סמכותני נשאר על כנו מספיק זמן, השתלטותו על התקשורת, לצד מנגנוני תעמולה אחרים שהוא מפעיל, מאפשר לו לתרגם ביקורת על רקע כלכלי לכדי סלידה מהאליטות העירוניות, הליברליות והפרו־מערביות, על כל הערכים האוניברסליים שלהן. בנוסף לכך, לפחות חלק מהביצועים הכלכליים הגרועים של המשטרים הללו מתקזז על ידי חלוקת כספים ייעודית לתומכי המשטר באמצעות מענקים למשפחות, שירותים ציבוריים טובים יותר ברשויות מקומיות נאמנות ועוד.
סביר אפוא להניח שהתשובה לשאלה מדוע אין סימטריה מורכבת מתמהיל של הסיבות הללו. ועדיין נותרת על כנה השאלה מדוע הציבור שנפגע מהנזק הכלכלי של אותם ממשלים ממשיך להצביע להם. למה העניים והמעמד הבינוני־נמוך ממשיכים לתמוך פוליטית במי שפוגע בהם כלכלית? זה נכון לא רק בפולין, בהונגריה ובטורקיה, אלא גם במדינות מערביות רבות, כולל ארצות הברית, ובמידה רבה גם בישראל – מדיניות שההיסטוריון דני גוטווין מכנה ״סקטוקרטיה״.
על פניו, יש שתי דרכים להסביר את התופעה: או שהציבור אכן בלתי רציונלי – כלומר הוא יודע מה טוב עבורו אך פועל אחרת; או שהוא לא מבין מה טוב עבורו בשל תודעה כוזבת ברוח המרקסיזם. אלא שלפי חוקרת מדע המדינה הקנדית שרלוט קאוואייה (Cavaillé), התשובה היא לא זה ולא זה. בספר חדש בשם Fair Enough? (שניתן לתרגם מילולית ל"מספיק הוגן?") קאוואייה מנסחת הסבר משכנע שאף יוכל להפיח מעט תקווה בשובל המיואשים שהמשטרים הפופוליסטיים מותירים בצדי הדרך.
אבל לפני שצוללים לנפתולי הניתוח על סמך התיאוריה של קאוואייה, צריך לומר משהו על ההנחה של המודל המקובל – גם באקדמיה וגם בקרב פעילים פוליטיים ומנהלי קמפיינים – שלפיו קיים קשר בין האינטרס החומרי של הפרט לבין תמיכה במדיניות כלכלית ספציפית. במילים אחרות, שכל אחת ואחד מאיתנו קובעים אם נתמוך במדיניות כלכלית ספציפית לפי מה שהיא תעשה ל"נטו" שלנו.
כדי שההנחה שיש מתאם מובהק בין אינטרס חומרי לתמיכה פוליטית תהיה נכונה, אנחנו צריכים להיות מסוגלים להבין איך האינטרס החומרי שלנו מושפע מצעד כזה או אחר של המדיניות הכלכלית. האם מישהו מאיתנו מסוגל לכמת איך בדיוק משפיעה מדיניות כלכלית מסוימת על המצב הכלכלי האישי שלנו? זה הרי עניין מורכב ביותר. מדיניות שמצמצמת את נטל המס עלולה גם לצמצם את השירותים החברתיים שמספקת המדינה (בתחום הבריאות, לדוגמה), ובהמשך היא עלולה לחייב אותנו להגדיל את ההוצאה הפרטית (על ביטוח בריאות משלים, לדוגמה). להבדיל, צעד שמעלה את המס עשוי לשפר את איכות השירות הציבורי ולפטור אותנו מתשלומים פרטיים. האם, בנסיבות כאלה, אפשר באמת להבין מה ההשלכות המדויקות של צעד כזה או אחר על הנטו שלנו?
ובכל זאת, ההנחה שאנחנו מסוגלים לבצע חישוב כזה עומדת בבסיס המודל שדרכו אנחנו רגילים לחשוב על הקשר המשולש בין הציבור, הכלכלה והפוליטיקה – אם אני מאמין שהצעד הכלכלי החדש של הממשלה יגדיל את הנטו שלי, אני אתמוך בו. אם אני מאמין שהוא פוגע בנטו שלי, אתנגד לו. לפי המודל הסטנדרטי הזה, אני איחשב "רציונלי" כל עוד התמיכה או ההתנגדות שלי תואמות את האינטרס החומרי שלי. בנקודה הזאת בדיוק נכנסת קאוואייה לתמונה.
הוגן או לא הוגן, זאת השאלה
לפי התפיסה של קאוואייה, ההנחה שאני מסוגל לחשב את ההשפעה של צעד כלכלי מסוים, או אפילו של מדיניות כלכלית שלמה, על הנטו שלי היא כשלעצמה משונה. זה כל כך מסובך ומורכב, והעתיד כל כך לא ודאי, עד שאפילו גדולי הכלכלנים לא ידעו לחשב איך בדיוק יושפע הנטו שלהם מאיזשהו צעד כלכלי. קל וחומר כאשר אי אפשר לדעת אם צעד כלכלי שהצהיר עליו פוליטיקאי כלשהו בזמן מערכת הבחירות באמת יתממש, איך ומתי. זה לא שאין בכלל שיקולים של אינטרס אישי, כותבת קאוואייה, אבל אנחנו מחשבים אותם באופן אחר. לטענתה, אנשים קובעים את העמדה שלהם כלפי צעד מדיניות כלשהו בכפוף לשאלה פשוטה יותר: האם הוא יהפוך את החברה כולה להוגנת יותר.
הניתוח של קאוואיה והחידוש שבו לא מסתיימים כאן. היא מסבירה ש"הוגנות" היא למעשה תמהיל של שתי נורמות שונות. האחת היא נורמת הפרופורציונליות, שמתייחסת לעמדה העקרונית של כל אחת ואחד מאיתנו בשאלה עד כמה עושרו של אדם הוא תוצאה של המאמץ והכישרון האישי שלו, או שאולי יש בעושר גם מרכיבים חזקים אחרים כמו מזל, ירושה או לחלופין תמיכה מצד המדינה (כלומר, העשיר אינו "האחראי הבלעדי" לכך שהתעשר).
הנורמה השנייה היא נורמת ההדדיות, שמתייחסת לעמדה העקרונית של כל אחד ואחת מאיתנו בשאלה אם החברה צריכה להגדיל את הסיוע לאלה שתורמים לה יותר, או שמא הסיוע – באמצעות מערכת הרווחה, שירותים ציבוריים, קצבאות וכדומה – הוא זכות בסיסית של המקבל, שאינה תלויה בשאלה מה הוא נותן לחברה בתמורה.
מהעמדה של כל אחת ואחד מאיתנו בשאלת הפרופורציונליות (מה חלקם של המאמץ והכישרון האישי ומה חלקם של הגורמים החיצוניים) אפשר לגזור גם את התשובה לשאלה אם על המדינה לגבות יותר או פחות מסים מהאזרחים. זאת משום שאם אנו סבורים שבעלי הכנסות גבוהות הגיעו לאן שהגיעו בעיקר בזכות מזל, סיוע ממשלתי וכדומה, ככל הנראה נחשוב שזה אך הוגן לגבות מהם מס גבוה, ולהפך. לכן, הנורמה הראשונה, הפרופורציונליות, משפיעה על התפיסה שלנו לגבי שאלות של מיסוי, רגולציה וכדומה – כולן שאלות של "חלוקה מ…" הנורמה השנייה, ההדדיות, משפיעה על העמדות שלנו בשאלה מי צריך לקבל סיוע ובאיזה היקף – כלומר, שאלות של "חלוקה ל…" לדוגמה, אנחנו עשויים לחשוב שחברה הוגנת פירושה שרק אנשים עובדים זכאים לסיוע ממשלתי (משום שבעבר שילמו מסים שעזרו לממן את אותו סיוע לאנשים שנזקקו לו אז); או להפך: שחברה הוגנת פירושה שהזכאות לסיוע ממשלתי היא זכות בסיסית שצריכה להינתן גם למי שלא עבדו יום אחד בחייהם.
בתרגום למיקום על הציר הכלכלי, עמדה נאו־ליברלית מעניקה ערך גבוה לשתי הנורמות הללו. מבחינתה, פירושה של הוגנות הוא גם שחלק גדול יותר מהכנסתו של אדם צריך להישאר אצלו כי הוא הרוויח את הכסף ביושר, בעזרת הכישרון והמאמץ שהשקיע כדי לייצר הכנסה (ומכאן שהיא תומכת בשיעורי מס נמוכים); וגם שמירה על הדדיות גבוהה בין התרומה של אדם לחברה לבין התרומה של החברה לו כשהוא זקוק לה.
תמונת התשליל של העמדה הזאת היא העמדה הסוציאל־דמוקרטית, שמעניקה ערך נמוך יותר לנורמת הפרופורציונליות (ולכן סבורה שהוגנות ב"חלוקה מ…" פירושה מיסוי גבוה) וערך נמוך יותר להדדיות (ולכן סבורה שהוגנות ב"חלוקה ל…" פירושה שירותים ציבוריים אוניברסליים שניתנים כזכות בסיסית ללא קשר לתרומה לחברה של מקבל הסיוע).
להוריד את הטרמפיסטים
כדי להבין אילו תובנות פוליטיות טמונות בהבחנות הללו קאוואייה הולכת צעד נוסף קדימה ובודקת אם ייתכן שכל אחת מהנורמות האלה תקבל ערך שונה אצל אותו אדם. כלומר, האם הוא תומך בערך פרופורציונליות גבוה ובערך הדדיות נמוך, ולהפך?
התשובה הקצרה היא "כן". אנשים יכולים לתת ערכים שונים מאוד לשתי הנורמות הללו, משום שכל אחת מהן נובעת ממקור שונה. קאוואייה מראה שנורמת הפרופורציונליות נמצאת בהתאמה די מובהקת לציר רמת ההכנסה, כך שככל שרמת ההכנסה גבוהה יותר, כך נעניק ערך גבוה יותר לנורמת הפרופורציונליות ונחשוב כי יותר "חלוקה מ…" (כלומר העלאת מיסוי) אינה הוגנת. הנורמה של "חלוקה ל…" לעומת זאת נמצאת בכלל בהתאמה לעמדות בתחומים לא כלכליים: החל מענישה בבתי ספר, דרך ההגדרה של מהי משפחה נורמטיבית ועד לרמת התמיכה או ההתנגדות לעונש מוות.
את התובנה הלא מובנת מאליה הזאת קאוואייה מוכיחה באמצעות בחינה של אינספור סקרים ומחקרים שהראו מתאם גבוה על פני הציר הפוליטי ה"ליברלי–סמכותני" בין העמדות של אדם בשאלות לא כלכליות לבין תפיסתו את ממדיה של תופעת הטרמפיסטים – אנשים שנהנים מסיוע ממשלתי ומשירותים ציבוריים אבל לא עושים דבר כדי לתרום לחברה בחזרה. בגדול, ככל שאדם תומך יותר בענישה קשה בבתי הספר או בעונש מוות – ככל שהוא שמרן יותר – כך הוא סבור שתופעת הטרמפיסטים נפוצה יותר. ומאחר שהוא סבור שהתופעה נפוצה יותר, הוא נוטה יותר לתמוך בדרישת ההדדיות בין קבלת עזרה כלכלית מהממשלה לתמורה שהנעזר נדרש לתת לחברה. לכן גם ישנם לא מעט אנשים הממוקמים בעשירוני ההכנסה הנמוכים אינם ששים לתמוך בהגדלת ה"חלוקה ל…" (כלומר בשירותים חברתיים רחבים), לכאורה בניגוד לאינטרס החומרי המיידי שלהם. נראה שהם חושבים שאין זה הוגן שהמדינה תסייע ל"אוכלי חינם", אנשים שאינם עובדים, בזמן שהם עצמם עובדים קשה כדי להבטיח פרנסה מינימלית.
ההבחנה ששתי הנורמות הללו כלל אינן תלויות זו בזו מסבירה מדוע אדם עשוי להיות בשמאל הכלכלי בכל הנוגע ל"חלוקה מ…" (כלומר לתמוך עקרונית במסים גבוהים על העשירונים העליונים), אבל בימין הכלכלי ב"חלוקה ל…" (כלומר לתמוך בפחות שירותים חברתיים). מדוע הוא חושב שזה בסדר גמור לגבות יותר מס ממי שיש לו, אבל לא חושב שנכון לתת את הכסף למי שלא תורם מספיק לחברה – על אחת כמה וכמה אם מדובר במישהו שמזיק לה ממש.
למעשה זהו לב העניין, וזה בדיוק המצב של מעמד הביניים הליברלי בישראל כיום. הנטייה הסוציאל־דמוקרטית המסורתית שלו, שכּללה הסכמה לשלם יותר מסים עבור סיוע ממשלתי גדול יותר לכל מי שיזדקק, התבססה על תמהיל מסוים של פרופורציונליות והדדיות שתוצאתו תפיסת הוגנוּת שרוצה להגדיל את מדינת הרווחה.
מאין נבעה תפיסת ההוגנות הזאת? בהנחה שקיים מתאם בין רמת הכנסה לנורמת הפרופורציונליות (כלומר, לעמדה נורמטיבית נגד מיסוי גבוה), נראה שהמיקום על הציר הליברלי–סמכותני נטה באופן כה מובהק לטובת הצד הליברלי עד שהאפיל על חוסר הרצון לשלם יותר מסים. סקרים שנערכו במשך השנים הצביעו כולם על תמיכתו של מעמד הביניים הליברלי בהרחבתה של מדינת הרווחה הישראלית, אף שהדבר נוגד לכאורה את האינטרס המעמדי שלו.
אלא שכמעט שנתיים אל תוך קיומה של הממשלה הרעה בתולדות מדינת ישראל, ספק גדול אם מעמד הביניים הליברלי הישראלי יפגין גם היום עמדות דומות. בהמשך לניתוח שמציעה קאוואייה, אפשר להצביע על הגורם שקרוב לוודאי השתנה אצלו. החשיבות שהוא מעניק כיום לערך הפרופורציונליות אולי נותרה גבוהה, אבל שלא כמו בעבר, חל שינוי בדגש הערכי שהוא נותן לנורמת ההדדיות, עקב תחושתו שאותם טרמפיסטים נהפכו לחלק מרכזי בסיפור. מאחר שהוא סבור שהמסים שישלם יגיעו אל מי שלא מגיע להם, הוא יפסיק להסכים לשלם יותר.
במילים אחרות, בעבר הוגנות נתפסה על ידי מעמד הביניים הליברלי בישראל כסיוע ממשלתי רחב באמצעות שירותי בריאות, חינוך ורווחה אוניברסליים, גם אם משמעות הדבר היתה לספוג אי אילו תופעות של "טרמפיסטים". היום, לעומת זאת, אותו מעמד יודע שכל נכונות להרחבה של השירותים הציבוריים עלולה לשמש את הממשלה כדי לממן באופן מאסיבי רק את המגזרים הנאמנים לה, ויותר מזה – לעשות זאת בצורה שמאיימת בצורה ישירה או עקיפה על אורח חייו הליברלי. כתוצאה מכך, הוא לא מוכן לשמוע כרגע על מדינת רווחה.
הבטן הרכה של הממשלה הרעה
אז האם להבליט סוגיות כלכליות? כאשר מנהלי הקמפיין בבחירות האחרונות בפולין עסקו בשאלה הזאת, התשובה היתה מורכבת במיוחד בגלל הרכב האופוזיציה – מפלגות שהמצע הכלכלי שלהן נע ממרכז־ימין ועד לשמאל סוציאל־דמוקרטי. בליל המפלגות הזה גרם לישראלים שבחבורת דמוקרייסיס, למודי הקרבות ושבעי האכזבות, לסנן מדי פעם בסרקזם שהממשלה הפולנית החדשה עלולה להתברר כעוד "ממשלת שינוי" שלא תוציא את ימיה. אבל בעוד ממשלת בנט־לפיד ניסתה תמיד למצוא איזשהו מכנה משותף רחב מספיק על מנת לצמצם את החיכוך, וכתוצאה מכך הפנתה עורף לתיקון הבסיס של מוסדות המדינה (מהסדרת מעמדו של בית המשפט העליון, דרך הגבלת קדנציות ושיקום השירותים הציבוריים ועד לעצמאות החינוך הממלכתי), בממשלה הנוכחית בפולין, המשותף לחלקים השונים (מאוד) שלה הוא הבהילות לשקם את הדמוקרטיה. אותה בהילות שהובילה את ההיגיון של קמפיין הבחירות שניהלו מפלגות האופוזיציה היא שמובילה את ציר הפעילות המרכזי שלהן כקואליציה.
תחושת בהילות לא חסרה גם פה, לחופי הים התיכון. אלא שאצלנו, לַחשש מנסיגה דמוקרטית מצטרפת הידיעה שהמצב הגאו־פוליטי המסוכן שישראל נמצאת בו מכרסם דרמטית במרווח הטעות שקברניטיה יכולים להרשות לעצמם. רוצה לומר, אמנם לפולנים היו שמונה שנים של נסיגה דמוקרטית, אבל הממשלה החדשה עדיין יכולה להחזיר דברים לקדמותם; ובהונגריה, גם אם אורבן שולט כמעט אותו מספר שנים כמו בנימין נתניהו, עדיין אין חשש לפגיעה ב"חיים עצמם" של ההונגרים, והם יכולים עוד לתקן.
אצלנו זה לא ככה, וזהו חלק מהאתגר הקשה כל כך שעומד לפתחו של המחנה הדמוקרטי־ליברלי בישראל. אם כדי להציל את ישראל יש להפיל את הממשלה ולנצח בבחירות (ככל שיהיו דמוקרטיות וחופשיות), ואם כדי לנצח בבחירות צריך להעביר קולות מימין למרכז־שמאל – מה הדרך הכי אפקטיבית לעשות זאת, והאם ואיך סוגיות כלכליות־חברתיות יכולות לסייע בכך?
התשובה המסורתית של השמאל הכלכלי־חברתי היתה ועודנה ש"הכסף יענה את הכל", כלומר שהפגיעה בבטן האלקטורלית הרכה של הממשלה הרעה הזאת תגיע דרך מדינת רווחה שתייתר את המדיניות הסקטוקרטית של הממשלה, שמעניקה העדפה מוצהרת בתקציבים למגזרים שנאמנים לה. אלא שגם אם תוכנית שכזאת יכולה לעבוד בטווח הארוך מאוד, בטווח הקצר היא כרוכה בציפייה שמעמד הביניים הבינוני־נמוך הנמנה כיום עם הבייס של נתניהו יצביע עבור מפלגות שמציעות להיטיב את מצבו החומרי. כמו שקאוואייה מראה, הבעיה היא שהתמיכה במדיניות כלכלית, ומכאן גם במפלגות פוליטיות, לא רק נקבעת על פי אינטרס חומרי. במילים אחרות, אותו ימין מתון תומך ביבי לא יתמוך במדיניות כלכלית שאולי מיטיבה את מצבו החומרי אבל מציעה חזון שלא מתיישב עם תפיסת ההוגנות שלו. הציפייה שיעשה זאת היא ציפיית שווא.
בד בבד, בקרב מעמד הביניים הליברלי, זה שבעבר הפגין נטיות סוציאל־דמוקרטיות, נרשמת התכנסות אל עמדה נורמטיבית שיוצרת נטייה לתמוך במדיניות נאו־ליברלית. למעשה המעמד המיוצג במחאות קפלן נע לעבר נורמת הדדיות הנוטה לייצר תמיכה במדיניות כלכלית שגם תומכי הממשלה, באורח אירוני להפליא, תומכים בה. הסיבות לתמיכה הזאת שונות: הליברלים לא רוצים מדיניות סוציאלית מרחיבה עקב חוסר אמון קיצוני במוסדות המדינה (ויש לשער שאחרי שהסכר הזה נפרץ והממשלה הציגה אפשרות של התנכלות לציבור מסוים, הרתיעה הזאת לא תשתנה במהרה גם תחת ממשלה אחרת), ואילו תומכי הממשלה לא רוצים מדיניות סוציאלית מרחיבה מתוך התפיסה השמרנית שזאת מדיניות שמעודדת בטלנות או חוסר יעילות. כך או כך, התוצאה זהה.
הכל אינטרסים
מרשימות מהסוג הזה מצופה שיסתיימו בתכלס: מה השורה התחתונה שהכותב מציע. איזו מסקנה אפשר לחלץ מהמקרה הפולני שתסייע להציל את ישראל. אלא שלפעמים, במקום ניסיון נואש להסיק מסקנות נמהרות שעלולות להתגלות כמחוררות, כל שאפשר לעשות הוא לספק כמה נקודות שאולי יתאפשר להרכיב מהן בהמשך קו פעולה.
ראשית, אמנם שאלות כלכליות לא עלו תחילה בשיחותיי עם פעילים ממדינות אחרות שהשתתפו בכנס דמוקרייסיס, אבל אני, שיודע לדבר על כלכלה ולא על קמפיינים, התעקשתי. עברתי איתם תחום־תחום – משירותי בריאות וחינוך, דרך גירעון ומיסוי ועד לאי־שוויון – ושאלתי אם הוא עלה בקמפיין או לא. בסוף התברר שכן, היו נושאים כלכליים שהופיעו בקמפיין, גם אם היה ברור שהם לבדם לא מספיקים כדי לעורר את סוג הכעס שמתמרץ אינדיבידואלים ליברלים לנהור לקלפיות. "הזכרנו את הצורך בשיפור השירותים הציבוריים, במיוחד במערכת הבריאות שמצבה ממש לא טוב, כי אלה בעיות שנוגעות גם למעמד הביניים הליברלי ומעניינות אותו", אמר לי אחד הפעילים המרכזיים בקמפיין הפולני.
והרי בעיות דומות מעסיקות את מעמד הביניים הישראלי, בעיקר בתחומים שההידרדרות בשירות הציבורי מורגשת בהם היטב. למשל, התארכות התורים במערכת הבריאות הציבורית, או הרולטה הקבועה איזה שיעור יתבטל לילדים בבית הספר כי אין מספיק מורות ומורים. לכן המסקנה מהקמפיין הפולני היא שצריך וחשוב לדבר על כלכלה, אבל במינון הנכון ואל הקהלים הנכונים.
כשמשלבים את זה עם הניתוח של קאוואייה, עולה מסקנה נוספת: יש להדגיש את הנקודות שבהן מתלכדים האינטרסים של מעמד הביניים במובנו הרחב – קבוצה שכוללת גם את הקהל הליברלי שתומך במחאה נגד הממשלה, אבל גם את הקהל בן אותו המעמד שמסתייג ממנה ונוטה לתמוך בליכוד. שני הקהלים רוצים לקבל בריאות וחינוך טובים יותר, אבל כל אחד מהם מסיבותיו הוא אינו בשל כרגע לדבר על הגדלת המס שילך לקופת המדינה ולא מעוניין לשמוע על הרחבת שירותים ציבוריים שאינם עונים ישירות על צרכיו. לכן, למשל, עשוי להיות ערך אלקטורלי לקמפיין שמסביר שאחת הסיבות להעלאת המסים הנוכחית היא האובססיה של הממשלה לתשלום כספים קואליציוניים גם בזמן מלחמה, או לקמפיין שמסביר כי הסיבה לכך שאין כסף לשלם למורים מתחילים היא העדפת הממשלה להעביר אותו למערכת החינוך החרדית הפרטית.
נכון, אין כאן הצעה לתפקיד הרואי שעל הסוציאל־דמוקרטיה למלא בהצלת ישראל מהידרדרות לאוטוקרטיה יהודית־אורתודוקסית. אבל אם רוצים לשמור על אופטימיות גדולה במיוחד, אפשר לחשוב על מהלך שכזה כצעד ראשון בדרך לשיקום מלא של מדינת הרווחה – אם וכאשר הנסיבות הפוליטיות יאפשרו להשיב את האמון של מעמד הביניים במוסדות המדינה.
ואחרי שכל זה נאמר, ברור שבסוף הדרך, מדינת רווחה אוניברסלית היא היעד הנכון מוסרית, כלכלית ופוליטית. בטווח הארוך מדיניות סוציאלית היא עדיין כלי חשוב כדי להבטיח את המדינה הדמוקרטית, אולי משנית רק למערכת החינוך ולתקשורת חזקה ועצמאית בניסיון לחזק את התמיכה הציבורית בדמוקרטיה הליברלית. לא מן הנמנע שאם פולין, הונגריה, טורקיה או ארצות הברית – אולי אפילו ישראל – היו נוקטות בעבר מדיניות של שמאל כלכלי־חברתי עמוק, כזה שגורם לכלל הקבוצות להרגיש שהן לוקחות חלק בכלכלה, בחברה ובהנהגה, לא היינו רואים תופעות כה נרחבות של פופוליזם, שנאת זרים או סתם לאומנות.
אבל כדי להגיע לשם בעתיד, אנחנו צריכים לשרטט מחדש את המסלול.
על ד"ר מיקי פלד
חוקר בקרן ברל כצנלסון. המאמר הופיע בגיליון תלם 10: זמן הכרעות.
