מי האחראים האמיתיים על האי־שוויון בישראל?

ודאי נתקלתם במקרה כזה בחייכם הפרטיים. אתם מכירים אדם שעובד במשרה הדומה לשלכם וברמת השתכרות דומה לשלכם. אתם מניחים שבהתאם, גם רמת החיים שלכם דומה – כלומר, שאתם מוציאים סכום דומה בכל חודש, שהדירות שלכם דומות וכך גם השכונה והקהילה שלכם, שאתם נתקלים בבעיות דומות כשעליכם לממן את צורכי החינוך והבריאות, ושאתם כנראה גם יוצאים לחופשה שנתית די דומה. במילים אחרות, אתם מניחים שאתם בני אותו מעמד.

אלא שבשלב מסוים אתם למדים שלאותו אדם יש מקורות הכנסה נוספים מעבר לשכר. הוא משכיר שתי דירות שאותן ירש ממשפחתו ונהנה מרווחים מתיק מניות ש"נחת עליו". ההכנסה החודשית שלו גבוהה משמעותית מהשכר שלו, המשאבים העומדים לרשותו גדולים יותר ולכן גם האפשרויות שלו רחבות יותר. הוא יכול להרשות לעצמו לצרוך שירותים טובים יותר, הוא חוסך יותר לילדיו ותנאי המחייה שלו טובים יותר. במקרה הצורך – שעת חירום למשל – עומדים לרשותו מאגרי הון גדולים משמעותית משלכם. מתברר שאתם לא בדיוק בני אותו מעמד.

המקרה הזה רחוק מלהיות חד־פעמי – הוא נפוץ למדי, ועשויות להיות לכך השלכות בקנה מידה לאומי. לענייננו, הוא מלמד שיעור פשוט: יש הבדל משמעותי בין ההכנסות של משקי בית משכר העבודה לבין העושר שלהם – כלומר סך הנכסים שהם מחזיקים, מעבר להכנסה השוטפת שלהם. ההבדל מתבטא גם במידת האי־שוויון בין משקי בית. מחקרים מהעת האחרונה מלמדים שעושר מתפלג באופן שונה מאשר הכנסה, ובמרבית מדינות המערב, האי־שוויון בעושר רחב יותר מהאי־שוויון בהכנסה. אלא שבשל זמינות הנתונים, מרבית מדדי האי־שוויון בישראל מסתמכים על נתוני ההכנסה הפנויה – כלומר שכר ותשלומי העברה כמו קצבאות רווחה, בניכוי מס – ולא על עושר. נתונים אלה, שמציגים מציאות מעט ורודה יותר מנתוני העושר, הם הבסיס למדדים משמעותיים כמו קו העוני, היקף העוני ומצב האי־שוויון, שמהם נגזרות אחר כך פעולות מדיניוּת שונות.

ישראל היא מקרה מעניין לבחינת אי־שוויון בעושר מכיוון שמחד גיסא היא מדינה עשירה יחסית בעלת ענף הייטק מפותח המזניק אותה קדימה, ומאידך גיסא היא מדינה רוויית קונפליקטים ומלחמות, הממשלות בה מתחלפות תדיר ויש בה קבוצות אוכלוסייה גדולות כמו גברים חרדים ונשים ערביות, שאינן משתתפות בכוח העבודה לפי שיעורן באוכלוסייה.

למרות זאת, בחינת אי־שוויון בעושר בישראל היא יחסית דלה. אמידה רשמית של התפלגות העושר מטעם המדינה פורסמה לאחרונה רק ב־1964. ייתכן שלגופים כמו רשות המסים יש אומדנים פנימיים, אך הם אינם מדוּוחים לציבור. גם באקדמיה, רק קומץ מצומצם של מחקרים בחן את הסוגיה, כשהאחרון שבהם נכתב לפני עשור, ב־2015, על ידי ד"ר מאור מילגרום וגלעד בר־לבב. מחקרם מראה שבדומה לממצאים ממדינות אחרות, גם בישראל האי־שוויון בעושר גדול משמעותית מהאי־שוויון בהכנסות. בעוד שהעשירון העליון החזיק אז רק ב־27 אחוזים מתוך ההכנסה הלאומית, היו בידיו 51 אחוזים מהעושר.

מבט אחר על פערים כלכליים

מדידת עושר מחולקת לרוב לשני מרכיבים עיקריים: עושר פיננסי, המתייחס לסך הכסף שיש למשק בית במזומן, בחשבונות עובר ושב, חסכונות, ניירות ערך, איגרות חוב, קופות גמל וקרנות שונות לרבות קרן פנסיה; ועושר נכסי המתייחס לבעלות על נדל"ן – דירות למגורים ונכסים וקרקעות שאינם משמשים למגורים. מסך הנכסים מפחיתים את חובות משק הבית.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

האומדן העדכני שלפניכם מסתמך בעיקרו על הסקר ארוך־הטווח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנערך מדי שנה מאז 2012 על מדגם קבוע של 4,435 משקי בית. פעם בשנתיים כולל הסקר גם שאלות מפורטות על הנכסים הריאליים של משקי הבית, כאשר הנתונים העדכניים ביותר בנושא הם מ־2020. כדי להכליל את העשירים ביותר – שסקרים אלה נוטים להחמיץ – הכללנו במחקר את נתוני רשימות העשירים ביותר בישראל שפורסמו בעיתונים פורבס וגלובס. זאת שיטה נפוצה שתיקפו אותה חוקרים בארץ ובעולם.

בחינת רמת העושר חושפת משתנים משמעותיים מאוד, שמוחמצים לחלוטין כאשר בוחנים את ההכנסה מעבודה בלבד. כמו שעלה מהדוגמה שבּה פתחנו, נכסים ותשואה על עושר פיננסי הם מקור הכנסה נוסף מעבר להכנסה מעבודה או מתשלומי העברה, ויש מקרים שבהם יחידים אינם מועסקים כלל או עובדים תמורת משכורת נמוכה, אך נהנים מהכנסה פאסיבית גבוהה מרנטה על נכסיהם.

עושר גם מגן על משק הבית בתקופות של ירידה בהכנסות, אבטלה, אינפלציה גואה, משברים בריאותיים או הזדקנות. כלומר, בחינת ההכנסה תציג את משקי הבית האלה כממוצעים ואולי אפילו כחלשים, שעה שבפועל הם אמידים ובעלי חוסן כלכלי. בנוסף, הון פנוי משמש כמקור מימון ישיר ליזמות או כבטוחה כנגד נטילת הלוואות שאמורות לאפשר יוזמות עסקיות חדשות; כך שלעומת הכנסה רגילה משכר – להון יש פוטנציאל ממשי לגדול ולהגדיל איתו את האי־שוויון. מנגד, מדידת העושר לוקחת בחשבון את החובות של משקי בית כמו משכנתא, אשראי והלוואות, שאינם נכללים במדד ההכנסה מעבודה. 

הבדל מרכזי בין עושר של משק בית להכנסותיו משכר עבודה הוא פרק הזמן שכל אחד משני האינדיקטורים האלה מתאר. הכנסה משכר עבודה מייצגת אך ורק את מצבו הנוכחי של הפרט בשוק העבודה. העושר, לעומתו, כולל הון שנצבר במשפחות לאורך דורות והוא מנותק ממידת הצלחתו, הצטיינותו, כישוריו ומאמציו של הפרט בשוק העבודה ובמערכת החינוך. למעשה, ברוב מדינות המערב נמצא קשר חזק יותר בין עושר להורשה בין־דורית מאשר להכנסה מעבודה. לכן, בחינת עושר של משק בית, בשונה מהכנסה, מספקת מדד לאי־שוויון מצטבר לאורך זמן, שיש לו תפקיד מרכזי ביצירת פערים כלכליים־חברתיים – פערים שתורמים להשקעה דיפרנציאלית בחינוך, בריאות, דיור, והבטחת רווחה אישית וכלכלית. 

המרכיב העיקרי לצבירת עושר

על פי חישובינו, סך העושר נטו של כל משקי הבית בישראל ב־2020 יחדיו, הוא 6.5 טריליון שקל – ממוצע של 2.4 מיליון שקל למשק בית. אולם העושר רחוק מלהיות מחולק באופן שוויוני. העושר הממוצע של משק בית בעשירון העליון הוא 14.1 מיליון שקל, כך שמשקי הבית בעשירון העליון מחזיקים יחדיו בכמחצית מהעושר הכולל. המאיון העליון מחזיק בכמעט 25 אחוזים מהעושר הכולל – יותר מ־55 מיליון שקל למשק בית. לעומת זאת, העושר הממוצע של משקי בית בעשירון החמישי הוא 1.1 מיליון שקל – רק 45 אחוזים מהעושר הממוצע ושבעה אחוזים מהעשירון העליון. ואילו בעשירון התחתון, סך העושר למשק בית הוא 75.4 אלף שקל בלבד. 

נתון אחר שמבהיר את עומק האי־שוויון הוא שסך העושר שבידי המאיון העליון דומה לזה שבו מחזיקים יחדיו משקי הבית במאיונים 1 עד 70. האחוזון ה־99 מחזיק כשבעה אחוזים מהעושר, בעוד המחצית התחתונה של ההתפלגות – מאיונים 1 עד 50 – מחזיקים יחדיו בשמונה אחוזים מהעושר בלבד. 

עבור מרבית המשפחות, המרכיב העיקרי לצבירת עושר הוא בַּעלוּת על דיור. מערכת המשכנתאות מאפשרת למשקי בית עובדים לרכוש נכס יקר באמצעות הון התחלתי נמוך. מעבר לכך, במרבית המדינות, ערכם של נכסי דיור נוטים לעלות לאורך זמן, ולהפוך לנכס של עושר. מאמצע שנות ה־80, עם התעצמות המעבר לכלכלת שוק נאו־ליברלית שהפחיתה את הסיוע הממשלתי לרווחה והעבירה את האחריות הכלכלית אל האזרחים, צמחה גישה של "רווחה מבוססת נכסים" הרואה במפורש בבעלות על דיור ועל נכסי נדל"ן את בסיס העושר המשפחתי, שיעניק ביטחון כלכלי בגיל הפרישה.

בעלות על נכסי דיור הם מקור משמעותי לאי־שוויון. המחקר מגלה פערים גדולים מאוד בין עשירוני הכנסה, בשיעורי הבעלות על דיור: בעוד שבקרב העשירון התחתון 49 אחוזים ממשקי הבית הם בעלי דירות, ובאופן כללי ל־33 אחוזים ממשקי הבית בישראל אין דירה בבעלותם, בקרב העשירון העליון שיעור הבעלות על דירות הוא 90 אחוזים. אי־השוויון מחריף כאשר בוחנים את התפלגות מספר הדירות בבעלות משק הבית, מעבר לַבעלות על דירת המגורים: בבעלותם של משקי הבית בשני העשירונים הגבוהים ביותר יש בממוצע יותר מנכס דיור אחד, כך שלא רק שהם נהנים מדיור יציב וארוך טווח, אלא גם מאפשרוּת להכנסה מניבה מהנכסים הנוספים. 

עם זאת, מספר הנכסים בבעלות משק הבית אינו המשתנה החשוב היחיד, אלא גם השווי הכולל שלהם. שווי הדירה הממוצעת בקרב המדגם הוא 2.19 מיליון שקלים, אולם הפערים בין העשירונים השונים גדולים מאוד. בקרב עשירון ההכנסה התחתון, השווי הממוצע של נכסי הדיור (למי שמחזיק כזה) הוא 1.8 מיליון שקל, ואילו בעשירון העליון הוא 8.6 מיליון, פי ארבעה ממחיר הדירה הממוצעת בישראל. למעשה, הממוצע עשוי להיות מטעה מאחר שהערכים הגבוהים בעשירון העליון מושכים את הממוצע של כלל המדגם כלפי מעלה. כך שלמעשה, שווי נכסי הנדל"ן שבידי העשירון העליון גבוה משמעותית מזה של העשירונים הנמוכים יותר. 

אי־שוויון מתרחב

בחינת העושר ב־2020 בהשוואה לממצאי מחקרם של מילגרום ובר־לבב שהתבסס על נתוני 2013, מגלה שני ממצאים עיקריים: האי־שוויון בעושר התרחב, והפער בין האי־שוויון בעושר לאי־שוויון בהכנסות גדל. 

סך העושר הלאומי נמצא במגמת עלייה בעשור האחרון: ב־2013 הוא עמד על 5.2 טריליון שקל, ואילו ב־2020 היה כאמור 6.5 טריליון שקלים. מכיוון שמספר משקי הבית בישראל גדל באותן שנים מ־2.45 ל־2.71 מיליון, העושר הממוצע עלה בצורה מתונה יותר, מ־2.1 מיליון שקל ל-2.4 מיליון שקל (מתוקנן לעליית האינפלציה במהלך התקופה). אולם הגידול בעושר הכולל לא חלחל למרבית האוכלוסייה ורק מיעוט נהנה ממנו: בשבע השנים בין שני הסקרים, גדל חלקו של המאיון העליון בעושר הכולל מ־22 ל־25 אחוז, בעוד ההון החציוני דווקא נשחק וירד מ־1.2 מיליון שקל ל־1.1 מיליון שקל. כלומר, הרבה יותר משקי בית מחזיקים בהרבה פחות עושר לעומת 2013. הגידול באי־שוויון בעושר על פני כל משקי הבית מתבטא במדד ג'יני שעלה מ־0.66 ל־0.68. מדד ג'יני הוא מדד מקובל למדידת אי־שוויון שבו 0 הוא שוויון מוחלט ואילו 1 הוא אי־שוויון מוחלט (מצב היפותטי שבו כל העושר שייך למשק בית אחד). היקף גידול זה באי־שוויון בעושר תואם ממצאים ממדינות כמו אוסטרליה ובריטניה. 

עם זאת, בהסתכלות על נתח העושר של החמישונים השונים – כלומר קבוצות של 20 מאיונים יחדיו – אין הבדל גדול בין נתוני 2013 ל־2020. כך, החמישון העליון (20 המאיונים העליונים) החזיק 66 אחוזים מהעושר גם ב־2013 וגם ב־2020. מכיוון שחלקם של מאיונים 100 ו־99 עלה באותה תקופה, מתברר שחלקם של שאר המאיונים הגבוהים בעוגת העושר, דווקא ירד. במקביל, חלקו של החמישון התחתון בעוגת העושר דווקא הוכפל – מכאחוז אחד לשניים. שיפור? נזכיר שמדובר בחמישית ממשקי הבית בישראל, המחזיקים יחדיו פחות מעשירית מהעושר שמחזיק מאיון העושר העליון לבדו.

באי־שוויון בהכנסה, התמונה אחרת. נתוני מדד ג'יני על ההכנסה, כפי שמפרסם המוסד לביטוח לאומי, מלמדים על ירידה עקבית באי־השוויון בהכנסות מאז 2009. המגמה מקבלת חיזוק גם בהשוואת נתוני הסקר ארוך־הטווח ב־2013 וב־2020: החמישון העליון החזיק ב־2013 ב־44 אחוז מההכנסות משכר (אחרי מס והעברות), ואילו ב־2020 החזיק ב־40 אחוז בלבד מההכנסות, כאשר שני החמישונים התחתונים עלו יחדיו בכארבעה אחוזים מנתח ההכנסות. את השינוי ניתן לייחס לעלייה בשכר המינימום, לחלחול של הגידול בכלכלה באותן שנים אל השכבות הנמוכות, ולכך שהנתונים נמדדים רק לגבי מי שעובד – וב־2020 עדיין היתה השפעה של אבטלת הקורונה. 

התוצאה של שתי המגמות היא שהפער בין האי־שוויון בעושר לאי־שוויון בהכנסה – רק גדל. כך שבזמן שהשכבות החלשות חשות אולי שמצבן השתפר מעט, ומקבלי ההחלטות בתחום הכלכלי חשים שהמדיניות הכלכלית שנועדה לצמצם את האי־שוויון משיגה את יעדה, בפועל האי־שוויון בעושר גדל ויחד איתו הפערים הכלכליים הממשיים בין העשירונים העליונים והנמוכים.

נציין שהפערים עלולים להיות גדולים עוד אפילו יותר. חישוב העושר במחקר הנוכחי אינו כולל עושר בלתי מוחשי כמו אופציות, המהווה מרכיב מרכזי בעושר של האוכלוסייה העשירה ביותר. ייתכן שבפועל, לפיכך, העושר של העשירונים העליונים גבוה עוד יותר, ואילו הדומיננטיות של הנדל"ן בתיק הנכסים שלהם נמוך יותר. בעשירון התחתון, לעומת זאת, 47 אחוז מהעושר מבוסס על נכסים. אולם ראוי להזכיר ששווי העושר בעשירון זה נמוך מאוד וליותר ממחצית משקי הבית בעשירון זה אין בעלות על נכסים כלל. 

כסף רץ לכסף

כדי להתמודד עם התרחבות האי־שוויון בעושר, יש לנסות להבין מה גורם לו. הסבר ראשון הוא האינפלציה הגבוהה בשוק הנדל"ן הישראלי. כפי שראינו, לבעלות על נכסי נדל"ן יש משקל גבוה בעושר של משקי הבית. עליית מחירי הנדל"ן שבאה גם עם אינפלציה כללית, מגדילה את הנטל על החלשים ועל מעמד הביניים. דו"ח מבקר המדינה מ־2015 מצא שבדומה למצב בארצות הברית בעת בועת הנדל"ן שם בתחילת שנות ה־2000 – משבר הדיור בישראל פגע ביתר שאת ביכולתם של מעמד הביניים והעשירונים הנמוכים לרכוש נכסים, וגם שווי הנכסים שביכולתם לרכוש נמוך בהשוואה לעשירונים הגבוהים.

מנגד, העשירונים העליונים נהנים מנכסים המניבים להם תשואה שהלכה וגדלה עם העלייה בתמורה משכירות, מה שאִפשר להם לצבור נכסים נוספים. לכן, הדרך המרכזית לצמצום האי־שוויון בעושר היא ליצור הזדמנויות למשקי בית מכלל שכבות האוכלוסייה להחזיק נדל"ן בבעלותם. המהלך דורש פעולה ממשלתית מקיפה והתרכזות בפרויקטים כמו דיור בר־השגה שמאפשרים לבעלי הכנסה נמוכה לרכוש דירה, או התחדשות עירונית המגדילה את השווי הנכסי של בעלי דירות ישנות בשכונות ותיקות. 

הסבר נוסף להתרחבות הפערים בעושר נעוץ בזינוק הבלתי־נגמר של ענף הטכנולוגיה העולמי, המעניק למחזיקי המניות החזר גבוה מאוד על ההון, הגבוה משמעותית מעליית השכר הממוצע. בהקשר הישראלי, בין 2013 ל־2021 שיעור התשואה על ההון במדדי המניות תל אביב 25 הישראלי ו־S&P500 האמריקאי היה 61 ו־210 אחוזים בהתאמה, בעוד שיעור העלייה במדד השכר הריאלי החודשי הממוצע הגיע באותן שנים לכ־24 אחוזים. המשקיעים בשוק ההון הם בעלי הון פנוי – חלקם שכירים בעצמם בענפי הטכנולוגיה – בעוד עובדים בתחומי השירותים והמסחר, המזוהים יותר עם מעמד הביניים, ובוודאי אנשים בעשירונים הנמוכים, אינם משקיעים בחברות טכנולוגיה. וכך, העשירונים העליונים עולים על רכבת שטסה למעלה, בזמן שלעשירונים מתחתיהם אין כמעט כל אמצעי להגביר את עושרם. המגמה הזאת עולה בקנה אחד עם מחקרים שהראו כי בשנים האחרונות העלייה בעושר פיננסי אינה נובעת מפעולות אקטיביות של חיסכון מצד משקי הבית, אלא מעלייה בשווי הנכסים הפיננסיים והריאליים. במילים פשוטות יותר, כסף עושה כסף. 

בספרו Capital in the Twenty-First Century משנת 2014, הציע הכלכלן הצרפתי תומא פיקטי הסבר מבני לגידול האי־שוויון בעושר: כאשר שיעור התשואה על ההון עולה על שיעור הצמיחה הכלכלית, האי־שוויון בעושר גדל, בעלי ההון נהנים מריכוז עושר בידיהם, והפער בינם לבין העניים גדל. כשזהו המצב "הטבעי", הממשלה צריכה להשקיע בכלים שיאזנו אותו: להתמקד מחד גיסא בקידום צמיחה, ומאידך גיסא להשקיע בשירותי חינוך, בריאות ורווחה כך שההשפעה של מידת העושר על השגתם תהיה מתונה יותר. 

הסבר נוסף קשור לצבירת העושר הבין־דורית במשפחות באמצעות ירושה. תופעה זו עלולה ליצור נתק בין עושר לפריון, שכן העושר נקבע יותר ויותר על ידי המצב הסוציו־אקונומי של המשפחה ולא בזכות פריון העבודה של הפרט. למדיניות המס על הון ועל ירושה יש תפקיד משמעותי בחלוקת העושר: מסים נמוכים על רווחי הון וירושות יכולים להאיץ את צבירת העושר בקרב משקי הבית והמשפחות העשירים ביותר ולהחריף את האי־שוויון. הגלובליזציה של ההון והאפשרות לנייד אותו מחזקות את התופעה, שכן בעלי הון יכולים להעביר נכסים לתחומי שיפוט של מדינות עם מס נמוך, להפחית את נטל המס שלהם ולאפשר צבירה רבה יותר של עושר. 

יש לציין שהסקר שעליו נסמך המחקר נערך בשיא השפעת מגפת הקורונה שהחריפה את הפערים בשכר, בתעסוקה, בהכנסה ובעושר, בשל השפעה לא סימטרית של המשבר, שפגע במיוחד בעובדים לא מיומנים. הדבר מדגיש את הקשר החזק בין צבירת עושר לצבירת כישורים, ואת החשיבות של קידום ידע, פיתוח כישורים ושיפור ההון האנושי בקרב שכבות סוציו־אקונומיות נמוכות. זאת, באמצעות השקעה במערכת החינוך, בהשכלה הגבוהה ובהכשרות מקצועיות רלוונטיות לשוק העבודה הנוכחי והעתידי.

בנוסף לכל זה, המעמד הסוציו־אקונומי הנמוך סובל מרמת אוריינות פיננסית נמוכה שמקשה עליו למקסם את המשאבים שכן עומדים ברשותו. כפי שנמצא במחקרים, החסכונות של המעמדות הנמוכים אינם מושקעים באפיקים מניבים. הממשלה הגדירה בעבר את הגברת האוריינות הפיננסית כיעד, אך לא עשתה הרבה בעניין. במסגרת רפורמת בכר לתחרות בשוק ההון, שיושמה ב־2005, נקבע בחוק שתוקם קרן ממשלתית לחינוך פיננסי – אך הקרן לא הוקמה. ב־2011 שָבַה הממשלה והחליטה על "הגברת החינוך הפיננסי בישראל", אולם גם כיום אין גוף ממשלתי האחראי לנושא ומאז 2018 גם אין תקציב לקידומו. המדינה חייבת להשקיע בקידום אוריינות פיננסית שעשויה לסייע ביציאה מחובות, לקיחת הלוואות מושכלות וצבירה של הון פיננסי. בראייה ארוכת טווח, ידע פיננסי עשוי אף להוביל לרווחים מהון, אשר כיום הם נחלתם הבלעדית כמעט של העשירונים הגבוהים.

זה לא העו"ש, זה העושר

בחינת האי־שוויון בעושר חושפת מציאות קשה יותר מזאת שמתוארת על ידי בחינת ההכנסות החודשיות השוטפות. הפערים בין אלו שיש להם משאבים לאלה שאין להם – גדול עוד יותר מכפי שנהוג להעריך, והפעולות המסייעות לצמצום אי־השוויון בהכנסה השוטפת כמו העלאת שכר המינימום, מס הכנסה שלילי והטבות אחרות, רחוקות מלהדביק את הפערים הגדלים בנכסים. במילים אחרות, לא מצב העובר ושב מתאר נכונה את הפערים החברתיים, אלא מצב תיקי החסכונות וההשקעה. 

לכך צריך להוסיף שהמחקר לא בחן את כל מרכיבי העושר, כמו אופציות מנייתיות, שהן מרכיב משמעותי בתיק הנכסים של משקיעים, וכן צורות אחרות של עושר בלתי מוחשי ובהם מצבים חשבונאיים שונים, פטנטים, יצירות שיש עליהן זכויות יוצרים או מוניטין. נכסים אלה מרוכזים בידי השכבה הכלכלית העליונה. מנגד, השכבה הסוציו־אקונומית התחתונה נתונה יותר להשפעות הזמן המשתנות. נצטרך לבחון למשל כיצד מלחמת חרבות הברזל משפיעה ותשפיע על האי־שוויון בעושר. אזרחים רבים איבדו את עבודתם או נקלעו לקשיים, ותקציב המדינה כולל גזירות כמו העלאת המע"מ, שמשמעותן קשה הרבה יותר למעמד הביניים והשכבות החלשות. לעומת זאת, בזמן המלחמה רווחי הבנקים דווקא היו מהגבוהים ביותר, מה שמלמד שבעוד השכבות הנמוכות מאבדות אחיזה ומתמודדות עם קשיים שוטפים, בעלי הנכסים רק מגדילים את עושרם. 

על גל ליפשיץ

דוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב ולשעבר חוקרת בכירה במכון לרפורמות מבניות. המחקר שעליו מתבסס המאמר נכתב במסגרת המכון לרפורמות מבניות.

על ד"ר אור כהן־רביב

חוקרת באוניברסיטת רייכמן.

על ד"ר שגית אזארי־ויזל

מרצה באוניברסיטת תל אביב ובמכללת ספיר.