זו היתה אחת ההצבעות המשונות ביותר שראיתי בשמונה שנותיי בכנסת. אחרי חצות ב־3 ביולי 2018 עבר בקריאה ראשונה חוק הגיוס, שהביא שר הביטחון אביגדור ליברמן. זה היה חוק פחדני, מתבטל בפני החרדים, שספק אם היה עובר בג״ץ וודאי שלא היה פותר את הבעיה שאנחנו מתמודדים איתה עוד מימי בן־גוריון. 

רק דוגמה אחת: הוא העניק לחרדים לא פחות משש שנים לעמוד ביעדי גיוס צנועים במיוחד; ואי־עמידה ביעדים עד לאותו תאריך היתה גוררת רק פגיעה מזערית בתקציב הישיבות (וגם אותה היה אפשר לסדר בלי בעיה דרך סעיפי תקציב אחרים), ולא כל סנקציה אחרת. בקיצור, החרדים היו אמורים לקפוץ על החוק כמוצאי שלל רב. 

בפועל, הח״כים החרדים ניצלו את הפרוצדורה של הצבעה שמית במליאה, שהולכת ככה: בסיבוב ראשון קוראים בשמו של כל ח״כ; בסיבוב השני קוראים בשמם של אלה שלא הצביעו בסיבוב הראשון; ולסיום, שואל היו״ר אם מישהו מהח״כים שלא הצביעו עד כה מבקש להצביע. הח״כים החרדים, שסירבו להאמין שיש עתיד מהאופוזיציה תעביר את החוק, חיכו מחוץ למליאה עד שאחרון הח״כים של יש עתיד הצביע בעד ולמעשה הובטח שהחוק יעבור. רק אז נכנסו והצביעו נגד, כי ידם לא תוּרם בעד חוק גיוס כלשהו. ככה זה כשנוגעים בגיוס: מי שהיה צריך לתמוך הצביע נגד, מי שהיה אמור להתנגד הצביע בעד.

רוצים עוד הוכחה לכך שסוגיית הגיוס היא כלי משחק פוליטי ולא עניין עקרוני, החוצץ בין מחנות אידיאולוגיים בחברה הישראלית? ב־29 במאי 2019, כמה שעות לפני שהכנסת ה־21 פיזרה את עצמה לדעת ויצאנו לבחירות 2019 מועד ב׳, יצאה ידיעה מפתיעה מאת גורמים במפלגות החרדיות: כדי שליברמן יצטרף לממשלתו של בנימין נתניהו הן מוכנות, כך נאמר, להסכים לסעיף אחד ב״חוק ליברמן״, שעד אותו רגע נחשב בעיניהן ל״ייהרג ובל יעבור״. על פי סעיף זה, אם לא יעמוד מספר המתגייסים החרדים בתאריך מסוים על המכסה שתקבע הממשלה, יפקע התיקון לחוק, וגיוס החובה יחול על כל בני ה־18 בישראל.

חמש שנים קודם לכן, בכנסת ה־19, עבר סעיף זהה במסגרת התיקון לחוק שירות ביטחון שיזמה יש עתיד. בעגה העיתונאית הוא נקרא אז ״סעיף הסנקציות הפליליות״; כשאושר, יצאו יותר מחצי מיליון חרדים לרחובות וזעקו חמס. נציגיהם בכנסת הסבירו אז שהם יודעים שלא יכניסו נגמ״שים לבני ברק ולא יגייסו באמת אף אחד בכפייה. המשמעות הבלתי נסבלת של הסעיף, כך אמרו, היא שבחוק של מדינת ישראל יהיה כתוב שיש אפשרות כי בחור שחשקה נפשו בתורה יחויב ללכת לצבא. את הסמליות הזאת הם וצאן מרעיתם אינם יכולים לקבל. חמש שנים לאחר מכן, כשחשקה נפשם בממשלה, הסעיף היה יכול לעבור ואף חרדי לא איים לצאת אפילו לחצר ביתו.

כישלונות ידועים מראש

סיפור גיוס החרדים היה עסקה פוליטית ונשאר כזה. בן־גוריון, האיש שעשה אותה, התחרט עליה כבר בשלב מוקדם. ב־1958 כתב לרב הראשי לישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, כי ״כשפטרתי לפני עשר שנים בחורי הישיבה משירות בצבא היה מספרם מועט… המצב מאז נשתנה. בחורי הישיבות רבו. איני יודע אם יש יסוד לאשמה כי יש כאלה שהולכים לישיבה לשם השתמטות. אני רוצה להניח כי אין לטענה זו שחר. אבל… זוהי קודם כל שאלה מוסרית גדולה אם ראוי הדבר, שבן אמא פלונית ייהרג להגנת המולדת, ובן אמא אלמונית יושב בחדרו ולומד בבטחה, כשרוב צעירי ישראל מחרפים נפשם למות״.

56 שנים אחר כך, ב־2014, היה נכדו של הרב הרצוג, נשיאה ה־11 של מדינת ישראל וידידי המוערך (באמת) יצחק בוז׳י הרצוג, יו״ר מפלגת העבודה. בלילה שבו עבר ״חוק הגיוס של יש עתיד״ במליאה, בוז׳י והמפלגה שהקים בן־גוריון לא היו שם. הם קיימו ״מליאה אלטרנטיבית״ עם שאר חברי האופוזיציה, במחאה על דורסנותו של הרוב הקואליציוני. אריה דרעי, בתפקיד הלא מוכר של חבר אופוזיציה, תלה בבוז׳י עיניים לחות ואמר לו שכשהוא מביט בו הוא רואה ראש ממשלה בפוטנציה. הסיבה האמיתית שבגללה מפלגת העבודה ומרצ לא הצביעו בעד חוק הגיוס לא היתה עקרונית או שהיתה להם אלטרנטיבה טובה יותר, ודאי שלא עריצות הקואליציה, אלא רצון נואל למצוא חן בעיני החרדים. החוק שעליו בוז׳י והחברים לא הצביעו היה, במידה רבה, עבודה שלי. הייתי המנסח הראשי של המתווה, שהופיע לראשונה במצע יש עתיד בבחירות 2013, ואחר כך נהפך לחלק העיקרי בהסכם הקואליציוני שעמד בבסיס הממשלה. ריכזתי את עבודת המטה של ועדת השרים בראשות יעקב פרי, שניסחה את החוק בממשלה, ואחר כך הייתי בין חברי ועדת שקד בכנסת, שהביאה אותו לקריאה שנייה ושלישית.

זו היתה התנסות פרלמנטרית מרתקת. בוועדה היו שמונה חברים, חמישה מהקואליציה ושלושה מהאופוזיציה. זה על הנייר: למעשה, יו״ר הוועדה איילת שקד ניסתה איכשהו לאזן בין הצורך להעביר את החוק כי יש הסכם ובין הלחץ אדיר ממפלגתה שלה, הבית היהודי, לחורר אותו כמה שאפשר; נציג הליכוד צחי הנגבי פעל תחת הוראה ברורה מראש הממשלה לרכך את החוק ככל האפשר. כדי להעביר את החוק נדרשתי להתמודד עם חברי הקואליציה עוד יותר מאשר עם אלה של האופוזיציה. שני חברי האופוזיציה החרדים, אריאל אטיאס מש״ס ומאיר פרוש מיהדות התורה, סירבו לקחת חלק של ממש בדיונים – אבל הסיעות החרדיות ניהלו איתי מאחורי הקלעים שיחות על פרטים שונים. נציג העבודה עמר בר־לב תרם רבות לעיצוב החוק אבל נמנע בהצבעה המכרעת על הסנקציות הפליליות, בין השאר בגלל הלחץ של מפלגתו להיות נחמד לחרדים, שכזכור הסתכלו על בוז׳י הרצוג וראו ראש ממשלה. 

בסוף היה חוק, שנשאר בתוקף שנה וחצי בלבד. האם הוא היה טוב? ביטולו המהיר מנע מאיתנו להגיע לנקודת ההכרעה שבה היה עומד למבחן האמיתי. במבחן התוצאה, הוא לא הביא לגיוס משמעותי של חרדים, והעלייה שנרשמה במספר היוצאים לעבודה בקרבם נבלמה מאז.

לדעתי, ולדעת משפטנים בכירים שעמם התייעצתי, ״חוק יש עתיד״ היה עובר בג״ץ – דבר שלא נבחן מעולם כי הבג״צים בעניינו אוחדו עם אלה שהוגשו מאוחר יותר על החוק שבכנסת הבאה בוטלו רוב התיקונים שהיו בו, והוא לא עבר את המבחן המשפטי כשהוא לעצמו מעולם. הוא הביא את צה״ל לפעולה נמרצת יותר: לראשונה עסק הצבא עצמו בהגברת הגיוס, נפתחו מסלולים חדשים והושג הסכם בין צה״ל לאוצר על הפיצוי הכספי שיקבל הצבא על החרדים שיגויסו. הדבר החשוב באמת שנותר מהחוק, שאותו הבאתי מהבית היה קיצור גיוס החובה לבנים בארבעה חודשים – דבר שאושר בניגוד לדעתו של שר הביטחון אז, משה בוגי יעלון, והיום צה״ל מודה שהיה חיוני. רק שזה לא היה קשור ישירות לגיוס החרדים.

חשוב לזכור שלמערכת הפוליטית אין ברירה אלא לעסוק בנושא. המעקפים הנוגעים לגיוס החרדים בוטלו על ידי בית המשפט העליון: חוק טל פקע ב־2012 לאחר שבית המשפט סירב לחדש אותו, והתיקונים לחוק שירות ביטחון שהועברו בכנסת ה־19 (חוק יש עתיד) וה־20 (ביטול התיקונים של אותו חוק על ידי ממשלת נתניהו הרביעית) בוטלו בעקבות עתירות שהוגשו לבג״ץ. בית המשפט הורה לכנסת לחוקק מחדש חוק שיניח את דעתו – דבר שלא קרה עד היום, לכאורה בגלל המשבר הפוליטי ולמעשה כי המשבר הוא אמתלה טובה לכל הצדדים להניח לתפוח האדמה הלוהט הזה.

בפועל, קיים היום מצב שבו שר הביטחון משחרר צעירים חרדים מגיוס ללא כל סמכות, פרט לאמירה הסתומה בחוק שירות ביטחון שעל פיה הוא רשאי לשחרר אדם משירות – אמירה שבבירור לא נועדה לשחרור סיטוני של קהילה שלמה. בתנאים האלה, מפליא שעד היום לא הגיע לשעריו של בג״ץ צעיר חילוני המבקש שיפטרו גם אותו משירות, בשם עיקרון השוויון. 

וזו השורה התחתונה, שחשוב להבהיר אותה לכל מי שאומר ״עזבו כבר, תשחררו את החרדים מהצבא ושילכו לעבוד״: אם לא יהיה גיוס חובה לכולם (כל היהודים, לפחות), ספק אם יוכל להיות גיוס חובה למישהו. נכון, צה״ל יכול להסתדר בלי החרדים, ובמעשיו הפגין לא אחת כמה כל שאלת גיוסם היא מבחינתו צרה צרורה. נכון, יותר חשוב שגברים חרדים יעבדו (שיעור התעסוקה שלהם ממשיך להיות כ־55%, נמוך בהרבה מזה של גברים ששירתו) מאשר שישרתו בצבא. אבל במדינה דמוקרטית, הנשענת על עיקרון השוויון, יהיה קשה מאוד לשמר מצב כה בלתי שוויוני. ואגב, אני כלל לא בטוח שהגברים החרדים נמנעים מלעבוד כדי להתחמק משירות צבאי. יש לכך סיבות עמוקות בהרבה, שגם איתן חייבים להתמודד. אבל מי שחושב שאם רק נבטל את חובת הגיוס יגיעו שיעורי התעסוקה בקרבם לממוצע הארצי משלה את עצמו. הרבה יותר חשוב, בהקשר הזה, לדאוג שיהיו לגבר החרדי כישורים לעבודה מכניסה בעולם המודרני – וגם זה אתגר אדיר.

הצורך המשפטי להתמודד עם סוגיית הגיוס הוליד כמה וכמה ניסיונות לרבע את המעגל: חוק טל, שנולד בימי ראש הממשלה אהוד ברק והפך לחוק תחת אריאל שרון, חוק יש עתיד ב־2014 והחוק שהביא ליברמן. כל הניסיונות האלה צלעו כי הם ניסו ללהטט בין מה שרצוי למה שאפשרי, תוך המצאת מבנים מסובכים כמו ״שנת הכרעה״ ו״תקופת הסתגלות״. כך או כך, הם לא שינו את המצב באמת, כפי שהתגלה כשנחשף העיוות המתמשך במספרי הגיוס של החרדים, בידיעה ובסמכות של הדרגים הבכירים ביותר בצה״ל. וזו המסקנה מהסיפור ההוא, כמו מקודמיו ומאלה שבאו אחריו: שום חוק שנעשה במסגרת הניסיון לשמר את המצב הקיים, שום ניסיון לרבע את המעגל, לא יצלח.

כלי נשק זהותי

כשעסקתי בחוק הגיוס של 2014 ניגשו אליי כמה פעמים ח״כים חרדים ואמרו: ״אתה הרי בכלל בעד צבא מקצועי״. זה נבע מכך שב־2003 הוצאתי לאור ספר ששמו ״המגש והכסף״. הוא עסק בסדקים המתרחבים במודל צבא העם ושיקף אותם אל מול המראה של צבא מקצועי – ביטול גיוס החובה והקמת צבא של מתנדבים בשכר. לא חשבתי אז, ואני לא חושב היום, שישראל צריכה לבטל את גיוס החובה. יש עדיין תרחישים שבהם נצטרך לגייס כוח שאין יכולת להחזיק אותו כצבא קבע בשכר; אתוס שירות המדינה צריך להישמר, בוודאי בחברה שסועה שמתקשה למצוא מכנה משותף בין שבטיה; ומעל לכל, גיוס החובה מאפשר לצה״ל (עדיין) לגייס אליו חיילים איכותיים, מתוך שכבות סוציו־אקונומיות שבמדינות אחרות אינן הולכות לצבא, ולמיין אותם על פי כישורים באופן המאפשר לחסוך בהכשרה. כתוצאה מכך, אנו רואים בצה״ל חיילים בני 22 הממלאים בהצלחה תפקידים שבצבאות אחרים עושים אותם אנשים מבוגרים מהם בעשור. אני חושב, כפי שכתבתי כבר לפני כמעט 20 שנה, שצה״ל צריך לעבור שינויים מרחיקי לכת במודל השירות שלו, אך בלי לוותר על גיוס החובה.

מי שהעלו בכנסת את סוגיית הצבא המקצועי היו ח״כים חרדים, שהסוגיות הצבאיות לא עניינו אותם בשום הקשר אחר; מוסי רז ממרצ, שעשה זאת כחלק מהתרסה נגד מקומו של צה״ל באתוס הלאומי ותפקידו כשוטר בשטחים; וח״כים משולי הימין כמו משה פייגלין ויהודה גליק.

שיעור הפטורים מגיוס במסגרת הסדר ״תורתו אומנותו״ מכלל המועמדים לשירות ביטחון (מלש״בים, בני ה־18 הישראלים שאינם ערבים) עלה בחדות עם השנים, בעיקר מאז עליית הליכוד לשלטון ב־1977 ומיסוד הברית הפוליטית בינו לבין המפלגות החרדיות. ב־1974, רק 2.4% משנתון הגיוס קיבלו פטור תחת הסדר ״תורתו אומנותו״; שיעור הילודה הגבוה של החרדים וכוחם הפוליטי העלו את המספרים משמעותית, וב־2020 הגיע שיעור הפטורים ל־16% מהמועמדים לשירות ביטחון.

 ואולם גם היעדרם של החרדים, כפי שאראה בהמשך, לא יפריע לצה״ל למלא את משימותיו. שאלת הגיוס איננה סיפור של כוח אדם: היא כלי נשק עיקרי של שני הצדדים במאבק הזהותי, שהוא היום תמציתה של הפוליטיקה הישראלית. אף אחד לא חושב שהחרדים יתגייסו, אף אחד אפילו לא מנסה לגייס חרדים, לחרדים עצמם (כפי שמוכיח הסיפור שאיתו פתחתי) הגיוס לא באמת מזיז. 

לחלק גדול מהציבור החילוני הגיוס הוא סמל לכל מה שמעלה את חמתו ביחס לחרדים: הבוז הגלוי של הקהילה הזאת לממלכתיות הישראלית, העוצמה הפוליטית שמכוחה הם עושים מה שהם רוצים, התירוץ לא רק לא לסכן את נפשם אלא גם לא לעבוד – להשתמט מן הנשיאה המשותפת בנטל שהיא תמצית האזרחות. יש בכל זה מידה של אמת. לא פחות מזה, יש אמת בכך שסיפור הגיוס הוא גם שיקוף של אובדן הדרך – הפוליטית והערכית – של השמאל הישראלי.

היעדרות השמאל

בכל מה שקשור לשירות הצבאי, השמאל הישראלי לא היה מעולם ״שמאל״ במובן המקובל במערב. הביטוי המובהק ביותר של סוציאליזם חברתי־כלכלי, ההתיישבות העובדת, היה גם ערש הגידול של צה״ל ומזוהה לחלוטין עם ההילה של השירות הצבאי בישראל. שיעורם של הקיבוצניקים בקרב הקצונה בגייסות ההכרעה – טייסים, צנחנים, קציני שריון – במלחמת ששת הימים, למשל, היה גדול פי כמה משיעורם באוכלוסייה הכללית, עובדה שהצדיקה גם את מעמדם היוקרתי באתוס הישראלי. תופעות ״שמאליות״ כמו סרבנות, קריאת תיגר על הדומיננטיות של צה״ל והצבאיות בחיים הישראליים, והתנגדות למעבר החלק של קצינים בכירים להנהגת המדינה, היו שוליות בקרבם.

בעשורים האחרונים הפך השמאל למרכז־שמאל. רוב מצביעיו מגיעים מקרב הבורגנות של גוש דן וסביבתו. בה בעת, ירד חלקם היחסי של ילדיהם בקרב קצונת החי״ר, שם החליפה אותם הציונות הדתית בתפקיד האליטה המשרתת. לעומת זאת, בסוגי שירות אחרים שיש בהם הילה של שירות יוקרתי – למשל, קורס טיס ויחידות מיוחדות – יש עדיין שיעור גבוה של מתגייסים מבתים שבהם מצביעים מרכז־שמאל. כך כמובן, ובשיעור גדול עוד יותר, גם בשירות היוקרתי שאינו כרוך בסיכון הנפש, ויש בצדו גם תועלת רבה לעולם הפוסט־צבאי, בעיקר ביחידות ההיי־טק באמ״ן.

יש לכך סיבות רבות, שלא כאן המקום לנתח אותן: צרכים משתנים של צה״ל עצמו לאור השתנות פני האויב והמלחמה, פערים הולכים וגדלים בין צורכי הצבא בכוח אדם לנתונים הדמוגרפיים של מדינה שיש בה שיעור ילודה מהגבוהים במערב, שינוי ערכים בחברה ותחושה קטנה בהרבה של איום קיומי. על סיבה אחת מדברים פחות מאשר על האחרות: טייס או לוחם ביחידה מיוחדת, שלא לדבר על סייבריסט ביחידה 8200, אינו מתחכך במלאכת השיטור בשטחים, הנשמרת לחטיבות החי״ר הרגילות או למג״ב. הרמטכ״ל לשעבר גדי אייזנקוט נהג לומר, שמחצית מחיילי צה״ל שקמים בכל יום לפעילות מבצעית עושים זאת תחת פיקודו של מפקד אוגדת יהודה ושומרון; בהכללה גסה, נערים שגדלו בקיבוץ או בהוד השרון (עיר עם 57.5% הצבעה לכחול לבן בבחירות לכנסת ה־23), מעדיפים להיות במחצית השנייה – שלא לדבר על ההעדפה של הוריהם. 

התוצאה של כל הסיבות האלה היא נתון לא פחות ממדהים, המוכר בציבור הרבה פחות משיעור הפטורים ל״תורתו אומנותו״: כ־13% מהמלש״בים הגברים ב־2020 שוחררו מצה״ל על סעיף של פטור נפשי (״פרופיל 21״), כפי שאישר תת־אלוף אמיר ודמני, ראש חטיבת תכנון ומיצוי כוח אדם בצה״ל, בדיון שהובלתי בשנה שעברה בוועדת ביקורת המדינה בכנסת. 

תחשבו על זה: אחד מכל שמונה, כמעט באותו שיעור של החרדים שיקבלו פטור. כבר לפני כמעט 20 שנה, כשכתבתי את ״המגש והכסף״, אמר לי ראש אכ״א אז ש״הפטור הנפשי הפך להיות ׳תורתו אומנותו׳ של החילונים״. הוא לא העלה בדעתו מספרים שכאלה. יחד עם פטורים על אי־כשירות גופנית וסיבות אחרות, כ־30% מהבנים היהודים בישראל לא יגיעו כלל לשירות בצבא; כ־10% מהמתגייסים ישוחררו עוד לפני תום שירותם. בקרב הבנות יש נתון כמעט קבוע: יותר מ־40% לא יתגייסו לצבא, רובן המכריע בשל הצהרת דתיות.

השורה התחתונה של הנתונים האלה היא ברורה: שיעור קטן והולך של ישראלים משרתים בצה״ל. לשמחתנו, רוב צעירי ישראל כבר אינם מחרפים נפשם למות, במלותיו הנמלצות של בן־גוריון. סוגיית השירות בצה״ל בכלל, ושירות החרדים בפרט, אינה (ואולי לא היתה מעולם) עניין מעשי המאיים על יכולתה של ישראל להגן על עצמה. כל מה שנשאר באמת, התכלית היחידה של שני הצדדים בקרב הזה, היא הקרב עצמו.

בקרב הזה יש שוני משמעותי בין שני צדיו של המקף בביטוי ״מרכז־שמאל״. השמאל המוצהר, מפלגת העבודה ומרצ, מדיר את עצמו מהוויכוח. מרצ התמקדה בעשורים האחרונים בענייני דת ומדינה בהקשרם האזרחי, בעיקר זכויות להט״ב ומאבק במונופול של הממסד הדתי בענייני אישות וכשרות. אשר לעבודה, כל עוד ראתה המפלגה את עצמה כמתמודדת על השלטון, ניסו ראשיה לנקוט גישה פייסנית כלפי החרדים, בניסיון נואל להחיות לפחות את האופציה לשיתוף פעולה. כך נהג ברק בפרשת חוק טל (וכשר ביטחון היה אחראי עיקרי לאפס המעשה של מערכת הביטחון בגיוס חרדים, מה שהוביל לביטול החוק על ידי בג״ץ ב־2012), וכך נהג הרצוג בשנים שבהן עמד בראש העבודה והמחנה הציוני.

הניסיון נואל, מפני שלחיבור של החרדים עם הליכוד – הליכוד, ולא רק נתניהו – יש שורשים עמוקים בהרבה מאשר ״ביבי נותן להם הכל״. כן, ביבי נתן להם הכל; אבל התפיסה העצמית בחלקים גדלים והולכים בציבור החרדי והקשר שלהם לישראליות עוברים דרך זיהוי מובהק עם הימין. זה נכון בנוגע לש״ס, שמנהיגה דרעי אמר לי לא פעם: ״הציבור שלי אוהב את ביבי יותר משהליכודניקים אוהבים אותו״, וזה נכון בנוגע לחלקים משמעותיים בציבור החרדי־אשכנזי. והוא נואל כי חנופה היא דרך לא יעילה במיוחד לקנות את לבו של גורם פוליטי כלשהו, ובוודאי את זה של מנהיגי החרדים, פוליטיקאים ורבנים כאחד.

מי שניכס לעצמו לחלוטין את סוגיית הגיוס הוא ״המרכז״, שם כולל לאסופת המפלגות שקמו על חורבות מחנה השמאל של פעם וניזונות מהאלקטורט הבורגני שפעם הצביע רבין והיום הוא מצביע ליאיר לפיד, בני גנץ וליברמן. משינוי של יוסף טומי לפיד, דרך קדימה של שאול מופז (שמי זוכר, אבל כניסתו האומללה לממשלת נתניהו במאי 2012, ויציאתו מאותה ממשלה אחרי חודשיים, היו לכאורה סביב סוגיית הגיוס), ועד יש עתיד וישראל ביתנו של ימינו, ״השוויון בנטל״ הפך לדגל מרכזי בפוליטיקת הזהויות, סמל מובהק לכל לכך ש״אנחנו״ עובדים ומשלמים מסים ומשרתים בצבא ו״הם״ לא. 

לא ברור כמה רווח פוליטי יש בזה באמת. במאבק בחרדים בוודאי שיש, כפי שיעידו המנדטים שגוזר היום ליברמן באוכלוסיות מרכז מובהקות: בבחירות 2019 ב׳, לאחר שמנעה הקמת ממשלה בנימוק של אי־כניעה לחרדים ותפסה את דגל ההתנגדות להם שכחול לבן לא רצתה בו, קיבלה ישראל ביתנו בתל אביב יותר מפי שלושה קולות משקיבלה בבחירות 2019 א׳. אבל כמה מזה נובע מסוגיית הגיוס ספציפית? קשה לדעת. התחושה שלי היא שיש ייאוש מהאפשרות לתקן בעניין משהו, והאפקט שלו בא לידי ביטוי בעיקר בסרבנות האפורה של השחרור מהצבא או ההתרחקות משירות קרבי.

גיוס למאה ה־21

אז מה עושים? כאמור, איני מאמין בביטול גיוס החובה או בשחרור רשמי של כל החרדים משירות. המהלך הראשון יפגע בביטחון, השני יגרום לקריסה לא מכוונת של הגיוס הכללי. יש צורך, קודם כל מטעמי ביטחון וכלכלה, להתאים את מודל השירות לצורכי הזמן הזה, לפני המלחמה המשתנים ולאופייה המשתנה של החברה הישראלית. על הדרך, יש אפשרות גם לפתוח פתח לשיפור המצב מול החרדים – שכאמור, הסוגיות המרכזיות ביחסיהם עם הציבור הכללי נוגעות לחינוך, כישורי עבודה וקבלת מרותה של הממלכה.

את המודל הצגתי כבר ב־2015, בספר בשם ״האומץ לנצח״, שכתבתי כשהייתי חבר בוועדת החוץ והביטחון. בקצרה מאוד, הוא אומר כך:

הממשלה תקבע את גודלו של צה״ל, בהתאם לצורכי הביטחון.

גיוס החובה יישמר, ולמערכת הביטחון תינתן זכות לבחור מי יגויס לשירות בצבא ולאיזה תפקיד.

יוקם שירות אזרחי־ביטחוני, שיענה על צורכי הביטחון בעורף: משטרה, מד״א, כיבוי אש, חילוץ והצלה, זק״א, שיטור חקלאי וקהילתי ועוד. במקביל, יבוטלו השירות הלאומי וכל מסגרות השירות שאינן ביטחוניות במהותן.

מי שלא יגויס לשירות בצבא יופנה לשירות האזרחי־ביטחוני. במסגרתו גם יינתן מענה טוב יותר לסוגיות של קהילות מיוחדות, בראש וראשונה החרדים ובהמשך גם הציבור הערבי.

שירות החובה יקוצר, עד לשירות בסיסי של שנתיים. זה יהיה גם אורך השירות האזרחי־ביטחוני. 

בכל תפקיד שצה״ל יחליט שהוא דורש שירות ארוך יותר – קרבי, טכנולוגי ואחר – יגויסו החייל או החיילת מראש לפרק זמן נוסף, שיהיה בתנאי שירות קבע קצר. למעשה, השירות בצה״ל יהיה דיפרנציאלי באורכו ובתגמול שיינתן עבורו, מדמי קיום מוגדלים ועד למימון תואר אקדמי לבעלי תפקידים מועדפים.

משרתי השירות האזרחי־ביטחוני לא יזכו להטבות אלה; מי שלא ישרת כלל מבלי ששוחרר על ידי שר הביטחון לא יזכה לכל מימון מהמדינה בשנים המקבילות לשנות השירות.

ההצעה הזאת עולה בקנה אחד עם תפיסתי הכוללת ביחס ליחסי האזרח והמדינה בעידן שבפתחו אנחנו עומדים, ועם התרגום לישראלית של מודל מדינת הרווחה המתקדמת. האם זה יהיה פתרון מוחלט לסוגיית שירות החרדים? לא. כאמור, היא נוגעת לבעיות עמוקות בהרבה במערכת היחסים שלהם עם המדינה. 

זה יהיה, בראש וראשונה, פתרון טוב יותר לצורכי הביטחון והכלכלה שלנו: יהיה לנו צה״ל טוב ויעיל יותר, ובמקביל צעירים שאין באמת צורך שישרתו 32 חודשים ישתחררו אחרי 24 בלבד (כל חודש כזה שווה למשק הישראלי, על פי חישובים שונים, יותר ממחצית מהשכר הממוצע במשק). האם זה יכול לקרות? כן, אם יהיה רצון. אם המערכת הפוליטית הישראלית, והחברה שאותה היא משקפת, ישתחררו מפסיכוזת נתניהו, ומהחידלון הרעיוני שמאפיין אותן בעשורים האחרונים. אם נביט למציאות בעיניים, וננסה לשפר אותה במקום לנצל אותה כדי להמשיך את הקרב הזהותי חסר התועלת, שהביא אותנו למשבר הנוכחי. אם נדרוש, סוף סוף, מפוליטיקאי שמבקש את אמוננו תשובות אמיתיות לבעיות אמיתיות, במקום לתבוע ממנו שיגלח את השפם ויישבע שרק לא ביבי.

ומה עושים בעניין החרדים בכלל, אתם שואלים? זה כבר סיפור עמוק וסבוך בהרבה. כל עוד פוליטיקת הזהויות שולטת, בימין וגם בשמאל, אין סיכוי של ממש למשהו שהוא יותר מתרגילים חד־פעמיים למטרות נקודתיות. כאמור, הזדהותו של הציבור החרדי עם הימין היא עמוקה, ובואו לא ניתמם: כך גם הטינה כלפי החרדים בתל אביב וסביבתה.

אבל כשמגיעים לתוכן מדיני וכלכלי, התמונה אחרת לגמרי. רוב נציגי ש״ס, ודרעי בראשם, הם יונים צחורות בהשקפתם המדינית־ביטחונית. דרעי, אני מזכיר, נסע ב־1991 בשבת לביתו של יצחק שמיר, באישור הרב עובדיה יוסף, כדי להתנגד לתקיפה ישראלית בעיראק במלחמת המפרץ הראשונה. לא מעטים מחברי יהדות התורה מחזיקים בהשקפות דומות.

כלכלית־חברתית? לא במקרה נרתעו חברי הרשימה המשותפת מהדחתו של משה גפני מראשות ועדת הכספים. רעיונות שמאליים מובהקים, ששולטים היום בשיח במדינות המערב, קרובים להשקפת העולם החרדית הרבה יותר מהליברליזם הכלכלי לעשירים של הליכוד וימינה.

בפוליטיקה, זהות מנצחת תוכן – במאה שערים, בשדרות וגם בתל אביב. אבל אם השמאל רוצה לדבר באמת לחרדים, כמו לכל הציבור הישראלי, הוא צריך להתחיל לדבר שמאל. רק אז, מתוך שיח בטוח בעצמו, מכיר במציאות ורואה את האחר, אפשר יהיה לדבר גם על הגיוס כמו על בעיה ישראלית שצריך לפתור.

על עפר שלח

עפר שלח היה ח״כ מטעם יש עתיד וחבר בכיר בוועדת החוץ והביטחון ובוועדה לניסוח חוק הגיוס