דילמת הקרונית של בן גביר

דילמת הקרונית היא אחד הניסויים המחשבתיים המוכרים ביותר בפילוסופיה של המוסר. מאז הוצג לראשונה ב־1967 במאמר של האתיקונית הבריטית פיליפה פוט, זכה הניסוי לגרסאות כה רבות ומשונות, ושימש להסקת מסקנות כל כך מפוקפקות, עד שהפך בעיני רבים לסמל לאטימות ולרדידות של הפילוסופיה האנליטית של המוסר. אבל הגרסה המקורית של הניסוי מעלה שאלות קשות לגבי חשיבותן של כוונות בקביעת מעמדן המוסרי של פעולות (כלומר, האם הן פסולות, מותרות, או מחויבות). תיקון שהוסיפה לו פילוסופית אחרת, ג'ודית ג'רוויס תומסון, מכיל תובנה חשובה לגבי האופן שבו תפקידם של מקבלי החלטות משפיע על אופיין וערכן המוסרי של פעולותיהם.

מבלי להיכנס לכל פרטי הניסוי המורכב, מה שחשוב לענייננו הוא התרחיש שבו קרונית נוסעת יוצאת מכלל שליטה, והנהג צריך לבחור אם להמשיך במסלולו כך שחמישה ימותו, או לפנות למסילה צדדית כך שאדם אחד ימות. כאשר פוט הציגה את התרחיש, היא ניתחה אותו כך שבחירתו של הנהג היא האם להמשיך במסלולו ולהניח לחמישה אנשים למות, או לפנות וכתוצאה מכך להרוג אדם אחד.

תומסון "המתקנת" טענה שהניתוח הזה שגוי: הנהג, מתוקף תפקידו, אחראי לכל מוות שנגרם כתוצאה מפגיעת הקרונית. לכן, הבחירה שלו איננה אם להניח לחמישה אנשים למות או להרוג אדם אחד, אלא בחירה קלה בהרבה: האם להרוג חמישה או אחד? במילים אחרות, אין פה באמת דילמה. לעומת זאת, אילו היה זה עובר אורח שצריך לבחור אם לא לעשות כלום ופשוט להניח לקרונית הדוהרת להמשיך במסלולה ולהרוג חמישה, או להתערב ולגרום לה לסטות באמצעות משיכת מנוף בצד המסילה, וכתוצאה מכך להרוג אדם אחד, הבחירה שלו אכן היתה אם להניח (לחמישה) למות, או להרוג (אדם אחד).

תומסון הבחינה כאן במשהו חשוב: כשאנחנו ניצבים בפני הכרעה מוסרית, התפקיד שאנחנו ממלאים בסיטואציה (במקרה הזה, נהג או עובר אורח?) עשוי להשפיע על התיאור הנכון של הבחירה שלנו (האם הרגנו או הנחנו לאדם למות?), וכתוצאה מכך, גם על ערכהּ המוסרי של הבחירה (האם פעלנו כראוי?).

אפשר כמובן לדחות את האופן בו ניתחה תומסון את פעולות עובר האורח, וללעוג למוטציות הגרוטסקיות שהניסוי הזה עבר (כמו בחינת ה"סוגיה" האם מותר לדחוף אדם שמן למסילה כדי להציל חמישה), או למסקנות המפוקפקות שפילוסופים הסיקו על בסיסו. אבל קשה לחלוק על הטענה שכאשר מנסים לתאר סיטואציות מוסריות, לקבוע מהן אפשרויות הפעולה שעומדות בפנינו במסגרתן ומה הערך המוסרי שלהן, יש להתחשב גם בתפקיד שבו אנחנו נושאים. התובנה הזו חשובה במיוחד, אני רוצה לטעון, כשאנחנו בוחנים האם יש לתמוך בעסקת החטופים.

המתנגד ההגון לעסקה, ואיתמר בן גביר

העיסוק בשאלה האם יש לתמוך בעסקה עשוי להיראות לרבים מיותר. למען האמת, כך הוא נראָה לי, כשקראתי ציוץ מעט מתגרה ברשת X, שבו התלונן המצייץ שלא ראה "טקסטים רציניים של פילוסופים מקצועיים (אתיקונים, בעיקר נדמה לי?) על סוגיות סביב המלחמה. דוגמה אחת – שחרור החטופים בעסקה". אמנם זכרתי כמה טקסטים של פילוסופים מתחילת המלחמה שעסקו בצדקתה, בקושי להעריך את צדקה, ובחשיבות של הימנעות מנקמה צבאית; וראיתי גם טקסט קצר אחד בפייסבוק, שאליו אתייחס בהמשך, של פילוסוף, שעוסק בעסקת החטופים; אבל אכן לא ראיתי ולוּ טקסט פילוסופי אחד "באורך מלא" שעוסק בעסקת החטופים.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

הסבר אפשרי לשתיקה הזו הוא שלרובם המכריע של הפילוסופים ברור מאליו שיש לתמוך בעסקה. וממילא, מי שמתנגד לעסקה רחוק כל כך מעולם הערכים של הזרם המרכזי של הפילוסופיה העכשווית (שנעה על הציר שבין מרכז ליברלי לשמאל רדיקלי), עד שאין טעם לנסות ולשכנע אותו. אבל מכיוון שתפיסות ליברליות, לא כל שכן רדיקליות, רחוקות מלהיות נחלת הכלל, כדאי שננסה לשכנע ולדבר גם אל ליבם של מי שאינם שותפים להן.

כדי לעשות את זה, צריך לנסות לחשוב מהם הנימוקים של המתנגדים. וכאן אני נאלץ להיתלות באילן קצת נמוך – נימוקיו של איתמר בן גביר להתפטרותו מהממשלה בעקבות אישור עסקת החטופים בממשלה. מיותר כמעט לציין שאני סקפטי לגבי האפשרות שהנימוקים המוצהרים של בן גביר הם באמת הנימוקים האמיתיים והמכריעים מבחינתו. סביר ששיקולים פוליטיים שיחקו תפקיד משמעותי יותר בהחלטתו. אבל אני משתמש בדבריו של בן גביר לא משום שאני חושב שהם כנים, אלא משום שנראה לי שהם כוללים את הנימוקים הרווחים נגד העסקה, ומאפשרים לבנות קייס סביר נגדה – ולבחון את כוחו.

כדי לבנות קייס כזה אניח שהמתנגד לעסקה הוא הגון, ואיננו "מפלצת מוסרית" (או מה שמכונה היום "אוכל מוות"). כשאני אומר שהמתנגד הזה הגון, אני מתכוון שהשיקול המכריע מבחינתו להתנגד לעסקה איננו אנוכי. כשאני אומר שהוא לא מפלצת מוסרית, אני מתכוון שהוא לא מאמין שמלחמה, הרג וחורבן – בין אם שלנו בין אם של אויבינו – הם טובים כשלעצמם, אלא הוא מאמין שהדברים האלה טובים רק כאמצעים להשגת מטרות אחרות. המטרות האלה יכולות להיות קונצנזואליות, כמו הגנה עצמית והרתעה, אבל גם שנויות במחלוקת, כמו חזרה אל גוש קטיף או סיפוח הגדה. עם זאת, למרות שאני מניח שהמתנגד ההגון שאיננו מפלצת מוסרית לא לגמרי אדיש לסבלם של חפים מפשע בעזה, כן אניח שהוא נותן לסבל הזה משקל מועט במארג השיקולים שלו.

הפיל שלא בחדר: ביצור שלטון חמאס

הנה, אם כן, מה שאמר בן גביר במכתב ההתפטרות שמסר ב־19 בינואר:

"עצירת המלחמה, שחרור מאות מחבלים רוצחים, נסיגה מציר נצרים, חזרת העזתים לצפון הרצועה, הסכמה לסלקציית חטופים שחורצת את גורל היתר, ונסיגה מציר פילדלפי בהמשך, הינם לצערי העמוק ניצחון מוחלט לטרור. כניעה לטרור משמעותה משוואה שהטרור משתלם. היא מזמינה עוד ועוד טרור. עוד חטיפות, עוד רצח ועוד אונס. הנתונים מהעבר ברורים – 82% מהמשוחררים חוזרים לטרור. את ה-7.10 הביא עלינו יחיא סינוואר משוחרר עסקת שליט. איני יכול להביט בעיניים לאלמנות והיתום, אלו שכבר ואלו שחלילה יהיו. מה נספר למשפחות חללי צה"ל שנפלו בעזה?! איך נביט בפניהם של קורבנות הטרור שיהיו כתוצאה מהעסקה הזו?!".

לפני שניגש לנימוקים שמופיעים כאן, שווה להתעכב על הפיל שבחדר, או, נכון יותר – הפיל שאיננו בחדר. לכאורה, חסר כאן נימוק מרכזי ורווח להתנגד לעסקה, והוא שהעסקה תבצר את שלטון חמאס ותמנע את מיטוטו. זה לא מקרי, אני חושב, שהנימוק הזה חסר. למעשה, בן גביר עצמו רומז שהוא מאמין שאפשר יהיה למוטט את שלטון חמאס גם אחרי העסקה, כשהוא כותב בהמשך המכתב ש"לא נשוב לשולחן הממשלה בלי ניצחון מלא כנגד החמאס ומימוש מלא שלא מטרות המלחמה". והמשתמע: ניצחון מלא שכזה, שפירושו סילוק חמאס, הוא אפשרי, בין אם תהיה עסקה בין אם לאו.

גם אם בן גביר סבור שאפשר יהיה למוטט את שלטון חמאס אחרי העסקה, אפשר לדמיין מתנגד שחושב שזה, אכן, בלתי אפשרי. אבל הטענה שעסקה תמנע את מיטוט שלטון החמאס או תבצר את שלטונו כך שלעולם לא נוכל למוטט אותו – לא סבירה. סביר יותר שעסקה תבצר את שלטונו בטווח הקצר ותעכב את מיטוט שלטונו. ייתכן, עם זאת, שבשל העיכוב הזה נשלם מחיר דמים גבוה, אבל לשאלת מחיר הדמים בן גביר דווקא כן מתייחס, ולכן אני דוחה את הדיון בה להמשך. לענייננו כעת – עיכוב בלבד איננו סיבה טובה דיה להתנגד לעסקה. אם חיכינו 18 שנה, מן הראוי שנתאפק עוד שנה־שנתיים, אם זה מה שיציל את חיי החטופים.

כניעה לטרור ועוול לקורבנות

עכשיו לנימוקים שבן גביר כן מציין בדבריו. הנימוק הראשון – והסדר כאן כנראה לא מקרי – הוא שהעסקה היא כניעה לטרור, ופירושה של כניעה כזו היא שהטרור משתלם. בהמשך, בן גביר מפרט גם את ההשלכות הצפויות של הכניעה הזו. עם זאת, וזו נקודה חשובה, נראה שהוא ואחרים חושבים שהעסקה פסולה באופן שלא תלוי בהשלכותיה, כך שגם אילו היינו יכולים למנוע את ההשלכות הרעות הצפויות שלה – למשל, אם היינו בוודאות יכולים לסכל פיגועים עתידיים ולהגן על אזרחי ישראלי מפניהם – עצם הכניעה לטרור היא דבר פסול.

נניח לרגע שבן גביר צודק, והעסקה היא כניעה לטרור. מדוע כניעה לטרור היא דבר רע או פסול כשלעצמו? אולי משום שעַם או אדם שנכנע לטרור הוא חלש ומפגין אופי מוסרי קלוקל. ואולי משום שכניעה כזו מעניקה פרס לרשעים, במקום להעניש אותם, והופכת בכך את עולמנו לצודק פחות, בבחינת רשע וטוב לו.

אבל גם אם מקבלים את הטענה שהעסקה היא כניעה לטרור ועל כן רעה כשלעצמה, לא סביר שהרע שבכניעה הזו כשלעצמה יכול לגבור על הטוב שתביא העסקה – הצלת חייהם של החטופים, הפסקת הסבל הנוראי והעינויים שהם עוברים, הפסקת סבלם של קרוביהם, ושיקום האמון מצד מי שסבורים שהממשלה מחויבת להשיב את כל אלה שנחטפו במשמרת שלה.

יכול להיות שבן גביר, או המתנגד ההגון שאינו מפלצת מוסרית, לא יסכימו איתי בעניין הזה. אבל העובדה שבן גביר מדבר בהמשך גם על ההשלכות הצפויות של העסקה, ולא רק על הבעייתיות בעצם הכניעה, מרמזת שהוא עצמו לא משוכנע (או לכל הפחות, שהוא חושש שהציבור שלו לא ישתכנע) שהרע שכרוך בעצם הכניעה לטרור יכול לגבור על הטוב שיצמח מהעסקה עבור מי שיחזרו מהשבי ועבור יקיריהם.

הנימוק השני שניתן לחלץ מדברי בן גביר מעט עמום, משום שלא ברור אם הוא מתייחס רק להשלכות העסקה עבורו או גם לטבעה המוסרי. הוא מופיע כשבן גביר אומר שהוא אינו יכול "להביט בעיניים לאלמנות והיתום, אלו שכבר ואלו שחלילה יהיו. מה נספר למשפחות חללי צה״ל שנפלו בעזה?! איך נביט בפניהם של קורבנות הטרור שיהיו כתוצאה מהעסקה הזו?!".

דרך אחת להבין את מה שנאמר כאן היא שבן גביר מתנגד לעסקה כי הוא רוצה להימנע מאי הנעימות שתיגרם לו כשייתקל בקורבנותיה העתידיים של העסקה ובמשפחות שכולות (שיחשבו אולי שהאובדן שלהן היה לשווא). זו כמובן פרשנות לא נדיבה, משום שמדינאי טוב אמור לתת משקל מכריע לשיקולים של טובת הציבור, ומשקל זניח, אם בכלל, לשיקולים של אי־נעימות שתיגרם לו כתוצאה מהחלטותיו הפוליטיות.

פרשנות נדיבה יותר היא שיש להתנגד לעסקה משום שהיא תגרום עוול לקורבנותיה העתידיים ולמשפחות שכולות. כאן יש להפריד בין שתי הקבוצות. אשר למשפחות השכולות, למרות שייתכן בהחלט שחלקן יחושו שחתימת העסקה עושה עמן עוול, זה עוד לא אומר שאכן נעשה להן עוול, ושהעוול הזה גדול יותר מזה שייגרם לחטופים וליקיריהם ולמשפחות השכולות שמעוניינות בעסקת חטופים, אם זו לא תצא אל הפועל. השאלה הרלוונטית איננה מי יכעס ויאשים את מי כמה ובמה, אלא האם העסקה תגרום יותר עוול ונזק מאשר הימנעות ממנה.

תחשיבי עלות–תועלת והחובה להציל

אשר לקבוצת הקורבנות העתידיים של העסקה, היא עולה במפורש גם בנימוק השלישי והחזק ביותר בדבריו של בן גביר. כעת נפנה אליו. כניעה לטרור, הוא אומר, "מזמינה עוד ועוד טרור. עוד חטיפות, עוד רצח ועוד אונס". כראיה לדבריו מביא בן גביר את הנתון ולפיו 82 אחוז מהמשוחררים חוזרים לטרור, ואת העובדה שיחיא סינוואר, אדריכל 7 באוקטובר, הוא ממשוחררי עסקת שליט.

ראשית, חשוב לציין שבן גביר מציג את הנתונים בצורה מעט מטעה, כך שמתקבל הרושם ש־82 אחוז מהמשוחררים מכלל עסקאות השבויים שנעשו עד כה (בישראל, או בכלל) חזרו לטרור. אבל הנתונים הידועים הם ש־82 אחוז ממשוחררי עסקת שליט חזרו לטרור. הנתונים לגבי כלל העסקאות עמומים יותר – בעבר פורסם כי למעלה מ־50 אחוז חזרו לטרור. זה כמובן לא מעט, אבל לא מן הנמנע שזה דומה לשיעור העוסקים בטרור (לפי ההגדרה הישראלית) מבין כלל האוכלוסייה הפלסטינית. ואם זה המצב, המשוחררים לא מסוכנים יותר משאר האוכלוסייה.

אבל הבה נניח שהנתונים של בן גביר מדויקים; ושניתן להסיק מהם שההיסטוריה תחזור על עצמה בצורה מדויקת, כך שאחוז זהה של משוחררי העסקה הנוכחית יחזור לעסוק בטרור ושהאחוז הזה גבוה משמעותית מאחוז העוסקים בטרור מבין כלל האוכלוסייה הפלסטינית. כל אלה סיבות טובות לסבור שביצוע העסקה יביא לעלייה בהיקף הטרור; אבל לא נובע מכך שביצוע העסקה יביא ליותר טרור מאי־ביצוע העסקה. אפשר לטעון שאם ביצוע העסקה יביא לזינוק בטרור, סביר שכאשר שאר התנאים שווים, אי־ביצועה לא יביא לזינוק כזה. אבל בפועל, שאר התנאים כנראה לא יהיו שווים. למשל: ביצוע העסקה ילווה במהלכים מדיניים ובחיזוק הערבויות האמריקאיות לביטחוננו שיכולים למנוע את הזינוק בטרור, בעוד אי־ביצוע העסקה לא ילווה במהלכים כאלה. על כן, המתנגד לעסקה חייב לנו הסבר מדוע ביצוע העסקה לצד המהלכים האלה גרוע מאי־ביצוע והימנעות מהם.

לכך המתנגד לעסקה עשוי להשיב שביצועהּ לצד המהלכים הנלווים האמורים, יוביל בסבירות גבוהה למאזן עלות–תועלת גרוע מזה שייווצר בעולם שבו העסקה והמהלכים הנלווים אליה לא יתממשו. האם זה נכון? כדי להשיב על השאלה הזו צריך להעריך לא רק כמה סבל ייגרם בפעולות טרור אם העסקה תצא לפועל (בהשוואה לסבל שייגרם אם היא לא תצא אל הפועל), ומה הסבירות לסבל בתרחיש של ביצוע העסקה לעומת תרחיש שבו היא לא תתממש, אלא גם כמה סבל יימנע וכמה אושר יתווסף אם העסקה תצא אל הפועל (לעומת תרחיש שבו היא לא תתממש).

אני לא חושב שאפשר לתת הערכות מושכלות ורציניות בעניינים האלה, אבל רבים כנראה יחלקו עליי ויטענו שיש יסוד סביר לחשוב שהתועלת הצפויה של עסקה חטופים גרועה בהרבה מזו של הימנעות ממנה. אם זו עמדתכם, ואינכם פוליטיקאים רבי השפעה, אין לי הרבה מה לומר לכם. התנגדותכם לעסקה נראית לי מבוססת על ספקולציות, אבל זו עמדה לגיטימית. הסבל שאתם מבקשים למנוע הוא של קורבנות עתידיים, בעוד שכרגע יש באפשרותנו להפסיק את סבלם הממשי של קורבנות חיים ואף להציל אותם ממותם. אבל אם אתם מאמינים בתום לב שהסבל העתידי לא רק יתרחש בסבירות גבוהה אלא גם יהיה גדול בהרבה מהסבל הנוכחי, עמדתכם נראית לי מפוקפקת אבל לא בלתי־סבירה בעליל.

הסופר והפילוסוף יניב איצקוביץ', בניגוד אליי, חושב שהחובה היחידה של שרי ממשלת ישראל היא להחזיר את כל החטופים, ושזה כלל לא נתון להכרעתם – "זה מתחייב מעצם הכישלון שלהם", הוא כותב. העובדה ששרי הממשלה נכשלו בהגנה על ביטחון האזרחים ועומדת להם החובה לתקן את הנזק שגרמו היא בהחלט שיקול חזק לטובת עסקת חטופים. אבל אם איצקוביץ' מתכוון שמכך ששרי הממשלה כשלו נובע שעליהם להחזיר את החטופים, לא משנה באילו תנאים, הרי שהוא טועה.

כדי להראות מדוע, אפשר לדמיין מצבו שבו היינו יודעים בוודאות שביצוע העסקה יביא לאסון בהיקף גדול פי עשרה מ־7 באוקטובר, ושאפשר למנוע את האסון העתידי הזה אם רק נימנע מחתימה על עסקה. במצב כזה, כאשר שאר התנאים שווים, אני לא חושב שחובת שרי הממשלה להציל את מי שהפקירו לצד השיקול של הפסקת סבלם של החטופים ויקיריהם יכולים לגבור על השיקול של מניעת האסון העתידי הנורא והוודאי. אבל בעולמנו, אין לנו ודאות כזו לגבי ההשלכות של ביצוע העסקה או לחלופין של הימנעות ממנה. לכן, בתנאים הקיימים, חובת השרים להציל את מי שהפקירו לצד השיקול של הפסקת סבלם וסבל יקיריהם גוברים על השיקול של מניעת זוועות עתידיות שאת היקפן וסבירותן אנחנו יכולים רק לשער.

על שרים ועל אזרחים

ואולם, איצקוביץ' צודק בעניין אחר: התנגדותו של אזרח מן השורה לעסקת חטופים שונה מהותית מזו של שר שאמון על ביטחון הציבור. וכאן אנחנו חוזרים לתובנה העקרונית שלימדה אותנו דילמת הקרונית: התפקיד משנה. אם את אזרחית מהשורה שמתנגדת לעסקה משיקולים של צמצום סבל עתידי, עמדתך, כפי שאמרתי, נראית לי מפוקפקת אבל לא בלתי־סבירה. לעומת זאת, אם אתה איתמר בן גביר, כלומר פוליטיקאי בעמדת השפעה שהיה אחד האמונים על ביטחון הציבור בישראל בבוקר ה־7 באוקטובר כשאנשים נחטפו ממיטותיהם לעזה, יש לכך שתי השלכות חשובות.

ראשית, בניגוד לאזרח מן השורה, אתה, בן גביר, לא רק בוחר להניח לחטופים למות – אתה גם מועל בחובתך להציל אותם מאסון שאתה היית בין האחראים למנוע אותו. כמו בבעיית הקרונית, התפקיד משנה כאן את טיבה של הפעולה שאנחנו עושים כשאנחנו מתנגדים לעסקה או כשאנחנו תומכים בה. אזרח מן השורה שמתנגד בשל החשש מהשלכות עתידיות הוא כמו עובר אורח, בעוד שר בכיר בממשלה דומה יותר לנהג הקרונית. זה לא אומר שהבחירה של השר היא בין הרג החטופים או הרג קורבנותיה העתידיים של העסקה (את הקורבנות הורגים ויהרגו, אם וכאשר, אנשי חמאס, או ארגוני הטרור הפלסטיניים האחרים). אבל זה כן אומר שכאשר שר מחליט אם לתמוך בעסקה הוא לא יכול להביא בחשבון רק מאזני עלות–תועלת צפויים או משוערים – הוא חייב גם לתת משקל כבד לחובתו לתקן את הנזק שהוא עצמו היה אמור למנוע. לזה בדיוק מכוונים המפגינים ומשפחות החטופים כשהם מדברים על הצורך למנוע הפקרה שנייה.

שנית, פוליטיקאי בכיר שמתנגד לעסקה מהטעם האמור מערער בכך על כשירותו להמשיך ולכהן בתפקידו אם העסקה תצא אל הפועל. פוליטיקאי כזה בעצם אומר: אם העסקה תצא אל הפועל, הטרור ישתולל ברחובות ויגבה קורבנות רבים, אולי גם חטופים נוספים; מדינת ישראל תהיה חסרת אונים מול גל הטרור הזה, ולא תוכל להגן על אזרחיה כראוי; ומכאן שהדרך היחידה להמשיך ולספק ביטחון ברמה סבירה לאזרחי ישראל היא להימנע באופן גורף מעסקאות עם ארגוני טרור. אבל אם זה נכון, ואם העסקה בכל זאת תיחתם, פוליטיקאי הגון שהתנגד מהטעם הזה צריך להודות ביושר שלא יוכל לכהן עוד בתפקיד בכיר שבו הוא אמון על ביטחוננו. מאחר שבעבר הוא הודה במובלע שלא תהיה לו יכולת להגן על אזרחי ישראל בסיטואציה שכזאת, משעה שהיא נוצרה – הוא אינו כשיר עוד להגן על אזרחיה.

אם מישהו בישראל עדיין חושב שבן גביר כשיר למלא את תפקידו, הרי שהתפטרותו מהממשלה מהטעמים האמורים כמוה כהודאה שמרגע שהעסקה יצאה אל הפועל הוא איננו כשיר. ואם מישהו עדיין חושב שבן גביר הוא פוליטיקאי הגון, הוא כנראה יתפכח כאשר יראה אותו זוחל חזרה אל שולחן הממשלה.

על ד"ר אורי ערן

עמית בתר־דוקטורט בתוכנית עמיתי מרטין בובר ומרצה בחוג לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית.