די לחיבוק

Getting your Trinity Audio player ready...

אופן הפעולה של רבים מהשחקנים הפוליטיים וארגוני החברה האזרחית שמחזיקים בערכים של סובלנות ושוויון מסכל כל אפשרות ממשית שהחברה הישראלית תשכיל להניף בגאון דגל נורמטיבי של סובלנות ושל שלילת הקצנה ועוינות ושנאה בין־קבוצתיות. החתירה הבלתי פוסקת של המנהיגות הפוליטית והאזרחית בצד הדמוקרטי־ליברלי לחיבורים, למציאת המשותף ולטשטוש ההבדלים אינה מאפשרת עמידה עיקשת על עקרונות וערכים שבלעדיהם לא ניתן לרסן את תהליכי ההקצנה.

העובדה שאל מול הגישה הזאת הציגו במשך העשורים האחרונים השמרנים, תומכי ההיררכיה והעליונות היהודית, גישה הפוכה בתכלית של פוליטיזציה מוחלטת של שאלות של דמוקרטיה ושל שוויון ופיוס יצרה קרב לא סימטרי שבו ידם באופן ברור על העליונה. אני מכנה את הדינמיקה הזאת "פוליטיזציה במעמד צד אחד".

מדוע פוליטיזציה במעמד צד אחד? בתמצית, אני רוצה להציע שכוחות שמרניים שמצדדים בהיררכיה חברתית בכלל ובעליונות יהודית בפרט השכילו (בראייתם) להפוך עניינים כמו ערכים דמוקרטיים וכמו שוויון וסובלנות לנושאים פוליטיים מובהקים, שכל ניסיון לקדם אותם מתויג מייד כפעולה שמאלנית־חתרנית ועובר תהליך של דה־לגיטימציה.

בתגובה רפה ולא הולמת, רבים מהמנהיגים הפוליטיים של המחנה הדמוקרטי־ליברלי בישראל, וגם רבים מארגוני החברה האזרחית שמחזיקים בערכים דמוקרטיים־ליברליים, אימצו את ההגדרות הללו, ובמקום להגיב בקרב פוליטי סימטרי, בחרו לאייש את המשבצת של מה שהם הגדירו כאחראים על חיבורים, חברה משותפת, הפחתת קיטוב פוליטי, סובלנות בין קבוצות פוליטיות ועוד. בפועל, התוצאה שהגדרתי כפוליטיזציה במעמד צד אחד לא רק שאינה מאפשרת קונצנזוס נורמטיבי סביב הנושא, אלא מסכלת אפילו את האפשרות של קרב ערכי־אידאולוגי קונסטרוקטיבי.

כך נעלם הסכסוך מהשיח

הפוליטיזציה במעמד צד אחד התפתחה על רקע א־סימטריה אידאולוגית רחבה יותר, שקיימת בחברה הישראלית בשני העשורים האחרונים. הביטוי הברור ביותר לאותה א־סימטריה הוא כמובן השליטה המתמשכת והכמעט רציפה של מפלגות הימין והימין־מרכז במוקדי הכוח הפוליטיים במדינה. אבל ניצחונות בבחירות הם רק קצה הקרחון של דומיננטיות ימנית־שמרנית רחבה יותר, שמקבלת ביטוי בשליטה בשיח הציבורי, בעיצוב הנושאים שעליהם מדברים (ואלה שלא דנים בהם), בהשפעה על חשיפת הציבור לאירועים חדשותיים שונים ועוד.

אחד הביטויים הבולטים של התהליך הזה הוא היעלמותה של הסוגיה הישראלית־פלסטינית מהשיח הציבורי בישראל והדומיננטיות של הרעיון הכושל של "ניהול הסכסוך״ (תוך חיזוק חמאס והזנחת הכוחות המתונים והתהליך המדיני). אבל מעבר לעניין הישראלי־פלסטיני ניתן להצביע גם על ביטויים מינוריים יותר של התהליך הזה בהקשרים פנים־חברתיים ישראליים.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

האירועים סביב ההפיכה המשטרית, ובעיקר המאבק של המחנה הדמוקרטי־ליברלי נגדה, עשויים להיות הסנונית שמבשרת שינוי מסוים בהקשר הזה. אנחנו מזהים מגמה כזאת הן בשיח הציבורי הישראלי והן בשינויי עומק בעמדות הציבור. אבל נראה שמוקדם לקבוע אם מדובר במגמה מתמשכת או בשינויים זמניים, מה גם שניתן להניח שאירועי 7 באוקטובר 2023 ומלחמת עזה ישפיעו על המגמות שהסתמנו לפניהם בדעת הקהל הישראלית.

אם נסקור בראייה רחבה את ציר הזמן, נוכל להצביע על נקודות שונות שבהן המטוטלת הפוליטית שינתה כיוון באופן דרמטי. הזרעים נזרעו מייד לאחר מלחמת ששת הימים וההחלטה הישראלית להמשיך להחזיק בשטחים, וקיבלו ביטוי ברור יותר במהפך של 1977, עם עלייתו של ראש הממשלה מנחם בגין לשלטון.

ואולם בשני העשורים (או קצת יותר) שלאחר אותו מהפך עדיין התקיים בחברה הישראלית מאבק אידאולוגי אמיתי בין תפיסות עולם מובחנות של ימין ושמאל. סלע המחלוקת העיקרי – או השאלה האידאולוגית שהגדירה בצורה הברורה ביותר את הזהות הפוליטית של אנשים – היה כמובן השאלה של תמיכה בפשרה טריטוריאלית לצורך קידום הסכם שלום וסיום הסכסוך בין ישראל לפלסטינים.

התקופה של תהליך אוסלו, והמהלכים שלפני רצח ראש הממשלה יצחק רבין, התאפיינו בדיון ציבורי אידאולוגי נוקב בין שתי תפיסות עולם מנוגדות. בתקופה הזאת, נורמות של שאיפה לשלום, ערכים דמוקרטיים וסובלנות כלפי קבוצות חברתיות שונות היו לעתים נחלת הרוב בחברה הישראלית ולעתים נחלת המיעוט, אבל תמיד היו חלק מדיון נוקב בין קבוצות פוליטיות שונות.

רעידת אדמה פסיכולוגית

פרופ' אסף שרון, ממייסדי מכון מולד, טוען במאמרו בכתב העת "תלם" "מלחמת אזרחים במעמד צד אחד", כי רצח רבין, ובעיקר הדינמיקה החברתית והפוליטית אחריו, הם שקבעו את יחסי הכוחות בין המחנות הפוליטיים בישראל; אבל אולי חשוב מכך, הם שעיצבו את דפוסי השיח בין המחנות – דפוסים שבפועל הניחו את התשתית לאותה פוליטיזציה במעמד צד אחד.

על פי שרון, בזמן שמחנה הימין השמרני השכיל לעמוד על רגליו האחוריות כדי להסיר מסדר היום את המשמעות הפוליטית המובהקת של הרצח (שהיה ניסיון פוליטי ברור לפגוע בתהליך השלום) וניסה בכל כוחו להשתיק כל שיח על ההסתה הפוליטית, על הקיצוניות ועל הנטיות האלימות בימין שהובילו לרצח, מחנה השמאל עסק ב"צו פיוס", במניעה של הידרדרות למלחמת אחים ובהדגשה של שיח חיבורים וטוב משותף.

כך, למשל, שרון מזכיר מאמר ב״הארץ״, של ישראל הראל, עורך ״נקודה״ ויו"ר מועצת יש"ע, שבו הוא קרא לראש הממשלה שמעון פרס לעשות בחירה: "או להתייצב בצד המאשימים והמפלגים, או לצאת בקריאה רמה ובהירה — ובעיקר אמיתית — לאחדות לאומית". ואכן, הבחירה נעשתה. דווקא לאחר אותו אירוע קשה, שמשמעויותיו היו יכולות וצריכות להיות הפוכות, המערכת הפוליטית הישראלית התפצלה בין אלה שעמדותיהם האידאולוגיות חודדו, וכל ביקורת עליהם נתפסה כבלתי לגיטימית, לבין אלה שעסקו בפיוס ובחיבורים והיו מוכנים להקריב על המזבח של אותם חיבורים את הערכים הדמוקרטיים הבסיסיים שלהם. מובן שהמציאות של עליית הימין לשלטון, על רקע של פיגועי טרור קשים ורחובות זועמים, רק חיזקה את המגמה הזאת.

המגמה של עמעום וכרסום אידאולוגיים התעצמה בעקבות קריסת תהליך השלום בקמפ דיוויד (ולאחר מכן בטאבה), ובעיקר בעקבות המסרים שהעביר ראש הממשלה אהוד ברק לאחר אותם אירועים. במידה רבה, המהלך הזה שמט את שאריות הקרקע האידאולוגית מתחת לרגלי אנשי המרכז־שמאל בישראל וחטף מידיהם את הדגל האידאולוגי הכמעט אחרון שבו החזיקו בנקודת הזמן ההיא.

כזכור, ב־7 באוקטובר 2000, לאחר כישלון שיחות השלום בינו לבין יאסר ערפאת, הצהיר ברק במסיבת עיתונאים כי "מתגבשת היום תמונה שאין כנראה פרטנר לשלום. האמת הזאת היא אמת כואבת – אבל זו האמת ועלינו להתייצב בפניה בעיניים פקוחות ולהסיק את המסקנות". ללא קשר כרגע לשאלת מהימנותה של האמירה הזאת ולחילוקי הדעות על הבסיס העובדתי שהיה או לא היה לה, ההשפעה שלה בפועל על דעת הקהל הישראלית ועל המערכת הפוליטית היתה חסרת תקדים. העובדה שראש מחנה השלום מוותר על הדגל העיקרי שהגדיר במשך שנים כה רבות את המחנה שלו והבחין אותו ממחנה הימין המיטה מבוכה גדולה על ציבור תומכי השמאל והותירה את הזירה האידאולוגית בישראל עירומה מכל דיון או שיח אידאולוגי בעל ערך.

במאמר שפרסמתי עם פרופ' דניאל בר־טל שנים אחדות לאחר האירועים הללו, ובו ניתחנו שינויים שחלו בדעת הקהל הישראלית בעקבות אותם המהלכים, הגדרנו את ההשפעה של ברק על דעת הקהל הישראלית בעקבות קמפ דיוויד כ"רעידת אדמה פסיכולוגית", שינוי טקטוני שהוביל בפועל למחיקת הזהות האידאולוגית של רבים מאלה שעד אותה תקופה הגדירו את עצמם כאנשי ונשות שמאל.

בניסיון לממש את הדומיננטיות שלהם בדעת הקהל יצרו מפלגות וארגוני ימין פוליטיזציה ברורה של השיח בנושאים הקשורים לנורמות ולערכים דמוקרטיים. כמי ששלטו בשיח, ולפיכך גם בעיצוב הנורמות החברתיות, היתה בידי אנשי השלטון היכולת להגדיר מה נתפס כחלק לגיטימי מהשיח הציבורי בישראל ומה לא. בצעדים קטנים אך בטוחים מותגו השאיפות לשלום, לשוויון ולדמוקרטיה בתוויות פוליטיות של חוסר לגיטימיות.

דוגמה בולטת לתהליך הזה היתה קמפיין שנאה שהובילה תנועת אם תרצו, אשר מיתג את הקרן החדשה לישראל והארגונים שנתמכים על ידיה, שרובם ככולם פועלים לקידום ערכים דמוקרטיים, שוויון וסובלנות, כבוגדים ומשתפי פעולה עם האויב. קמפיין השנאה הזה, וקמפיינים דומים שבאו בעקבותיו (בהם קמפיין "השתולים" מ־2016 נגד אנשי תרבות וספרות מובילים), סימנו בצורה חדה את מה שהקבוצה הדומיננטית בישראל הגדירה כגבולות השיח הלגיטימי. וכך, המלחמה בגזענות ובשנאת האחר הוצאו אל מחוץ לגדר, במה שעבור גורמי השלטון ושותפיו בחברה האזרחית היה מימוש טבעי של תפיסה אידאולוגית וערכית ימנית.

גם אם אני חולק על המהות ועל הדרך של המפלגות והארגונים של הימין, נראה לי נכון להכיר בכך שדרך הפעולה שלהם סבירה ורציונלית, בהינתן שהיא שירתה בצורה אפקטיבית את התפיסות האידאולוגיות והערכיות של אותו מחנה. למרבה הצער, אי אפשר לומר דברים דומים על מקביליהם במחנה הדמוקרטי־ליברלי, שהם לתפיסתי ה״אשמים" העיקריים בחצי הריק של הכוס בכל הקשור למה שאני מתאר כפוליטיזציה במעמד צד אחד.

בקצרה, ובהכללה רחבה, הן המפלגות והן רבים מארגוני החברה האזרחית של המחנה שבאופן עקרוני חרת על דגלו עקרונות של סובלנות, של שוויון ושל דמוקרטיה בחרו שלא להתמודד עם הפוליטיזציה של הערכים הדמוקרטיים בידי המחנה השמרני באמצעות פוליטיזציה מהצד שלהם, ובמקום זאת בחרו לפעול על פי מה שניתן להגדיר כהמשך הגישה שהוצגה לאחר רצח יצחק רבין: טקטיקת החברה המשותפת, הדגשת ההסכמות, או יצירת החיבורים.

כלומר, במקום להילחם על ערכים של סובלנות ושוויון, רבים מהשחקנים שהזכרתי ניסו ליצור שפה משותפת והסכמות עם המחנה התומך בהיררכיה, כאשר תהליך יצירת ההסכמות אילץ אותם שלא לדון או להכריע בנושאים הקשים ביותר שנוגעים לשנאה, לגזענות, לכיבוש ולאפליה. מובן שניתן להצביע על פוליטיקאים מסוימים ועל ארגונים מסוימים שחרגו מהעיקרון הזה, אבל מעבר להם, הרוב הגדול של השחקנים במחנה הזה קיפלו את דגלי השוויון והסובלנות והמשיכו לשחק את תפקיד "המבוגר האחראי", שעיקר משימתו אינה להתנגד לשלטון או לאתגר אותו, אלא לנסות להגיע עמו להסכמות, לאחווה ולחיבורים.

הבעיה של השמאל

לפני שאמשיך בהצגת גישה ביקורתית על המהלכים הללו, אני רוצה לנסות להיכנס לנעלי רבים מהמנהיגים הפוליטיים והחברתיים שבחרו בדרך הזאת ולהסביר את הרציונל שעמד (בעיניי) מאחורי הבחירה שלהם. אני עושה זאת מתוך כבוד לאותם אנשים ומתוך הנחה שכוונותיהם לאורך הדרך היו טובות, ושהם באמת ובתמים האמינו (ורבים מהם עדיין מאמינים) שזוהי הדרך הנכונה לקדם ערכי סובלנות ושוויון.

ראשית, ניתן להניח שרוב מובילי המהלכים הללו מאמינים באופן האותנטי ביותר, שהפחתת קיטוב ויצירת שיח בין יריבים פוליטיים הן חלק מרכזי באג'נדה הערכית של מי שרואים עצמם חלק מהמחנה הדמוקרטי־ליברלי. שנית, ההנחה הבסיסית ביותר של חלק מהמהלכים הללו היא שכאשר אנשים מכל הצדדים ישבו בחדר אחד (ממשי או מטפורי), באופן טבעי יקודמו ערכים של פתיחות ושל סובלנות והיכרות הדדית. כלומר, שברמה האינסטרומנטלית, זוהי הדרך הנכונה לקדם את אותם ערכים. שלישית, בהינתן שרוב התקופה הזאת המחנה הדמוקרטי־ליברלי לא ישב ליד הגה השלטון, מהלכים של חיבור ושל טוב משותף יצרו תחושה ומראית עין של נגישות וקרבה לשלטון ולקבלת ההחלטות. ולבסוף, צריך להודות שיוזמות כאלה הן אטרקטיביות ביותר מהבחינה הרגשית.

אחרי הכול, מה מעורר הרגשה טובה יותר, או נראה טוב ונכון יותר, מלהביא אנשים מרקע, אידיאולוגיות ותפיסות עולם שונות ולגרום להם להכיר זה את זה, להתקרב ולנסות לפעול יחד? זה תמיד קוסם, זה תמיד נותן הרגשה טובה, וזה גם לא רע לצורך גיוס תמיכה חברתית, פוליטית וכלכלית. לכן אני ממש לא מופתע מהפופולריות של יוזמות מהסוג הזה, ורק מציב סימן שאלה גדול מעל האפקטיביות שלהן. במילים ברורות יותר, על פי ההבנה המקצועית שלי, הגישה הזאת יוצרת הרבה יותר נזק מתועלת למי שרוצה לקדם נורמות של סובלנות ושוויון.

כדי לתמוך בטענה הזאת שלי, אני רוצה למקם את הדינמיקה הזאת בתוך הקשר שמכונה בפסיכולוגיה החברתית "הֶקשר של יחסי כוח א־סימטריים". בהקשר כזה, הצרכים הפסיכולוגיים, האינטרסים, הנושאים שכל צד רוצה לדון בהם ואלה שלא, וגם ההתנהגות של כל צד בחיי היומיום, הם נגזרת ברורה של המיקום (הממשי והנתפס) שלו בתוך המערכת של יחסי הכוח החברתיים.

בתוך מערכת כזאת, האינטרס הברור של הצד החזק הוא לשמר את הסטטוס קוו ההיררכי, שבו הוא מחזיק ברוב הכוח. הצורך הפסיכולוגי שלו הוא לשמר את הכוח תוך שהוא מצליח לשמר גם תפיסה מוסרית ותדמית חיובית, וברמה הפרקטית הוא מנסה ככל האפשר להרגיע את האווירה, לטשטש חילוקי דעות והבדלים ולהפחית את המוטיבציה של הצד החלש לפעול לשינוי.

בניגוד לכך, המחקר מראה שקבוצות מוחלשות שואפות פעמים רבות לאתגר את הסטטוס קוו כדי לשנות את המצב ההיררכי והמפלה. הצורך הפסיכולוגי שלהן הוא להחזיר לעצמן תחושת שליטה, ובפועל, לחדד הבדלים, לדבר על מה שלא צודק או ראוי בעיניהן, ובפשטות, לעורר מספיק זעם ואנרגיות שעשויים להוביל לשינוי חברתי, שיצמצם או יכחיד את ההיררכיה החברתית.

ובתרגום לעולם החברתי והפוליטי הישראלי: האינטרס הברור של המחנה השמרני, שנמצא בשלטון שנים רבות, היה ליישם צעדים שהולמים את מדיניותו (בהם פוליטיזציה של הנושא), תוך שהוא "מחבק" את הצד הדמוקרטי־ליברלי בצורה כל כך חזקה שמונעת מהאופוזיציה האידאולוגית והפוליטית לאתגר את מהלכי הקבוצה הדומיננטית. אותו "חיבוק" הפחית את היכולת ובעיקר את המוטיבציה של המחנה הדמוקרטי לעימות, ועל ידי כך אִפשר למחנה השמרני לשמר ערכים של אי־שוויון, אפליה ועליונות יהודית.

החיבוק הזה, שמיקד את הדיון בהסכמות ובשיתוף פעולה, הבטיח שימור של סטטוס־קוו היררכי, שבמקרה של החברה הישראלית בעשורים האחרונים משקף את המשך הכיבוש, האפליה והאי־שוויון. כלומר, הוא הבטיח את המשך כרסום הערכים הדמוקרטיים הבסיסיים, במעטה של חיבורים והסכמות בין הצדדים הפוליטיים. לכאורה, האינטרס והצרכים של תומכי הסובלנות והשוויון היו אמורים להיות הפוכים. כלומר, האינטרס שלהם היה לחדד הבדלים, להילחם על עקרונותיהם ולעורר מספיק זעם בציבור כדי לאתגר את הדומיננטיות השמרנית. בפועל, הן בשדה הפוליטי והן בשדה החברתי, לא כך היו פני הדברים ככל שמדובר במחנה הדמוקרטי־ליברלי, לפחות עד העת האחרונה ואירועי ההפיכה המשפטית של 2023.

תרומת ראש הממשלה נתניהו

בשדה הפוליטי התמונה היתה ברורה לחלוטין. מחנה השמאל־מרכז, שחש שאיבד את הדגל האידאולוגי המרכזי שלו, התמיד לאורך כל השנים בניסיונות זחילה לתוך ממשלות הימין בשאיפה ליצור אחדות מדומיינת. אהוד ברק, ציפי לבני, יצחק הרצוג, עמיר פרץ, בני גנץ ויאיר לפיד הם כולם מנהיגי מפלגות מרכז־שמאל שבחרו לחבור לממשלות ימין וליישם מדיניות ימין. מובן שלכולם היו סיבות נקודתיות, פרקטיות, לעשות זאת, אבל בפועל הדבר אילץ אותם לקבל בהכנעה וללא אִתגור אמיתי מדיניות של שימור היררכיה ואי־אימוץ נורמות של סובלנות, ובה בעת הדבר אפשר לראשי ממשלות הימין להציג את עצמם לציבור כמתונים ואחראיים, תוך שהם מיישמים מדיניות ומעצבים נורמות המקדמות היררכיה ועוינות.

ניתן לטעון שראשי מפלגות המרכז־שמאל פעלו כך משום שהתודעה שלהם כקבוצה החזקה, שהכוח בידיה, נשתמרה גם שנים רבות לאחר שהמטוטלת הפוליטית שינתה כיוון. תפקיד המבוגר האחראי, שחושב על אחדות ועל לכידות, פשוט אינו מתאים למי שתפיסת העולם הערכית והנורמטיבית שלהם נמצאת בנחיתות מובנית, ובהגדרה, אינה מאפשרת לקבוצה האידאולוגית החלשה לנסות לשנות שוב את כיוון המטוטלת.

במילים פחות מכובסות, זהו תהליך של פוליטיזציה חד־צדדית, משום שיש צד אחד שמבצע באופן מתמשך דה־לגיטימציה לערבים, לשמאלנים, ללהט"בים וכו', והצד השני, שהיה אמור להתנגד לכך בתוקף, מחבק אותו וחובר אליו כדי ליצור השפעה נקודתית, להשיג הישגים קצרי טווח ולתת מענה לרצון בוחריו בטווח הקצר ואולי לעתים גם למאוויים פוליטיים אישיים. הטקטיקה הזאת אמנם מאפשרת הישגים נקודתיים שמנהיגי מרכז־שמאל פוליטיים יכולים להתהדר בהם, אבל היא גם משמרת את "התמונה הגדולה" של ההיררכיה החברתית המפלה ואינה מאפשרת התמודדות עומק אמיתית עם אותה היררכיה.

שני תהליכים נוספים שהתרחשו במערכת הפוליטית ותרמו מאוד לשחיקת נורמות הסובלנות נגעו בעיקר למפלגות המרכז והימין. במהלך חלק ניכר משני העשורים האחרונים נקטו המנהיגים של רוב מפלגות המרכז אסטרטגיה של פנייה אל מה שמכונה פעמים רבות "הימין הרך". קרי, אל מצביעי ימין שמחזיקים בעמדות פרגמטיות ומתונות יותר בהקשרים שונים. המהלך הזה, שנדמה לי שיש הסכמה כיום שבאופן כללי לא הוכיח את עצמו כאפקטיבי במיוחד מהבחינה הפוליטית, אילץ את מנהיגי מפלגות המרכז לדורותיהם שלא לחדד עמדות בנושאים שונים, ואף להבליג ולעצום עיניים נוכח אמירות ופרקטיקות של שנאה וגזענות.

חמור מכך, הגישה הזאת, שחלק מהותי ממנה כלל הִתחפּשׂוּת של אנשים שבבסיסם מחזיקים עמדות וערכים דמוקרטיים־ליברליים לאנשי ימין, הובילה פוליטיקאים רבים להדהד את התזה של מה שמכונה "קיצונים משני הצדדים", שכורכת יחד תחת אותה תווית של "קיצונים" תומכי כהנא ומעודדי טרור יהודי מחד גיסא עם מתנגדי כיבוש ותומכי זכויות אדם מאידך גיסא. התהליך הזה, לצד העובדה שמידת האפקטיביות הפוליטית שלו מוטלת בספק, תרם לא מעט להרחבת הדה־לגיטימציה של מי שניסו לקדם סובלנות ושוויון ופגע פגיעה קשה בניסיון לבסס נורמות ברורות של סובלנות. הוא גם, באופן טבעי, לא מאפשר למנהיגי אותן מפלגות מרכז להוביל בצורה ברורה נורמות של סובלנות ושוויון.

בצד הימני של המפה חברו תהליכים פוליטיים גלובליים יותר, שרלוונטיים ללא מעט דמוקרטיות מערביות, אל אירועים פוליטיים מקומיים, כדי לנרמל פופוליזם ושנאה. פרופ' נעם גדרון כתב לאחרונה לא מעט על ההיחלשות המתמשכת של מפלגות הימין המתון בלא מעט דמוקרטיות מערביות, היחלשות שמתרחשת במקביל לעלייה ניכרת בכוחו של הימין הפופוליסטי ולעתים הפשיסטי באותן מדינות.

התופעה הזאת לא פסחה על החברה הישראלית, שבּה מפלגת הימין המתון ההיסטורית, הליכוד, איבדה בשנים האחרונות מכוחה לטובת כוחות קיצוניים יותר מימין, כדוגמת עוצמה יהודית והציונות הדתית. במקביל, הליכוד פלט מתוכו אישים מתונים יותר, שהיו בעבר חלק מהשדרה המרכזית של המפלגה, והחליף אותם בנציגי ציבור קיצוניים, שהיו יכולים בקלות להיות חברים במפלגות הימין הקיצוני יותר שהוזכרו למעלה.

בהיבט של התהליכים המקומיים, המצב המיוחד של ראש הממשלה נתניהו — המשפט הפלילי המתנהל נגדו והחרם דה־פקטו שמטילים עליו ראשי מפלגות המחנה הדמוקרטי־ליברלי — מאלץ אותו בשנים האחרונות לשלב כוחות עם מפלגות ופוליטיקאים קיצוניים ביותר, שעמם הוא סירב לכל שיתוף פעולה בעבר. הממשלה הנוכחית, שבה חברים אנשים כמו בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ואבי מעוז, יוצרת נרמול מוחלט של עמדות ופרקטיקות של שנאה וגזענות, כאשר אנשים שקוטלגו בעבר כקיצוניים ועל פי חלק מהציבור אפילו "הזויים", מהווים בעת הזאת חלק מהשדרה המרכזית של הפוליטיקה והממשלה.

אותה המחלה גם בחברה האזרחית

המהלך הזה של פוליטיזציה במעמד צד אחד לא נעצר במערכת המפלגתית, והיה רלוונטי במשך שנים רבות גם באופן שבו פעלו רבים מארגוני החברה האזרחית בישראל. שוב, בצד השמרני של המפה התייצבו באופן טבעי ארגונים כמו פורום קהלת, אם תרצו ועד כאן, שהציגו עמדות חדות וברורות באשר למצב הרצוי בחברה הישראלית מבחינת הדומיננטיות היהודית, היחסים בין הקבוצות השונות, תפקיד הדת והיחס למיעוטים כמו מהגרים ולהט"בים. בדומה למקביליהם בזירה המפלגתית, הם יצרו פוליטיזציה ברורה של נושאים כמו חינוך לדמוקרטיה, זכויות אדם ושוויון, פעלו ללא לאות לקדם מהלכים של דה־לגיטימציה של יריביהם בצד השני של המפה והאשימו אותם בשנאת ישראל, בקבלת מימון זר ועוד.

הפעולות הללו נעשו כל הזמן בתיאום, ופעמים רבות גם בשיתוף פעולה, עם השחקנים הפוליטיים המרכזיים במחנה השמרני (או בימין הפוליטי), שבחוכמתם השכילו לעתים להפעיל ואפילו להתהדר בשיתוף הפעולה עם אותם ארגונים ואפילו להתהדר בו, אבל לעתים, כאשר אותם ארגונים חצו את הגבול בעיקר מבחינת דעת הקהל המיינסטרימית, ידעו להתנער מהם ולהציב קו מפריד ברור בין הפוליטיקאים לארגוני החברה האזרחית.

במקביל, בצד הדמוקרטי־ליברלי של המפה ניכרה היחלשות של הארגונים שעסקו בנושאים כמו קידום שלום ישראלי־פלסטיני, הגנה על זכויות אדם וקידום יחסים שוויוניים והפחתת עוינות בין קבוצות בישראל. ההיחלשות הזאת היתה טבעית ועמדה בהלימה עם הירידה בפופולריות וברלוונטיות של השיח בנושאי שלום וזכויות אדם ועם הירידה בתמיכה הציבורית בנושאים הללו. נכון אמנם שהארגונים הללו המשיכו בפעילותם, לעתים מול אתגרים קשים והתנגדות עזה, ואף השיגו הישגים נקודתיים מרשימים (למשל, קידום תוכנית 922 לפיתוח כלכלי של החברה הערבית, או בלימת תוכנית הסיפוח של נתניהו וטראמפ), אבל ההשפעה שלהם לא היתה כזאת שהיה בכוחה לאזן את הפוליטיזציה מימין.

באופן מעניין, ושוב בדומה למה שהתרחש בזירה המפלגתית, את מקום הארגונים שניסו לקדם באופן מפורש עקרונות של סובלנות ושוויון, ואשר איבדו מכוחם, תפסו ארגוני חברה אזרחית גדולים ומשפיעים, שחרתו על דגלם עקרונות של לכידות ושל טוב משותף ואמון חברתי, תוך הימנעות מעיסוק ישיר או נרחב בנושאים הקונפליקטואליים הגדולים.

קצרה כאן היריעה מלצלול לעומקו של כל אחד מהארגונים האלה, אבל כדי לא להיות אבסטרקטי מדי בתיאור שלי, די אם אזכיר ארגונים כמו שחרית, פנימה, מעוז, ולאחרונה גם הרבעון הרביעי, ככאלה שלמרות ההבדלים הרבים שיש ביניהם הן מהבחינה הערכית והן מבחינת אופן הפעולה, בבסיס הפעולה של כולם עומדים רעיונות של לכידות ושל אמון חברתי וטוב משותף.

המסר המרכזי של הארגונים הללו קוסם לציבור הרחב, ומכאן גם הפופולריות הרבה שלהם. רבים מהארגונים הללו מונהגים בידי אנשים שעולם הערכים שלהם נוטה יותר לתפיסות עולם דמוקרטיות, סובלניות והומניות, וחלקם גם נתמכים כלכלית בידי פילנתרופים שמחזיקים בתפיסות עולם דומות.

גם אלה וגם אלה הניחו (בטעות לתפיסתי) שהדרך להטמיע את הערכים שהם מאמינים בהם, בסיטואציה חברתית ופוליטית מורכבת כל כך, היא להזמין את כל חלקי החברה הישראלית לשבת יחדיו סביב השולחן, לחפש את המשותף והדומה ביניהם ופעמים רבות להשאיר מחוץ לחדר את המחלוקות ואי־ההסכמות הערכיות והפוליטיות. בשיחות רבות שניהלתי בשנים האחרונות עם ראשי ארגונים כאלה, עם משתתפים בפעילויות שלהם וגם עם תורמים שלהם, ההנחה הסמויה שלהם היתה שזוהי הדרך היחידה לקדם את העולם הערכי שלהם, בתוך סיטואציה שבה הסחף הנורמטיבי הוא לכיוון השני.

אם כן, הכוונה היתה ללא ספק טובה, ממש כמו הכוונות של ראשי מפלגות המחנה הדמוקרטי־ליברלי בכל פעם שבחרו להצטרף לממשלות ימין. אבל גם כאן תוצאת הפעילות של רבים מהארגונים הללו היתה לתפיסתי לא פחות מהרסנית. במדינה שבה היררכיה בין־קבוצתית (הן חיצונית, קרי הכיבוש, והן פנימית) ונורמות של גזענות ושנאה הן חלק מהיומיום הנורמטיבי של רוב האזרחים, ניסיונות לחיבור, להבנה וללכידות, סופם שיתרמו בעיקר לשימור תהליכים של הקצנה ואפילו להגברתם.

הסיבה לכך פשוטה: כאשר קבוצות שונות בחברה הישראלית מתכנסות לשיח כשההסכמה היסודית בכניסה (המטפורית או הממשית) לחדר היא שהמוקד יהיה ב־80 האחוז שעליהם יש הסכמה, תוך שמשאירים מחוץ לחדר את 20 האחוזים של חילוקי הדעות, מה שנשאר מחוץ לחדר הוא השאלות הקשות ביותר של הכיבוש, האפליה, השנאה וההדרה. וגם אם הנושאים הללו כן מוצאים את עצמם כחלק מהשיח (כפי שטענו בפניי רבים מהמובילים של אותם ארגונים), ההקשר החברתי בתוך החדר אינו מאפשר שיח מהפכני, אלא מחייב דיון בתוך גבולות גזרה צרים וברורים.

במילים אחרות, ההסכמה על אותם 80 אחוז מאפשרת הרגשה טובה, היכרות, הפחתת מתיחות וקידום שיח קונסטרוקטיבי, אבל אינה מאפשרת אתגור יסודי של המבנים ההיררכיים, המפלים והגזעניים. היא מאפשרת תחושה טובה לכל הנוכחים והיא "מוֹכרת" היטב הן מבחינת השיח הציבורי והן מבחינת המגזר הפילנתרופי, אבל בפועל היא תורמת לשימור הסטטוס קוו מבחינת יחסי הכוח, לחיזוק הרעיון של ״הקיצונים משני הצדדים", למתן לגיטימיות גם לעמדות גזעניות קשות ביותר, ובמידה רבה גם להשתקת קולות של מיעוטים, שבמסגרת מחבקת ונעימה כזאת מתקשים להציב אתגר מול נורמות השנאה והאפליה.

כדי להדגים את הקושי אני רוצה לספר סיפור. בסוף יוני 2021 הייתי אמור להעביר סדנה של יום שלם לקבוצה של מנהלים בכירים באחד הארגונים שהוזכרו למעלה. נושאי הסדנה נקבעו חודשים אחדים לפני כן והיא היתה אמורה להתמקד בחיים בחברה מגוונת, ביחסי כוח בין קבוצות ובקידום של שוויון וסובלנות. אלה היו השבועות שלאחר מבצע שומר החומות ואירועי מאי 2021, ימים מתוחים מאוד ביחסים בין יהודים לערבים בישראל, ימים שבהם האלימות ברחובות, בשילוב עוד עימות אלים עם הפלסטינים, עוררו תחושות קשות של כעס הדדי, פחד ועוינות. בראייה שלי, זה היה זמן אידאלי להעביר סדנה כזאת לקבוצה מגוונת ובכירה כל כך, משום שהסדנה היתה יכולה לספק הן פרספקטיבה חדשה על האירועים והן כלים להתמודדות עם הקושי.

במכונית, בדרך לסדנה, הטלפון שלי צלצל. על הקו היתה המנחה של הקבוצה, שאיתה ניהלתי את השיח של ההכנה לסדנה חודשים רבים מראש. היא סיפרה שהם ממש מצפים לבואי, שיש רצון גדול לשמוע על הפרספקטיבה הפסיכולוגית, ורק הוסיפה בקשה קטנה: מכיוון שיש מתח באוויר, נודה לך אם תוכל שלא להזכיר בכלל במהלך הסדנה את הנושא היהודי־ערבי ואם תוכל להציג דוגמאות ממתחים אחרים בחברה הישראלית. הבקשה הזאת היממה אותי. ניסיתי להסביר שזה בדיוק הזמן לדבר על הנושאים החמים עצמם ושיש בזה הזדמנות אדירה. הצלחתי לשכנע באופן חלקי, ובסופו של דבר היה בחדר שיח מרתק על הנושאים שבערו לכולם. אבל עצם הבקשה שלא לעסוק בנושאים שעל סדר היום, בתוך סיטואציה כל כך מורכבת, חיזקה אצלי את אורה של הנורה האדומה שהבהבה שם עוד קודם.

המגמה תתגבר בעקבות טבח חמאס

בגלל החשיבות והפופולריות של הארגונים האלה, ובגלל המשאבים הפילנתרופיים הרבים שהופנו אליהם, היתה להם השפעה רבה על עיצוב הנורמות החברתיות בנושאים המדוברים. לצד הישגים מרשימים שכל אחד מהארגונים הללו יכול לייחס לעצמו (ובצדק), הגישה שלהם מנרמלת באופן מובנה מנהיגים קיצוניים ולעתים גם גזעניים, אינה מאפשרת תגובה חדה, ברורה ועקבית לאמירות ולפעולות שמשקפות שנאה וגזענות (מחשש לאבד חלק מהחברים במעגל השיח) ויוצרת נורמה של מכנה משותף נמוך מבחינת הסטנדרטים של הסובלנות והשוויון.

התוצאה היא שימור מבני היסוד, דה־פוליטיזציה של הנושאים הרגישים הללו מהצד של מי שבאופן פוטנציאלי היו יכולים להילחם עליהם באופן פוליטי ו"על השולחן", ולבסוף, הפקרה של זירת ההתמודדות לגורמים השמרניים החזקים, שמתואמים מאוד עם המדיניות, האידאולוגיה והערכים של הממשלה. בחוכמתם, הן השחקנים הפוליטיים והן השחקנים מארגוני החברה האזרחית, שמגיעים מהצד תומך ההיררכיה והאי־שוויון, דאגו להיות נוכחים בחדר בכל אחת מהמסגרות הללו (כלומר, לשלב נציגים שלהם בפעילות) כדי לסמן שוב בצורה ברורה את גבולות השיח, הנורמות והדיון.

אני מניח שהמגמה הזאת – אשר נבלמה במידה מסוימת בזמן המאבק בהפיכה המשטרית, שאילץ את השחקנים השונים לבחור צד – תתגבר בעקבות המתקפה והטבח של חמאס באוקטובר 2023 והמלחמה המתמשכת שפרצה בעקבותיהם. במצבים כאלה הלכידות והאחדות נעשות לצורך השעה, והקונצנזוס הוא שבעת הזאת יורדת חשיבותם של ערכים של סובלנות ושוויון ושהם משניים לצורך בהישרדות. ההתמקמות במרכז המפה, במקום המחבר והמפשר, נתפסת על ידי רבים כמהלך הנכון ברמה הלאומית.

אין זה מפתיע שבעת הזאת, אפילו ארגונים אזרחיים שמילאו תפקיד מרכזי בהתנגדות הגדולה להפיכה המשטרית, כמו אחים לנשק, מוצאים את עצמם ב"מסיבות חיבוקים" והדגמת אחדות שורות עם רבנים גזעניים וארגונים כמו השומר החדש, שמייצגים במהותם עקרונות שסותרים את הערכים הדמוקרטיים, השוויוניים והליברליים, שהארגון נאבק עליהם חודשים רבים כל כך בימי המאבק בהפיכה המשטרית.

גם אם ברמה הנקודתית נראה שיש הצדקה לפעולות אד־הוקיות מעין אלה, ניסיון העבר, כפי שתואר קודם, מוכיח שבראייה ארוכת טווח יש בהן כדי לאפשר ואפילו לקדם את הידרדרותה של החברה הישראלית במסלול ההקצנה והשנאה. יש לקוות שלפחות בהיבט הזה ההתפכחות הפעם תהיה מהירה יותר. התפכחות כזאת צריכה להוביל להבנה שדווקא אל מול משבר חברתי קשה כל כך יש להציג עמדות ותוכניות פעולה מחודדות, שתומכות בערכים דמוקרטיים־ליברליים, ולא לחזור על הטעות שנעשתה לאחר רצח רבין, כאשר צד אחד של המפה מחדד עמדות ותוכניות (למשל "חזרה לגוש קטיף"), בעוד הצד השני מנמנם במאמצים לאחד את החברה.

על פרופ' עירן הלפרין 

חוקר ומרצה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ומייסד מרכז אקורד: פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי. הפרק לקוח מתוך הספר אזהרת שוליים: איך נתנו לשנאה ולקיצונים לפרק אותנו (ואיך נבנה חזרה) שראה אור בהוצאת כנרת, זמורה, דביר. המאמר לקוח מתוך גיליון תלם 10: זמן הכרעות.