העיתונאי הבריטי ג׳יימס בלדוורת׳ נטמע לחצי שנה בקרב העובדים המנוצלים ביותר בממלכה – מעובדי המחסנים של ״אמזון״ ועד לנהגים של ״אובר״. הספר שכתב הוא קריאת השכמה לשמאל הליברלי, שנלחם על ייצוג של מוחלשים בקרב האליטות, אך מזניח את מציאות החיים של רוב המוחלשים בפועל  

הגיע הזמן לדבר על שוק התעסוקה. משפט זה, שאולי היה זוכה למשיכת כתף אדישה עד לאחרונה, נדמה ברור מאליו לאחר שנה שבה נשבר בישראל שיא של מיליון מובטלים, מענקים חולקו אד־הוק בהיקף חסר תקדים ורבבות עצמאים גילו כי אין לרשותם רשת ביטחון מינימלית. אלא שלא הקורונה היא זו שפגעה בשוק התעסוקה. היא בסך הכל חשפה את פגיעותו. בשונה ממחלות אחרות שפוגעות רק בגוף האדם, הווירוס הזה תקף את נקודות התורפה של מערכת החיסון הציבורית. רשתות הגנה שנועדו לשמור על הציבור חדלו לתפקד בשגרה, ולכן אין להתפלא על קריסתן בשעת משבר. גם בזירה הכלכלית, מי ששילמו את המחיר הכבד ביותר הן האוכלוסיות בסיכון. 

ב־2015 החליט העיתונאי הבריטי ג׳יימס בלדוורת׳ להתחקות אחרי אותן אוכלוסיות פגיעות של הכלכלה המודרנית, זו המכונה לעתים ״הכלכלה השיתופית״ או ״כלכלת החלטורה״. הוא ביקש לשים את עצמו בנעליהם של ה״פרקריאט״, מונח בסוציולוגיה שמלחים בין המלים Proletariat – מעמד הפועלים ו־Precarious – רעוע, ומכונה בעברית ״המעמד הפגיע״. הפרקריאט הם העובדים בעבודות מזדמנות, אלה שאינם מוגדרים עובדים כלל אלא ״ספקי שירותים״ או ״פרילנסרים״, ללא ביטחון תעסוקתי או זכויות סוציאליות.

כשבלדוורת׳ החל את התחקיר לספר, דונלד טראמפ טרם נבחר לנשיא ארצות הברית, הברקזיט עוד לא הוכרע, בוריס ג׳ונסון היה ראש עיר לא פופולרי במיוחד, וקורונה היתה בירה מקסיקאית. מאז השתנה הרבה, אבל הקשר שבלדוורת׳ טווה בין המציאות היום־יומית המדכאת והארעית של קבוצה הולכת וגדלה של עובדים ובין איבה למהגרים, עליית מנהיגים פופוליסטים ואיבוד האמון ב״שיטה״ – רלוונטי מתמיד. כשיצא לאור ב־2018, הספר עורר סערה בשל אנקדוטה פיקנטית על בקבוק שתן של עובד מחסן באמזון, שחשפה את העובדה כי ענקית הטכנולוגיה – שבעליה, ג׳ף בזוס, הוא האיש העשיר בעולם – מעסיקה עובדים שחוששים לצאת להפסקות שירותים. ברני סנדרס, אז מועמד ממשי לנשיאות ארצות הברית, ואלכסנדרה אוקסיו קורטז, חברת הקונגרס הבולטת מהאגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית שנבחרה ב־2018, ציטטו מהספר. הוא זכה לשבחים רבים בעיתונות הבריטית והעולמית על תיעוד חד של מציאות שרובנו מעדיפים להדחיק, בייחוד אל מול הנוחות והזמינות של משלוח בקליק.

אך זו מציאות שצריכה להטריד את מנוחתו של כל מי שאינו בזוס – לא רק משום שאותם עובדים שהקפיטליזם דורס בנהירתו קדימה מצביעים מדי פעם בבחירות או משום שראוי לרחם עליהם, אלא משום ששחיקת הזכויות הסוציאליות של עובדים פוגעת בתחילה באוכלוסיות בסיכון, אך מהר מאוד מתפשטת לשאר החברה ומשפיעה על כל העובדים באשר הם. והבעיה רחבה בהרבה ממחסן לוגיסטיקה של חברת אמזון, אפילו מחסן טיפוסי בגודל של כעשרה מגרשי כדורגל, שבו גמא בלדוורת׳ כ־20 ק״מ ביום בהליכה.

במשך חצי שנה, בלדוורת׳ עבד בארבע עבודות בתחתית שרשרת המזון הקפיטליסטית: עובד מחסן לוגיסטיקה של אמזון בעיירה רוג׳לי – עיירה טיפוסית במרכז אנגליה ששיגשגה עד המאה ה־19 כמוקד לשיווק תוצרת חקלאית, ומאז ירדה מגדולתה ונהפכה לפרבר מוכה אבטלה של ברמינגהאם, עיר שהיא בעצמה מעין פרבר של לונדון; מטפל סיעודי עבור חברות קבלן של משרד הרווחה המופרט בבלקפול, עיירת חוף צפונית שמעולם לא התאוששה ממהפכת טיסות הלואו־קוסט שחיסלו את תיירות הפנים; טלפן במרכז שירות של חברת ביטוח בעיירת כורים לשעבר בוויילס מוכת האבטלה, האלכוהוליזם והסמים; ולבסוף, נהג אובר, אפליקציית הרכב השיתופית, בלונדון. 

בלדוורת׳ חי בהתאם למשכורת שקיבל, וכך מצא את עצמו גר בערים אלה עם עמיתיו לעבודה, רובם מהגרים ממזרח אירופה שהתגלגלו לשם מאותה סיבה – חיפוש עבודה. הם, כמוהו, נתקלו במציאות שלא הלמה את ציפיותיהם מאנגליה המתקדמת: דירות מתפוררות שמריחות מאסבסט, מקקים ועכברושים שמתרוצצים בסלון, שכונות מצוקה מדכאות שמאוכלסות במקומיים עוינים, ושגרה יומית ששיאה באלכוהול זול ומקדונלדס לפני משמרת מפרכת נוספת. למעשה, חלק ניכר מהסיפור שהוא מתאר טמון בציפיות נכזבות ובחלומות שבורים – על גלובליזציה וקדמה שהבטיחה להביא שגשוג ורווחה – ואכן עשתה זאת עבור חלק מהאנשים, בחלק מהמקומות – אך הותירה רבים מאחור. באנגליה, כמו בארצות הברית ובמידה רבה גם בישראל, מדובר בסיפור של מקום – ערים ועיירות ולפעמים חבלי ארץ שלמים שחוו שגשוג כלכלי כמוקדים של חקלאות, תעשייה ואנרגיה, אך לאחר הזנחה מוסדית של עשרות שנים נמצאים בדעיכה מתמשכת. 

בלדוורת׳ אינו עושה רומנטיזציה של העבר. מכרות הפחם סיפקו עבודת פרך מסוכנת וייצרו אנרגיה מזהמת שהעולם ממילא זנח לטובת נפט ואנרגיות חלופיות, והעבודה בפס הייצור ובשדה לא בהכרח סיפקה הגשמה עצמית או אפילו שכר ותנאים ראויים. אך היו גאווה מסוימת, סולידריות חברתית וגם איגודי עובדים שהגנו מפני מעסיקים נצלנים. כל אלה אינם קיימים בעולם שבו הוא מסתובב ב־2016. במקומם קיימת מציאות של עוני, בתי תמחוי ושיעורים גבוהים של קצבות הבטחת הכנסה. עובדים שמעיזים להתאגד סובלים מהתנכלויות. ברוב המקרים אפילו אין צורך לפטרם שכן הם מועסקים תחת חוזה ״אפס שעות״, ללא התחייבות לשעות עבודה מינימליות.

במחסני הלוגיסטיקה של אמזון, שהמועצה המקומית ברוג׳לי התגאתה בהקמתם כחבל הצלה לכלכלה המקומית, כבר כמעט שאין עובדים מקומיים בזמן שבלדוורת׳ מגיע אליהם. גם העובדים הזרים מתחלפים בכל כמה חודשים בשל השכר הנמוך וההליכה האינסופית השוחקת במחסנים, אם לא פוטרו בשל עבירות משמעת כדוגמת לקיחת ימי מחלה. הבום הכלכלי שהתושבים קיוו לו תורם בעיקר לבעלי בתים, שנהנים מעליית מחירי השכירות בשל כניסת העובדים הזרים. בבלקפול, שנים של קיצוצים, הפרטה ו״התייעלות״ הותירו מערכת רווחה שבנויה על ביקור סיעודי ממוצע של 15-5 דקות, שבו על המטפל להספיק מגוון משימות משתנות, כולל החלפת חיתולים ומיטות ספוגות בשתן, אמבטיה או מקלחת, מתן תרופות וטיפול, ועזרה כללית. זמן לשיחה קצרה או כוס תה עם ה״לקוחות״, שלעתים זהו עבורם המגע האנושי היחיד, כמעט שאין, וכל עיכוב בלוח הזמנים בא על חשבון המטפל.

בוויילס בלדוורת׳ דווקא משבח את התנהלות חברת הביטוח ״אדמירל״, שעושה מאמצים לייצר סביבת עבודה נעימה עבור הטלפנים על אף אופייה המנוכר של העבודה, ובלונדון הוא מתאר נסיבות מורכבות: נהגי אובר מוגדרים ״שותפים״ של אובר שנהנים מחופש וגמישות, וכניסת החברה לשוק המוניות הלונדוני המונופוליסטי הביאה שירות זול, מהיר, דיגיטלי ואמין. מנגד, השירות הזול בא במידה רבה על חשבון הנהגים, שמחויבים לקבל 80% מהעבודות המוצעות להם, גם כשהן לא משתלמות כלכלית, ומוצאים עצמם עובדים במשך שעות ללא הכנסה. כדי להבטיח זמינות תמידית ללקוחות, האינטרס של אובר הוא להציף את השוק בכמה שיותר נהגים, שהם ״ספקי שירות עצמאיים״ שהיא לא מחויבת לשלם להם שכר מינימום. כשאותם נהגים חולים או נקלעים לתאונות, הציבור נושא בנטל ימי המחלה והאבטלה. בלדוורת׳ מתאר כיצד בכסות רטוריקה של יזמות חופשית והתייעלות, השפה של הכלכלה השיתופית מאפשרת לחברות ענק ״לשתף״ את הציבור בעלות העסקת עובדים ללא זכויות סוציאליות, תוך קידום ״החופש״ שלהן־עצמן מרגולציה.

בארץ, אמנם אין עדיין מרכזי לוגיסטיקה גדולים של אמזון, והחקיקה שתאפשר לאובר לפעול אינה קיימת, עם או בלי קשר לדומיננטיות של איגוד נהגי המוניות במרכז הליכוד. מערך הטיפול הסיעודי מככב בחדשות מדי כמה חודשים עם סיפורי זוועה למיניהם. ההפרטה הגיעה לשם מזמן ולא צריך להתאמץ כדי למצוא את הדמיון למציאות שמתאר בלדוורת׳. הַחליפו עובדי אמזון מרומניה בפועלי בניין מסין ומהרשות הפלסטינית, נהגי אובר בשליחי וולט ותן ביס, ועובדות סיעודיות קשות יום מצפון אנגליה בסייעות בגני ילדים מראש העין. חוזה עבודה ״אפס שעות״ אמנם לא קיים, אבל במקומו יש המצאה מקומית של עובדי דור א׳, דור ב׳ ועובדי קבלן. המשותף לכל המגזרים הללו הוא שמדובר בעובדים מוחלשים, הרבה מהם מהגרים, או שעבודתם משרתת ציבור פגיע וחסר קול כקשישים או פעוטות.

שכבה הולכת וגדלה של עובדים נהפכו שקופים הן מבחינת חוקי העבודה והן בעיני האזרח המצוי. המציאות המטרידה שבלדוורת׳ מתאר בשפה פשוטה וישירה, ללא רחמים מזויפים או האדרה, אינה מאפשרת התעלמות. ספרו הוא קריאת השכמה לשמאל הליברלי שנלחם על ייצוג של מוחלשים בקרב האליטות, בעודו מזניח את מציאות החיים של רוב המוחלשים בפועל; אנשים שלא יהיו חברי פרלמנט, מנכ״לים או שופטים, אך גם להם מגיעה עבודה שאינה בגדר מתקפה בלתי פוסקת על כבודם העצמי. ההשלכות של המשך ההתעלמות מתבטאות בשנאה ל״שיטה״ ולכל מי שמייצג אותה – האליטות, האיחוד האירופי, מהגרים, חברות התרופות. כך דמגוגים מהימין עשו הון פוליטי רב בקרב אוכלוסיות יעד שהשמאל מתיימר לייצג, כי הם לפחות לא מתעלמים מהבעיה, גם כאשר הפתרון שהם מציעים מכוער, אלים וציני. מגפת הקורונה הפכה את הארעיות וחוסר הוודאות שעובדים רבים חווים כבר שנים לנחלת הכלל. קשה לדעת לאן יוביל הדיון הציבורי המתפתח בעניין ולאילו שינויים הוא צפוי להוליך. ספרו של בלדוורת׳ מהווה נקודת התחלה טובה.

Hired: Six Months Undercover in Low־Wage Britain / James Bloodworth Atlantic Books, 288 pp., 2018