למי שאחוז במבט אין צורך להסביר דבר

כך שרה קורין אלאל למילותיו של מאיר גולדברג:

"אנחנו נמלטים ממסיבה משוגעת

נדחקים לסירות משוטים…

אנחנו זן נדיר
ציפור משונה
החלומות באוויר
הראש באדמה

אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו
לא עיוורים אבל לא מביטים…".

לפי המיתולוגיה היוונית, שומרות השאול הן הגורגונות שניצבות בשערו. מבטן מצמית ואדם שמביט בהן סובל משיתוק. למרות דמיונן לנשים, הן אינן אנושיות ושערן עשוי נחשים. רק פרסאוס מצליח להרוג את מדוזה, הידועה מבין שלוש הגורגונות, מכיוון שאינו מביט בה ישירות. המגן שלו משמש לו כמראה ודרכו הוא מכוון את חרבו והורג אותה. פרסאוס משתחרר מהמבט המצמית בעזרת אי המבט, המבט העקיף.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

ג'ורג'יו אגמבן, שהולך בעקבות פרימו לוי, מתייחס אל אסירי מחנות ההשמדה שהגיעו לאפיסת כוחות, המוזלמנים, כאל אנשים שראו את הגורגונות. לטענתו, מקור המושג מוזלמן (בעקבות Ryn and Klodzinsky) הוא מוסלם – זה שכורע. אם תרצו, מוזלמן הוא אדם במצב ביניים – בין מי שכורע למי שעוד רגע יוכרע.

אחד ממפקדי היחידות באוגדה, קצין מנוסה למדי שכבר חווה כמה סבבי לחימה בעזה, החל ב"עופרת יצוקה", עבור ב"צוק איתן" ועד המערכה הנוכחית, הסביר לי באחד מימי הלחימה הראשונים שהוא החליט לשמור על עצמו. "לשמור על עצמך מפני מה?", שאלתי. והוא השיב שהחליט "להיות מקצועי במלחמה הזו, זהו צו השעה", ולכן אינו צופה בסרטונים המתעדים את מעשי הזוועה שעשו אנשי חמאס בשבעה באוקטובר. פקוד שלו, שעמד לידנו, הוסיף שגם הוא נמנע מהסרטים הללו, אף על פי שהוא עצמו נלחם באותו יום מול חמאס ואף איבד את מפקדו. הוא רוצה "לשמור על הנפש שלו".

אותו מפקד יחידה הדגיש שלא לכך התכוון. הוא רוצה להישאר מקצועי בלחימה ולכן אינו צופה בסרטונים. אחד המרכיבים באתוס של המפקד המקצועי או הלוחם המקצועי הוא היכולת לשמור על קור רוח. 

אותו קצין היה היוצא מן הכלל באוגדה, בשני היבטים. ההיבט הראשון הוא שמבחינה חברתית הוא שונה, אחר, שקט יותר. מדובר בקצין בשלהי הקריירה שלו בצבא הקבע, שנקרא להחליף מפקד שנהרג. ההיבט השני הוא שבימים הראשונים של המלחמה נעדר מעיניו המבט המוטרף, בעוד שהמפקדים האחרים דווקא חיפשו את הסרטונים ואת מראות הזוועה. אחד מהם, א', הקפיד, כמו גבאי המחלק טבק להרחה בסוף התפילה, להראות לקצינים שסביבו סרטונים מסרטונים שונים. אחד המח"טים אמר בראיון לאילנה דיין שלפני כל כניסה לעזה היה עובר במת"ק (מתקן תיאום וקישור) ארז, כדי לראות את שרידי הזוועות ולצבור כוח. לקצינים הללו ולשכמותם היה "המבט".

מהו "המבט"? עיניים מצומצמות, שיניים חשוקות, שפתיים נשוכות ודוק כלשהו שמכסה את העיניים. זהו המבט המוטרף. לכאורה העיניים נראות חולמניות, אבל הן לא. הן פשוט מביטות דרכך. המאפיין העיקרי שלהן הוא שהן אינן מאפשרות אינטראקציה – מפגש מבטים מהיר, תשומת לב למשהו משותף. אלו עיניים שמי שמביט דרכן נמצא למעשה לבד. קשה לדבר עם מישהו שזה המבט שלו. במקרה הטוב הוא מהנהן בראש, אבל ברור שאינו מקשיב. הוא בקושי שומע. 

בפנקס שלי כיניתי את הקצינים הללו "אחוזים". הם אלה שראו את הגורגונה. העדים המושלמים. באופן פרדוקסלי, אלה דווקא חיילים מאומנים, שמצוידים באפוד קרמי מדוגם, שמרחק עצום מפריד בין גופם המוצק לגופו השדוף של המוזלמן, הכורע שעוד מעט יוכרע. עם זאת, כמו המוזלמנים, הם לא היו "כאן". הם היו בשאול משלהם. 

מהו השאול שפגשו? את התשובה נותיר לדמיון.

אדגיש שההתייחסות שלי אל אלה שהיו אחוזים במבט היא כפשוטו. מי שלכודים באופן פיזי וגם נראים כאלה. זה אינה מטאפורה למצב תודעה אלא תיאור ישיר.

לתחזק את המבט 

האם אותו מבט הוא מבט קבוע? האם ניתן להשתחרר ממנו וכיצד?

אינני יודע כיצד משתחררים מהמבט, או מה הוא התהליך שמאפשר זאת, אבל אני יודע שהמבט אינו קבוע ויש מי שמנסה לשמר אותו ככל האפשר.

המח"ט שסיפר בראיון לאילנה דיין (04.01.2024) שהיה נוהג לעבור במתקן התיאום והקישור בארז ולצפות בשאריות הזוועה שנותרו שם תיאר את הצורך שלו בשיירי המבט של הגורגונה. הוא נמשך לזה. אחוז בזה. כשדיין שאלה מה היה הכי קשה בלחימה הוא השיב – הצורך להסביר לאנשים לאחר זמן מה את ה"על מנת" של הלחימה. הזמן הרי משכיח הכל, או לפחות מקהה רגשות. למי שאחוז במבט אין צורך להסביר דבר. המרחק אולי מקהה את עוצמת המבט, לכן הסביר המח"ט שחלק מהמשימה שלו הוא לשמר את אותה עוצמה.

בשבועות הראשונים של הלחימה אחד המפקדים היה פותח את הערכות המצב בסיפורים על כך שבדיוק שמע על מעשי זוועה כאלו או אחרים או אפילו ראה אותם. לשם מה חלק איתנו את הזוועות? כדי להקל על עצמו? כדי לדרבן אותנו? גם וגם? לא ברור. יותר מכל הסעירו אותו הדיווחים על מה שחמאס מעולל לחיילות שנשבו ולחטופות. 

פעם אחת, כשאותו מפקד השלים את הדיווח, אפשר היה להבין מדוע הוא חולק איתנו את החוויות הללו. זה היה לאחר ההפוגה בלחימה, שנקבעה במסגרת העסקה להחזרת חלק מהחטופים מעזה, שבסיומה נדרשנו לחזור ללחימה בעוצמה רבה. כשהגיע תורו של אותו מפקד לדבר בהערכת המצב הוא אמר: 

"אין לכם מושג מה אני יודע. אין כאן קצינות? (במפקדה יש קצינות רבות) חיילות שנאנסות… (הרים את קולו והלהיט את עצמו)… טוב, אין צורך להדליק אתכם".

אחר כך הביט סביבו וחזר לדבר בטון ענייני יותר. זה היה רגע ברור של שימוש מושכל ופונקציונלי ב"להדליק". 

"אני משוגע"

אם למפקדים יש "המבט", לחיילים יש את "אני משוגע".

השיר "אני משוגע", או כפי שהוא מכונה "המנון הלוחם", נולד לפני מלחמת "חרבות ברזל". בראיון עם סולן להקת התקווה 6 בערוץ 7 (26.4.2023) מתואר הרקע: 

"זה רעיון שהיה לנו הרבה זמן – לקחת את שירי הפלוגות של היחידות הקרביות – בעיקר את הדברים הפחות מוכרים. לקחנו את הבולטים מביניהם ועשינו מישמש. במקור זה היה פנייה של דובר צה"ל, שרצה שנעשה שיתוף פעולה לכבוד החיילים הקרביים".

המילים "אני משוגע", כפי שמתואר בראיון, הן מחווה לעמית בן יגאל, לוחם גולני שנהרג בפעילות מבצעית בשומרון. בסרטון ידוע למדי בקרב היחידות הלוחמות נראה בן יגאל רוקד באמצע מעגל ומלהיב את עצמו ואת הקבוצה בשאלה ובתשובה: "מי משוגע? אני משוגע". בעגה הצבאית טקסים כאלה מכונים "רעל בעיניים".

"רעל בעיניים", או בניסוח עממי יותר "לא רואה בעיניים", הוא המקבילה של "המבט", אבל בגרסה נשלטת יותר, רצויה יותר, שמחה יותר. מי שלא רואה בעיניים כנראה רואה באמצעות איבר אחר, או שאינו רואה כלל ופועל כסומא. בעניין אחד אין ספק: עם אדם כזה קשה לתקשר. כדברי השיר "זן נדיר", "לא עיוורים אבל גם לא מביטים".

הקריאה "אני משוגע" משותפת לעולמות הלחימה והקרב ולאולמות הספורט. בסרטון ביוטיוב אפשר לראות את עמית בן יגאל מלהיב את עצמו ואת חבריו בקריאות "אני משוגע" ואחר כך את אמו נאווה, שמלהיטה את קהל האוהדים במגרש כדורסל וקוראת במערכת הכריזה "אני משוגע". 

ההבדל בין "המבט" ל"אני משוגע" הוא לא רק הבדל בין קצינים ומפקדים לחיילים. הוא גם הבדל בין שמחה לתוגה, בין המצב עצמו – מי שראה את הגורגונה כבר מצוי בתוך המצב של "המבט" – לבין מי שנדרש להלהיב את עצמו טרם המפגש. בין היחיד שראה את הגורגונה, בדגש על לשון עבר, ובין הקבוצה שמכינה את עצמה לקראת הצפוי לה, בדגש על המשימות הקבועות ועל העתיד הקרוב. הנה השיר.

מי משוגע? אני משוגע!
מי משוגע? אני משוגע!
מי משוגע? אני משוגע!
מי משוגע? אני משוגע!

היי על הבימה יעלו גולני
(הופ הופ הנה זה בא)
על הבימה יעלו גבעתי
(הופ הופ הנה זה בא)
על הבימה יעלו נחלאווים
(הופ הופ הנה זה בא)
על הבימה יעלו תותחנים
(הופ הופ הנה זה בא)…

גרסת "חרבות ברזל"

בעקבות המלחמה הוציא הרכב ההיפ־הופ דודא גאנג גרסה מעודכנת של השיר. ספוטיפיי הסירה את הגרסה החדשה מהפלטפורמה שלה לאחר זמן מה, בגלל המסרים האלימים שלה. במרכז הסרטון לגרסה של דודא גאנג, שבו צפיתי, לא רואים קבוצה וגם לא כרוז וקבוצה או חייל שמלהיב את החבורה. במרכז הסרטון יש רק איש אחד, זועם. לא השמחה או הרעל בעיניים הם במרכז, אלא הכעס, הזעם, הרצון לנקמה שמונכח במילים של השיר.

מי משוגע? אני משוגע!
מי משוגע? אני משוגע!
מי משוגע? אני משוגע!
מי משוגע? אני משוגע!


זה לכל אח ואחות שכלאו החלאות בשבי ש-גר
זה לעומרי, לצור, איזבלה, אביעד הלוי ש-גר
זה לכל אמא שהפקידה את הבן שלה בידי צה"ל
זה על ה־7 באוקטובר אתם לא תדעו בוקר
…
אם צריך ניכנס בלי פלוגה
אם צריך ניכנס בלי מדים
אחי בלי נשק, אחי בלי כומתה
מחבל? כוסאמאשך!
ואמן ייפול עליך טיל פצמ"ר
חכה תראה אחרי שצה"ל בא
סינוואר הזין לא מכיר אותך
…
…
ארצות הברית מאחורינו
שמעתם את ביידן אומר לכם להיזהר
(I have one word – don't)
יהיה לך קשה לך לראות את התמונות מעזה

…
צה"ל משוגע כן צה"ל דמיקולו
…

הגרסה העדכנית של "אני משוגע" חושפת את התפרקות המערכת הצבאית. כפי שנכתב בשיר, "צה"ל דמיקולו". לא עוד צוות לוחמים שמכין את עצמו לקרב באופן מקצועי, אלא נער ונערה שבשל זעמם נדרשים לצאת לנקמה. לעזה נכנס היחיד, עם הילה ערטילאית של צה"ל (וביידן) אבל "אם צריך" כמאמר המשורר, "ניכנס בלי פלוגה… בלי מדים", והעיקר שיש אפוד קרמי.

האויב הבזוי

מה מתרחש כאשר "המבט" פחות עוצמתי? בניסוח שונה, כיצד נראה האויב מבעד למבט וכיצד הוא נראה ללא אותו מבט?

בשבועות הראשונים, בנוהל הקרב ועם תחילת הקרב עצמו, כמעט עד להפוגה, הצד שמנגד תמיד היה בזוי, דאעש, נאצי או אויב מתועב. בכל פקודה או התייחסות אל האויב היה צורך להוסיף שם תואר כלשהו, שלא נפספס עד כמה נקלה האויב. בפנקס כתבתי בזמני, שאת רגש הבושה על הכישלון המקצועי מחליף רגש של זעם על האויב. לא אצל כולם. אצל אותו מפקד יחידה שתיארתי, שסירב לראות סרטונים, הרגש המשמעותי ביותר, בימים הראשונים, היה בושה. בושה מקצועית, בושה על היותו שייך לשכבת הקצינים שאפשרה את האירוע הזה.

בשלבים הראשונים של הלחימה פעל צה"ל בדומה לפרסאוס, שהצליח לנצח את מדוזה מכיוון שנמנע מלהביט בעיניה. שלבים אלו אופיינו בהפעלת אש אגרסיבית בכל קנה מידה. התוצאה היתה שכמעט ולא פגשנו באויב. פגשנו את ההפתעות שהוא הכין לנו, בדמות מעט ירי תלול מסלול, מלכודים ומטענים, אך כמעט שלא היתה לחימה פנים אל פנים. זה היה השלב שבו לאט ובאופן הדרגתי חלק מהמבט התפוגג. השילוב של התקדמות במרחב והעדר מפגש עם כוחות האויב ועם אוכלוסייה אזרחית אפשר לכל מי שהיה אחוז במבט לשחרר מעט.

באותו שלב הכוחות פעלו מתוך כוח וכורח פנימי. כשיחידה התגלתה כלא ממושמעת – למשל, לא קיימה פקודה להעביר משאב כלשהו ליחידה שכנה – האיום האולטימטיבי של מפקד האוגדה היה: "אני אוציא אתכם מהלחימה", בניגוד לאיום של מורה בכיתה, "אני אוציא אותך מהכיתה", שאליו התלמיד הסורר רק מייחל, האיום הזה, מעבר לכך שהיה מעט מגוחך, היה אמיתי. אני יכול רק להעריך שמי שנכווה במבט היה חייב את ההתעסקות הזאת כדי שלא לעצור. 

המבט הגורגוני מצמית, מקפיא. זה נשקהּ של הגורגונה. המענה חייב להיות תנועה. תנועה בהקשר הזה היא לחימה, בוודאי בשלב שבו בעיקר כבשנו שטח והתקדמנו בתוככי עזה, טרם השלב של ההתבססות באותו שטח והשמדת התשתיות.

האיום לא בהכרח פעל, כי היחידות לא הפכו לממושמעות באחת. אבל המסר היה ברור: אתם הרי רוצים את המלחמה הזאת, או זקוקים לה, כדי להשיב משהו מעצמכם לעצמכם. מי שלא יעבוד לפי הכללים יוצא מכאן.

על ד"ר אסף חזני

חוקר את עיצוב הממשק בין גוף ומרחב בארץ, על רקע המאבק בין העמים. ספריו הקודמים הם קניון עזאזל ורצח בשטח B. ספרו הנוכחי, כזה וכזה תאכל החרב, מבוסס על יומן שדה שנכתב תוך כדי הלחימה. חזני, אלוף משנה במיל', שימש כקצין מטה במהלך מלחמת "חרבות הברזל".