ניצחונו של חמאס, תבוסתה של עזה

Getting your Trinity Audio player ready...

דקות לאחר חתימת עסקת החטופים בין חמאס לישראל, הדהדו ברחבי הגדה המערבית, בכמה בירות ערביות ואפילו בערים אירופיות צהלות לכבוד "ניצחון" חמאס. ה"ניצחון" הזה עלה בחייהם של לפחות 50,000 בני אדם, בפציעתם של 110,000, ובהרס מוחלט של יותר מ־75 אחוזים מעזה – שכעת אינה ראויה למגורי אדם.

ראש ממשלת ישראל ישב באחרונה לצד המנהיג החזק בעולם ושמע אותו מציע לפנות בכוח את כל אוכלוסיית עזה, ולהפוך אותה לנכס מניב על שפת הים. זה מעורר בי בחילה עזה ושובר את ליבי; אני מתאבל על עמי, על הזוועות שעברנו, ועל הקלות שבה מדברים עלינו אותם אנשים שהיו אחראים לאסון ולהנצחתו. הלך רוחי רחוק מתחושת "ניצחון".

לכן תרועות ההמון זורעת בלבול. לכאורה, אפשר אולי לסלוח למי שמניח שחמאס ותומכיו לא הבינו נכוחה את משמעות המילה "ניצחון" – אחרת, כיצד ניתן להסביר את קריאותיהם? אם ככה נראה ניצחון, האם ניצחנו ב־6 באוקטובר 2023? ייתכן שהניצחון שלנו אז היה גדול בהרבה מה"ניצחון" הזה, שכן הוא לא עלה בחייהם של כל כך הרבה אנשים אהובים, בחילול המוני של בתים ובתי תפילה, וברוח העוועים של "טרנספר המוני" שחדרה לשיח הציבורי.

בין האלפים הרבים שאיבדו את יקיריהם בעזה, כתבה אישה אחת אחרי ששמעה על הפסקת האש: "המלחמה נגמרה, אמא". היא הפנתה את המסר שלה לאמהּ ולכל בני משפחתה, שנהרגו כולם בתקיפה אווירית ישראלית בתחילת המלחמה. ברמאללה, אב אבֶל, שנותר ללא ילדים ומשפחה, קטע את החגיגות של תומכי חמאס וזעק: "מה אתם חוגגים? את מות ילדינו? את ההרס שהחמאס המיט עלינו? מה בדיוק אתם חוגגים?".

ראוי אפוא לשאול מה באירועי השנה וחצי האחרונות מעיד על ניצחון מבחינת חמאס? ושאלה זו מביאה אותנו לתהייה אחרת, בסיסית יותר. עלינו לשאול שוב שאלה שמנהיגי חמאס לא הצליחו לענות עליה: מה היתה מטרתם בביצוע הזוועות של 7 באוקטובר 2023? ראשי חמאס אינם תמימי דעים בנוגע לתשובה. נכון למועד כתיבת שורות אלה, הם עדיין חלוקים באשר למטרות של המתקפה. גם לאחר תחילת הפסקת האש, הודה בכיר הארגון מוסא אבו מרזוק כי חמאס כשל בהשגת מטרותיו המוצהרות, ואילו ח'ליל אל־חיה מתעקש כי הושגו.

שאלה בוערת ממשיכה לרדוף את תושבי עזה, שרבים מהם חיים כעת באוהלים בין שאריות הנפלים והרקטות של ישראל: האם חמאס ישוב לשלוט בנו? עצם העובדה שהעזתים שואלים זאת מעידה על כך שהם אולי סבורים שכרגע חמאס אינו שולט בהם. הנחה זו נכונה רק באופן חלקי.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

בפועל, אין בעזה כל משילוּת. כל שנותר בה הוא הרס עצום לאחר 16 חודשי תקיפות אוויריות ישראליות בלתי פוסקות: שרידי גופות של ילדים קבורים תחת הריסות, שכונות שלמות משוטחות ללא הכר. כמעט בלתי אפשרי להנהיג סדר שלטוני בתוהו ובוהו מקאברי שכזה. צפון הרצועה ודרומהּ נושאים כאחד את צלקות הקרבות האכזריים. תחת תנאים כאלה אין כמעט מקום לדיון ציבורי בנוגע לשליטה הפוליטית ברצועה. עצם ההישרדות היא הדאגה העיקרית והמכריעה.

רבים מתושבי הרצועה שניסו לשוב לבתיהם בצפון לא מצאו דבר מלבד חורבן, ונאלצו לחזור לאותם אוהלים בדרום שאליהם נמלטו. הם מתארים את צפון הרצועה כארץ רפאים – בלתי ראויה למגורים, חסרת חיים, נטולת כל סממן של קיום נורמלי.

למרות ניסיונותיו של חמאס להשתלט על אזורים מסוימים בעזה, הכאוס שולט.

חמאס חולם לחזור לשלוט בעזה, ומאז תחילת המלחמה הוא חותר להבטיח מטרה זו באמצעות הטלת טרור, הרג, עינויים וחטיפה של מתנגדים.

תושבי עזה זקוקים למגן, מישהו שיחייב את חמאס לתת דין וחשבון על מעשי האימה שביצע בעצמו ואלה שהזמין נגד בני עמו. ואין להגביל את אחריותו של חמאס לפשעים שביצע נגד תושבי עזה במהלך המלחמה; על אחריות זו לכלול גם את עצם החלטתו לצאת למלחמה ולגרור 2.3 מיליון בני אדם בעזה למטווח המוני, בכך שרצח בחייתיוּת גרוטסקית גברים, נשים וילדים ישראלים.

ברית ביבי־חמאס

בשום פנים ואופן אסור לעם הפלסטיני או לקהילה הבינלאומית להסכים לחזרתו של חמאס ככוח השולט בעזה. הסיבה לפסילתו אינה נובעת מזהירות פוליטית או מיריבות מפלגתית, אלא מדאגה אמיתית לעניין הפלסטיני. אם חמאס יורשה לחזור ואף להתפשט, הוא עלול להזמין את ישראל לחזור על אותו חילול נורא שהיא ביצעה בעזה גם בגדה המערבית, כשהיא מותירה בשטח מאות אלפי גופות. אם יתבצע בגדה טיהור אתני והשטח לא יהיה ראוי עוד למגורי אדם, האם גם אז חמאס ותומכיו ישמיעו תרועות "ניצחון"?

זה בדיוק מה שהימין הישראלי רוצה. אין לו עניין בפרטנר אמיתי לשלום, לכן הוא ממשיך לשאת ולתת עם חמאס – אדריכלי הטרגדיה הגדולה ביותר בתולדות ישראל – במקום להעניק לגיטימציה לרשות הפלסטינית, הדוגלת בפתרון שתי המדינות ובקיום משותף בשלום. משטר נתניהו מעדיף את חמאס – ארגון נטול אג'נדה לאומית אמיתית, המוּנע על ידי תאוות דם ואידאולוגיה כוחנית על פני בניית מדינה – משום שנוכחותו מאריכה את המלחמה ומחבלת בכל מאמץ לקראת מדינה פלסטינית.

זוהי האסטרטגיה הבדוקה של ישראל לרמיסת המדינה הפלסטינית: תמיכה או סובלנות כלפי כוחות קיצוניים במטרה להחליש את הלאומיוּת הפלסטינית, זריעת פילוג בתוך הקהילה הפלסטינית, ושימוש בפילוג זה כתירוץ להדוף אפשרות של משא ומתן. בדיוק כפי שישראל אפשרה את הקמת חמאס כמשקל־נגד לאש"ף, כעת היא משתמשת בו כנשק כדי להצדיק כיבוש אינסופי, הרחבת התנחלויות וסירוב לתהליך שלום אמיתי. כל זה תוך שהיא ממשיכה להעניק לגיטימציה לחמאס במקום לשבת עם אבו מאזן.

וזה לא סוד. במשך שנים התפאר נתניהו בגלוי כי כל מי שרוצה לסכל את פרויקט המדינה הפלסטינית חייב לתמוך בחמאס. הימין הישראלי, ובמיוחד נתניהו, הרוויח רבות ממדיניותו וממעשיו הדרקוניים של חמאס. מערכת יחסים סימביוטית אפלה ומרושעת זו מסבירה את הסלחנות שגילו ישראל והקהילה הבינלאומית כלפי חמאס, המסווג על ידי ארצות הברית כ"ארגון טרור". זו גם הסיבה לכך שבין 2012 ל־2018 לבדן התיר נתניהו לקטר להעביר כמיליארד דולר לעזה, שרובם הגיעו לחמאס וחלקם מימנו את חפירת המנהרות שבהן נמשכת ההסתתרות הבזויה של פעילי חמאס.

חמאס משגשג בזכות הייאוש

תמיכה זו היתה הדדית. חמאס העדיף את נתניהו בבחירות שנערכו בישראל ב־1996, שבהן הליכוד הצליח רק בקושי (עם כאחוז אחד מכלל הקולות) להדיח את מפלגת העבודה בראשות שמעון פרס. כל צד מזין את האג'נדה של הצד השני, מה שמאפשר לנתניהו לערער עוד יותר את הרשות הפלסטינית בזמן שחמאס מממש את שאיפותיו האפלות. תסכול מוליד ייאוש, וייאוש מזין תמיכה בטרור. הקיצוניות מוצאת קרקע פורייה במקום שבו נשללים מבני אדם תקווה, כבוד ופתרונות פוליטיים. חמאס משגשג בזכות הייאוש הפלסטיני. האינטרס של חמאס הוא להנציח ולהעמיק את העוני והאומללות הפלסטיניים. וכך, במקום לנסות לעצב עתיד ראוי למחיה לעמו, הוא פועל להבטיח את מעגל האלימות והדיכוי – משום שבתוך כאוס תמידי, חמאס מבטיח את הישרדותו־שלו.

השר לשעבר חיים רמון ציין כי מאז עלייתו של נתניהו לשלטון ב־2009, הוא מקיים "הסכם בלתי־כתוב עם חמאס" שמטרתו להחליש את הרשות הפלסטינית ואת הנהגתה. אסטרטגיה זו העמיקה את הפילוג בין חמאס בעזה לרשות הפלסטינית בגדה המערבית, חתרה תחת הנשיא עבאס, והכשילה מראש כל משא ומתן לשלום בטענה שהרשות הפלסטינית אינה מייצגת את כל הפלסטינים. כיום, נתניהו עומד לנצל את תאוות הדם של חמאס כדי לשמר את אחיזת החנק שלו בממשלת ישראל. הוא צופה שהאסטרטגיה הזו – שבה השתמש שוב ושוב מאז ניצחונו הראשון בבחירות ב־1996 – תבטיח ניצחון נוסף לימין, שכוחו הולך וגואה בתגובה לפרק נוסף עקוב מדם בסכסוך הישראלי–פלסטיני.

מבחינתם של נתניהו וחמאס, אלה הם פני הניצחון. ההרס שלנו מבטיח את שרידותם הפוליטית. כך יכולים שני הקיצונים לטעון באופן אמין שהם ניצחו. המפסידים, כמו תמיד, הם אלה שסופגים את האלימות שבה תלוי המשך השלטון של נתניהו והחמאס.

על איזה עתיד אנחנו נלחמים?

לפלסטינים, כמו לכל העמים, יש זכות לחיים, לחירות ולהגדרה עצמית. לאף פלג פוליטי – לא חמאס, לא לאף אחד – אין סמכות להשתמש בעם הפלסטיני ככלי משחק במאבקי כוח. אבל זה בדיוק מה שחמאס עשה. זה לא ניצחון לעם שלי. לאחר 16 חודשים אנו מוצאים את עצמנו מובסים לחלוטין. ותבוסתנו נמדדת לא רק בהיקף הטרגדיות שעברנו, אלא גם בעתיד שנותר מוחזק כבן ערובה על ידי אלה שאינם מציעים כל חזון, כל התקדמות, כל מדינאות, או חוכמה, או לב.

המצעדים הצבאיים של חמאס לשחרור החטופים הישראלים – בין עיי החורבות ופסולת הבנייה של אינספור בתים – העבירו מסר קודר ומכוון: חמאס מכריז על עצמו כמנצח, בעוד העם הפלסטיני סופג את התבוסה האמיתית. ישראל, מצדה, הבטיחה את ניצחונה באמצעות הרס שיטתי של עזה, מחיקת תשתיותיה וריסוק כל תקווה שנותרה למדינה פלסטינית בת־קיימה.

בכל קרב, גם האמיצים ביותר חייבים לעצור – לא כדי להיכנע, אלא כדי לבצע חשיבה מחדש. אנחנו לא יכולים להמשיך ללכת במעגלים, נגררים על ידי מיליציות שלא משרתות אותנו. אם לא נתבע לעצמנו בנחישות את עתידנו, מתוך ראיית מטרה ברורה, נישאר לכודים במעגל שבו אחרים יחליטו על גורלנו. הגיע הזמן לעצור, להביט מעבר להריסות ולשאול: על איזה עתיד אנחנו נלחמים? ומי יוביל אותנו לשם?

היום שאחרי

צמד המילים "היום שאחרי" נפוץ מאז תחילת המלחמה כשם קוד לסוגיית עתידה של עזה. כמובן, מי שימשול בעזה ייאלץ להתמודד עם השאלה מי יקים אותה מההריסות וכיצד ניתן יהיה להשמיש את השטח למחיה באופן שלא יסכן את התושבים. בעוד השיח בעניין זה ממשיך לבעבע, ראוי לבחון את ההצעות שהועלו עד כה, ולוּ בשביל להכיר בעובדה שאף לא אחת מהן ראויה להתייחסות אמיתית. הימים הנוראים הללו דורשים מנהיגות רצינית. למרבה הצער, לא ניתן למצוא כזאת – לא בעזה, לא בירושלים ולא בוושינגטון.

הנשיא טראמפ הציע "רילוקיישן" לכל תושבי הרצועה – העברתם למצרים ולירדן – אך שתי המדינות דחו את ההצעה (מצרים על הסף וירדן במשתמע). בינתיים, תושבי הרצועה המבועתים משוטטים ללא מטרה, מותשים מחיפוש אחר מחסה לאחר שישראל הרסה כמעט 80 אחוזים מבתי המגורים שלהם. ההכרזה על הפסקת האש ב־19 בינואר העבירה את המשבר לשלב חדש – העקירה נמשכת, האוהלים על תִלָּם, ומדי יום משתרכים ברחבי הרצועה תורים של ילדים המבקשים מים למשפחותיהם בנקודות החלוקה.

וחמאס הוא המושך בחוטי האומללות הזאת. באמצעות מפגני הראווה שלו, הוא מאותת לתושבי עזה ולעולם כי הכוח נותר בידיו והוא עדיין שולט בשטח. אולם חמאס מודע היטב לכך שגורלו קודר. מנהיגי התנועה מתעקשים כי הם מייצגים את "היום שאחרי" בעזה וכי עתיד הרצועה הוא עניין פנים־פלסטיני בלבד. אך הצהרות אלה אינן אלא ניסיונות קלושים להבטיח לעצמם תפקיד בעתידה של עזה לאחר המלחמה. כל הצדדים קוראים לחמאס לפנות את הבמה כדי למנוע עקירה כפויה של תושבי הרצועה ולהימנע מחזרה למלחמה, שלדברי הדרג המדיני והצבאי בישראל תהיה אכזרית אף יותר מאשר בעבר. ישראל הרי קיבלה אור ירוק מטראמפ להמיט הרס מוחלט על עזה.

מה המצרים רוצים

בדומה לחמאס, גם לממשלת ישראל אין חזון לעזה מעבר לעקירת תושביה או חידוש הלחימה וההרס. אף אחד מהשחקנים לא הציע פתרון פוליטי. לאחר שנפוצו שמועות כי חמאס הסכים להעביר את ניהול הרצועה לרשות הפלסטינית, הצהיר נתניהו כי לא חמאס ולא הרשות ישלטו ברצועה "ביום שאחרי". במקום זאת, חזר נתניהו על מחויבותו לתוכנית טראמפ, שמסתכמת בטיהור אתני של עזה.

אולם הוא אפילו לא היה צריך לטרוח לומר זאת. השמועות התבדו, והתברר כי חמאס מעולם לא התחייב להעביר את השליטה ברצועה. למעשה, בכיר חמאס אוסאמה חמדאן הצהיר בפורום אל־ג'זירה בדוחא (ב־15 וב־16 בפברואר) כי כל מי שינסה להחליף את הכיבוש יטופל ככובש. במילים אחרות, אם הרשות תנסה לתפוס שליטה, חמאס יתנגד ויתייחס אליה כאל כוח עוין. וכך, חמאס ונתניהו ממשיכים לחזק זה את זה בעמדותיהם.

במצרים מכינים תוכנית ליום שאחרי בעזה כחלופה לזו של טראמפ, אם כי נכון למועד כתיבת הדברים, פרטיה טרם פורסמו. מצרים גם לא הבהירה כיצד בכוונתה לגייס גיבוי בינלאומי לתוכנית, לרבות מצד ישראל, ארצות הברית, מדינות ערב ואירופה. עמדת התוכנית בנוגע לתפקידו של חמאס אף היא לא ברורה דיה. מצרים טרם הבהירה איך היא מתכוונת לשכנע את הצדדים לקבל את חזונה, בידיעה ברורה שכולם ידחו על הסף כל הצעה שפירושה המשך נוכחות חמאס ברצועה.

ומה עם תושבי הרצועה

חמאס מצדו לא מפגין כל סימן לגמישות בהתמודדות עם האיומים החמורים על עתיד העם הפלסטיני – חרף תוכנית טראמפ לפינוי בכוח של תושבי עזה, וחרף כוונותיה המסתמנות של ישראל לספח שטחים בגדה המערבית. ממשלתו הקיצונית של נתניהו רואה ברגע הנוכחי הזדמנות פז לחסל את הסוגיה הפלסטינית אחת ולתמיד על ידי סיפוח הגדה המערבית ועקירת אוכלוסיית עזה. ועם זאת, חמאס מתבצר בעמדתו שלפיה "או שאנחנו נשלוט בעזה, או שאף אחד לא ישלוט", גם כאשר הוא ניצב בפני סכנת טיהור אתני של האזרחים שאותם הוא מתיימר להנהיג. זאת ועוד, מנהיגי חמאס הצהירו כי גם אם יגורשו לסיני, ימשיכו לנהל את ההתנגדות משם.

כל השחקנים – בין אם חמאס, ישראל או הרשות הפלסטינית – מנסים לכפות את חזונם על עזה, ובינתיים העזתים עצמם תלויים בין שמיים לארץ, בחוסר ודאות נורא. הרשות הפלסטינית פעלה במרץ מול שחקנים ערביים ואזוריים כדי למצב את עצמה כאלטרנטיבה לחמאס. תוכנית הרשות פירושה חזרתה לעזה לראשונה מאז ההפיכה שביצע חמאס ב־2007. אולם לעת עתה היא נותרת במעמד של צופה מן הצד, ממתינה לתוכנית שיקום ערבית ומנסה לאמוד את עמדות ארצות הברית וישראל.

תושבי עזה עצמם מודרים מכל הדיונים והתוכניות הללו. הם נעדרים כל קול, כל אמירה באשר לגורלם. הם מושתקים כבר 17 שנה על ידי חמאס ונצורים כעת הן על ידי ישראל הן על ידי חמאס. הם אלה ששילמו את המחיר על מעשי חמאס ועל אלה של הימין הישראלי. כעת הם ממתינים לראות כיצד חמאס וישראל יקבעו את גורלם – האם הם ייעקרו ממקומותיהם פעם נוספת, האם המלחמה תשוב ותמיט עליהם עוד מוות, סבל ורעב? האכזריות בלתי נסבלת, בלתי מוסרית. אותם אנשים שהקימו תנועת מחאה תחת הסיסמה "רעול פנים לא ישלוט בי" נאלצים שוב להמתין ולצפות לכך שרעולי הפנים יקבעו את עתידם.

כפי שכתב ב־19 בפברואר תושב עזה שהזדהה כמוחמד בחשבון הפייסבוק שלו:

"כ־90 אחוז מתושבי הרצועה רואים ב־7 באוקטובר זוועה ואסון עמוק, ואילו כ־90 אחוז מאלה שחיים מחוץ לעזה סבורים כי תושביה חווים 'תהילה, כבוד והערצה' בזכות הישגיהם המשמעותיים. אלה שבחוץ מנסים לשכנע את אלה שבפנים שתפיסתם שגויה. הסתירה החדה הזאת נובעת מהעובדה שמי שמתגוררים מחוץ לעזה רואים את הנעשה בה באמצעות אל־ג'זירה, ואילו תושבי עזה חווים את המציאות הזאת על בשרם.

"חמאס, בתמיכת אישים פלסטינים מסוימים, מציע להקים 'ממשלת אחדות לאומית' ולהמשיך להחזיק ב'נשק ההתנגדות', הצעה אבסורדית. הם מיתממים וטוענים שמנהיגי העולם בעצם כלל לא מודאגים שמכך שימשיך להחזיק נשק, אלא מוטרדים אך ורק מסוגיית השליטה האזרחית על אזרחי הרצועה. הצעה זו מבטאת ניתוק מוחלט מהמציאות… על חמאס להבין – כפי שכולנו מבינים – שהוא בודד את עצמו לחלוטין בתוך מה שמכונה 'ציר ההתנגדות', והקלף היחיד שנותר לו הוא בני הערובה הישראלים".

הפתרון היחיד

בעוד מטורפים שיושבים במנהרות או בבנייני ממשל ברחבי העולם משתעשעים במקאבריות מה לעשות עם חפים מפשע הלכודים בין הריסותיה של עזה, מוטל על השפויים ובעלי יכולת החמלה בקרבינו לחזור השכם והערב על האמת שממנה מתעלמים האכזרים. וכך מן הראוי להצהיר שוב ושוב: ראשית, כדי למנוע את חיסול העם הפלסטיני, על חמאס לפנות את מקומו; רק כך ישלול מישראל כל תירוץ לחזור למלחמה או לעקור פלסטינים מעזה. אם לא יעשה כן, הוא מבטיח לפלסטינים אך ורק עוד דם, הרס ומוות בידי המכונה הצבאית הישראלית, שאותה מנהיגי הימין והגנרלים הישראלים להוטים להפעיל פעם נוספת במלוא עוצמתה.

נסיגתו של חמאס והתפרקותו חייבים להיות כרוכים במסירת נשקו. אבל שאלת הצדק לפלסטין נותרת בעינה. וכך, לאחר התפרקות חמאס, השאלה מי ינהל את עזה צריכה להיות מלווה בשאלה מדאיגה וחמורה נוספת: הרחבת התנחלויות וטרור המתנחלים בגדה המערבית. חמאס אינו יכול להיחשב לבעיה מבודדת משום שהבעיה האמיתית אינה חמאס אלא קורבנותיו – לא רק ישראלים שאיבדו את חייהם ב־7 באוקטובר 2023, לפניו ואחריו, אלא גם העם הפלסטיני, הזקוק להגנה, הזקוק למדינה. גם אם הפלסטינים ייפטרו מחר מחמאס, בעיית הכיבוש תישאר בעינה, ללא כל אופק לפתרונה. סמוטריץ' הצהיר כי היעד שלו לשנת 2025 הוא להרוס יותר ממה שהפלסטינים בנו בגדה המערבית.

ולכן, הלקח של שנות הדמים האלה חייב להיות מה שתמיד ידענו: הפתרון היחיד ליציבות אזורית הוא הקמת המדינה הפלסטינית בגבולות 1967. זה הפתרון היחיד ל"יום שאחרי". כל שאר החזונות ל"מחר" אינם אלא ביטוי ל"אתמול" המכוער.

תרגום: רותי סיני

על אהאב חסן

פעיל פלסטיני למען זכויות אדם ושלום מרמאללה. מחזיק בתואר שני בזכויות אדם מהאוניברסיטה הקתולית של אמריקה ופועל לקידום צדק ודו־קיום, במטרה לגשר בין פלסטינים, ישראלים ויהודים בחיפוש אחר כבוד ושלום. הטקסט הוא עיבוד של שני מאמרים פרי עטו אשר התפרסמו בכתב העת Liberties במהלך ימי הפסקת האש – "ניצחונו של חמאס, תבוסתה של עזה" ו"היום שאחרי".