"באותו רגע הבנתי שהשבויים היוונים עברו בדיוק את אותו גיהנום שעברנו אנחנו"

ניאזי איידניז, טורקי־קפריסאי יליד 1930, הוא בעליה של רשת המסעדות הידועה ביותר בצפון קפריסין – ניאזי'ס. כאשר תיכנסו לאחת המסעדות, תראו את הקבב המפורסם – מֵזֶס – נצלה לאיטו על גריל פחמים גדול במרכזה. אולי תבחינו גם בכיתוב המוטבע על כל צלחת, פריט סכו"ם, כוס ואפילו מפית: "נוסדה בלימסול 1949". המבקרים במסעדותיו של ניאזי בקיריניה או בניקוסיה לא בהכרח יבינו מדוע טרח להטביע את הכיתוב הזה.

ניאזי הקים את מסעדתו הראשונה ברובע הטורקי של לימסול כשהיה בן 19 בלבד. כבן למיעוט הטורקי בקפריסין, לאחר הפלישה הטורקית ב־1974 הוא נאלץ לנטוש את העיר ולעבור לצפון האי. כל צלחת, כוס ומפית הן עדות להיותו פליט.

ניאזי, כך למדנו, חזר ללימסול רק פעם אחת ויחידה מאז חלוקת האי ב־1974. הוא נסע לבקר ידידים, אבל נמנע מלהגיע למקום שפעם היה מסעדתו. גם בביתו הישן לא ביקר. "בליבי", אמר לנו, "אני עדיין פליט למרות שהשתקמתי – ובכל זאת אינני מבקש לחזור למקום הולדתי בלימסול גם אם אי פעם זה יתאפשר". כמו טורקים לא מעטים באי, הוא מחזיק בדרכון אירופי משום שמעולם לא ויתר על אזרחותו הקפריסאית. הוא מאמין בשלום ובשכנות טובה עם היוונים, אך מעדיף שהחלוקה הגאוגרפית בין הצפון לדרום באי תישמר. "חיים ביחד באותו בית כבר ניסינו, וזה היה בלתי נסבל", הוא אומר. "מדוע להתעקש שוב על דבר שכבר נכשלנו בו? מוטב להיות שכנים טובים החיים בנפרד, מאשר שכנים גרועים השונאים זה את זה וחיים יחד בכפייה".
טוב היה לשמוע את כל זה אחרי הראיונות עם ניקולאס וקונסטנטינוס שנערכו יום קודם לכן, ושהותירו אותנו במצב רוח עכור למדי ובתחושה שאין כל סיכוי לשלום אמת באי. התובנות של ניאזי רוממו את רוחנו, ובסיכומו של דבר היו מן המעניינות ששמענו בכל מסעותינו בקפריסין.

לא היה קל להיחשף להן. ניאזי, כך התברר, לא שׂשׂ להתראיין. למעשה, כשהגענו לפגישה הראשונה שקבענו איתו בבית המלון שבו הוא מתגורר, הודיע לנו פקיד הקבלה כי "האדון ניאזי אינו נמצא". הוא נעתר לפגישה רק אחרי שידיד משותף, איש עסקים מניקוסיה, השתדל למעננו.

בתחילת המפגש נראה ניאזי אדיש למדי. הוא ביקש לפגוש אותנו ליד הבריכה במלון, ושם אכן מצאנו אותו, יושב בבגד ים ליד שולחן קטן ומשחק שש־בש עם ידיד. הוא נראה צעיר בהרבה מ־81 שנותיו: שפמו כסוף, שׂערו כמעט מלא, צנום, שזוף, חייכן ומעורר אמון וחיבה. "ביום חם כזה הכי טוב להיפגש ליד בריכה, קרוב לים", הבהיר לנו. "עוד מעט תגיע הבריזה".

כה אמר ניאזי

נולדתי ב־1930 ברובע הטורקי של לימסול, עיר הנמל הדרומית של קפריסין. הטורקים שם, כמו ברוב עריה הגדולות של קפריסין, היו מיעוט: בדרך כלל בין 10 ל־20 אחוז. אבי היה פועל בבית חרושת להרכבת מכוניות באזור התעשייה של העיר, ועסק גם במכירת פחמים לבישול ולחימום. אני למדתי בבית ספר עממי טורקי ולאחריו בתיכון אנגלי שבו למדו יחד טורקים, יוונים וארמנים. שם המשפחה שלי היה ג׳מאלי. לאחר שהגעתי לקיריניה כפליט, חוקי הרפובליקה הטורקית חייבו אותנו לאמץ שם משפחה אחר, ובחרתי בשם אַידֵניז, שפירושו בטורקית "ליד הים".

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

אני לא זוכר תקריות רציניות בין יוונים לטורקים בלימסול עד 1955, אבל באוויר היה מתח סמוי. זר, אם היה מגיע לעיר, לא היה חש בו – אבל שני הצדדים היו מודעים לקיומו. למשל, היוונים־קפריסאים לא אהבו טורקים בעלי השפעה וכוח. גיסי, אחי אשתי, שהיה בעל מטעים בכפר גילאן ליד לימסול, אדם מוכר ובולט בסביבתו, נרצח משום שנחשב בעיני היוונים־קפריסאים לבעל כוח והשפעה.

אני זוכר אירוע מינורי שהעיד על יחסם של היוונים אלינו עוד הרבה לפני ההפרדה באי. באחד הימים, כשערכתי קניות למסעדה בלימסול, שוטר יווני־קפריסאי שהכרתי ניגש אליי ושאל מדוע אני עורך קניות דווקא בצד היווני. "למה אתה לא נשאר בצד שלכם?", הוא שאל אותי, ואני השבתי לו בשאלה: "למה לא? כולנו חיים כאן יחד. אילו היתה בינינו הפרדה, לא הייתי מגיע לכאן". השוטר ההוא העמיד פנים שהוא התלוצץ, אבל הוא בהחלט לא התלוצץ, הוא התכוון לדבריו ברצינות רבה. כטורקים־קפריסאים חשנו בבדלנות ובגזענות כלפינו גם בתקופה שבה עדיין שררו שקט ורגיעה בקפריסין.

אתן לכם עוד דוגמה. נוסף על המסעדה, רציתי מאוד לפתוח גם מלון על שפת הים בלימסול. היתה לי אדמה שרכשתי ליד הנמל, וביקשתי לבנות עליה. היה לי ידיד יווני בעל קשרים מצוינים בחלונות הגבוהים: הוא היה החוקר הראשי של משטרת קפריסין וגם בן דודו של הארכיבישוף מקאריוס. סיפרתי לו שאני מבקש לבנות מלון ושהגשתי בקשה לרישיון. הוא ביקש להרגיע אותי: "אל תדאג! לא יהיו שום בעיות!". לאחר כמה שבועות הוא הגיע אליי ומיד הבחנתי כי פניו נפלו. שאלתי אותו מדוע, והוא השיב כי לצערו לא יוכל לסייע לי: טורקי שמבקש לקבל רישיון למלון באי חייב למצוא שותף יווני, ולחילופין, מומלץ במקרים מסוימים שינסה לאמץ לו שם משפחה יווני…

היום שבו הטורקים התערבו

למרות כל אלה, היינו מעורבים מאוד במתרחש בלימסול. למסעדה שלי תמיד הגיעו גם טורקים, גם יוונים וגם בריטים. כשאני מתחיל לדבר ביוונית, איש לא מסוגל להבדיל ביני לבין יווני־קפריסאי: אני מדבר יוונית ללא מבטא זר, כי מאז ילדותי חייתי ליד יוונים ובתוכם. היו לי גם ידידים בריטים שנהגו להגיע למסעדה. אני זוכר בין השאר את האחים ויליאמסון, שניהלו חברה לשיווק פרי הדר שהיתה בבעלות יהודים בריטים. הגיעו לשם גם בריטים בעלי תפקידים שהתיידדתי איתם, ועם כמה מהם אני בקשר עד היום – הם באים לבקר בקיריניה וללון בבתי המלון שלי.

ב־1955 החלו פעולות הטרור של ארגון המחתרת היווני – הארגון הלאומי של הלוחמים הקפריסאים – נגד הבריטים, בדרישה ל"אנוסיס" (איחוד עם יוון). היוונים כבר הדירו אז את רגליהם מן המסעדה, אבל הלקוחות הבריטים המשיכו לבקר בה. הם חשו בטוחים אצלנו, כי בני המיעוט הטורקי נחשבו לבעלי בריתם, בניגוד לבני הרוב היווני שנאבקו בהם. באותה תקופה היה מסוכן אפילו לאזרחים, שלא לדבר על חיילים בריטים, להיכנס למסעדות בבעלות יוונית.

בדצמבר 1963, כאשר החלו התנגשויות אלימות בין יוונים לטורקים בקפריסין המאוחדת, נאלצנו לנטוש את ביתנו בצד היווני. לא יכולנו אפילו לבקר בו: השארנו שם את הרהיטים ואת שאר הרכוש וחזרנו להתגורר ברובע הטורקי, שהפך למעין גטו. התגוררנו בבית אבי. המסעדה, שהיתה כאמור במרכז הרובע הטורקי, המשיכה לפעול כרגיל.

במאורעות הדמים בין טורקים ליוונים נהרגו אז שניים מקרוביי: גיסי ובן דודי. אז הבנו לראשונה שזוהי מלחמה לחיים ולמוות בינינו לבין היוונים־קפריסאים.

כיצד זכורים לך אירועי 1974?

אני מניח שאתם מתכוונים בעיקר להתערבות הטורקית ב־20 ביולי 1974. כמו רוב הגברים הטורקים בלימסול, גויסתי אז למיליציה הטורקית שהוקמה כדי להתגונן מההתקפות מצד היוונים. עם היוודע דבר ההתערבות הטורקית, כמעט כל התושבים הטורקים נאספו בבית החולים המקומי ושהו בו בחסות משקיפי האו"ם. אילולא הגענו לבית החולים, היו הורגים אותנו. אני, למשל, הייתי לבוש רק במכנסיים וחולצה. לבני אחמד, שהיה איתי שם והיה אז רק בן 17, לא היו אפילו נעליים. המצור היווני על האוכלוסייה הטורקית הלך וגבר, ונאלצנו להיכנע.

כאשר השליטה הטורקית בצפון נעשתה לעובדה מוגמרת, היוונים אילצו את כולנו לצעוד כחמישה-שישה קילומטרים אל שדה גדול מחוץ ללימסול. היו שם כ־8,000 טורקים־קפריסאים – נשים, גברים, ילדים וזקנים, כולם תחת כיפת השמיים. בתוך זמן לא רב התקבצה שם כל הקהילה הטורקית.

בשעות הבוקר שילחו היוונים את הנשים והילדים חזרה לבתיהם ברובע הטורקי של העיר. על הגברים פקדו לצעוד לעבר אצטדיון הכדורגל של לימסול (בצד היווני של העיר). היינו שם בערך 3,000 גברים. שרר חום קשה – מדובר בסוף יולי ותחילת אוגוסט. שיא החום. היוונים השאירו אותנו באצטדיון ללא פינה מוצלת, ללא כיסוי ראש וללא סידורים סניטריים למשך 16 ימים. לאחר כמה ימים הם הסיעו אל תוך האצטדיון דחפורים שהחלו בכריית בורות. היינו בטוחים שהם חופרים את הקברים שלנו. למזלי, ידיד יווני – לקוח שלי לשעבר, שהיה במקום – הפיג מעט את חששותיי. "אל תדאג", הוא אמר לי. "לא עומדים לפגוע בכם". ובכל זאת במשך כמה ימים לפחות, חיינו כולנו בתחושה הקשה שעומדים להרוג אותנו ולטמון את גופותינו באצטדיון.

היה לכם מושג בעת המעצר באצטדיון מה מתרחש מסביב?

אני הייתי כנראה היחיד מכל העצירים הטורקים שידע בדיוק מה מתרחש ברחבי קפריסין: במשך כל תקופת המעצר נשאתי איתי בכיס החולצה רדיו־טרנזיסטור קטן, ובאמצעותו הצלחתי להקשיב לחדשות מדי שעה. ידעתי בדיוק על תוצאות הפלישה הטורקית לצפון ועל כל האירועים הנלווים. למזלי, אף יווני לא שם לב לרדיו הקטן שבכיס החולצה, וכך הייתי מעודכן לחלוטין במשך כל החודשים הארוכים של תקופת השבי – ועדכנתי מייד גם את האחרים.

עד מתי הייתם עצורים?

בשלב מסוים העבירו אותנו לבית ספר סמוך שהפך לבית כלא, ובו שהינו במשך למעלה מ־100 ימים. עם חלוף הזמן התחלתי להבין שלא נוכל לחזור ללימסול. מבחינתנו, הטורקים־קפריסאים שחיו בה, היא הפכה לחלום אבוד. הבנו כי שובֵינו מתכננים להעביר אותנו לצפונה של קפריסין, לאזור שהיה בשליטת צבא טורקיה.

כעבור למעלה משלושה חודשי מעצר בבית הספר העבירו אותנו במשאיות לניקוסיה, למעבר שליד מלון לֶדְרָה פאלאס. בני אחמד היה לצדי. מתברר שבשלהי אוקטובר 1974 הגיעו שני הצדדים להסכם חילופי שבויים. היינו מותשים לחלוטין, שברי אדם במצב פיזי ונפשי קשה ביותר אחרי שלושה חודשים בתנאים מחפירים, מול שובים שעשו הכול כדי להקשות עלינו, להשפיל ולהפחיד אותנו. במעבר לדרה פלאס ציוו עלינו לרדת מהמשאיות. השבויים, שרבים מהם היו פצועים וחבולים, הסתדרו בשורה ארוכה מצדו היווני של מעבר הגבול היחיד בין שני חלקי האי.

בתוך זמן קצר ניתנה הפקודה לצעוד קדימה. צעדנו לעבר המובלעת הטורקית אפופי זעם ורגשות נקם, ולפתע ראינו מולנו טור של שבויים יוונים צועד אל הצד היווני של המעבר. הבטנו וראינו שורה ארוכה של שברי אדם מהלכים. הם היו בדיוק במצבנו; רבים מהם פצועים וחבולים, עם מבט כבוי שאומר כולו ייאוש. אז ניצתה בי המחשבה ששינתה את חיי. באותו רגע הבנתי שהשבויים היוונים עברו בדיוק את אותו גיהנום שעברנו אנחנו. הבנתי שבני עמי הטורקים התעמרו בשבויים בדיוק באותו אופן שבו שובינו היוונים התעמרו בנו. באותה שנייה ממש נטשו אותי מחשבות הנקם. הבנתי שהחשבון סגור. הבנתי שהסבל מתקזז במעין משחק אכזרי של כלים שלובים, שמתרחש הרבה מעליי. הבנתי שמכאן ואילך אין עוד צורך בנקמה האישית שלי. בו ברגע הפנמתי שהסבל במהלך המלחמה הוא מנת חלקם של כל הצדדים, ויש חשבון שמתקזז ונסגר הרבה מעל לרמת הפרט.

לפתע חשתי הזדהות עמוקה עם השבויים היוונים. כמי שחווה את השבי על בשרו, הבנתי בדיוק מה עבר עליהם עד שהגיעו למצב הנורא שבו היו כאשר חלפו לצדנו. פתאום חשתי קִרבה מוזרה אליהם. הם היו אחים לצרה באותה עת ממש שבה היו אויביי. מאותו יום לא היה רגע אחד שבו שנאתי את שכנינו היוונים. התמלאתי בתחושת הקלה. הרגשתי שאני יכול להתחיל את חיי מחדש ולהשאיר את המלחמה ואת השבי הרחק מאחור.

מה קרה לבני המשפחה שלך?

בני משפחותינו עדיין שהו בלימסול, ברובע הטורקי הישן, בפיקוחם של אנשי האו"ם. לאחר שהגענו לניקוסיה הטורקית החלו הניסיונות להבריח אותם צפונה. טורקים־קפריסאים רבים איבדו את חייהם במהלך ניסיונות ההברחה.

רעייתי הגיעה לצפון הטורקי רק שישה חודשים ויותר לאחר יום שחרורי. היא הוברחה באמצעות מונית לאזור הגבול, יחד עם בתנו ואחותי, ולאחר מכן במשאית קטנה שבה התחבאו שלושתן בתוך ארגזים של מקררים. הן עברו בשלום את מחסומי הביקורת של היוונים. הידיד שהבריח אותן נעל את ארגזי העץ במסמרים.

בסוף שנת 1974 העניקה לי הממשלה החדשה של צפון האי הטורקי מסעדה בקיריניה. כולם ידעו שהייתי הבעלים של מסעדה רווחית ומפורסמת בלימסול שהוחרמה בידי היוונים, וכך ניתנה לי ההזדמנות לקבל את המסעדה הגדולה ביותר בקיריניה. היא היתה בבעלות יוונית בעבר, אך במקביל המסעדה שלי בלימסול נמסרה ליוונים, שהקימו בה מרכול. בתחילה הותרתי את הריהוט המקורי של המסעדה כפי שהיה כשהיא היתה בבעלות היוונית, אך במהלך השנים החלפתי אותו. בינתיים הקמתי עוד שלוש מסעדות, שתיים בקיריניה והשלישית בניקוסיה, ורכשתי גם את המלונות.

נעשיתי בעל רכוש, אבל תמיד ובכל מצב לא אשכח שאני פליט מלימסול – איך אפשר לשכוח? אני שומע את היוונים־הקפריסאים שמגיעים לצפון וטוענים שהטורקים גזלו את רכושם שם. הם שוכחים שגם אנחנו קפריסאים וגם אנחנו נולדנו כאן, ממש כמותם. הם מדמים לעצמם כי כל האי שייך להם, אבל אסור לשכוח כי בעוד יש להם רכוש כאן, לי ולטורקים־קפריסאים אחרים יש רכוש בדרום.

אחד מידידיי הבריטים שחזר מביקור בלימסול צילם את מסעדתי לשעבר והביא את הצילומים לקיריניה. קשה לי מאוד אפילו להביט בהם. זה קורע את ליבי. למרות הרכוש שצברתי מאז אותה תקופה, ואף על פי שכבר התרגלתי לקיריניה, עדיין יש לי סנטימנטים רבים לעיר הולדתי, לימסול, ולנוף שכל כך הכרתי ואהבתי.

ולמרות הכול, סלחתי ליוונים מזמן ומחקתי את השנאה. אני חי על פי הכלל "אל תעשה לאחרים – כולל אויביך – מה שאינך רוצה שאחרים יעשו לך!".

מה דעתך על הסכסוך הישראלי־פלסטיני?

אני אמנם מוסלמי, אבל אוהב את היהודים יותר מאשר את הערבים. גם אוהב אותם וגם חש קרבה אליהם. ראינו בהקמתה של מדינת ישראל מעין נס. השווינו את מצבנו־שלנו, של הטורקים־קפריסאים, למצבכם שם, מוקפים באויבים – ומאוד הזדהינו איתכם. שאבנו מכם עידוד וקיווינו שיום אחד נהיה כמוכם, חזקים ועצמאיים.

אבל לדעתי, אחת הסיבות לכך שאינכם יכולים להגיע למצב של שלום ולהתקרב אל הפלסטינים היא הדעה הרווחת בקרבכם כי אתם עליונים עליהם! ההתנשאות הבלתי מובנת שלכם – זו נראית לי הסיבה העיקרית לכך שאינכם מצליחים להגיע עמם להבנה. יש לי הרבה ידידים בריטים שחשים קרבה רבה ליהודים, וכולם משווים את תחושות העליונות שלכם ביחס לערבים לתחושות העליונות של היוונים ביחס אלינו, הטורקים.

היוונים בקפריסין סבורים שהם בעליו של כל האי, שהם טובים מאיתנו, ואילו אנו נחותים ואפילו פרימיטיביים. הם מבקשים לשכנע את העולם שהבעיות באי התחילו בשנת 1974, וזה בהחלט לא נכון! הבעיות החלו בשנות ה־50, כאשר הם ביקשו לקחת הכול לעצמם והפלו אותנו לרעה כמעט בכל תחום. רגשי העליונות האלה יוצרים משקעים שאי אפשר למחוק.

על ד"ר אלון ליאל

לשעבר מנכ"ל משרד החוץ ודיפלומט בטורקיה ובדרום־אפריקה. חוקר בתחום היחסים הבינלאומיים.

על יהודה ליטני ז"ל

לשעבר עיתונאי ב"הארץ" ובחברת החדשות של ערוץ 2.

הספר וְכִיתְתוּ מאת אלון ליאל ויהודה ליטני ראה אור בסדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2024.