איך להפוך דמוקרטיה לחלולה בשמונה צעדים 

(אפריל 2023)

ספרהּ של פרופ' קים ליין שפלי, רודנות בחסות החוק, צריך לשמש עבור הקורא הישראלי כתמרור אזהרה וכמפת דרכים: תמרור אזהרה – מפני שהוא מבהיר מעל לכל ספק שישראל צועדת בימים אלה באותה דרך שהובילה בעשור האחרון לקריסת הדמוקרטיה במדינות כמו הונגריה וטורקיה; מפת דרכים – מפני שהוא מסב את תשומת ליבנו לחזיתות השונות שבהן עלינו למקד מאמצים כדי להציל את ישראל מגורלן העגום של אותן דמוקרטיות מרוסקות.

שפלי, סוציולוגית אמריקאית מאוניברסיטת פרינסטון, היא פתולוגית של דמוקרטיות. זה 20 שנה שהיא מחטטת בגוויותיהן של מדינות שאיבדו את אופיין הדמוקרטי, כדי להבין את התהליכים שהביאו למותן בטרם עת. המאמר החשוב שלה, שמובא כאן לראשונה בעברית, התפרסם ב־2018 ולכן אינו כולל התייחסויות לתהליכים המתחוללים בימים אלה בישראל. עם זאת, אין צורך בדמיון מפותח במיוחד כדי להבחין שהאסטרטגיות הפוליטיות, המשפטיות והרטוריות ששימשו מנהיגים כמו ויקטור אורבן בהונגריה, ירוסלב קצ'ינסקי בפולין ורג'פ טאיפ ארדואן בטורקיה הן אלה שמשמשות כיום גם את מקדמי ההפיכה המשטרית בישראל.

המסר של שפלי לקוראיה חד וברור: במאה ה־21 דמוקרטיות קורסות אחרת. בעקבות האסונות הגדולים של המאה ה־20 – ובראשם מלחמת העולם השנייה והשואה – הורגלנו לזהות את התהליכים המובילים לקץ הדמוקרטיה כתרחיש שבו מנהיג כריזמטי תופס את השלטון, מכריז על מצב חירום, מוציא את מפלגות האופוזיציה מחוץ לחוק וכולא את יריביו מאחורי סורג ובריח. בקיצור: מרסק את הדמוקרטיה באמצעים אלימים, גלויים וברורים.

את תרחיש האימים הזה, מסבירה שפלי, חייבים לעדכן. זאת משום שלא רק תומכי הדמוקרטיה למדו מזוועות המאה הקודמת, אלא גם יריביהם האנטי־דמוקרטים. לכן הם עושים כל שביכולתם כדי לא לחזור על אותם תרחישים דיקטטוריים "קלאסיים" שכולנו למדנו לזהות משיעורי ההיסטוריה. במקום, הם משווקים את עצמם לציבור כמושיעי הדמוקרטיה, עוטפים את מהלכיהם ברטוריקה של מאבק נגד "האליטות" ומרסקים את הדמוקרטיה תוך שימוש בכלים חוקיים לחלוטין: חקיקה, רפורמות ושינויי רגולציה.

כפי ששפלי כותבת, הרודנים החדשים מגיעים לשלטון לא עם "פלוגת חיילים" אלא עם "פלוגת עורכי דין". לעתים קרובות מאמציהם הדרגתיים ומבוזרים כל כך, שהאזרחים מתקשים להבין בזמן אמת את ההשלכות הרות האסון של פעולותיהם – ואלה שכן מבינים, מתקשים לשמור על אורך הנשימה הנחוץ כדי להדוף אותן.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

בניגוד לדיקטטורים מסורתיים, הרודנים בחסות־החוק אינם מחסלים את הדמוקרטיה באבחה אחת, אלא מרוקנים אותה מתוכן באופן הדרגתי; לא מבטלים את הרשויות השופטת והמחוקקת, אלא מכריחים אותן להתבטל בפני הרשות המבצעת. פרופ' אסף שרון מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב מכנה את סוג המשטר שהם מבקשים להקים בשם "דמוקרטיה חלולה". במשטר כזה בתי המשפט ממשיכים לפעול (אך פוסקים תמיד לטובת השלטון), ערוצי תקשורת פרטיים ממשיכים לשדר (אך נמנעים מלבקר את המנהיג) ובחירות ממשיכות להיערך (אך מסתיימות תמיד בניצחון של הממשלה). במילים אחרות: הקליפה הדמוקרטית נותרת בעינה – אך החברה החופשית מפסיקה להתקיים.

הדרך לדמוקרטיה חלולה

איך נראה התהליך הזה בפועל? בהרצאות שלה ברחבי העולם שפלי מציגה רשימה של שמונה צעדים המשותפים לכל הרודנים בחסות־החוק שעלו לשלטון ברחבי העולם ב־20 השנים האחרונות. מהרשימה עולה כי למרות ההבדלים הפוליטיים, התרבותיים והכלכליים בין המדינות ששפלי בחנה לאורך השנים, בנק המטרות ושיטות הפעולה של הרודנים החדשים דומים מאוד בכול מקום – גם אם הסדר המדויק שבו הם פועלים משתנה ממדינה למדינה. כך או אחרת, בחינה שיטתית של הרשימה לאור ההתפתחויות הפוליטיות בארץ מאפשרת להבין באיזה מצב ישראל נמצאת ביחס למדינות כמו הונגריה וטורקיה, שממוסדותיהן הדמוקרטיים לא נותר כמעט דבר.

הסעיף הראשון ברשימה מדבר על מנהיג בעל נטיות אוטוריטריות שזוכה בבחירות חופשיות והוגנות. כאמור, רוב ההפיכות במאה ה־21 מתרחשות ללא טנקים ברחובות: הפוליטיקאים שמובילים אותן מגיעים לשלטון באופן לגיטימי וללא שימוש באלימות. כך, כמובן, קרה גם בישראל.

על פי הסעיף השני, זמן קצר לאחר היבחרם, מנהיגים אלה מתחילים בפירוק המנגנונים המגבילים את הרשות המבצעת. ואכן, ממשלת ישראל ה־37 הציגה את הרפורמה המשפטית פחות משבוע אחרי הקמתה. בחודשים שלאחר מכן, למרות תנועת המחאה האדירה ששטפה את ישראל, העבירה הממשלה שורה של החלטות – חלקן זכו לפרסום רב וחלקן עבר מתחת לרדאר – שתכליתן אחת: ריכוז כוח חסר תקדים בידי הרשות המבצעת ופירוק כל מנגנוני הריסון והפיקוח שעשויים להגביל אותה.

הדוגמה המובהקת ביותר למגמה זו היא, כמובן, הרפורמה המשפטית עצמה, אך לצדה אפשר למנות, בין היתר, את השתלטות הממשלה על ועדות התכנון המחוזיות, הפוליטיזציה של המינהל האזרחי בשטחים, ההשתלטות המתוכננת על מח"ש (המחלקה לחקירות שוטרים), ניסיון הפוליטיזציה של מינויי הבכירים בחברות הממשלתיות, ומתן הסמכות לשר לביטחון לאומי לקבוע באילו חקירות תעסוק המשטרה והעברת המשמר הלאומי לפיקודו הישיר.

הסעיף השלישי ברשימה הוא השתלטות על בית הנבחרים או הפיכתו לבלתי רלוונטי. אורבן, לדוגמה, השקיע מאמצים רבים בשינוי המבנה החוקתי של הונגריה על מנת להבטיח לעצמו רוב גדול בבית הנבחרים, וארדואן שינה את שיטת המשטר בטורקיה לשיטה נשיאותית כדי לא להיות תלוי בפרלמנט. נתניהו, לוין ורוטמן לא נדרשו למשימה זו, מכיוון שבישראל מלאכת ההשתלטות של הממשלה על בית הנבחרים בוצעה כבר בידי אחרים. ב־20 השנים האחרונות העצמאות והסמכויות של הרשות המחוקקת בישראל נחלשו באופן דרמטי. הקשחת המשמעת הקואליציונית, הקמת ועדת השרים לענייני חקיקה והעלאת הסף הדרוש להפלת ממשלה – כל אלה הביאו לכך שהכנסת אינה מאזנת או מרסנת עוד את כוחה של הממשלה, אלא מתפקדת כשלוחה שלה. כתוצאה מכך, בפועל, מתקיימות היום בישראל שתי רשויות בלבד: רשות שופטת ורשות מבצעת־מחוקקת.

מה שמביא אותנו לסעיף הרביעי ברשימה: הכפפת בית המשפט לרשות המבצעת באמצעות "רפורמות" ומינוי נאמנים. כפי ששפלי מתארת, השתלטות על בית המשפט העליון היא אחת המטרות המרכזיות והראשונות של כל רודן בחסות־החוק. גם אצלנו זהו לב ההפיכה המשטרית שמובילה הממשלה, ואין פלא שזה גם הרכיב שעליו התעקשה יותר מכולם – גם במחיר ויתור זמני על שאר סעיפי הרפורמה.

בדומה למקביליהם בטורקיה, הונגריה ופולין, גם אצלנו הבינו הרודנים בפוטנציה שכדי לרוקן דמוקרטיה מתוכן חייבים, קודם כל, לחסל את בית המשפט העליון כמוסד עצמאי ובלתי תלוי. ברגע שזה האחרון מוכפף לשליטת הממשלה, נפתחת הדרך למימוש שאר הסעיפים שברשימה. בית משפט עליון שכפוף למרוּת הממשלה מסוגל לא רק להימנע מחסימת פעולותיה האנטי־דמוקרטיות, אלא גם לאשר אותן, להעניק להן לגיטימציה רשמית – וכך לספק לרודנים בחסות־החוק את הילת החוקיות החשובה להם כל כך.

חשיבותו של בית המשפט נובעת מהתפקיד הייחודי שהוא ממלא. בדמוקרטיה ליברלית קיימים שלל מנגנונים שנועדו לבקר או לרסן את השלטון: מבקר המדינה יכול לפרסם דוחות חמורים, התקשורת יכולה לחשוף שחיתויות, ארגוני חברה אזרחית יכולים להצביע על עוולות וכן הלאה. עם זאת, בית המשפט הוא הגוף היחיד שמסוגל לשמש בתור ה"שיניים" של שאר המנגנונים. הוא זה שמקבל לידיו עתירות המבוססות על המידע שנחשף בידי הגופים האחרים ומכריע בעניינן באופן שמחייב את השלטון. העובדה שמדובר בגוף המהווה חלק בלתי נפרד מהמדינה, כזה שיש בסמכותו להתערב בעבודת שתי הרשויות האחרות, היא שהופכת אותו לקריטי כל כך עבור המשטר הדמוקרטי – וליעד מרכזי כל כך של הרודנים החדשים.

הסעיף החמישי יישמע מוכר גם הוא לאוזניים ישראליות: הצבת נאמנים בתפקידי מפתח (הוועדה לבחירת שופטים, התובע הכללי, ועדת הבחירות המרכזית וכדומה). גם זה מאמץ מרכזי של ממשלת ההפיכה, והדוגמאות ששפלי מונה מתאימות אף הן למקרה הישראלי כמו כפפה ליד: הוועדה לבחירת שופטים נמצאת, כאמור, בלב הרפורמה; סעיף נוסף ברפורמה, פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, נועד ליצור בישראל תפקיד חדש של תובע כללי, שיהיה מינוי פוליטי של הממשלה; סעיף אחר מבטיח להפוך את מערך הייעוץ המשפטי בכול משרדי הממשלה ממקצועי לפוליטי; וההשתלטות על ועדת הבחירות המרכזית, שבראשה עומד שופט בית המשפט העליון, תושלם אם הממשלה תצליח להשתלט על הוועדה לבחירת שופטים. המגמה באה לידי ביטוי ברור גם בניסיונות חסרי התקדים של הממשלה למנות מקורבים ונאמנים למשרות מקצועיות מדוברות פחות, כמו משרת הסטטיסטיקאי הלאומי.

הסעיף השישי – שינוי המפה התקשורתית, כך שכלי התקשורת ישמשו תיבת תהודה למסרי הממשלה – קריטי במיוחד להצלחתם של הרודנים החדשים. מאחר שהשלטון שלהם אינו נשען על דיכוי האוכלוסייה בכוח הזרוע, הם משקיעים מאמצים רבים בעיצוב התודעה הציבורית וביצירת מציאות מקבילה של "עובדות אלטרנטיביות", כפי שכינתה זאת מנהלת הקמפיין של נשיא ארצות הברית לשעבר דונלד טראמפ. יציבות שלטונם ויכולתם לפרק את מוסדות הדמוקרטיה הליברלית תלויות במידה רבה בתחזוקה שוטפת של אותה מציאות מקבילה, המושתתת על שקרים גמורים, חצאי אמיתות ותיאוריות קונספירציה. כך הגיעה ארצות הברית למצב שבו כ־40 אחוז מהציבור האמריקאי מאמין כי בחירות 2020 נגנבו מידי הרפובליקנים, וכך הגיעה ישראל למצב שבו מיליוני אזרחים סבורים שהפרקליטות תפרה את תיקי נתניהו וששופטי בג"ץ מנהלים את המדינה.

רודנים בחסות־החוק מכפיפים את התקשורת למרותם בשלוש שיטות. הראשונה היא הקמת עיתונים וערוצי טלוויזיה שנראים ככלי תקשורת רגילים, אך בפועל משמשים להפצת תעמולה עבור השלטון. כזה הוא, למשל, החינמון "ישראל היום" שהוקם על ידי המיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון במטרה לשרת את האינטרסים הפוליטיים של מקורבו נתניהו. כזה הוא גם ערוץ 14, שהוקם במקור כ"ערוץ מורשת", אבל הורשה לחרוג מתנאי הרישיון שלו ולהתחיל לשדר חדשות ואף זכה להקלות רגולטוריות בשווי עשרות מיליוני שקלים באדיבות ממשלות נתניהו.

שיטה שנייה היא שימוש ברגולציה כדי להחליש כלי תקשורת המסרבים ליישר קו עם המנהיג. דוגמה מובהקת לכך היא פירוק רשות השידור ופתיחתה מחדש בתור תאגיד השידור הציבורי – מהלך שכשל מנקודת מבטם של נתניהו ושותפיו, שכן התאגיד החדש גילה עצמאות יחסית, מה שהביא לכך שחרב הסגירה מרחפת מעליו שוב כיום. דוגמה נוספת היא הפיצול של ערוץ 2 והקמת ערוצים 12 ו־13, מהלך שנועד לערער את היציבות הכלכלית של הטלוויזיה המסחרית בישראל. בהקשר זה חשוב להזכיר כי שניים מכתבי האישום נגד נתניהו עוסקים בהטבות רגולטוריות שראש הממשלה הציע לכאורה לבעלים של כלי תקשורת תמורת סיקור אוהד. כלומר, ההסתבכות הפלילית של ראש הממשלה נובעת במישרין משיטות הפעולה המזוהות עם הרודנים החדשים.

השיטה השלישית, שנתניהו שכלל לכדי אמנות לאורך השנים, היא מתקפה מתמדת נגד כלי תקשורת ועיתונאים ביקורתיים. דרך פעולה זו נועדה גם לקעקע את אמינותם הציבורית של כלי התקשורת וגם לגרום לעיתונאים לחשוב פעמיים לפני שהם מבקרים את הממשלה. כפי שעולה מהעבודה של חוקרת התקשורת איילה פנייבסקי מאוניברסיטת קיימברידג', למתקפה המתמשכת של הימין על העיתונות היו השלכות מרחיקות לכת על התנהלותם היומיומית של עיתונאים בישראל – ולפיכך, גם על המידע החדשותי שזמין לכולנו. על פי ממצאי המחקר שלה, מתקפת הדה־לגיטימציה של נתניהו ושותפיו על כתבים וכלי תקשורת שסירבו להדהד את דף המסרים של הליכוד, הביאה עיתונאים רבים לנקוט בצנזורה עצמית ובזהירות יתר כשעסקו במחנה הימין ובעומד בראשו. בנוסף, השאיפה לרָצות את נתניהו הביאה לכך שנאמניו המוצהרים, רבים מהם כלל לא עוסקים בעיתונות, יושבים היום דרך קבע בפאנלים של תוכניות האקטואליה הנצפות ביותר במדינה.

כלומר, אם רודני המאה ה־20 סגרו כלי תקשורת והפעילו ערוצי תעמולה בבעלות ממשלתית, מקביליהם במאה ה־21 מעדיפים שיטות פעולה מעודנות יותר: הקמת ערוצי תעמולה בבעלות של בעלי הון מקורבים, שינוי כללי הרגולציה על מנת להיטיב עמם ולחבל במתחריהם והובלת קמפיין דמוניזציה רווי שנאה ותיאוריות קונספירציה נגד מה שנשאר מהתקשורת העצמאית.

הסעיף השביעי ברשימה של שפלי עוסק בדה־לגיטימציה והגבלת צעדים של ארגוני חברה אזרחית ומפלגות אופוזיציה. זהו אחד המהלכים הראשונים שהכוחות האנטי־דמוקרטיים בישראל הוציאו לפועל. יריית הפתיחה נשמעה ב־2010, כשתנועת "אם תרצו" המקורבת לנתניהו פתחה בקמפיין נגד "הקרן החדשה לישראל". הקמפיין ההוא קבע במידה רבה את הטון של הפוליטיקה הישראלית בעשור שבא אחריו: סימון עקבי של מתנגדי הימין כ"אויבים מבית" שחותרים תחת קיומה של המדינה. פוליטיקאים, מפלגות, עמותות, אקדמאים, אנשי תרבות – כולם תויגו כאנטי ישראלים או אנטי ציונים ברגע שהעזו למתוח ביקורת על הממשלה. תנועות חברתיות – מהמחאה החברתית, דרך מחאת יוצאי אתיופיה ועד למחאה הנוכחית – הואשמו באופן קבוע באנרכיזם, וראשיהן תוארו כמי שמופעלים וממומנים על ידי כוחות זרים. כינויים כמו "עוכר ישראל" ו"תומך טרור" הוצמדו כלאחר יד אפילו לרמטכ"לים, ראשי שב"כ וראשי מוסד לשעבר. את המתקפה הרטורית השלימה סדרה של חוקים שנוסחו כדי להקשות באופן ממוקד על ארגונים המזוהים עם המרכז־שמאל, כמו "חוק העמותות", "חוק שוברים שתיקה" ו"חוק וי־15".

רטוריקה מסוג זה היא אחד מסימני ההיכר של תפיסת עולם המכונה במחקר "פופוליזם". הפוליטיקה הפופוליסטית מחלקת את הציבור לשתי קבוצות הומוגניות ומנוגדות: מצד אחד עם "אמיתי", "אותנטי" ו"טהור" – ומצד שני אליטה מושחתת, רקובה וחורשת רעה שעושה הכול כדי למנוע מ"העם" לממש את רצונו. מה קובע אם אזרח או קבוצה כלשהם משתייכים אל "העם האמיתי"? לא מוצא אתני ולא מעמד סוציו־אוקנומי, אלא שאלה אחת ויחידה: האם הם תומכים או מתנגדים למנהיג הפופוליסט. אל העם יכול להשתייך רק מי שתומך בו, ובאליטה נכלל כל מי שמתנגד אליו – גם כשמדובר במיליוני אזרחים, ואפילו אם מדובר ברוב הציבור. אנו נוטים לחשוב על שייכות לעם ככזו המבוססת על מאפיינים כמו שפה, מוצא משותף, זיקה תרבותית או הגדרה עצמית. לא כך אצל הפופוליסט ונאמניו: עבורם, שייכות לעם תלויה בגורם אחד ויחיד: הפתק ששמת בקלפי.

המתקפה של הרודנים החדשים על מוסדות הדמוקרטיה נובעת באופן ישיר מההיגיון היסודי של הפופוליזם: אם המנהיג הפופוליסט הוא נציגו הבלעדי עלי אדמות של העם האמיתי, הרי שכל מגבלה המוטלת על כוחו – פסיקה של בית המשפט העליון, החלטה של היועצת המשפטית לממשלה, הכרעה מקצועית של מפכ"ל המשטרה – היא בגדר חתירה פסולה תחת "רצון העם". זה גם ההסבר שהפופוליסט מציג למצביעיו כשהוא פועל להחלשת שומרי הסף ומוסדות הדמוקרטיה: אני הנציג של העם – מי הם שיאמרו לי מה לעשות?

חשוב להבהיר כי על אף שפופוליסטים מקפידים להציג את עצמם בתור דמוקרטים נלהבים, השקפת עולמם היא אנטי־דמוקרטית ביסודה. זאת משום שהיא מניחה שיש רק מנהיג אחד שיכול לבטא את הרצונות האותנטיים של העם וכי כל מתנגדיו מייצגים אוכלוסיות המנותקות מן המהות ה"אמיתית" של האומה; במילים אחרות, שיש במערכת כולה רק מנהיג לגיטימי אחד: המנהיג הפופוליסט עצמו. נוסף על כך, המאמץ המתמשך של הפופוליסטים להחלשת מוסדות הדמוקרטיה – כלי תקשורת, מפלגות אופוזיציה, ארגונים חברתיים וכדומה – פוגע ביכולת לקיים משטר דמוקרטי, אפילו בהגדרתו המינימלית ביותר; דהיינו, משטר שבו האזרחים יכולים להחליף את השלטון באמצעות בחירות. הפגיעה השיטתית בחופש הפעולה של התקשורת והאופוזיציה חותרת תחת היכולת של הבוחרים לממש את עיקרון הכרעת הרוב. "בחירות יכולות להיות בלתי דמוקרטיות גם בלי שהמפלגה השלטת תבצע מניפולציה ישירה בקולות המצביעים", מסביר הפילוסוף הגרמני יאן־ורנר מולר. "בחירות אינן יכולות להיחשב חופשיות והוגנות אם הממשל מקשה על מפלגות אופוזיציה לשטוח את טענותיהן בפני ציבור הבוחרים ואם עיתונאים אינם מעזים לדווח על כישלונות הממשל" ("דמוקרטיה לא-ליברלית? אין דבר כזה", הזמן הזה, נובמבר 2018).

הסעיף השמיני והאחרון ברשימה של שפלי מלמד כי לעתים קרובות הרודנים החדשים מסרבים להסתפק בסירוס התקשורת והחלשת האופוזיציה ופונים לשינוי חוקי הבחירות באופן שמבטיח להם ניצחון בבחירות עתידיות. זוהי תעודת ביטוח נוספת שהם רוכשים נגד אובדן השלטון. המודל המובהק ביותר למהלך כזה מגיע, שוב, מהונגריה, שם הצליח אורבן לשרטט מחדש את מפת מחוזות הבחירה באופן שמבטיח לו רוב עצום בפרלמנט – גם כאשר הוא זוכה לתמיכתם של פחות ממחצית המצביעים. כך, למשל, בבחירות 2014 זכתה מפלגתו של אורבן ב־48% מהקולות בלבד, אך קיבלה שליטה על שני שלישים מהמושבים בפרלמנט. בהקשר המקומי, מכל הסעיפים שתוארו עד כה, זה היחיד שבו הימין האנטי ליברלי הישראלי טרם רשם הישגים משמעותיים. לכן חשוב כל כך שהמחנה הדמוקרטי בארץ ילמד מניסיונן המר של מדינות אחרות ויתכונן מבעוד מועד לתרחישים האפשריים.

הדרך הפשוטה ביותר עבור נתניהו ושותפיו להתבצר בשלטון תהיה להביא לפסילה של אחת או יותר מהמפלגות הערביות בתואנה של "תמיכה בטרור" או "חתירה תחת אופיה של מדינת ישראל". חישוב פשוט מראה כי מהלך כזה משמעו ניצחון אוטומטי, ברוב גדול מאוד, לקואליציה הנוכחית – ולא רק בסבב הבחירות הבא. לא מדובר בספקולציה: חבר הכנסת שמחה רוטמן הכריז לפני כמה חודשים שזה אחד היעדים הבאים שלו, והצעת חוק שמרחיבה משמעותית את העילות האפשריות לפסילת מפלגות כבר הונחה על שולחן הכנסת על ידי יושב ראש הקואליציה, חבר הכנסת אופיר כץ מהליכוד.

במקביל, הקואליציה יזמה צעדים נוספים שמטרתם להטות את המפה האלקטורלית לטובתה. כך, למשל, הונחה באחרונה על שולחן הכנסת הצעת חוק לביטול יום השבתון בבחירות, שצפויה להוריד את שיעור ההצבעה בקרב אוכלוסיות עובדות ולחזק את המפלגות החרדיות; הצעת חוק שתקשה על הצבעה בקלפיות ניידות וצפויה להפחית את שיעור ההצבעה בקרב סטודנטים ולהחליש את גוש המרכז־שמאל; הצעת חוק שתגדיל את המימון הציבורי למפלגות שמקיימות פריימריז וצפויה לחזק בעיקר את מפלגות הימין; והצעת חוק שתימנע ממועמדים בבחירות מקומיות לקבל תרומה מיישובים שיתופיים וצפויה לפגוע במועמדי מרכז־שמאל. סביר להניח שלא כל ההצעות ייכנסו בסופו של דבר לספר החוקים, אבל עצם הגשתן מלמדת על כוונותיה הכלליות של הקואליציה: כמו בשדה המשפטי ובשדה התקשורתי, גם בשדה האלקטורלי הימין מבקש להשתמש בכלים שמספקת לו הדמוקרטיה על מנת לעקר אותה מבפנים.

מדינת פרנקנשטיין

בחינה של שמונת הצעדים לריסוק הדמוקרטיה מעלה כמה מסקנות שהפנמתן קריטית להצלחת המחנה הדמוקרטי כאן אצלנו. הראשונה היא שישראל מתקדמת בימים אלה באותה דרך שבה צעדו בעשורים האחרונים מדינות כמו הונגריה, טורקיה, ונצואלה ופולין: ההתפתחויות הפוליטיות בארץ תואמות לחלוטין את המודל של שפלי בשבעה מתוך שמונה מהסעיפים, והסעיף השמיני – שכתוב חוקי הבחירות – כבר סומן על ידי הקואליציה כמטרה עתידית.

בכול הקשור להבנת מטרות הרפורמה, יש לחוקרת מפרינסטון עצה שימושית עבורנו בישראל: התמקדו תמיד בתמונה הגדולה – לא בפרטי הפרטים של תוכניות הממשלה. במאמר אחר שלה שפלי טבעה את המושג "מדינת פרנקנשטיין" (Frankenstate), המתאר מצב שבו ממשלה בעלת כוונות אנטי־דמוקרטיות מעצבת מחדש את המבנה החוקתי של המדינה באמצעות שאילה מניפולטיבית של הסדרים חוקתיים ממדינות אחרות. כמו המפלצת המפורסמת של פרנקנשטיין, המורכבת מאיברים שנלקחו כל אחד מגוף אנושי אחר, המדינה הלא־דמוקרטית יכולה להיות מורכבת מאיברים שנלקחו ממדינות דמוקרטיות. כל איבר כשלעצמו מתפקד באופן תקין בגוף שממנו הגיע – כלומר, במדינת המקור שלו – מפני ששם הוא פועל כחלק ממערכת שלמה של איזונים ובלמים המתאימה לו. אבל כשמטליאים את האיברים הנפרדים זה לזה – ללא הקְשר חוקתי רחב, ללא מנגנוני איזון, ללא תרבות פוליטית מתאימה – נוצרת מפלצת.

כך פעל אורבן לפני עשור. כשגורמים בהונגריה ובקהילה הבינלאומית הביעו חשש לגבי השינויים החוקתיים שביקש לבצע, ראש ממשלת הונגריה מיהר להצביע על שלל דמוקרטיות מערביות אשר בהן קיימים הסדרים דומים. זו בדיוק הטקטיקה שבה משתמשים גם תומכי ההפיכה בישראל: את פסקת ההתגברות העתיקו, לדבריהם, מקנדה; את שיטת מינוי השופטים ייבאו מניו זילנד; ואת הפוליטיזציה של השירות הציבורי למדו מארצות הברית. "לא ידענו שקנדה, ניו זילנד וארצות הברית הן דיקטטורות", משיבים רוטמן, לוין ושותפיהם לכל ביקורת שמופנית כלפיהם.

על פי שפלי, זו מלכודת. אסור לנו, היא מזהירה, לצלול לוויכוח נקודתי על כל סעיף וסעיף ברפורמות שהרודנים בחסות־החוק מבקשים לקדם. חלק מהסעיפים שהם מציגים עשויים להיות לגיטימיים ובלתי מזיקים כשהם מנותקים משאר מרכיבי התוכנית, וחלקם אכן קיימים בגרסאות אלו ואחרות בעולם. אבל השאלה המהותית אינה אם סעיף זה או אחר קיים במדינה כלשהי מעבר לים, אלא מה קורה כשמצרפים את כל הסעיפים זה לזה במסגרת התנאים הספציפיים הקיימים בישראל – כשפסקת ההתגברות מתחברת לפוליטיזציה של הייעוץ המשפטי, שמתחברת להשתלטות על הוועדה למינוי שופטים וכן הלאה; איזה סוג של מדינה נוצרת אז? כזו שנותרו בה מנגנונים המסוגלים להגן על האזרחים מפני הממשלה – או כזו שבה הממשלה מחזיקה בכוח ללא מְצָרים? כשמנסחים את השאלה כך, הסכנה הטמונה בתוכניות הממשלה מתבהרת.

המסקנה השנייה שעולה מבחינת הרשימה של שפלי היא שהמאמצים האנטי־דמוקרטיים של הימין בארץ החלו זמן רב לפני הולדת הרפורמה המשפטית. כך, לדוגמה, הניסיונות של נתניהו להקים מערך תעמולה החלו עוד לפני חזרתו ללשכת ראש הממשלה ב־2009 (למשל, הקמת "ישראל היום"), קמפיין הדה־לגיטימציה נגד ארגוני החברה האזרחית החל ב־2010 (עם הקמפיין נגד הקרן החדשה לישראל), והגל הראשון של החקיקה האנטי־דמוקרטית החל ב־2011 (עם קידום חוק העמותות וניסיון ההקמה של ועדת חקירה לארגוני זכויות האדם). למעשה, למהפכה המשפטית לא היה סיכוי לזכות לתמיכה ציבורית כלשהי אלמלא קדמה לה הכשרה ארוכת שנים של דעת הקהל. ואכן, נציגי הימין הפופוליסטי בישראל השקיעו מאמצים רבים בשכנוע מצביעיהם כי ממשלות נתניהו כושלות בטיפול בבעיות מהן סובלת החברה הישראלית – בגלל בג"ץ. יוקר המחיה? בג"ץ. טרור פלסטיני? בג"ץ. המצב בדרום תל אביב? בג"ץ.

זוהי אחת משיטות הפעולה האופייניות של הימין הפופוליסטי בעולם, והיא מאפשרת לו להבטיח את תמיכת האלקטורט שלו גם כשהוא באופוזיציה וגם כשהוא בשלטון. כשהמנהיג הפופוליסט נמצא באופוזיציה, הוא מסביר לתומכיו כי אינו בשלטון מפני שהאליטות מפחדות ממנו ומתנכלות לו; כשהוא מגיע לשלטון, הוא מסביר לתומכיו כי אינו ממלא את ההבטחות הרבות שפיזר – מפני שאותה אליטה זדונית מונעת ממנו למשול. כך, לדוגמה, נהגה הממשלה לאחר גל הפיגועים בירושלים בתחילת 2023. התגובה הראשונה של בכיריה לשרשרת הפיגועים היתה האשמת בג"ץ והיועצת המשפטית לממשלה בכך שאינם "מאפשרים" לקואליציה למגר את הטרור הפלסטיני. זוהי שיטה אפקטיבית להפליא, המאפשרת לפופוליסטים ללכת עם ולהרגיש בלי: גם ליהנות ממנעמי השלטון – וגם להתנער מאחריות לכל כישלון.

המסקנה השלישית שעולה מהרשימה היא שהמאמצים האנטי־דמוקרטיים של הימין אינם מוגבלים למערכת המשפט, והם מקיפים את כלל המוסדות החיוניים לתפקוד של דמוקרטיה בריאה: תקשורת, חברה אזרחית, בחירות, אקדמיה ועוד. בהקשר הישראלי יש להוסיף לרשימת המוסדות גם את מערכת החינוך הממלכתית, שעברה בעשור האחרון ניסיון השתלטות על ידי הימין הדתי – משינוי תוכנית הלימודים באזרחות ועד חדירת עמותות הדתה לכיתות הלימוד – וגם את צה"ל, שבו מתקיימים מאמצי אינדוקטרינציה דומים. 

עיון במודל שמונת השלבים מלמד כי ניסיון ההפיכה המשטרית בישראל הוא ביטוי מקומי למגמה אנטי־דמוקרטית גלובלית שיסודותיה הונחו כבר לפני שנים ושמהווה חלק מפרויקט פוליטי רב־חזיתי, שמערכת המשפט היא רק אחד היעדים שלו. למסקנות הללו צריכות להיות השלכות משמעותיות על אופן ההתארגנות של המחנה הדמוקרטי. מכיוון שמולנו ניצב פרויקט פוליטי ארוך טווח, הרי שההתמודדות איתו תצטרך להיעשות אף היא בטווח הארוך. חשוב להבין: המאמצים לפירוק הדמוקרטיה יישארו איתנו בין אם הרפורמה תעבור ובין אם לא – ואפילו אם נתניהו יאבד את השלטון. אם החקיקה תעבור ובית המשפט יאבד את עצמאותו, הימין ייהנה מחופש פעולה מוחלט ויוכל לקדם בזריזות את ההונגריזציה של ישראל גם בשאר הזירות: תקשורת, חינוך, אקדמיה, שיטת בחירות וכדומה. אם הרפורמה תיבלם, מנהיגי הימין ינצלו את הכישלון כדי ללבות את תחושת התסכול בקרב מצביעיהם ויתחילו להיערך לסיבוב הבא, אליו יגיעו "יותר נחושים, יותר מאורגנים, יותר חכמים ויותר אכזריים", כפי שניסח זאת דובר הליכוד לשעבר, ארז תדמור.

פה זה לא פולין

עד כאן עמדנו על הדמיון הרב בין התנהלותם של הרודנים החדשים מעבר לים לבין המהלכים של מקביליהם בישראל. אבל כדי להבין את האתגר הספציפי שמולו ניצב המחנה הדמוקרטי בארץ – ואת הדרכים האפקטיביות ביותר להתמודדות עמו – יש להשיב גם על השאלה המשלימה: במה נבדל המקרה הישראלי ממקביליו בחו"ל, ובעיקר משתי המדינות שאליהן ישראל מושווית שוב ושוב בשיח הציבורי – הונגריה ופולין?

ההבדל הראשון נובע מעצם היכולת לשאול שאלה כזו: לישראל יש את הפריווילגיה ללמוד ממה שקרה בשנים האחרונות במקומות אחרים בעולם. להונגריה ופולין, לעומת זאת, לא היו הונגריה ופולין ללמוד מהן. בזכות הידע שעיתונאים, חוקרים ופעילי אופוזיציה משתי המדינות הללו הפיצו בשנים האחרונות, המחנה הדמוקרטי בישראל יכול היה לזהות מהרגע הראשון כי לוין ורוטמן נשענים על מודל שנוסה כבר במקומות אחרים. כשנחשפו הקשרים המתהדקים בין הימין הישראלי לבין הימין ההונגרי והפולני – מהפגישות של יאיר נתניהו ומנכ"ל קרן תקווה, עמיעד כהן, עם ויקטור אורבן ועד ההתייעצות של גורמים בממשלת נתניהו עם מפלגת השלטון הפולנית לגבי ההפגנות נגד הרפורמה – הציבור בארץ יכול היה לראות בהן סימני אזהרה ברורים, המעידים על הכוונות האנטי־דמוקרטיות של הממשלה.

הבדל שני הוא שבניגוד לפולין ולהונגריה – דמוקרטיות צעירות שהשתחררו מכבלי הקומוניזם רק בתחילת שנות ה־90 – ישראל נולדה בתור מדינה דמוקרטית ושורדת ככזו כבר 75 שנה. כתוצאה מכך, חלק ניכר מהישראלים, אנשי ימין ושמאל כאחד, מתייחסים לאופיה הדמוקרטי של המדינה כאל עובדה בלתי ניתנת לערעור, המהווה חלק מרכזי מזהותם הלאומית. עבור הישראלים, דיקטטורה זה משהו שקורה במקומות אחרים – לא אצלם בבית. יש בתפיסה זו כדי להסביר, ולו באופן חלקי, את העוצמה האדירה של ההתנגדות להפיכה המשטרית. בנוסף, ישראל היא מדינה עשירה: התוצר הגולמי לנפש בארץ גבוה פי שלושה מבהונגריה ובפולין. כתוצאה מכך, קיימת בארץ אוכלוסייה גדולה ומבוססת המבינה כי השגשוג הכלכלי שלה ושל ילדיה כרוך לבלי הפרד בהישרדות הדמוקרטיה הליברלית.

הבדל שלישי הוא המשקל הרב יחסית של גורמים אידאולוגיים בקואליציה האנטי־ליברלית בישראל. בכול אחת מהמדינות ששפלי בוחנת ניתן לזהות בקרב מערך הכוחות האנטי־דמוקרטיים תמהיל שונה של כוחות אופרטוניסטיים, הפועלים לרסק את הדמוקרטיה מתוך תאוות שלטון ורצון ליהנות מהמשאבים שהמדינה יכולה לספק להם ולמקורביהם, וכוחות אידאולוגיים, השותפים לפרויקט משום שהם מחזיקים בתפיסת עולם שמימושה מחייב את ריסוק הסדר הליברלי. הראשונים מעוניינים להישאר בשלטון כמה שיותר זמן, ואילו האחרונים מעוניינים לשנות מן היסוד את החברה שעליה הם מושלים.

מבחינה זו, קיים שוני מהותי בין הונגריה לפולין. כפי שכותבת ד"ר הדס אהרן, חוקרת ימין פופוליסטי מאוניברסיטת ניו יורק, "בהונגריה שולטת מפלגה מושחתת מאוד שמשתמשת בשלטון עבור רווח כלכלי. מקורביה זוכים במכרזים ומקבלים הקלות אישיות במסים וברגולציה. לכן מפלגתו של אורבן עושה כל שלאל ידה כדי להישאר בשלטון, תוך פגיעה אנושה בדמוקרטיה. מפלגת השלטון בפולין, לעומתה, הרבה פחות מושחתת והרבה יותר אידאולוגית. זו מפלגה ימנית, דתית ולאומנית, שמעוניינת להשליט את הערכים הללו גם במרחב הציבורי, הפוליטי והביתי". מהבחינה הזו, ישראל קרובה יותר לפולין מאשר להונגריה.

הקואליציה האנטי־ליברלית בארץ מורכבת משלושה גורמים: הליכוד, הימין המתנחלי והחרדים. החרדים שותפים למאמצי ההפיכה מתוך עוינות ארוכת שנים לבית המשפט העליון, שמפריע להם לבצר ולהעמיק את הפריווילגיות המגזריות שלהם ולהבטיח את קיומה של אקס־טריטוריה חרדית, המתקיימת על פי חוקים ונוהגים משלה, בתוך מדינת ישראל. הליכוד, ונתניהו בראשו, מוּנע על ידי השאיפה למלט את ראש הממשלה מאימת הדין; מהרצון לחלק את משאבי המדינה – משרות, מכרזים ותקציבים – כשלל למקורבים; ומתפיסת העולם האנטי־ליברלית שהכתה שורש במפלגה בעשור וחצי האחרונים.

לבסוף, הימין המתנחלי, הגם שהוא השותף הקטן ביותר מבחינה מספרית בקואליציה, משמש בתור המנוע האידאולוגי והארגוני של ההפיכה. לא בכדי מקדמיה הנלהבים ביותר של הרפורמה בכנסת, בתקשורת ובאקדמיה מגיעים מקרב המתנחלים; לא בכדי הצוות שהקואליציה שלחה למשא ומתן על הרפורמה בבית הנשיא מורכב רובו ככולו מנציגי המגזר הדתי־לאומי; לא בכדי בהפגנות בעד הרפורמה בולטת במיוחד הנוכחות המגזרית; ולא בכדי הרעיונות והחוקים שבבסיס התוכנית נוסחו בידי מכוני המחקר המזוהים עם הימין המתנחלי (ש"פורום קהלת" הוא רק אחד מהם). ההפיכה המשטרית היא, במידה רבה, פרויקט מתנחלי שמשרת את מטרותיו ארוכות הטווח ונשען על תשתית רעיונית, תקשורתית וארגונית שאנשיו הניחו במשך העשור וחצי האחרונים.

שלושת הגורמים השותפים לקואליציית ההפיכה בישראל אינם מחויבים לערכי הדמוקרטיה הליברלית: החרדים והמתנחלים זה שנים רבות, והליכוד – החל מהעשור האחרון, עם הפיכתו ממפלגת ימין ליברלי למפלגת ימין פופוליסטי. אין ספק כי משפט נתניהו שיחק תפקיד מכריע בהחלטה לקדם את ההפיכה המשטרית, אבל תהיה זו טעות חמורה להתעלם מכך שיש למהלך בסיס אידאולוגי איתן בקרב כל השותפות הקואליציוניות ובכללן הליכוד. ישראל, כאמור, אינה יוצאת דופן בכך שפוליטיקאים אופרטוניסטים משלבים כוחות עם קבוצות אנטי־ליברליות אידאולוגיות (דוגמה מובהקת לתופעה זו היא הברית בין דונלד טראמפ, האופרטוניסט האולטימטיבי, לבין הימין האוונגליסטי האמריקאי). עם זאת, יש לציין כי בהשוואה למדינות אחרות, הקואליציה האנטי־ליברלית בארץ מתאפיינת בריכוז גבוה במיוחד של אידאולוגים אנטי־ליברלים, המיוצגים בכול אחד משלושת אגפי הקואליציה ובגופי החברה האזרחית המזוהים עמם.

לתמהיל זה שתי השלכות לגבי המשך המאבק. ראשית, מכיוון שלהפיכה המשטרית יש שורשים רעיוניים עמוקים בימין הישראלי, ההתמודדות עם המגמות האנטי־דמוקרטיות צפויה ללוות את המערכת הפוליטית בארץ עוד שנים רבות – במיוחד נוכח ההשפעה ההולכת וגוברת של הימין המתנחלי על הליכוד. שנית, כפי שמסבירה ד"ר אהרן, קואליציות אנטי־דמוקרטיות המעוניינות בעיקר בביזת משאבי המדינה, כמו בהונגריה, נוטות אמנם לפגוע באופן אנוש בשלטון החוק, אך משתדלות להימנע מפגיעה מוחשית ובוטה מדי בזכויות הפרט של האזרחים, כדי לא לקומם עליהן את הציבור הרחב. לעומת זאת, קואליציות בעלות מרכיב אידאולוגי חזק, כמו בישראל, חוששות פחות מפגיעה בזכויות האזרחים. מכאן שהקנאוּת האידאולוגית של פוליטיקאים מסוגם של לוין, רוטמן וסמוטריץ' הופכת אמנם את הקואליציה למסוכנת במיוחד, אבל גם לפגיעה במיוחד: מרחב ההתגמשות שלהם מצומצם יותר, וסדר היום הרדיקלי שהם מקדמים אינו מקובל אפילו על מצביעי ימין רבים, במיוחד בליכוד.

הבדל רביעי בין ישראל לבין רבות מהמדינות ששפלי חוקרת הוא העוצמה הרבה של המחנה הליברלי בארץ. כפי שמוכיחות ההפגנות השבועיות עצומות הממדים וכן סקרי דעת הקהל, בישראל קיים ציבור גדול, מגוון ונחוש שמתנגד להפיכה המשטרית ולהשקפת העולם שבבסיסה. אבל עוצמתו של מחנה זה אינה מספרית בלבד: הוא מחזיק בידיו משאבים רבים – תרבותיים, מקצועיים וכלכליים – שגיוסם לטובת המאבק הוא שהפך את תנועת ההתנגדות הישראלית לאפקטיבית ומרשימה כל כך.

בהקשר זה ראוי להזכיר הבדל משמעותי אחרון בין ישראל לבין מדינות אחרות בעולם שנפלו קורבן לרודנים בחסות־החוק: היותה שקועה בסכסוך לאומי ארוך שנים, שמחייב הקרבה משמעותית מתמשכת מצד האזרחים, שביטויה המובהק ביותר הוא השירות בצה"ל. כתוצאה מהמציאות הגאו־פוליטית שבה נתונה המדינה כמו גם ממודל "צבא העם" המשמש אותה, השמירה על הביטחון הלאומי מחייבת שיתוף פעולה רחב של אזרחים מקבוצות אוכלוסייה שונות. עובדה זו מעניקה לאזרחים המשרתים בצבא מנוף לחץ רציני על השלטון, מנוף שאינו קיים במדינות רבות אחרות ושמציב מכשול בפני קבוצות קיצוניות המבקשות לשנות את סדרי החיים בישראל באופן חד צדדי.

פוליטיקה עכשיו

אף אחד מהיתרונות שהוזכרו לעיל, מהם נהנה המחנה הליברלי בישראל, אינם מבטיחים לו ניצחון במערכה על הדמוקרטיה; ניצחון כזה תלוי בראש ובראשונה בשאלה האם הליברלים הישראלים ישנו את דפוסי המעורבות הפוליטית שאיפיינו אותם ב־30 השנים האחרונות. כפי שראינו, ישראל הליברלית נהנית גם מעוצמה מספרית וגם ממשאבים רבים שמאפשרים לה – לפחות באופן פוטנציאלי – להשפיע משמעותית על מציאות החיים במדינה. העובדה שישראל מצויה זמן רב כל כך בתהליך של שחיקה דמוקרטית נובעת, לפיכך, לא מהיעדר יכולות מצד הציבור הליברלי, אלא מא־סימטריה ארוכת־שנים בין מידת המעורבות של ליברלים ישראלים בענייני המדינה לבין מידת מעורבתם של יריביהם האנטי־ליברלים.

בשלושת העשורים האחרונים הציבור הליברלי בישראל נסוג בהדרגה מהחיים הציבוריים והפוליטיים. ליברלים רבים הבינו כבר מזמן כי המדינה צועדת בכיוון הרסני, אך לא גילו את הנחישות וההקרבה הדרושים על מנת להסיט אותה מהמסלול הנוכחי. רבים מהם אימצו סובלנות עצלה וסופגת־כל כלפי הצעדים האנטי־דמוקרטיים של הימין, והחליפו את המחויבות לערכי הציונות הליברלית בנכונות להגיע לפשרה בכל מחיר עם הצד השני ההולך ומקצין. למעשה, לאורך השנים התפתחה בארץ מעין חלוקת עבודה בלתי רשמית שבמסגרתה מצביעי המרכז־שמאל אחראים על הפיתוח הכלכלי של המשק, כמו גם על מוסדות המחקר, התרבות והמדע של ישראל, ואילו הימין – ובראשו הימין המתנחלי – אחראי על המערכות הפוליטיות והציבוריות; דהיינו, על מוקדי הכוח שבהם מתקבלות ההחלטות לגבי הכיוון שבו צועדת המדינה. ליברלים רבים הניחו, בעיקר מתוך ייאוש ודכדוך, שגם אם המצב בישראל הולך ומחמיר – הצלחה מקצועית ורווחה כלכלית יחסית יצליחו לגונן עליהם ועל יקיריהם מפני ההידרדרות הלאומית הכללית. אירועי החודשים האחרונים מוכיחים שהיתה זו הנחה שגויה ומסוכנת. הכוחות האנטי ליברליים הפועלים בישראל שאפתניים וחסרי מעצורים; מי שמאפשר להם במשך שנים לעשות במוסדות המדינה כבשלהם, ייאלץ להתמודד איתם בסופו של דבר כשידפקו גם על דלת ביתו.

הנסיגה של הציבור הליברלי מהמאבק הפוליטי על עתיד המדינה תוארה שוב ושוב לאורך השנים. מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון, רמי הוד, כתב ב־2019 כי מאז רצח רבין ציבור מצביעי המרכז־שמאל "מתרחק מכל מחויבות קולקטיבית כמו מאש", והסביר כי התרחקות זו באה לידי ביטוי ב"זניחת המדינה ומוסדותיה כיעד מרכזי לפעולה… והחלפתה בחברה האזרחית ובשוק הפרטי" ("המשימה: כוח", תלם, גיליון 1, מאי 2019). נסיגה זו היא שאיפשרה את התחזקותם המואצת של הגורמים האנטי ליברליים בחברה הישראלית, ש"נכנסו באופן שיטתי לאותם מוקדי כוח, במקביל לזניחתם על ידי הדור הצעיר" של ישראל הליברלית. פרופ' אסף שרון תימצת את מצב העניינים במילים הבאות: "במשך למעלה משלושה עשורים ישראל נתונה במלחמת תרבות במעמד צד אחד. זהו מאבק על דמותה של המדינה שבו צד אחד נלחם בשיניים ובציפורניים, בעוד הצד השני – מבולבל ומבוהל – מתקפל, מסתתר ומתחפש" ("מלחמת אזרחים במעמד צד אחד", תלם – כתב עת לשמאל ישראלי, גיליון 1, מאי 2019).

הסלידה מפוליטיקה ומהתארגנות ארוכת טווח היא זו שהכשילה את הציבור הגדול הזה גם אחרי ההתעוררות האזרחית הגדולה של קיץ 2011. בניגוד למדינות אחרות כמו ארצות הברית, צ'ילה וספרד, שבהן התקיימה באותה שנה תנועת מחאה דומה, רבים מהכוחות שהובילו את המחאה בישראל התנגדו להתכנסותה סביב שורה של עקרונות ברורים ונמנעו מהתארגנות ארוכת טווח ומהסתערות על המערכת הפוליטית. כתוצאה מכך, פוטנציאל השינוי האדיר שקיץ 2011 נשא בכנפיו נעלם כלא היה עם בוא החורף. כבר בראשית 2012 האופטימיות, הלהט והאנרגיות של המחאה נדמו כחלום רחוק.

יש לקוות כי תנועת ההתנגדות הנוכחית תלמד מטעויות העבר של תנועות חברתיות בישראל – אבל גם מההצלחה של תנועות אחיות הפועלות כיום במקומות אחרים בעולם. תנועות אזרחיות גדולות הצליחו בשנים האחרונות להדיח מהשלטון מנהיגי ימין פופוליסטי מסוכנים גם בארצות הברית וגם בברזיל. בשני המקרים ניצחון הכוחות הדמוקרטיים נשען על תהליך פוליטיזציה והנעה לפעולה של אזרחים רבים שלא היו מעורבים עד כה בזירה הציבורית. בארצות הברית, לדוגמה, מיד לאחר הניצחון המפתיע של טראמפ בבחירות 2016, קמו באופן ספונטני לאורכה ולרוחבה של המדינה אלפי קבוצות התנגדות אזרחיות, שהקדישו את ארבע השנים הבאות למחאה נגד ניסיונות הממשל לחתור תחת יסודות הדמוקרטיה האמריקאית, ששיאן בניסיון גניבת הבחירות של טראמפ ב־2020. קבוצות אלה אמנם קצרו הישגים מרשימים בשלל מאבקים לבלימת צעדי הממשל, אבל היו גם שותפות למאמץ האלקטורלי של המפלגה הדמוקרטית לסלק את טראמפ מהשלטון.

המפתח לניצחון על הרודנים בחסות־החוק מורכב, אם כן, משלושה מאמצים משולבים. המאמץ הראשון הוא מאמץ ההתנגדות: שימוש בשלל הכלים שעומדים לרשותן של תנועות מחאה המוניות – הפגנות, שביתות, אי־ציות אזרחי וכדומה – כדי להפריע לממשל האנטי־דמוקרטי במימוש שמונת הסעיפים המופיעים ברשימה של שפלי. זהו הערוץ שבו תנועת המחאה השקיעה את רוב מרצה עד כה, ועשתה זאת בהצלחה מעוררת השתאות. המאמץ השני הוא המאמץ האלקטורלי: סימון "הצומת האלקטורלי" הראשון שבו אפשר יהיה לסלק מהשלטון את המנהיג הפופוליסט ורתימת הקבוצות, הידע והמשאבים שנבנים במסגרת מאמץ ההתנגדות לטובת ניצחון בבחירות וחילופי שלטון. למסגרת הזמן יש חשיבות גדולה במאבק מסוג זה. כפי ששפלי מלמדת אותנו, ככל שהרודנים החדשים מחזיקים זמן רב יותר במושכות השלטון, כך גדל הסיכוי שיצליחו להגיע לסעיף השמיני ברשימה – שכתוב חוקי הבחירות באופן שמבטיח את הישארותם שם. לכן התמדה במאמצי התנגדות אינטנסיביים וניצול הצומת האלקטורלי הראשון הינם קריטיים במיוחד להצלת הדמוקרטיה. לאחר חילופי השלטון מתחילה, כמובן, המלאכה המאתגרת באמת עבור המחנה הדמוקרטי: חיזוק מוסדות הדמוקרטיה הליברלית לטווח הארוך ופתרון בעיות העומק הכלכליות והחברתיות שהימין הפופוליסטי מיטיב לנצל כדי לצבור תמיכה ציבורית.

לשני מאמצים קצרי טווח אלה יש לצרף, במיוחד במקרה הישראלי, מאמץ שלישי: מאמץ ההתארגנות. בשנים האחרונות אני עורך מחקר רחב היקף לגבי תנועות מחאה מהמרכז־שמאל שפעלו בעשור האחרון בארץ ומעבר לים. השורה התחתונה ברורה: בניגודה למקביליו בארצות הברית, ברזיל ומקומות אחרים, המחנה הליברלי בישראל עבר זה מכבר דה־פוליטיזציה והתפרקות ארגונית, ולמרות התפרצויות אנרגיה תקופתיות ברחובות ובכיכרות הערים, נמנע פעם אחר פעם מהתארגנות ארוכת טווח, שהיא המפתח לקידום הערכים החשובים לו.

קבוצה חברתית המבקשת לעצב את מציאות חייה לא יכולה להתעורר רק ברגעי משבר ולהסתמך אך ורק על הפגנות ומאמצי בלימה; עליה לפעול לאורך זמן כמחנה פוליטי מאורגן. כלומר, לנסח עבור עצמה תפיסת עולם מעודכנת וקוהרנטית שעבורה היא מוכנה להילחם – כזו שמבוססת על חזון פוזיטיבי ושחורגת מבלימת הצעדים האנטי־דמוקרטיים של היריב; להציב יעדים קונקרטיים בטווח הקצר והארוך שאותם היא מבקשת לקדם; ולהקים ארגונים ומוסדות האמונים על הפצת רעיונות ליברליים, הכשרת עתודות הנהגה וניהול המאבק היומיומי בכוחות האנטי ליברליים. המשמעות של צעדים אלה אינה רק הפניה מחודשת של משאבים ותשומת לב לזירה הפוליטית – הארצית והמקומית – אלא גם לאותם מוסדות מדינה שנזנחו על ידי ישראל הליברלית ונכבשו על ידי הימין הדתי: מערכת החינוך הממלכתית, השירות הציבורי וצה"ל. מעבר לבניית תשתיות, הרגע הנוכחי מספק גם הזדמנות נדירה ליצירת זהות פוליטית חדשה ורחבה – ישראלית־ליברלית – שהיא תנאי הכרחי להתארגנות ארוכת טווח מול הכוחות האנטי ליברליים.

כפי שראינו, השחיקה הדמוקרטית בישראל החלה זמן רב לפני הולדת ההפיכה המשפטית. אבל התוכנית שיריב לוין הציג מול מצלמות הטלוויזיה ב־4 בינואר 2023 היתה ברורה כל כך בכוונותיה ומובהקת כל כך בסכנותיה, שהיא הניעה לפעולה ליברלים רבים שאפילו לא ידעו שהם כאלה. היציאה לרחובות ושלל פעולות ההתנגדות שנלווּ אליה הפגישו ליברלים ישראלים אלה עם רבים אחרים כמותם – ובמידה רבה גם עם עצמם. היא הכריחה מאות אלפי אזרחים להתמודד עם שאלות גורליות שרבים מאיתנו לא שאלו כבר שנים: מי אנחנו? במה אנחנו מאמינים? מה קושר אותנו למדינה? ולאן אנחנו רוצים ללכת מכאן? המחקר של שפלי לא עונה באופן ישיר על כל השאלות הקשות האלה, אבל הוא מספק לנו בסיס חיוני של ידע, שפה ומושגים שיהפוך כל תשובה שניתן בעתיד למדויקת יותר.

על יונתן לוי

דוקטורנט למדע המדינה ב־London School of Economics, שם הוא חוקר את עליית הימין הפופוליסטי ותנועות מחאה בישראל, ועמית מחקר במכון מולד. המאמר הוא אחרית דבר של ספרה של קים לין שפלי רודנות בחסות החוק שראה אור ב־2023 בסדרת קו האופק.