האנשים ששבו אותי השתלטו על סוריה. אלה חדשות רעות

בסתיו 2012, כאשר הַיְאַת תחריר א־שאם – "המטה לשחרור הלבנט", השולט היום בסוריה – היה ארגון טרור שולי, נשביתי בידי קבוצה של לוחמיו בחלבּ. הארגון עדיין נודע אז בשם גַ'בְַּהת א־נוּסְרה. אנשיו החזיקו בי במשך שנתיים. חלק גדול מהזמן שהיתי בבידוד.

לא פעם במהלך השבי הגיעו לבתי הכלא שלנו, באמצעות מכשירי הקשר של הלוחמים, ידיעות על ניצחון כביר כלשהו. היתה זו חוויה סוריאליסטית לשמוע בתקופה ההיא על פיצוץ במחסום של צבא סוריה, או על משאית מלאה בחיילי הממשל שנפלה שלל בידי הארגון ששבה אותי. אבל מה שקורה עכשיו סוריאליסטי הרבה יותר מכל מה שראיתי או שמעתי כשהייתי בסוריה. בימים האחרונים אני צופה בהתגשמות החלומות הפרועים ביותר של שובַי. למעשה, אני משער שכל הסורים, בכל קצווי תבל, צופים באירועים הללו בהלם ובאימה.

למרות זאת, מראות מסוימים כבר נעשו מוכּרים. מי שעקבו אחר התקדמות המורדים התרגלו לראות אותם מוקפים בציוד צבאי יקר בתוך מחסני נשק ממשלתיים ובבסיסי חיל אוויר. "השבח לאללה הכול־יכול, שהכול בחסדו", הם צועקים למצלמות ומנופפים בקלצ'ניקובים שלהם. "אנחנו בשליטה מלאה כאן".

עקרונית, ההתלהבות שלהם מוגזמת. אני בטוח שהם מודעים לכך. זהו הרי צבא מאמינים; על פי עיקרי הדת, אלוהים כבר כתב כל פרט ופרט ממה שמתרחש כעת; ובנוכחות מעשה אלוהי, נסי ככל שיהיה, הגישה הנכונה היא התמסרות שקטה לרצונו. בהתלהבותם הרַבּה, החיילים הפשוטים לפעמים שוכחים זאת.

מנהיגיהם, לעומת זאת, אינם שוכחים לעולם. הם מכירים את דתם הרבה יותר טוב מהכפופים להם והפנימו עמוק יותר את ההלכה האסלאמית. לכן הם אוכפים את המשמעת הקיימת שם. לא יחלוף זמן רב עד שהם ידכאו את חיבת החיילים להתייצב במרכז הבמה.

מותו של המותג אל־קאעדה

בתחילת תקופת השבי שלי, הדגלים על הטנדרים של הלוחמים נשאו את הכתובת "ג'בהת א־נוסרה, מטה אל־קאעדה בלבנט". הכתובת גם הודפסה על ניירות המכתבים שלהם ושורבטה על גבי החולצות והמטפחות שעל גופם. אבל כבר אז תהו מיטב המוחות בפיקוד העליון עד כמה זה נבון להציג את עצמם לַעולם בתור טרוריסטים. מצד אחד, אנשי הצבא נטו לחבב את תדמית המותג אל־קאעדה, שהטילה אימה ושידרה כוח אפל וכלל־עולמי שיכול לירוק בפרצופן של כל אומות המערב הגדולות בזו אחר זו. מצד שני, לא היה שמץ של סיכוי לשכנע את המערב שיכול לצאת משהו טוב מאל־קאעדה.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

עד קיץ 2014, סוכנויות המודיעין המערביות כבר הפסיקו באופן כמעט מוחלט את הזרמת הנשק והכסף שבאמצעותם הזינו עד אז את המרד הסורי. באותו קיץ, בתום תלאות היום, שובַי הבכירים היו לפעמים מרשים לי לשבת איתם בזמן שהשתרעו על כריהם וגלשו באייפדים שלהם. בעת שמלומדים כאלה ואחרים עדיין התפלמסו בשאלה הזאת בלהט, לי לפחות כבר היה ברור שהמותג אל־קאעדה יושלך בתוך זמן קצר אל הפח.

"הם קראו לנו טרוריסטים/ אמרתי להם, איזה כבוד עשיתם לי", כך נפתח אחד משירי הדגל הפופולריים ביותר של ג'בּהת א־נוּסרה. אין ספק שהוא מילא את לבבות הלוחמים הפשוטים ברוח קרב ובגאוות יחידה. הוא גם הלהיב ילדים ונערים, בגלל המנגינה הקליטה והמילים הנועזות ("הרסנו את מגדלי הסחר/ ובמטוסים אזרחיים/ הפכנו אותם לאפר ועפר, אהה!"). אבל בעולם החיצון התקשו יותר ויותר להבין. לכן באותו קיץ, בכל פעם שעיתונאי מחוץ לסוריה התקשר לאחד ממפקדי הארגון ותפס אותו במכונית כשהשיר הזה מתנגן ברקע, היד הקרובה ביותר אל הכפתורים השתיקה מייד את המוזיקה.

פרט למיתוג מחדש התחוללו עוד כמה שינויים בולטים. בניגוד לעבר, החיילים כיום כבר אינם רוצים להיראות בשיער ארוך ובסנדלים. כולם נראים כמי שיש ברשותם סט שלם ותקני של מדי צבא. סימן נוסף לזמנים המשתנים: מחלקת יחסי הציבור של הצבא השתפרה מאוד. בתקופה שנדדתי עם ג'בּהת א־נוּסרה, כל החיילים ידעו שמייד עם כניסתם לעיירה חדשה חשוב להרגיע את התושבים, בייחוד את הנוצרים שבהם, ולהבהיר להם שאנשי אל־קאעדה יבטיחו את המשך מהלכם הסדיר של חיי היום־יום.

אבל לא כל החיילים שתִקשרו את המסר הזה גם הסכימו איתו בלב שלם. ברבים מהכפרים בתחום השליטה של הצבא כללה האוכלוסייה אנשים שנאמנותם לג'בּהת א־נוּסרה הוטלה בספק. לכן רבים מחיילי הארגון היו בטוחים שבכל פעם שאנחנו עוברים בכפר ידידותי לכאורה, הכפריים ממהרים לחדר פנימי בבתיהם, מתקשרים לחיל האוויר הסורי ומספקים לו קואורדינטות להפצצה.

הכפריים מצדם תמיד היו מחייכים אלינו. אבל מה היה פשר החיוכים? לאורך הדורות, חשבו לוחמי ג'בּהת א־נוּסרה, כמעט כל הנוצרים בסוריה התרפסו ככל שביכולתם בפני אסד וקודמיו. הם ראו בו מגינם. הם שיתפו איתו פעולה. ולכן בכל הנוגע לאזרחים שנאמנותם נראתה להם חשודה, רבים מלוחמי ג'בּהת א־נוּסרה מיהרו לוותר על הגינונים וההליכות ופנו לשיסוף הגרונות, אגב הכרזות על גדולתו של אללה.

בסרטונים המגיעים כיום מחלבּ ומסביבותיה לא נראה שמץ מהנקמנות הזאת. בחלקם, העוברים ושבים הנוצרים מישירים מבט למצלמות של הַיְאַת תחריר א־שאם, מחייכים ואז מכריזים שהשכונה מעולם לא היתה שלווה יותר. אלא ש… מה עוד הם יכולים להגיד? מאחר שהייתי במצב דומה בעצמי, אני יכול להעיד שגם אני נהגתי להישיר מבט למצלמות, לפלבל בעיניי ואז לדקלם שקרים גדולים בהרבה מכל מה שראיתי בסרטונים שהופצו לאחרונה.

אולי הנוצרים בחלבּ מאמינים באמת בעידן חדש של רגיעה? הם בוודאי מקווים לו. אבל מעל כל סצנה שבה בני דת מיעוט בסוריה מקבלים את פני הכובשים מרחפת התחושה של קנריות המחייכות לעברו של תנין. הקנריות הסוריות נוטות לקרוא את השטח היטב. הן יודעות שהתנין לא תמיד מסוגל להתאפק. לכן ברגע שיהיה בידי בני המיעוטים מספיק ממון, וכאשר יהיה להם לאן ללכת – כלומר אולי מחר, וגם אולי לעולם לא – הם יתעופפו משם.

מי יצליח לשרוד עינויים?

באויביו לא נהג הצבא הכובש בחביבות כזאת. סרטונים מציגים חיילי ממשל שנכפה עליהם לכרוע על ברכיהם בבוץ ולהתחנן על חייהם. המורדים הולכים ביניהם, מפטפטים בינם לבין עצמם, ואז מרססים את החיילים שנכנעו בנשק אוטומטי. סרטונים אחרים מראים לוחמות כורדיות נשלפות ונגררות מהטנדרים שלהן (בחשד לשיתוף פעולה עם המשטר) ומשפחות שיעיות נכפתות בסלון ביתן (כנראה מסיבות דומות).

כל מי שנתקל בחיילי המורדים כשהם במצב רוח הזה – קורות המפגש חקוקים על לוח ליבו. ראשית, המורדים מקפידים לאשר, רצוי במילותיהם של העצורים ואל מול המצלמה, את העובדה שבני האדם שתפסו אינם באמת בני אדם. "על הברכיים!", צורחים החיילים על שבוייהם בכמה סרטונים מהתקופה האחרונה. "יללו כמו כלב!". "אאווווּ", משיבים הגברים שעל הקרקע, "אאווווּ, אאווווּ".

כמעט תמיד בסצנות הללו, השובים מקפידים לקלל את השבויים. "חיה!", הם צועקים. "טינופת!". מי כמוני יודע שיש בעולם דברים גרועים יותר מאשר לספוג צעקות. אבל המילים האלה ונימת הקול הזאת מסמנות מבחינתי את בואה של שפיכות דמים, לכן הן מפחידות אותי יותר מכל מילה אחרת שאני יכול להעלות בדעתי, בכל שפה שהיא.

השבויים ודאי יודעים מה עומד להתרחש. לכן בלתי אפשרי להביט בעיניהם. אולי הם ישרדו את את העתיד לבוא? מניסיוני, קורבנות העינויים הצעירים והבריאים יותר אכן שרדו לעתים קרובות. אבל הקורבנות המבוגרים יותר, ולמעשה רוב אלה שנכנסו בשעריו של תהליך העינויים (תמיד מדובר בתהליך), לא שרדו אותו.

בקיץ 2013, בערך אמצע תקופת השבי שלי, שהיתי כשישה שבועות בכלא מאולתר מאחורי חזית של חנות באחת השכונות של חלבּ. כ־35 בני אדם – "כלבים", בפי שובינו – התגוררו איתי על רצפת אותה מכולת לשעבר. היו שם פלסטינים, עלאווים, סונים, ג'יהאדיסט מרוקאי שהסתכסך עם מפקדיו, ולזמן קצר, לקראת סוף הקיץ, גם שני גברים שיעים. בשלב כזה או אחר, כל דיירי החדר הזה עונו. רק ארבעה מאיתנו שרדו.

הפיתוי של מרחץ הדמים

במבט לאחור אני מבין עכשיו עד כמה התקופה ההיא בחלבּ היתה מסוכנת. חצי מהצבא של ג'בּהת א־נוּסרה התפצל אז כדי להקים ארגון טרור חדש, שלימים ייקרא "המדינה האסלאמית" (דאעש). היום אני יודע שבדיוק באותה תקופה התחילו אנשי המדינה האסלאמית לדבר "בחוץ" על מרחץ הדמים הסורי כאילו היה שדה חלומות, עידן חדש של עוצמה מוסלמית המפציע מעל האומה. כל מי שיהיה אמיץ מספיק להתייצב לדגל יעמוד במבחן, ואם יעבור אותו יתוגמל בנשים, בנשק ובממון.

הגברים הצעירים האלה ביקשו להימלט מעוני. הם ביקשו להימלט גם מהדור המבוגר בסוריה, שנטה לזנוח את הקוראן ולהתרפס בפני המשטר. הם חלמו על מסעות רוחניים, על חיים בהרמוניה עם חוק האלוהים ועל עוד ועוד ניצחונות.

בשלב מסוים ב־2013 התחילו במדינה האסלאמית להפיק סרטונים על אירופאים צעירים שהגיעו לסוריה ודיברו באותה שפת חלומות. ומרגע שנחתו הסרטונים ברשתות החברתיות, טפטוף הזָרים שראיתי בימי הראשונים כשבוי, בסתיו 2012, נהפך למבול.

באופן דומה, ותיקי הלוחמים הזרים של ג'בּהת א־נוּסרה מעלים היום סרטונים משלהם לרשתות החברתיות. כמה זמן יחלוף בטרם ימצאו את הסרטונים האלה צעירים אירופאים שמטפחים את אותם חלומות? מניסיוני, אירופאים שנסעו אז לסוריה היו צעירים במצוקה. חלקם נראו לי אובדניים מעט; חלקם – רצחניים; ורבים מהם, כך הרגשתי, חלמו על שני הדברים גם יחד.

אני משער שהאירופאים שמחשבותיהם נדדו בכיוונים האלה בעבר כבר ראו את כל מה שהיו צריכים לראות. היום, כשהמורדים נמצאים בכל קרן רחוב בסוריה, ובהיעדרם של שוטרי גבולות, נעלמו המכשולים שפעם היו מונעים מסוג מסוים של תושבי לונדון – או פריז, או ברלין – לצאת למסע רוחני כזה. כרגע, עלות הנסיעה מלונדון לגבול סוריה היא כ־100 דולר בלבד.

לדבר עם טרוריסטים על העתיד

לפעמים, בשעות הערב המאוחרות בבתי הכלא שלנו, בחלק של היממה שבו הפצצות חדלו להתעופף ואיש לא עוּנה, הייתי מצליח לשוחח עם לוחמי ג'בּהת א־נוּסרה על העתיד. "הח'ליפוּת העתידית המהוללת", הייתי אומר מבעד לאשנב המזון בדלת התא, "ודאי תזדקק לאזרחים, לא?".

באותה עת, ג'בּהת א־נוּסרה ביקשה להימנע מכל מגע שהוא עם העולם החיצון. היא רצתה להיות פלנטה קטנה הסובבת סביב השמש בעצמה. מגע עם העולם החיצון זיהם את טוהר האמונה; הוא אִפשר לזרים להחדיר מרגלים. מפקדי הארגון רצו כמה שפּחות מזה. יתרה מכך, הפיקוד העליון ביקש לשמור לעצמו את הזכות לשלוח מחבלים מתאבדים למדינות שכנות. אבל התרועעות מופרזת עם השכנים היתה עלולה לשכך את התלהבותם של המחבלים המתאבדים.

היינו, אם כן, פלנטה מנותקת במקצת. שום עגבנייה שאכלנו לא גודלה בידי מקומיים. מים זורמים לא היו, מאחר שהצינורות הראשיים הופגזו ורוסקו לרסיסים. מערכת החשמל קרסה עוד בראשית המלחמה. איזו משפחה, רציתי לדעת, תוכל לתכנן עתיד בתוך ההרס הזה?

פעם אחר פעם גרמו השאלות שלי לשומרים לקמט את מצחם. בסופו של דבר אחד מהם היה משמיע את פסיקתו לגבי הספקות שהעליתי. כן, מובן שמוסלמֵי כל העולם ינהרו אל הח'ליפות שלנו. "מיליונים נמצאים כאן עכשיו, ובכל יום מגיעים נוספים", אמר לי אחר צהריים אחד שומר אדיב אך בלתי ניתן לשכנוע כשפטפטנו מבעד לאשנב המזון.

"אם אמא לא יכולה להרשות לעצמה לקנות ביצים, במוקדם או במאוחר המשפחה שלה תברח", השבתי.

"הם לא יברחו", התעקש השומר.

"אבל למה שמישהו יישאר?"

לרגע, השומר נראה מודאג. הוא שקע במחשבות, צמצם את עיניו ובהה בחלון רחוק. "הם יישארו כי הם מוסלמים?", העלה השערה.

כך נראה ההיגיון המעגלי של ג'בּהת א־נוּסרה. בימים ההם, לא ציפיתי שאצליח אי פעם לברוח מכִּלאי. איכשהו, האפשרות שהם יימלטו מכִּלאם נראתה סבירה אפילו פחות.

האלכימיה של ייצור מחבלים

נדהמתי אבל לא הופתעתי באמת ממבוכת העיתונאים במערב נוכח ההישגים האחרונים של הַיְאַת תחריר א־שאם. המגישים בתוכנית הבוקר שאני נוהג להקשיב לה בבי־בי־סי נשמעו אובדי עצות, אף שכולנו כבר היינו בסרט הזה. בטלפון מלונדון הם הקשו על כתביהם וביקשו להבין: האם אירועי העת האחרונה מבשרים טובות לאזרחי סוריה, או שמא רעות? תהייה נוספת שטורדת את מנוחתם לאחרונה: נראה שגדודי הַיְאַת תחריר א־שאם גברו על הממשלה הסורית, למרות הצבא המודרני שהחזיקה ואף על פי שידעה שהמורדים מארגנים מתקפה באמצעות טור של טנדרים מודבקים ברוק – איך דבר כזה יכול לקרות?

כתבי הבי־בי־סי אינם יודעים את התשובות לשאלות האלה, אבל מאחר שחיִיתי עם אנשי הַיְאַת תחריר א־שאם כשתכננו את המערכות הקודמות שלהם – וכשיזמו והוציאו לפועל מתקפות חדשות – אני חושב שלי יש תשובות.

אירועי העת האחרונה אינם מבשרים טובות לאיש. למרבה הצער, שמונה שנות חיים במחוז אִדליבּ הסורי, שם המתין הצבא של ג'בּהת א־נוּסרה מאז סולק מחלבּ ב־2016 – שנים שחלקן עברו עליהם בחרפת רעב, חלקן בבריחה מפצצות וכולן בהקפדה על חמש התפילות היומיות והצומות הקבועים – אינן גורמות לגברים צעירים להתאהב במלאכת הניהול הבירוקרטי של אומה מרוסקת הבונה עצמה מחדש. שמונה שנים בתנאים כאלה מעוררות רק שאיפות נקם. תנאים כאלה גם מחוללים עוני עמוק ומשפיל. והם דוחפים את כולם באופן עמוק יותר לתוך הקוראן.

"אה, אללה, אה, אללה, לא נותר לנו דבר פרט לך, אה, אללה!". לפני עשור הרעידה הסיסמה הזאת את קירות הבתים בכל פעם שהמונים מילאו את כיכר העיר. בינתיים, התקווה רק נעשתה קלושה יותר – עבור הסורים כולם. תחושת הייאוש התעצמה.

צבא הַיְאַת תחריר א־שאם הוא כיום בינלאומי יותר מכפי שהיה כאשר אני הייתי בסוריה, אז הארגון נקרא עדיין ג'בּהת א־נוּסרה. הסרטונים מראים שצ'צ'נים, אוזבקים, טג'יקים, וטורקמנים משתתפים כולם בגרסה 2.0 של ההפיכה הסורית. והם אינם חמושים רק בקלצ'ניקובים חלודים. המבצע החשאי של הסי־איי־אי לסילוקו של בשאר אל־אסד אמנם הפסיק לספק נשק למורדים בסביבות 2013, אבל מאז הזרימו האיראנים נשק משלהם, וכך גם הרוסים, חזבאללה והחלק בצבא האמריקאי שתומך בכורדים. בכל פעם שכבשו המורדים בסיס צבאי – והם עשו זאת הרבה לאחרונה – הם ירשו מצבורים של נשק שנועד להרוג אותם.

לדעתי, כוחם הגדול ביותר של המורדים טמון ביכולתם לייצר מחבלים מתאבדים חדשים. מנהיגי הַיְאַת תחריר א־שאם שִכְללו לכדי נוסחה פשוטה את האלכימיה שבאמצעותה הם הופכים את צעירי האזור לטילים מונְחים ארוכי טווח. ראיתי את הנוסחה הזאת מופעלת במרתף בית החולים לעיניים בחלבּ – הראשון מבין 13 בתי הכלא שהוחזקתי בהם. המרתף היה אפל מספיק, ומנותק מספיק מן העולם החיצון, כדי לספק מרחב פעילות אידיאלי. המרכיבים החיוניים בתהליך היו אור נרות קלוש, תפילות רבות, קול זעקותיהם של האויבים ה"מתוודים" ומפעם לפעם שימוש בחבל תלייה.

סוריה מלאה בחומר הגלם שבלעדיו האלכימיה הזאת אינה יכולה לפעול: גברים צעירים, חסרי מעש, החולמים חלומות בהקיץ. עכשיו, כאשר מדינה שלמה מלאת מרתפים אפלים נפלה לשליטת הַיְאַת תחריר א־שאם, מנהיגי הארגון נמצאים בעמדה שמאפשרת להם להאיץ את תהליך הייצור. מאחר שאין מבנה פיקוד מאוחד בצבאות הארגון (בניגוד לטענות המנהיגות), ומאחר שלפלגים הרבים יש נכסים רבים כל כך להתקוטט עליהם, סביר להניח שנראה בחודשים הבאים המוני גברים צעירים מתפרשים בכל הארץ. חוץ מלפוצץ יריבים בסוריה, חלק מן המפקדים חולם לפוצץ את אויביו הרחוקים של אלוהים. זאת התפתחות שאינה מבשרת טובות לנוסעי הרכבת התחתית בלונדון ובפריז.

ים הנשק הגדול

מאחר שהעברתי שעות רבות לבדי בתא שלי, לעתים קרובות נדדו מחשבותיי לניסיון לאבחן את הגורמים העמוקים יותר שמניעים את ההתנהגות של שובי. חשבתי שרוב הלוחמים מבינים, לפחות במידה כלשהי, שהילדים של האנשים שהם מענים היום, יענו מחר את ילדיהם־שלהם. היום המורדים שולטים בכפר א' ומחר ישתלטו על כפר ב', אבל מחרתיים הממשלה תטיל מצור על המקומות האלה. יהיה עוד הרג, בעיקר של אזרחים, ובסופו של דבר ישוב דגל הממשלה להתנופף מעל הבניינים הגבוהים.

גם אני רוצה להאמין שהמעגל הזה סוף־סוף נגדע. אני מבין שממשלו של אסד היה משטר מרושע. הוא גם היה כושל באופן כמעט גרוטסקי. "טיפש כמו נעל" היה ביטוי ששמעתי שוב ושוב מפי לוחמי ג'בּהת א־נוּסרה ביחס למשטר אסד. מי יכול להתווכח עם זה?

אבל גם אם ההמונים ברחובות שמחים, אינני רגוע. במשך 12 שנה זרם חימוש לסוריה, לא פעם בנתיבי הברחה כאלה ואחרים. בצד המצבורים הממשלתיים, הזרם הזה יצר ים של נשק. ואיזה מינים שוחים בים הזה? למטוסים באזור שעלולים לשמש מטרה לטילי קרקע־אוויר – כלומר, כל המטוסים – צפויות בלי ספק שנים רבות של דאגה. סרטונים רבים ממחישים זאת. עד כמה גדול הים? קשה להגיד. כך או כך, לוחמים המכריזים על כוונתם לפתוח במתקפות נוספות בנוסח 7 באוקטובר (כמו בסרטון הזה) ודאי יהיו מצוידים היטב.

לקראת סוף תקופת השבי, התחלתי להרגיש שהמפקדים מאוהבים כל כך בנשק שלהם, נחושים כל כך לפוצץ את יריביהם ושלמים כל כך עם תגובתו הצפויה של האויב, עד שהם מבשלים לסוריה מציאות של מרחץ דמים אינסופי. הם סיפרו לעצמם שהם נלחמים כי הם רוצים לראות נהרות של מתפללים זורמים בגלימות לבנות אל מסגדי האומה. בפועל, הם התעוררו כל בוקר במחשבה על רצח. למה? האם לא יכלו להגשים את חלומותיהם באמצעות שכנוע?

את השאלה "למה אתם חייבים להרוג ולְענות?" הפניתי באלפי דרכים שונות למאות אנשי ג'בּהת א־נוּסרה. זאת המסקנה שהגעתי אליה בסופו של דבר: הם הרגו כי לא היה שם אף אחד שימנע בעדם.

כעת הם חולשים על אומה שלמה.

תרגום: יניב פרקש  

על תיאו פדנוס

עיתונאי אמריקאי ומחבר הספר Blindfold, ממואר על שתי שנות השבי שלו בידי המורדים בסוריה. המאמר התפרסם לראשונה באנגלית באתר Persuasion.