איך הוא עושה את זה

"יש לנו יממות ספורות של לגיטימציה, עד שיתבררו הממדים. עוד 48 שעות יקראו לנו להתפטר בגלל המחדל, והם צודקים" – כך התנבא שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מייד אחרי טבח 7 באוקטובר. המציאות התגלתה כשונה: במקום לדרוש את התפטרות הממשלה לאלתר, כפי שהיתה נוהגת אופוזיציה בראשות נתניהו, הציבור החילוני־ליברלי נטש את קפלן והתמקד במאבק בחמאס.

בניגוד לציפיות שהממשלה תתפטר, שיוכרזו בחירות ושתוקם ועדת חקירה ממלכתית, דווקא השר יואב גלנט, היחיד שהתנגד לנתניהו, הוא שפוטר. הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ואלוף פיקוד הדרום פרשו או הודיעו על פרישה. לעומת זאת, הקואליציה דווקא התחזקה עם הצטרפות מפלגת הימין הממלכתי בראשות גדעון סער לשורותיה, ונהנתה מפרישתו של ח"כ עידן רול מיש עתיד. "הקואליציה הזאת תחזיק, הבחירות הבאות יהיו בעזרת ה' ב־2026", עדכן סמוטריץ' את תחזיתו בחודש שעבר.

בשעתו, התחזית המקורית נראתה בלתי נמנעת. רק אדם אחד, ככל הנראה, חשב אחרת – בנימין נתניהו. למרות הטבח, המשפט הפלילי נגדו, וההפיכה המשטרית שפילגה את העם ושידרה חולשה לאויבינו, הוא ממשיך, באופן מפתיע, להוביל ברוב הסקרים בסעיף ההתאמה לראשות הממשלה.

ההצלחה התמוהה הזו דורשת הסבר, מפני שהבנת מנגנוני שימור השלטון שמפעיל נתניהו כבר כמעט 30 שנה היא חיונית להבאת כהונתו האסונית לסיומה.

1. מנגנון השחתת השפה

משטר נתניהו מנצל את השפה לא כדי לתקשר אלא כדי למנוע תקשורת. הוא מרוקן מילים כמו "דמוקרטיה", "אמת" ו"עובדות" ממשמעותן ואז טוען אותן במשמעות הפוכה, באופן שמקשה להביע התנגדות. הנה הדוגמאות העיקריות:

"פייק ניוז" – עובדות שאינן נוחות לשלטון.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

"חיזוק הדמוקרטיה" – החלשת מוסדות דמוקרטיים.

"משילות" – ריכוז כוח, מינויים פוליטיים, שחיתות והכשרת עבריינות.

"איזון רשויות" – פגיעה ברשויות.

"רפורמה משפטית" – הפיכה משטרית.

"רצון העם" – רצון מיעוט של 48.38 אחוז מהקולות בבחירות האחרונות (שאר הקולות הלכו לאופוזיציה או לא עברו את אחוז החסימה).

"רצון הרוב" – מדיניות שרק מיעוט קטן תומך בה, כגון פטור מגיוס לחרדים, פגיעה בבתי המשפט ואי הקמת ועדת חקירה ממלכתית.

"התנשאות" – ביקורת מוצדקת.

"ביחד ננצח" – "השנאה היא מה שמאחד את המחנה שלנו" (נתן אשל).

"פשרה" – בין גדעון סער ליריב לוין, שניהם מהקואליציה.

"פריווילגים" – מצביעי האופוזיציה המשרתים ברובם שירות צבאי מלא, עובדים ומשלמים 68 אחוז מהמסים בישראל (לפי מחקר של אלון פרדו מאוניברסיטת ת"א).

"סוג ב'" – מצביעי הקואליציה שרבים מהם נהנים מפריווילגיות כגון פטור משירות צבאי ומעבודה, מהנחות במסים ובארנונה, והם משלמים פחות משליש מהמסים.

"שמרנים" – אנשים שמובילים הפיכה משטרית המערערת על הסדר הקיים.

"ערכי משפחה" – מניעה מהומואים להקים משפחה.

"סרבנות" – הפסקת התנדבות לשירות מילואים והתגייסות מלאה ב־7 באוקטובר.

"לומדי תורה" – חרדים שחלקם מבריזים מהישיבה ולא לומדים תורה.

"בוגדים" – אנשי סיירת כמו אהוד ברק ונפתלי בנט.

"הפטריוטים" – חברי פאנל המקדמים את טובתם האישית על חשבון המדינה.

"ניצחון מוחלט" – דשדוש.

ברומן "1984", ג'ורג' אורוול כינה תופעה זו "שיחדש" – היפוך שיטתי של משמעויות, כשהדוגמאות הזכורות ביותר שטבע הן "מלחמה היא שלום", "עבדות היא חרות" ו"בורות היא כוח". הביטוי האחרון רלוונטי במיוחד לישראל ומצביע על מנגנון השליטה השני של נתניהו.

2. תיאוריות קונספירציה

משטר נתניהו מפעיל מערכת תעמולה שמטרתה לנתק את תומכיו מהמציאות. לפי סקר מכון אגם, כמחצית מהציבור הישראלי – ולא פחות מ־90 אחוז מתומכי הקואליציה – סבורים שבכירי מערכת הביטחון לשעבר סייעו לחמאס במתקפת 7 באוקטובר, במטרה להדיח את נתניהו. אוהדי נתניהו החלו לצייץ על כך כבר בשעות שבהן טבח חמאס ביישובי הדרום.

נקודת ציון קריטית בהתפתחות תיאוריות הקשר נרשמה בפוסט הלילי שפרסם ראש הממשלה ב־29 באוקטובר 2023 ושבו האשים כי קציני מודיעין מנעו ממנו מידע בכוונה – ושכתוצאה מכך התאפשר הטבח. המניע, לשיטתו: רצון של בכירים במערכת הביטחון בהווה ובעבר להפיל את נתניהו השנוא עליהם ולהחזיר את המחנה הפוליטי שלהם לשלטון, בדומה לדרך שבה אנשי הפרקליטות – שגם מייצגים מיעוט בעם – מנסים לכאורה להפלילו ולסלקו מלשכת ראש הממשלה. במציאות, לעומת זאת, עדכן צה"ל את לשכת נתניהו בהתפתחויות בעזה כבר ב־02:00 לפנות בוקר.

המאמינים בתיאוריות קונספירציה חושבים שהם מחוכמים מאוד כי הם רואים דברים נסתרים, אך בעצם הם נוטים להיתפס להסברים פשטניים לאירועים מורכבים – בעיקר כאלה המטהרים את מנהיגם ומפלגתם מאחריות ובו־בזמן מטילים את האשמה על יריביהם הפוליטיים, מאיש השב"כ בן זוגה של שקמה ברסלר, דרך "המרגל מפיקוד דרום שמופעל בידי יאיר גולן" ועד אהוד ברק "הפדופיל". כך גם לגבי תיאוריית "שב"כ סייע לרצח רבין כדי להכתים את הימין" ששמעון ריקלין מפיץ בימים אלה בערוץ 14. התשוקה להסבר פשטני, מרגיע ומחמיא למנהיג במציאות כאוטית, מפחידה ומבלבלת הופכת את המאמינים בתיאוריות קונספירציה לחסינים בפני ראיות ועובדות סותרות ("פייק ניוז", בלשונם).

אובדן היכולת לחוות עם אחרים מציאות משותפת, המבוססת על עובדות מוסכמות, מחסל את השיח החיוני לדמוקרטיה. המאמין בתיאוריות קונספירציה רואה כל אירוע כחלק ממאבק פוליטי. כך, העמדתו לדין של נתניהו מתויגת כ"תפירת תיקים", על אף שהיועץ המשפטי אביחי מנדלבליט, שקיבל את ההחלטה, הוא אדם דתי ממשפחה רוויזיוניסטית שמינה נתניהו עצמו לאחר תקופת שיתוף פעולה עמו כמזכיר הממשלה.

3. ניסיון מתמיד לבצע הפיכה משטרית

עד להעמדתו לדין, נתניהו הגן על מערכת המשפט. כך למשל, ב־2018, כששרת המשפטים דאז איילת שקד הגישה הצעת חוק לחקיקת "פסקת התגברות" שתקשה על בית המשפט העליון לפסול חוקים, נתניהו טרפד אותה. מאז חל מהפך: משטר נתניהו פועל להחלשת המוסדות המשפטיים, מערער על לגיטימיות בית המשפט העליון, מטיח בשופטים כגון יצחק עמית האשמות מופרכות, מציג יועצים משפטיים כ"מכשול" למשילות, וחותר לצמצום הביקורת השיפוטית.

אף שה"רפורמה" לא הושלמה, מטרה אחת היא כבר השיגה: היא פגעה קשות במעמדם של שומרי הסף וסייעה לצייר את אוכפי החוק כ"דיפ סטייט" עוין. זהו נראטיב המאפשר לפוליטיקאים להתנער מאחריות לכישלונות, כמו למשל בטענה המופרכת לפיה בתי המשפט גילו סלחנות ורחמנות למחבלים ובכך אפשרו את הטבח. מינוי מבקר מדינה (מתניהו אנגלמן) ונציב שירות מדינה (דניאל הרשקוביץ וכעת ממלא המקום רואי כחלון) חלשים ונאמנים לשלטון משתלב במגמה זו. זהו היפוך של המצב הקפקאי: לא משנה מה קורה – בית המשפט תמיד אשם.

חודשים לאחר שהוכרזה ההפיכה המשטרית, כשהדבר היה נחוץ להגנתו האישית מפני בית הדין הבינלאומי בהאג, לא היסס נתניהו למנות למשימה דווקא את נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק – הדמות המושמצת ביותר בקרב תומכי ה"רפורמה", כולל בהיבט של יחס מקל כביכול שהעניק למחבלים. לכאורה, די היה בכך כדי לרמז שמניעי נתניהו בקידום הרפורמה אינם ענייניים. אולם, כדי למנוע מאמת זו ומאמיתות מטרידות נוספות להשתרש בשיח הציבורי, הפעיל נתניהו את המנגנון הבא.

4 . השתלטות על התקשורת

מערך השליטה של נתניהו בתקשורת פועל באמצעות שבע זרועות:

1. הקמת כלֵי תקשורת נאמנים למנהיג או הפיכתם לכאלה במרוצת הזמן: "ישראל היום" בשעתו, ערוץ 14, רדיו "גלי ישראל" ועוד.

2. מתן או הבטחה של הטבות רגולטוריות לבעלים של כלי תקשורת ביקורתיים במטרה לרסנם, כפי שנעשה עם נוני מוזס ב"ידיעות אחרונות", בפרשה שסביבה מתנהל תיק 2000, ושאול אלוביץ' ב"וואלה", שדחף לכאורה לסיקור אוהד של משפחת נתניהו בתמורה להקלות לבזק בבעלותו.

3. תקיפת ערוצים וכתבים ביקורתיים כ"תקשורת שמאלנית", "פייק ניוז" ו"אל ג'זירה", בזמן שיועציו מספקים לבעלת הערוץ, קטר, שירותי תדמית.

4. השתלת שופרות בתקשורת המיינסטרים, כמו בבקשה של נתניהו ממוזס שיעסיק את אבי רצון ("ההוא מהכדורגל"). לעתים אין סומכים אפילו על השופרות, ומכתיבים להם טקסטים, כפי שהתגלה כאשר אתר ערוץ 14 העלה בטעות דף מסרים אשר כלל הוראות ליעקב ברדוגו, כגון "צריך לדבר על זה שזה מקרב לעסקה"', "שים לב [יכולים להיות גם אסונות עם החטופים עכשיו]" ו"אתה חייב לדבר שאין כאן מקריות [בחיסול סינוואר]". כאשר השופרות נחסמים מפרסומים בשל איסורי הצנזורה, עוקפים את העיתונות הישראלית ומדליפים לעיתונות זרה חומר חסוי המסכן מקורות ולכן את ביטחון המדינה. ממש "מר ביטחון". במקרה אחר אפילו לא טרחו לעקוף את העיתונות הישראלית: ערוץ 14 והמגיש שמעון ריקלין ביצעו בשנה שעברה עבירת צנזורה חמורה כשפרסמו סוד ביטחוני ו"גרמו בפועל לנזק ביטחוני ממשי".

5. הימנעות מראיונות בתקשורת הישראלית הביקורתית לטובת פנייה ישירה לבוחרים ברשתות החברתיות ובערוץ 14 הלא־ביקורתי.

6. הפעלת "מכונת רעל" נגד יריבים פוליטיים באמצעות צבא של בוטים ובובות גרב. נפתלי בנט סיפר שנתניהו איים עליו כי אם לא יצטרף לקואליציה בראשותו, אחרי בחירות 2021, "אפעיל עליך את כל המכונה שלי, את הצבא… אני אשלח עליך את הכטב"מים, ונראה".

7. איומי סגירה על כלי תקשורת והחזקתם תקופה ממושכת במצב של חוסר ודאות במטרה להרתיע אותם לבל ימתחו ביקורת על השלטון, כפי שנעשה כעת עם תאגיד השידור "כאן" ובעבר עם ערוץ 10. בשני המקרים איומי סגירה ריחפו על גופי השידור במשך תקופות ארוכות מאוד שבהן כתבים ועורכים, שחששו לפרנסתם, נאלצו להביא שיקולים אלה בחשבון לפני שידור ידיעות ביקורתיות על השלטון.

ככלל, ההצדקות שניתנות לשיטות אלו מתהדרות במונחים כמו "איזון", "דמוקרטיה" ו"מתן קול לפריפריה", אך את המניע האמיתי חשפה שרת התחבורה מירי רגב באמירתה "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו".

גם כלי תקשורת עצמאיים ועמידים כגון חדשות 12 נאלצו להתכופף בפני הצורך ל"אזן" – אבל לא בין עיתונאים מקצועיים מקצוות הקשת הפוליטית, אלא בין עיתונאים לשופרות ביביסטיים שאינם מבקרים את המנהיג, כגון בועז ביסמוט, שלאחר תקופת שירותו הנאמן את המפלגה באולפן, נבחר לשרתה בכנסת. ככל שתיאוריות הקונספירציה וההצדקות שניתנו לשחיתות ולכישלונות השלטון נעשו מופרכות יותר, כך התרחקה מהמציאות נקודת האמצע המדומיינת בין האמת לשקר שצריך כביכול לחתור אליה בשידור, בשם האיזון הקדוש. 

5. שימוש באינטלקטואלים

לאינטלקטואלים יש תפקיד קריטי בנפילתה של כל דמוקרטיה. מנהיגים סמכותניים נזקקים להם כדי לעצב את תדמיתם הציבורית ולתרגם עוולות – אמיתיות ומדומות – למניפסטים פוליטיים. האינטלקטואלים מגזימים בעוולות אלו, לפעמים ממציאים אותן, מלבים זעם ופחד ומטפחים תחושות קיפוח. תפקידם הוא להכשיר את הקרקע למהפכה תרבותית ומשטרית, תוך הצגת שינויים בסדר הקיים כרצויים וכבלתי נמנעים, כפי שנעשה בהקשר ה"רפורמה" המשפטית, שאנשי  פורום קהלת ואחרים הציגו אותה במסמכים "מלומדים" שונים כצעד לחיזוק הדמוקרטיה.

האינטלקטואלים המשרתים את השלטון במקום את האמת נחלקים לשלוש קבוצות: הראשונה, של מי שמוּנָעים מרצון כן לשינוי חברתי־פוליטי; השנייה, של מי שמחפשים כוח, תהילה, פרנסה או נקמה על עוול שנגרם להם לדעתם באקדמיה או בתקשורת ה"שבויות בידי השמאל". המעניינים והשכיחים ביותר הם אלה שבתווך, הרואים את המציאות דרך עדשת האינטרסים האישיים שלהם ומשכנעים את עצמם שמניעיהם ענייניים ושהם תופסים את המציאות נכוחה.

בנוסף לאמת, גם העקביות מושלכת לפח. לאחר למעלה משנה של התנגדות חריפה לעסקת החטופים, החליף ינון מגל את כובע "הניצחון המוחלט" בסיכת החטופים וצייץ: "אני תומך בהחלטת ראש הממשלה ובשיקול דעתו. צריך לראות את התמונה הרחבה". ואולי דווקא כן יש כאן עקביות: מה שטוב למנהיג, מה שהמנהיג אמר הבוקר – זה הדבר שבו יש לתמוך.

במילה "אינטלקטואלים" נעשה כאן שימוש נדיב, נועז ורב־דמיון מספיק כך שיחבוק טווח רחב: מאנשי פורום קהלת, דרך שי גולדשטיין ועד אבי רצון. בעיה זו, של הנמכת הסטנדרטים ובוז למומחיות, נוגעת למנגנון הבא שמפעיל המשטר הפופוליסטי.

6. פגיעה בשירות הציבורי

הממשלה סיפקה רגעים רבים של קריעת מסך. בולט במיוחד היה ניסיון הדחתו של יו"ר הדואר מישאל וקנין על ידי השרים שלמה קרעי ודוד אמסלם, חרף הצלחתו בהבראת החברה והעברתה לרווחיות.

וקנין, מזרחי־דתי מהפריפריה שמונה על ידי הממשלה הקודמת, מייצג מקרה מבחן לצביעות הקואליציה בנושא קידום קבוצות מוחלשות, שלכאורה נמצא על ראש שמחתה. בפועל, הדחתו חשפה את השימוש הציני שעושה הקואליציה בטענה שהיא שואפת לתקן עוולות היסטוריות, כמו גם במונחים "פריווילגים" ו"סוג ב'", כדי להשיג בסך הכול כסף, כבוד וכוח, שמתבטאים בחלוקת ג'ובים לחברי מפלגה ולמקורבים אחרים. לאחר שהיועצת המשפטית ובג"ץ ביטלו את ההדחה, מה שלא היה מתאפשר אילו עברה "רפורמת המשילות", פרש וקנין מרצונו בנובמבר 2024, לאחר השלמת ההפרטה עם מכירת הדואר לחברת מילגם־הפניקס־ליימן שהכניסה כחצי מיליארד שקל לקופת המדינה. הממשלה מעדיפה מקורבים ורשויות מקומיות תומכות ליכוד על פני מינויים מקצועיים כמו וקנין והשקעה בתשתיות מצילות חיים, כפי שהתברר גם בתחקיר "המקור" על שרת התחבורה מירי רגב.

במודל שאוּמץ מפולין ומהונגריה, אנשי מקצוע מנוסים, כולל שופטים, מוחלפים בתומכי המשטר, למשל כאשר שר המדע אופיר אקוניס מינה למנכ"ל משרדו את ח"כית הליכוד לשעבר אסנת מארק, שחפה מידע מקצועי (ושלבסוף ויתרה על המינוי). אין זה צירוף מקרים: אנשי ימין כמו יאיר נתניהו יצאו להונגריה כדי ללמוד איך לעשות זאת נכון. גדי טאוב סיפר בשעתו שהוא נמצא בהונגריה "כדי להביא הביתה כמה המלצות מועילות על איך להציל את הדמוקרטיה מפני השמאל. אורבן יודע לעבוד, אין מה לומר".

באמת אין מה לומר: במקום מריטוקרטיה שולטים נפוטיזם ושחיתות. המשטרה, בהשפעת העבריין שמונה לשר, נרתעת מחקירת פוליטיקאים ומתעמרת במתנגדי משטר. עדות לכך שהשחיתות נורמלה ניתן למצוא בעובדה שאיש לא ציפה שרגב תפוטר או תתפטר בעקבות התחקיר עליה ובעקבות החלטת המשטרה לפתוח חקירה נגדה בחשד למרמה והפרת אמונים.

דחיית המקצועיות במשטרים פופוליסטיים מידרדרת לדחיית המדע עצמו: בארצות הברית מתנגדים הפופוליסטים לחיסונים ומכחישים את שינוי האקלים, אצלנו מנסה שר האוצר סמוטריץ' לקדם כלכלה ברוח התורה, הכוללת העברת כספים קואליציוניים לחרדים ולהדתה בעת גירעון ומלחמה.

7. מניפולציה של רגשות

השר לוין, שגדל בבית רוויזיוניסטי ושדודו של אמו היה מפקד האלטלנה אליהו לנקין, הגדיר בכנסת את הירי על הספינה כ"אירוע הקשה ביותר בתולדות המדינה: איש ירה באחיו בכוונת מכוון". בחירה מעניינת, במדינה שידעה את רצח רבין. תפיסה זו של לוין משקפת ראייה של מחנהו כקורבן הגמוניה מפא"יניקית אכזרית ואלימה, שכל האמצעים כשרים במאבק נגדה.

מחקרים מראים שאנשים המזהים עצמם כקורבנות נוטים לגלות פחות אמפתיה לאחרים, חשים זכאות להתנהגות אנוכית, ומפתחים עוינות כלפי יריבים ותחושת עליונות מוסרית. תרבות הקורבנוּת מספקת הון סמלי למי שרואה עצמו כנפגע. פוליטיקאים כנתניהו מנצלים זאת, במיוחד בכל מה שקשור לַיחס למזרחים ולדתיים, תוך התעלמות משינויי הזמן ומתיקון עוולות עבר. כך יכול השר אמסלם לענוד שעון קרטייה בשווי 20 אלף שקל בעודו ממתג את המתנגדים להפיכה כ"מפגינים שעונדים רולקס ונוסעים במרצדס", אף שכמובן רק מיעוט מבוטל מהמפגינים הם כאלה.

תחושת הקורבנות מזינה רגשות כמו כעס, קנאה, טינה ועלבון. הנפגעים מעוול אמיתי או מדומה דורשים פיצוי מיידי ונקמה – כי מגיע להם, ומגיע למי שהשפיל אותם. מטבע הדברים, אנשים רגישים ומודעים הרבה יותר לעוול שנגרם להם מאשר לעוול שהם גורמים לאחרים, למשל לערבים, לנשים, לעובדים זרים וללהט"בים.

רגש נוסף שעליו נשען משטר נתניהו הוא פחד, בעיקר מפני אויבים ואיומים ביטחוניים. איום ביטחוני מתמיד משמש כטיעון נגד החלפת השלטון – גישה שהתבטאה בסירוב לסיים את הלחימה בעזה עד להתערבות טראמפ. במקביל, נתניהו מלבה חרדות מפני איומים פנימיים כביכול, כמו השקר על עמותות השמאל שמניעות ערבים לקלפיות בכמויות.

כלפי הערבים, מבקשי המקלט והעובדים הזרים, מפעיל ממשל נתניהו גם את רגש ההירתעות. הפסיכולוג החברתי ג'ונתן היידט קורא לזה "פוליטיקה של גועל". רגש זה, שמקורו בחששו של האדם הקדמון מהרעלה ומזיהום ומפחדו מפני זרים, הוא מרכזי בדיני טומאה וטהרה ביהדות, שרבות ממצוותיה נובעות מרצון להתבדל מהגויים. האובססיה הקמאית לטוהר דם, אינסטינקט עמוק ואוניברסלי שתופס מקום מרכזי אפילו באידאולוגיה הגזענית של וולדמורט ובני בריתו ב"הארי פוטר", מנוצלת גם נגד מהגרים ומתנגדי משטר. כך, אמרה השרה מאי גולן על מבקשי המקלט: "באריתריאה מותר לאנוס על פי חוק (זה כמובן לא נכון; א"ג). זו התרבות שלהם. איך מצפים שהם לא יאנסו פה [את הנשים שלנו]?". וכך, מתנגדי המשטר מכונים פעמים רבות "ערב רב", למשל על ידי שר התקשורת חובש הכיפה שלמה קרעי. ביהדות "ערב־רב" הם תערובת אומות של גרים שמתחזים ליהודים אך בעצם מחטיאים את העם ובוגדים בו. נתניהו עצמו נמנע מביטויים כאלה, אך נהנה כשאחרים מבצעים עבורו את העבודה המלוכלכת, במקרה הזה ובמקרים רבים נוספים.

8. שימוש ציני בדת

הטכנולוגיה והקפיטליזם משנים במהירות את הדרישות בשוק העבודה, הופכים מקצועות למיותרים ומאלצים את מערכת החינוך להסתגל ולהקנות לבוגריה כישורים חדשים – תהליכים שמערערים את יציבותן של זהויות ואף של תרבויות שלמות. דרכי התקשורת משתנות תדיר, מוצרים וחפצים הופכים חד־פעמיים, אופנות ומסורות מתחלפות בן־רגע, וספרים, סרטים וסדרות נשכחים חיש־קל. כך נוצרים תחושת ארעיות וחוסר משמעות, ניתוק מן העבר והיעדר חזון ברור לעתיד. מול מציאות נזילה זו, הדת משמשת כמשקל נגד, ובביקורתה על החיים המודרניים יש לא מעט אמת. העגלה החילונית כמעט ריקה ממטען יציב שיוכל להעניק לאדם קהילה, המשכיות, ביטחון ותכלית.

נתניהו ותומכיו מיטיבים להשתחל לסדק הזה. כך, בעליו חובש הכיפה של ערוץ 14, יצחק מירלשווילי, הגדיר את מטרת הערוץ להפוך את ישראל ליותר דתית ויותר יהודית. נתניהו עצמו אמנם חילוני, אך כלפי חוץ מפגין סממנים אמוניים כהנחת תפילין בתשדיר בחירות כדי לזכות בתמיכה של יהודים דתיים ומסורתיים. דוברי הקואליציה עמלים ללבות את החשש המופרך כי השמאל מאיים על האמונה ועל אורח החיים הדתי, כמו בדבריה של גלית דיסטל־אטבריאן על "צבא ההחלנה לישראל".

הדת מבטיחה גם ממד רוחני בעידן חומרני, ולפעמים מציעה גשר בין מציאות בנאלית לבין חזון אוטופי. היא מהווה חלופה למטריאליזם המערבי, מעניקה לצעירים כמו נוער הגבעות הרפתקה, ריגוש, הבטחה לחרות, מוצא מהשעמום הבורגני. זהו אחד ממקורות קסמה של תנועת ההתנחלות, על הבטחתה לגאולה. הכיבוש נותן דרור לשאיפות אימפריאליסטיות של התפשטות והשתלטות על שטחים חדשים בדיוק בקרב מי שנתפסו כחנונים לא־גבריים שלמדו תורה והתנגדו לציונות בראשיתה. אף שהוא מנומק בקיום מצוות יישוב הארץ, הכיבוש מתכתב עם המשיכה לרוע ולכוח הטבועה בנו, כמו עם הצורך האנושי להפגין עליונות על אחרים. בעידן של ניכור ובדידות, הדת מספקת לחבריה גם תחושה של אחווה ועוצמה.

מכאן קצרה הדרך להרואיקה הרומנטית ולפולחן המלחמה: מתן דרור ליצר בחברה מסורתית ושמרנית, שמבחינות אחרות היא פוריטנית ומרובת־איסורים.

9. פולחן אישיות

עוצמתם של האמונה הדתית, הבדידות, הפחד, הגועל, העלבון והכעס מסבירה את חסינות רבים מתומכי הקואליציה לעובדות חדשות כמו טבח 7 באוקטובר. במציאות שבה רגשות הם דומיננטיים כל כך, ברור מדוע קיטש הוא צורת התקשורת היחידה שאפשר לפנות באמצעותה לציבור: הקיטש פונה אל הרגש ולא אל השכל, הוא מפשט הכל ודורס כל ניואנס.

אין טעם לחפש עקביות, אידאולוגיה או חזון קוהרנטי בקואליציית העבריינים, המושחתים והמשתמטים של נתניהו. בעיניהם, לכל הבעיות המורכבות של ישראל יש פתרון אחד: "רק ביבי". כמנהיג פופוליסטי, נתניהו מציג עצמו כמגלם הבלעדי של רצון העם, וכמי שמחובר בקשר ישיר כביכול להמונים. בהתאם, תומכי האופוזיציה מוצגים כזרים לעם, בדומה לדמגוגיה של ארדואן בטורקיה: "אנחנו העם, מי אתם?".

למרות הטבח שהתרחש במשמרתו, נתניהו ממשיך להציג עצמו כמגן ישראל וכמושיעו. הוא והמאמינים בו רואים בו את הנבחר – המשך ישיר לתפיסת ישראל כעם נבחר. נתניהו דבק באמונתו ב"שליחותו ההיסטורית" חרף המציאות הסותרת, ומעריציו מאמינים בגאונותו הייחודית, כמו במיתוס שכבר הופרך על היותו אחד מ־18 האנשים הכי חכמים בעולם.

בשל "ייחודיות" זו, המנהיג נתפס כמי שמעל לחוק ולנורמות – מכאן ההשלמה של תומכיו עם השחיתות האישית ועם הפרת הסכמים, כמו בממשלת ה"אחדות" עם גנץ. מה שאסור לאחרים, מותר לקיסר מקיסריה. חיי הראווה, השמפניות והסיגרים לא פוגעים בנתניהו בעיני מעריציו, אלא רק מוסיפים לנשגבות שלו, להיותו מורם מעם. הראוותנות והשחיתות, ההתמכרות לשמפניות, סיגרים ותכשיטי יוקרה, נתפסות כחריגה מעוררת הערצה מהבינוניות האפרורית. זוהי הבטחה לחרות ולשחרור מכל רסן, זולת אחד: העדר מקבל הכל, פרט לעצמאות.

נתניהו הוא מספר סיפורים מחונן, במיוחד על עצמו. מותג "ביבי" מתבסס על קול בריטון, שירות קרבי, שכול משפחתי ואנגלית רהוטה המעידה כביכול על תחכום גאו־פוליטי. נתניהו שכנע את תומכיו שהוא "מבין את אמריקה", אף כי במציאות עורר נגדו את האנטגוניזם של קלינטון, אובמה, ביידן ואפילו טראמפ ("Fuck him"). תדמיתו כאיש חזק, ווינר, ממזר ותחמן חסר מעצורים נתפסת כיתרון בעיני תומכיו – הוא הרי דופק את הערבים, האשכנזים, השמאלנים, האירופאים "יפי הנפש", את אלה שקיפחו את המזרחים במעברות, קיצצו פאות של דתיים וירו על לוחמי אצ"ל "פטריוטים ונאמנים "ממלכתיים" שהיו על האלטלנה. למרבה האירוניה והאנכרוניזם, החצים האלה מופנים כיום לפי הצורך נגד אנשים מרקע דתי ו/או ימני כמו בנט, מנדלבליט, יצחק עמית והרצי הלוי.

10. אויבים מבחוץ ובוגדים מבפנים (האליטות)

אם המנהיג הגאון והמושלם כל כך טוב, איך זה שכל כך רע? על כך ניתנות שתי תשובות. הראשונה היא טענת חוסר המשילות: המנהיג רוצה לפעול, אבל היועצים המשפטיים, הדיפ־סטייט וג'ורג' סורוס לא נותנים לו. מדובר כמובן באגדה: בעוד השר הקודם לביטחון פנים עמר בר־לב הצליח להפחית את שיעור הרציחות בחברה הערבית, תחת בן גביר, עם תוספת משמעותית בכוח האדם ובתקציב, הגיעו הפשיעה והרציחות לשיאים חדשים. 2024 היתה גם שנת שיא מאז 2007 בתאונות הדרכים, מן הסתם גם בשל תפקודה של שרת התחבורה. איך אמר נתניהו: "לא נשכח את החיים עצמם". העובדה שאפילו באופוזיציה לא חלמו לדרוש את החלפתה של רגב בעקבות העלייה בתאונות מעידה על ניתוק הקשר בין סמכות לאחריות בשנות נתניהו, כפי שראינו גם באסון בהר מירון ובמקרים רבים נוספים.

התשובה השנייה לשאלה מדוע המצב בכי רע היא אויבים מבחוץ ומבפנים. כל כישלון מיוחס לאויבים, וכל הישג מיוחס למנהיג. כמו כל מנהיג פופוליסטי, נתניהו יוצר חלוקה ברורה בין "אנחנו" ל"הם", בו־בזמן שהוא קורא לאחדות. רעייתו שרה משלחת בריונים בעדת תביעה ובתובעים ("צריך לצאת על הדס קליין המזכירה של ארנון מילצ'ן שמשמיצה אותנו שנים, משקרת, מלכלכת, מנוולת"). ינון מגל ורבים כמותו מכנים מתנגדי משטר בשם "קאפואים", כלומר משתפי פעולה עם הנאצים.

הפופוליזם (מלשון "פופולוס", העם) מחלק את החברה ל"עם" ול"אליטות" ורואה כל אירוע כחלק ממאבק בין קבוצות, כמו במקרה העמדת נתניהו לדין. הפלגנות היא נבואה שמגשימה את עצמה: אחרי שנים של הסתה משסעת, ישראל באמת נהפכה לחברה שרוב האירועים בה מתנהלים כמאבק בין קבוצות יריבות של אזרחים, שהאינטרס המשותף להם הוסתר מעיניהם ונזנח.

11. דה־הומניזציה והרס האמפתיה והסולידריות

האמפתיה מאיימת על המשטר כי היא מאפשרת לראות את האנושיות של היריב הפוליטי. אמפתיה יוצרת קשרים אופקיים בין האזרחים שמאיימים על השליטה האנכית של המנהיג בנתיניו. לכן השלטון מנרמל אלימות מילולית, שמובילה לאלימות פיזית. לכן נפוצים בשיח הציבורי ביטויים כמו "קפלנוחבות" ו"עמלק". לכן תיאוריות הקונספירציה המטורפות על בגידה ועל שיתוף פעולה של השב"כ עם רצח רבין. לכן גיוס ההמונים להתקפות מקוונות נגד מבקרי השלטון. לכן ההתקפות הפיזיות נגד בני משפחות החטופים ואפילו נגד נשים ונערים חטופים ששוחררו בעסקה הראשונה והפגינו למען שחרור חבריהם. הרס האמפתיה מייצר ניתוק רגשי של הביביסט מהלא־ביביסטים, והניתוק הרגשי מוביל לאדישות מוסרית ומאפשר השתתפות בדיכוי. אכן, ביחד ננצח.

מטרת־העל: ריכוזיות הכוח והסמכות

במשטרים סמכותניים, המנהיג הוא המכריע היחיד: הוא ממנה, מקדם ומפטר על בסיס נאמנות, מחליש מוסדות מתחרים, ושומר את כל הכוח בידיו. הפרלמנט הופך לחותמת גומי, החוק מוחלף ברצון השליט, והמערכת הפוליטית מאורגנת במעגלים קונצנטריים סביב המנהיג.

נתניהו סילק מלשכתו אנשים בעלי שיעור קומה ובעלי דעות עצמאיות כפי שעשה בשעתו ליועז הנדל, ליואב הורוביץ ולרבים אחרים, עקף את הקבינט והכנסת, והקיף עצמו בחנפנים חסרי יכולת. ריכוז כזה של עוצמה הוא היעד הראשי והמכנה המשותף לכל המנגנונים שהוזכרו כאן.

וכך, בלי להרגיש, נתניהו הפך למה שהוא מתעב: כמו מרקס, הוא רואה היסטוריה של דיכוי בידי אליטות; כמו סטלין, הוא מזהה בוגדים בכל פינה; כמו רבים מהפלסטינים ואנשי ה־Woke, הוא מצדיק התנהגות פסולה באמצעות התקרבנות. האירוניה מתחדדת בהתקפתו השכם והערב על ערכי הבורגנות שאפיינו את מפלגת חרות של מנחם בגין: נימוסים, הדר ז'בוטינסקאי, הגינות, כיבוד הסכמים, מקצועיות, התקדמות שמרנית עקב בצד אגודל. ריכוז הכוח סותר גם את אמונתו של נתניהו בתחרות ובשוק חופשי, כפי שמדינת הרווחה החרדית שקמה פה סותרת את התנגדותו למדינת רווחה.

מה שהחל אצל נתניהו הצעיר כשאיפה כנה להיטיב עם ישראל הפך למאבק נואש להימלט מהדין, תוך קריעת החברה וסיכון המדינה. הכוח המתגבר שבו הוא אוחז בהפסקות קלות מאז 1996, השחית אותו ואותנו באופן מוחלט. ההתנגדות לביבי, בניגוד לטענת תומכיו, היא לא עניין פרסונלי; היא עניין קיומי.

על ד"ר אבי גרפינקל

מבקר תרבות, מרצה וסופר. שני ספריו האחרונים, בן יחיד ואופל בהר הגלבוע היו מועמדים לפרס ספיר.