הקדמה

סוגיית שחרורם של תלמידי ישיבות משירות צבאי מלווה את הפוליטיקה של התנועה הציונית עוד לפני שישראל נהפכה למדינה ריבונית. ראשיתה של ההחלטה להעניק פטור מגיוס למאות (ספורות) של תלמידים ביוני 1947. בעוד הוועדה המיוחדת של האו״ם לענייני ארץ ישראל (ועדת אונסקו״פ) מקיימת סדרת פגישות ודיונים בבניין ימק״א בירושלים, כדי שתוכל להמליץ לעצרת הכללית איזו החלטה לקבל בשאלת הפתרון הנכון לארץ ישראל ולשני העמים היושבים בה, שיגר יו״ר הסוכנות היהודית אז, דוד בן־גוריון, את ״מכתב הסטטוס קוו״ המפורסם לראשי אגודת ישראל. מטרתו של בן־גוריון היתה לכונן קואליציה רחבה ככל האפשר של מפלגות שיתמכו ברעיון הקמת המדינה היהודית. כך, כדי להבטיח את תמיכת ההנהגה החרדית במהלך, או לכל הפחות למנוע את התנגדותה הפומבית לציונות, הציע בן־גוריון סדרת פשרות בנושאי דת והמדינה שבדרך. סוגיית הגיוס לא נכללה במכתב. בכ״ט בנובמבר התקבלה באו״ם, בעקבות המלצת ועדת אונסקו״פ, החלטת החלוקה לשתי מדינות. המתקפות הערביות על היישוב היהודי החלו ובישרו את בואה של מלחמת העצמאות. רבנים מרכזיים וראשי ישיבות חרדים דרשו לשחרר את תלמידי הישיבות מהמאמץ המלחמתי. ואכן, במארס 1948, חודשיים לפני ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל, הורה ראש המטה הארצי של ההגנה, ישראל גלילי, לראשי החטיבות לפטור מחובת הגיוס לצבא כמה מאות צעירים חרדים, שנכללו ברשימה רשמית מאושרת. גלילי הדגיש שהפטור הוא למשך שנת תש״ח (1948) בלבד, ובסופה תיבחן הסוגיה מחדש. 

באוקטובר 1948 הודיע ראש הממשלה ושר הביטחון בן־גוריון למועצת המדינה הזמנית על ההחלטה שלא לגייס כ־400 תלמידי ישיבה מתוך אלפים ספורים שנכללו בנתוני הגיל הרלוונטיים. בדיון בוועדת הביטחון של מועצת המדינה (לימים הכנסת) אמר: ״פנו למשרד הביטחון אנשי האגודה [אגודת ישראל], שיש 400 בחורי ישיבה, ושהם כולם בגיל צעיר ושאם הם יתחייבו בגיוס – צריך יהיה לסגור את בתי הישיבות, ושהם גם בארצות אחרות שוחררו מגיוס״. 

בינואר 1950 הגיעו ראשי ישיבות בכירים לישיבה עם בן־גוריון. ביומנו תיאר אותה כך: ״באו לבקש על שחרור בחורי ישיבה משירות ביטחון, ואם כי הודעתי להם מראש שבקשתם כבר ניתנה – ביססו דבריהם באריכות בזה אחר זה. בבקשה שיינתן חוק על שחרור; הסברתי להם שהחוק לא יתקבל, הציעו – תקנות על ידי הממשלה או שר הביטחון, שמא ישתנה בינתיים שר הביטחון. נימקתי קשיי התקנה […] גם לא הסכימו להצעתי לאמן בחורי הישיבות במקומן [בישיבות עצמן]״. 

שנה לאחר מכן הבהיר בן־גוריון שהפטור משירות סדיר ניתן ״אך ורק על בחורי הישיבה העוסקים בפעול בלימודי תורה בישיבות, וכל עוד הם עוסקים בלימוד תורה בישיבות, השחרור אינו חל על ׳בחור ישיבה׳ שעוזב הישיבה לזמן מה ועוסק בעניין אחר, אפילו בעניין שמוטל עליו מטעם הישיבה״. יתרה מכך, כל תלמיד ישיבה שיימצא מחוץ למקום הלימודים, טען בן־גוריון, יש לאוסרו ולגייסו מיידית. 

ב־1953 פרש בן־גוריון מראשות הממשלה ועזב את משרד הביטחון ובמקומו נכנס לתפקיד השר פנחס לבון. לבון האמין באופן נחרץ כי יש לגייס לצבא הן את צעירי הציבור החרדי והן את צעירי הציבור הערבי, והוא הוציא לשנתונים הרלוונטיים בשני הציבורים צווי גיוס. במכתב הראשון, המובא בהמשך, הבהיר בן־גוריון למחליפו במשרד הביטחון כי הפטור שניתן עד אז על ידיו לבחורי הישיבות נעשה מתוך כוונה טובה, אך לא באמצעות הסכם רשמי שמתקף את הפטור שנים קדימה. באותו הזמן התקיימה במקביל התכתבות באותו העניין בין ראש הממשלה משה שרת לרב הראשי, יצחק אייזיק הלוי הרצוג. שרת הסביר כי הוראת הגיוס של לבון לא כוונה לתלמידי הישיבה שקיבלו פטור אלא מתוך מטרה למנוע שימוש לא ראוי בהסדר ״תורתו אומנותו״ שבפועל, למרות דבריו של בן־גוריון אל לבון, הלך והתרחב בחמש שנות קיומו. על אף המכתב של שרת וכוונותיו הנחרצות של לבון, הגיוס לערבים ולחרדים בוטל. 

בשנת העשור לקיומה של מדינת ישראל הצריך הגידול במספר תלמידי הישיבות ששוחררו מחובת השירות בצה״ל בחינה של הפטור מגיוס, בין שניתן כהסכם רשמי ובין שלא כך. המסמך הבא בקובץ המכתבים המובאים בהמשך הוא חלופת מכתבים קצרה בנושא שמתקיימת בין הרב הראשי הרצוג לראש הממשלה ושר הביטחון החוזר בן־גוריון. מכתבו של הרצוג מלמד לא רק על חשיבות לימודי התורה בישיבות (והפטור מגיוס מצה״ל, שיאפשר את רצף הלימוד הזה) עבור הציבור החרדי, אלא גם על התפיסה כי בפעולתם זו, תלמידי הישיבות מגינים על תורת ישראל, הגנה המקבילה להגנתם של חיילי צה״ל על ארץ ישראל – ״קנייניה היסודיים של האומה״, כדבריו. מתשובתו של בן־גוריון אפשר ללמוד עד כמה המציאות אז ב־1958 התרחקה מכוונותיו המקוריות עם נתינת הפטור עשור קודם לכן. 

בסופה של אותה שנה הגיע משרד הביטחון להסדר עם ראשי הישיבות ועל פיו תלמיד ישיבה בגיל גיוס יקבל פטור מדי שנה ועד הגיעו לגיל 25. כמו כן, הוחלט שתלמיד ישיבה שיעזוב את לימודיו, יגויס לצה״ל. 

המכתב האחרון שמופיע בקובץ המכתבים הוא זה של בן־גוריון, שנכתב שלושה חודשים אחרי שהתפטר (בפעם האחרונה) ממשרת ראש הממשלה ב־1963 ומוען ליורשו בתפקיד, לוי אשכול. במכתב זה, כעסו של ״הזקן״ מבהיר עד כמה רחוק הלכה המציאות מכוונתו המקורית ואת החשיבה המחודשת בנושא הנדרשת מבחינתו.

חמש שנים אחרי המכתב כתב הרמטכ״ל חיים בר־לב לשר הביטחון משה דיין כי מאז תחילתו של הסדר הפטור ״גדל בהתמדה מספר הישיבות ומספר התלמידים שגיוסם נדחה״. ואכן, ועדת שרים שכונסה באותם הימים החליטה לשמר את ההסדר הקיים, אך הגדילה רשמית את מספר המכסות הנוספות בכל שנה ל־800, מספר שיותר מששיקף את תפיסת העולם של הממשלה, שיקף את המציאות שנוצרה ממילא בשטח. ב־1975 ביטל שר הביטחון שמעון פרס את ההגבלה הרשמית על מספר הישיבות שנכללו בהסדר דחיית הגיוס. המכסה השנתית של פטור מגיוס לתלמידי ישיבה עמדה עדיין על 800. מספר בחורי הישיבה שנכללו בהסדר באותה שנה היה 7,357. 

הגידול המשמעותי במספר הפטורים מגיוס החל ב־1977, לאחר המהפך הפוליטי והקמת ממשלת מנחם בגין, שאליה הצטרפו המפלגות החרדיות. בהסכמים הקואליציוניים נכלל לראשונה סעיף שקבע: ״יאפשרו לתלמידי ישיבות תיכוניות ומקצועיות להתקבל בישיבות וכמו כן לבעלי תשובה״. על פיו, התרחב לראשונה הפטור וכלל לא רק תלמידי ישיבות אלא גם תלמידי ישיבות תיכוניות ומקצועיות ו״משמשים בקודש״ כמו מלמדים בישיבות, רבני ערים, דיינים, בעלי תשובה חרדים ומורים ומחנכים בחינוך העצמאי. שנים אחדות לאחר מכן הבהיר ופירט עזר ויצמן את סעיף 25 במלים פשוטות: ״לא תהיינה הגבלות למספר הישיבות ולמספר התלמידים שיוכלו ללמוד בישיבה״. 

לגידול בהיקף הגברים החרדים שהיו פטורים מגיוס במסגרת הסדר ״תורתו אומנותו״ היו השלכות חברתיות־כלכליות רחבות על החברה החרדית בפרט והישראלית בכלל. תנאי הסדר הפטור הנרחב אסרו באופן רשמי על מי שנכללו בו לעבוד למחייתם או לרכוש הכשרה שאינה תורנית. כך, במקביל לעלייה במספר הפטורים, ירד במהירות שיעור התעסוקה של גברים חרדים. 

ב־1985 עמד מספרם של בעלי הפטור על 16 אלף. הגידול במספר הפטורים בזמן ממשלות הליכוד הביא ב־1986 להקמתה של תת־ועדה של ועדת החוץ והביטחון במטרה לעסוק בנושא. דו״ח הוועדה שהוגש ב־1988 קבע כי יש להחזיר את הגלגל אחורה לכלליו של הפטור לפני 1975. ההמלצות לא יושמו. 

ב־1998, כשתחת ההסדר נכללו יותר מ־25 אלף בעלי פטור, קבע בית המשפט העליון כי המצב הקיים אינו מאפשר יותר לשר הביטחון להיות מי שקובע את ההסדר ועליו להיקבע בחקיקה ראשית. ב־1999 מינה ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק את ועדת טל – ועדה מיוחדת לגיבוש הסדר לגיוס תלמידי הישיבות לצבא. הדו״ח שהגישה הוועדה בשנת 2000 קבע בין השאר ש״ההסכמים הקואליציוניים של ממשלת בגין הראשונה (1977) הביאו לפריצת המסגרות הרחבה ביותר בהסדר ׳תורתו אומנותו׳, עליה ניתן להצביע בבירור כגורם העיקרי להיקפי המצטרפים להסדר והשוהים במסגרתו כיום״. המלצות הוועדה, ובהן שתי חלופות למסלולים שיאפשרו לגברים חרדים המעוניינים בכך להשתלב בשירות הצבאי, עוגנו ב־2002 בחוק הידוע כ״חוק טל״ – חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם. 

חוק טל בוטל על ידי בית המשפט העליון ב־2012 בשל פגמים בחוקיותו. מאז נעשו ניסיונות שונים להציע תיקונים לחוק שירות הביטחון בנושא הסדר ״תורתו אומנותו״ ולפעול על פיהם, אך הסדרת גיוסם של גברים חרדים לשירות צבאי (או אזרחי) היא כישלון מתמשך שלא נפתר עד כה.

***

מכתב א׳

שדה בוקר 16.3.1954

לפנחס לבון – שלום רב.

אולי יועיל אם תדע זאת: אף פעם לא נעשה ביני ובין שום מפלגה דתית הסכם בעניין פטורי בחורי ישיבה. עשיתי הדבר מתוך ״התנדבות״ חופשית. 

רק שכשנודע לי כי האגודה שולחת בחורי ישיבה למעברות לנהל תעמולה בעד הזרם האגודתי

אגודת ישראל היא ארגון יהודי אורתודוקסי, שהוקם בקטוביץ שבפולין ב־1912. בבחירות לכנסת הראשונה התמודדה אגודת ישראל, עם מפלגות דתיות וחרדיות נוספות – בפעם הראשונה והאחרונה בתולדות המדינה – במסגרת רשימת ״החזית הדתית המאוחדת״, שקיבלה 16 מנדטים. בבחירות לכנסת השנייה כבר התמודדה אגודת ישראל בצורה עצמאית לאור חילוקי דעות בתוך ״החזית״ בנוגע לחינוך העולים. לאחר הבחירות הצטרפה לממשלת ישראל השלישית ובהמשך פרשה ממנה על רקע גיוס נשים לצה״ל. מאז ועד המהפך של 1977 לא היתה אגודה ישראל חלק מאף ממשלה.

(זה היה ״בימים הטובים ההם״) הודעתי לי.מ. לוין

יצחק מאיר לוין (1971-1893), היה מנהיג אגודת ישראל, חבר כנסת ושר הסעד הראשון מטעם החזית הדתית המאוחדת.

שאם בעוד שלושה ימים יימצא בחור ישיבה במעברות – ייתפס ויישלח לצבא, ונתתי פקודה מתאימה למשרד הביטחון ולצבא בעניין זה.

אבל הפיטורין, בניגוד למה שראיתי באחד העיתונים, לא היה פרי הסכם קואליציוני. 

בב״ח

ד. בן־גוריון

אגב – ריבוי מספר בחורי הישיבה – אם מלאכותי ואם כן, מחייב לדעתי שינוי השיטה של פיטורין.

מכתב ב׳

הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (1959-1888) נבחר לתפקיד הרב האשכנזי הראשי של ארץ ישראל (מ־1936) לאחר מותו של הרב קוק ושימש בתפקיד גם אחרי הקמתה של מדינת ישראל ועד יום מותו. בראשית שנות ה־40 הקים את ״ועד הישיבות״, ארגון הגג של הישיבות הגבוהות בישראל, ועמד בראשו. הוא ייסד את מכון ״יד הרב הרצוג״ (שנקרא על שמו לאחר מותו), שאחראי על ההוצאה לאור של האנציקלופדיה התלמודית וההוצאה המדעית של התלמוד הבבלי. הרצוג הוא מחבר נוסח התפילה לשלום המדינה המזוהה עם הציונות הדתית ונאמרת בשבתות ובחגים בבתי כנסת.

י״ג מר חשון תשי״ט

למכובדי היקר והנעלה

מר דוד בן־גוריון הי״ו,

ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון,

עיה״ק ירושלים ת״ו.

אישי ראש הממשלה!

נחרדתי עמוקות ולבי נשבר בקרבי לנוכח השמועה כי נתעוררה כוונה

הרצוג מתכוון לדרישה הציבורית שהתעוררה לבחון ולשנות את ההסדר של פטור מגיוס שהלך והתרחב. בסוף 1958 הצליח מנכ״ל משרד הביטחון שמעון פרס להגיע להסדר חדש עם בני הישיבות ואלה עיקריו: תלמיד ישיבה יקבל עד גיל 25 פטור מדי שנה ותלמיד ישיבה שיעזוב את לימודיו לפני גיל 25 יגויס לשירות צבאי רגיל. תלמיד ישיבה שהגיע לגיל 25 יוכל להמשיך ולקבל פטור עד הגיעו לגיל 29, ואם החליט לעזוב את לימודיו הוא יידרש לעבור אימון קצר של שלושה חודשים ולאחריו להיות חלק ממערך המילואים.

 להכניס שנויים במעמד הקיים של תלמידי־הישיבות,

״הישיבה״ היא מוסד עתיק יומין בהיסטוריה של עם ישראל. בימי המשנה והתלמוד הישיבות העיקריות בארץ היו ביבנה, ציפורי, טבריה וקיסריה. ישיבות סורא ופובמדיתא שבבבל התקיימו יותר מ־800 שנה והיו מרכזי התורה הגדולים בתקופת הגאונים. החל בסופה של המאה העשירית ואילך נוסדו ישיבות גדולות ומרכזי תורה באירופה (צרפת, ספרד) וצפון אפריקה ובהמשך באזורי הים התיכון. מהמאה ה־17 ואילך עברו מרכזי התורה לאירופה המזרחית והתיכונה (פולין, רוסיה, ליטא והונגריה). מרכזי תורה אלה, שהיו המרכזים הרוחניים של היהדות האורתודוקסית באירופה, הוחרבו בשואה. בארץ ישראל נוסדו ישיבות במאה ה־16, דוגמת זו של הרב יוסף קארו בצפת. במאה ה־20 נוסדו ישיבות רבות בארץ ישראל ולאחר מכן במדינת ישראל.

שגיוסם נדחה כל עוד הם יושבים בחצרות בית ה׳ ומקדישים את ימיהם לתורה, ומצאתי לי לחובה לבוא לפני כב׳ בדברים הבאים: זכויות היסטוריות, שגודלן עד שמי רום, נפל בחבלו של כב׳ להחזיר תפארת החירות והפרות לישראל ולכונן ממלכתו־העצמאית במכורתו. נתקיים בכב׳ ״ויהי דוד לכל דרכיו משכיל״. בטוחני שכב׳ ראה יותר מאשר מישהו אחר את נפלאות הבורא וניסיו הגלויים, אשר חפפו בשטח המדיני ועל שדות הקרב, אשר מהם ועל ידם הגענו עד הלום. 

[…]

ידוע ידע אותו רשע ימ״ש [ימח שמו], כשם שידעו רבים שקדמו לו, כי נשמתה של אומה זו היא רוחה, הצפונה וטמונה בספרי הקודש ובתורה בכתובה והמסורה, ולכן התנכל לגווילי הספרים עוד טרם שפגע בגופות האנשים. לאסוננו ולהוותנו הוא בא על תאוותו זו, ועם תום המלחמה נתברר, כי לוקינו בכפלים: בגוף וברוח, ויחד עם חורבן קהילות ישראל ספו תמו כל מרכזי התורה המפוארים בגולה זו. ואירופה ערש־הישיבות, חרבה גם מבחינת התורה, יודעיה ולומדיה. אולם חסדי ה׳ לא תמנו ולא כלו רחמיו: ארצנו, שהועדה והתייצבה במקום כינוס לנדחי ישראל ולשיירי הטבח באירופה – קלטה במידה יתירה גם את שרידי תלמידי־הישיבות וראשיהן. אלה, אחד מעיר ולא שנים ממשפחה – באו והקימו כאן מחדש את סוכת־הישיבות, שנחרבה באירופה. כתוצאה מכך זכתה ארצנו הק׳ וזכינו אנו, שהתורה חזרה לאכסנייה שלה, למקומה הטבעי. ומבחינה זו הגיעה להיות מרכז התורה, שאין בדומה לו בעולם כולו, דבר שלא זכינו בהרבה שטחים אחרים. 

בטוחני, שדבר זה היה לפני עיני כב׳ לפני כעשר שנים בשעה שהעניק לתלמידי־הישיבות את מעמדם המיוחד לגבי הגיוס. הענקת חיבה זו הוכיחה לכולנו הוקרתו והכרתו בשארית התורה בציון וחשיבותה במערכת חיינו החדשים במדינתנו החדשה־ישנה.

[…]

חובה מוטלת על העם היושב בציון תחת שמיי חיי עצמאות להעניק לבני־ישיבות אשר הופקדו לשמור על נכסי־הרוח של האומה (והם עושים את זאת במסירות נפש ובהקרבה לא ישוערו במצב כלילי כבד מנשוא שלא יתואר ברבים) – שחרור מכל חובת גיוס כל דהו, כל עוד הם יושבים באוהלה של תורה. כי אף הם מגויסים ועומדים הם על בטחונה של תורת ישראל ומורשתו, אשר בהם תפארתו ובגללן הגענו עד הלום. אלה כאלה שומרים המה על קנייניה היסודיים של האומה, שהם תורת ישראל וארץ ישראל.

בטוחני, שכולנו מאמינים אמונה שלמה ובלתי מעורערת, כי קול התורה, הבוקע ועולה מהיכלי התורה וממתיבתות [ישיבות בארמית] הקדש, הנו תריס בפני ידי עשו וישמעאל, החורשים עלינו מזימות רשע ורצח, וקרבת אלוקים החופפת על היכלי קודש אלה מחזקת את ידי המגינים היקרים, והם הם יפילו תחינה על שלומנו ועל ניצחוננו.

אני בא, אפוא, לפני כב׳ בלב רועד, אולם בביטחון, כי כב׳, אשר התרומם לספירות כלל ישראליות בהעניק לתלמידי־הישיבות את מעמדם המיוחד לגבי הגיוס יוסיף להראות את חיבתו והוקרתו לבני התורה, ולא יחול שום שינוי במעמדם זה, אף במלוא נימה.

[…]

בברכת התורה והארץ ובהוקרה עמוקה,

יצחק אייזיק הלוי הרצוג.

מכתב ג׳

ירושלים, חשוון תשי״ט 10.11.1958 לכבוד הרב הראשי לישראל מר יצחק הלוי הרצוג

שלום וברכה, 

לצערי הרב לא יכולתי להיפנות מיד לענות למכתבך מיום י״ג מרחשון תשי״ט.

הצטערתי צער רב לשמוע כי אינך בקו הבריאות, ולפני הכל אני רוצה לאחל לך החלמה מהירה ושלמה.

ואשר לבחורי הישיבה, הדבר, נדמה לי, אינו כה פשוט. כשפטרתי לפני עשר שנים בחורי הישיבה משירות בצבא היה מספרם מועט וגם, כפי שנאמר לי אז, היתה זו הארץ היחידה, שבה נשארו לומדי תורה לשמה, אם כי עליי לציין בשמחה כי בחורי הישיבה לקחו חלק במלחמה על הגנת ירושלים כשאר צעירי ירושלים.

במהלך מלחמת העצמאות חרדים התגייסו להגנת הארץ – ולא רק בירושלים. אגודת ישראל אף פירסמה כרוזים הקוראים לצעירים לאחוז בנשק. על אף הפטור שניתן למאות בני ישיבה במארס 1948 קראו רבנים בכירים לתלמידיהם לקחת חלק אקטיבי בלחימה והללו השתתפו בחזית ובעורף בלחימה ובהגנה.

המצב מאז נשתנה. בחורי הישיבה רבו. אינני יודע אם יש יסוד לאשמה כי יש כאלה שהולכים לישיבה לשם השתמטות. אני רוצה להניח כי אין לטענה זו שחר. אבל אין ספק כי משך הזמן רבו בחורי הישיבה, ומספרם הגיע לאלפים. בארצות הנכר אין הגויים נזקקים למגיני ישראל. פה כולנו יהודים, וביטחוננו תלוי אך ורק בנו; וזוהי קודם כל שאלה מוסרית גדולה אם ראוי הדבר, שבן אמא פלונית ייהרג להגנת המולדת, ובן אמא אלמונית ישב בחדרו ולומד בבטחה, כשרוב צעירי ישראל מחרפים נפשם למות. 

אני לא אעז לבוא אליך בהלכה מפורשת של הרמב״ם, כי במלחמת־מצווה הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, כי אתה, כמובן מאליו, בקי בהלכה יותר ממני, אבל נראה לי כי במדינת ישראל ׳תורת הקשת׳ היא חלק מהתורה, ולא ייתכן שאלפי צעירים לא יהיו מסוגלים לאחוז בנשק ביום פקודה. אין גם להתעלם מהאפשרות, כי ירושלים, חלילה, תנותק ותותקף על ידי אויב, ומאות צעירים לא יהיו מסוגלים להגן על עצמם ועל חבריהם והוריהם ועל עיר הקודש. והוא הדין במרכזים אחרים של הישיבות.

ולכן הצעתי (לא הוריתי, אלא הצעתי) שבני הישיבה המקדישים כל חייהם ללימוד התורה – ילכו לאימונים בסיסיים של שלושה חודשים, ואחרים – ישרתו בצבא ככל צעיר בישראל. דבר זה הצעתי לחברי הכנסת של אגודת ישראל, והמנהל הכללי של משרד הביטחון הציע זאת לכמה מראשי הישיבות. אסור לשכוח שאין אנו ממשיכים פה חיי הגלות, ותלויים בחסדי זרים, ונמשיך לנהוג כעם הסמוך לשולחן אחרים. אנו עומדים ברשות עצמנו, ועול המבחן מוטל עלינו בעצמנו. זוהי זכות גדולה שזכינו לה אחרי מאות בשנים. וזכות זו מחייבת לדעתי כל צעיר בישראל.

איני יכול למצוא בתורה או בנביאים או בכתובים, שלומדי תורה היו פטורים מהגנת המולדת, ויש לזכור שהתנאים בימינו השתנו: אף פעם לא היינו מוקפים מכל העברים אויבים הרוצים להכחידנו, ואמצעי הלחימה בימינו אינם כאמצעי הלחימה בימי בית ראשון או שני. עכשיו זוהי תורה מורכבת הדורשת אימון רב.

איני יכול להסכים בשום אופן לדבריך ש״בגלל בחורי הישיבות הגענו עד הלום״. לא הם בנו את הארץ, לא הם חרפו נפשם למות על עצמאותה (אם כי כמה מהם עשו זאת), ואין להם זכויות מיוחדות, שאין ליהודים אחרים. חז״ל אמרו: גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים. ואין בשירות הצבאי בכדי למעט לימוד התורה; ובישראל העצמאית אין התורה שלמה אם אינה כוללת גם תורת הגנת העם והמולדת. בלי קיום עם ישראל – לא תהיה תורה, ופיקוח נפש האומה קודם לכל. ודווקא מי שמכבד לומדי תורה (ואני מעז להגיד שאני אחד מהם) ורוצה ביקרם, צריך לדאוג, שהם לא יתבדלו מהמחנה ולא יפטרו עצמם מהחובה הקדושה ביותר – החובה להגן על הוריהם, קרוביהם, יישובם ועמם.

ואני מבקש ממך להשפיע על ראשי הישיבות, שהם בעצמם ידרשו, לפחות, אימון בסיסי של כל בחורי הישיבה לשלושה חודשים.

ושוב אני מאחל לך כל טוב ובריאות שלמה.

בהוקרה ובידידות, ד. בן־גוריון

מכתב ד׳

שדה־בוקר 12.9.1963

אשכול יקר – 

ביוני 1963 התפטר בן־גוריון מתפקידי ראש הממשלה ושר הביטחון ולוי אשכול החליפו בשניהם. אשכול היה ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל והחזיק בתפקיד עד מותו ב־1969.

אין אני סבור שאתה זקוק לעצותיי בענייני הממשלה, ואין בדעתי כמובן לתת עצות, אבל השתוללות הקנאים עוברת כל גבול,

ב־1951 הוכנס תיקון לחוק שירות הביטחון – במטרה למנוע את זילותו – ששינה את הנוהג שננקט עד אז ועל פיו די היה בהצהרה של אשה דתייה כדי לפטור אותה מחובת הגיוס. על פי התיקון, נשים שביקשו פטור מגיוס נדרשו להוכיח כי סירובן לשרת מבוסס על טעמי דת. הפגנות חרדיות רבות נערכו נגד התיקון. שנתיים מאוחר יותר חוקקה הממשלה חוק, שקבע כי נשים דתיות שישוחררו משירות צבאי יידרשו לעשות שירות לאומי. הדבר הביא למחאה רבתי מכל קצוות הקשת הדתית והחרדית; ההפגנה הגדולה ביותר נערכה ביולי 1953 ולקחו בה חלק עשרות אלפי חרדים. בשנים הבאות נערכו הפגנות סביב סוגיות שונות דוגמת פתיחת בריכת רחצה ציבורית (בריכת ירושלים) בשבת ושימוש בה על ידי נשים וגברים כאחד.

ואני מרגיש שאני אחראי לכך במידה ידועה:

אני שחררתי בחורי ישיבה משירות צבאי. אמנם עשיית זאת כשמספרם היה קטן, אבם הם הולכים ומתרבים, ובהתפרעותם הם מהווים סכנה לכבוד המדינה.

אין אנו יכולים להופיע בעולם כאלבמה או כדרום־אפריקה.

אני מציע שכל בחור ישיבה בגיל 18 ומעלה שייתפס בהתקהלות בלתי חוקית, בזריקת אבנים, ובהתפרעות נגד אזרחים ושאר מעשי־אלימות ובריונות – יגויס מיד לצבא וישרת ככל צעיר בישראל – 30 חודשים – לא במשרה דתית, אלא כחייל פשוט. בכלל יש אולי לבדוק כל שאלת בחורי ישיבה אם הם צריכים להיות פטורים מחובת צבא, אבל פורעי חוק ודאי לא צריכים ליהנות מפריבילגיה מפוקפקת זו.

בברכת שנה טובה,

ד. בן־גוריון