בספטמבר 2020, בשיא הגל השני של הקורונה, התראיין חבר מועצת העיר בני ברק, יעקב וידר, בתקשורת וקבל על שימוש פסול לדעתו שעשתה העירייה בכספי ציבור לטובת פרסום. וידר טען כי ״כיו״ר ועדת הביקורת העירונית עדיין לא קיבלתי הסבר מי אישר העברת כספי ציבור לכך ומדוע, וככל שלא אקבל תשובות המניחות את הדעת אנחה את מבקרת העירייה לפתוח בבדיקה רשמית בנושא״. עבור הישראלי הממוצע, ידיעה על חבר מועצה מהאופוזיציה התוקף את התנהלות ראש העיר היא עניין סטנדרטי ומשעמם, אך במקרה הזה מסתתר סיפור מרתק, שרחוק מלהיות מובן. הידיעה הזאת, כמו ידיעות רבות ואחרות מסוגה על חברי מועצה ברשויות חרדיות התוקפים את התנהלות הרשות המקומיות, מלמדת על אחד התהליכים המעניינים המתרחשים בפוליטיקה החרדית המקומית. 

מאז שנות ה־90 החלה להיווצר בישראל תופעה חדשה: רשויות חרדיות – רשויות מקומיות שבהן כל התושבים או רובם המוחלט הם חרדים. חלקן הוקמו מלכתחילה עבור הציבור החרדי בעוד אחרות עברו בהדרגה תהליך התחרדות. כיום יש בישראל שבע רשויות חרדיות. מספר התושבים הכולל בהן הוא 410 אלף, והם כשליש מאוכלוסיית הציבור החרדי בישראל. במאמר זה אבקש לשרטט בקצרה את המגמות המרכזיות בפוליטיקה המקומית ברשויות החרדיות, ולעמוד על המאפיינים המרכזיים של הבחירות לרשויות המקומיות החרדיות ועל השפעתו של המבנה הפוליטי על התנהלת הרשויות, תוך התמקדות בשינויים המשמעותיים שחלו בהן בעשור האחרון. ניתוח זה מאפשר להעלות תובנות על השינויים המתחוללים בחברה החרדית ועל ההשפעות העתידיות שיכולות להיות להם על הזירה הפוליטית החרדית הארצית. יש לכך חשיבות לא מבוטלת בהתחשב בכך ששינויים מהותיים בחברה ובפוליטיקה החרדיות, כמו הקמתה של מפלגת ש״ס, החלו בשלטון המקומי.

ההצבעה בבחירות לרשויות המקומיות מתבצעת בציבור החרדי בהתאם לעיקרון של ״דעת תורה״, שעל פיו הרבנים הם שמוֹרים – גם אם לא באופן ישיר – למי להצביע (ותמיד מדובר במפלגות החרדיות הממסדיות) והציבור בהצבעתו נשמע לדעתם. הציבור החרדי מיוצג בכנסת וברשויות המקומיות על ידי שלוש מפלגות/סיעות סקטוריאליות: מפלגת יהדות התורה, הכוללת בתוכה שתי סיעות – אגודת ישראל, המייצגת את הציבור החרדי החסידי, ודגל התורה, המייצגת את הציבור החרדי הליטאי; ומפלגת ש״ס, המייצגת את הציבור החרדי הספרדי. היקף הקשרים והזיקות בין הרשימות המקומיות ובין המפלגות הארציות בציבור החרדי הוא ייחודי לעומת התנהלות הרשימות המקומיות בציבור הלא חרדי. בעבר נוהלו הרשימות המקומיות בכל המגזרים במדינה מתוך זיקה לממסד המפלגתי הארצי, אך עם השנים נחלשה מאוד מגמה זו: אם ב־1955 השתייכו 97.4% מחברי המועצות לרשימות המזוהות עם מפלגות ארציות, אזי ב־1998 ירד שיעורם ל־56% וב־2013 – רק 24%. מתוכם כמחצית היו ממפלגות המזוהות עם קבוצות דתיות יהודיות סקטוריאליות, ובפרט המפלגות החרדיות. 

ייחודיותה של הפוליטיקה המקומית החרדית אינה מתבטאת רק בשיעור הגבוה של חברי מועצות ורשימות מקומיות המזוהים עם המפלגות הארציות, אלא היא באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בקשר הגורדי הקיים בין הממסד המפלגתי הארצי ובין חברי המועצה. ברשימות מקומיות אחרות המזוהות עם מפלגות ארציות – דוגמת הליכוד, מרצ והבית היהודי – הממסד המקומי מתנהל בדרך כלל באופן עצמאי יחסית, ובמרבית המקרים מתמודדי הרשימות נבחרים על ידי הפעילים המקומיים או בשיתוף פעולה ברור איתם. לעומת זאת, הרשימות המקומיות החרדיות הן למעשה ידן הארוכה של המפלגות הארציות. ככלל, הממסדים הארציים של שלוש המפלגות החרדיות הגדולות הם הממנים את נציגי הרשימות המקומיות ולעתים אף מנחיתים אותם מבחוץ.

יתרה מכך, לקראת כל מערכת בחירות לרשויות המקומיות מנהלים ביניהם נציגי המפלגות הארציות משא ומתן על חלוקת התפקידים והסמכויות ברשויות השונות וההסכמים ביניהם כוללים כמה רשויות – מהחלטה להתמודד ברשימה אחת שתכלול את כל הזרמים או בנפרד, ועד החלטה איזו מפלגה תקבל את ראשות המועצה או הסגנות ברשות מקומית אחת ובתמורה מי המפלגה האחרת שתקבל את ראשות המועצה ברשות מקומית אחרת. 

ברשויות שבהן יש רוב דומיננטי לאחת משלוש הקבוצות החרדיות – כמו במודיעין עילית וקרית יערים – מתמנה באופן קבוע ראש רשות המזוהה עם קבוצת הרוב; ברשויות שבהן יש שתי קבוצות דומיננטיות המתחלקות בקירוב שווה בשווה – כמו בבני ברק וברכסים – כל אחת מהקבוצות מקבלת את ראשות היישוב לקדנציה מלאה של חמש שנים והשנייה מחליפה אותה בקדנציה העוקבת. בשאר הרשויות אין רוב דומיננטי לאחת משלוש הקבוצות ולכן בהן נפתחים ונערכים דיונים בכל בחירות מחדש, תוך מאמץ רב להגיע למועמד מוסכם, אך הדבר לא תמיד צולח, כפי שאירע בבחירות לעיריית אלעד ב־2013 וב־2014 ובבחירות לעיריית ביתר עילית ב־2001 וב־2007. במקרים אלה התנהלו מערכות בחירות יצריות וקשות במיוחד, שהביאו לקרעים ושסעים בתוך החברה החרדית.

ההסכמות בין המפלגות החרדיות אינן מסתיימות בשלב הבחירות, אלא מתבטאות גם בהרכבת הקואליציה. הגישה הבסיסית היא שכל הרשימות הממסדיות משתתפות בקואליציה העירונית ומוקמת קואליציה מקיר לקיר ללא אופוזיציה. גם במקרים המעטים שבהם נערכה מערכת בחירות שכללה מאבקים קשים בין המפלגות, לא היה אפילו מקרה אחד שבו לאחר הבחירות אחת הרשימות הממסדיות מצאה את עצמה באופוזיציה ליותר מזמן קצר. 

אין פרטים, רק קהילות

ההתארגנות הקהילתית־סקטוריאלית של הרשימות החרדיות המקומיות מזכירה במבט ראשון את המודל החמולתי הרווח בשלטון המקומי הערבי בישראל, שבמסגרתו דפוסי ההצבעה מבוססים על השיוך המשפחתי־חמולתי, כך שהחמולות הגדולות, או קואליציות של כמה חמולות, הן השולטות ברשות המקומית. בשל כך, בשיח הציבורי בישראל נהוג לא פעם להציג קווי דמיון בין הרשויות הערביות לרשויות החרדיות. אך למעשה, קיים הבדל תהומי ביניהן: בשלטון המקומי הערבי החמולות המנצחות אינן משתפות בדרך כלל פעולה עם החמולות המפסידות, אלא פועלות בשיטת ״המנצח לוקח הכל״. ברשויות החרדיות, כאמור, שולט מודל שיתוף הפעולה, שעל פיו יש לחלק את משאבי הרשות באופן שווה בין הקבוצות, כל אחת בהתאם לגודלה היחסי. שיתוף הפעולה הזה כלל אינו מובן מאליו, אך אפשר למצוא שתי סיבות מרכזיות לקיומו:

הראשונה היא סולידריות. אף שהחברה החרדית מחולקת באופן ברור מאוד לתתי־קבוצות ולקהילות מגוונות, קיימת סולידריות בסיסית שמולידה חוסר עניין בהכנעה מוחלטת האחת של השנייה. בנוסף, מעצם היותו של הציבור החרדי מיעוט בישראל יש לו אינטרסים ברורים מול חברת הרוב. הצורך המתמיד לשתף פעולה בזירה הארצית – הבא לידי ביטוי בריצה משותפת של הליטאים והחסידים כדי להבטיח מעבר של אחוז החסימה – מייצר גבולות גזרה ברורים, שמונעים הכרעה מוחלטת של אחת הקבוצות בזירה המקומית. אמנם גם המיעוט הערבי פועל בשיתופי פעולה בזירה הארצית, אך המפלגות שלו בזירה זו מחולקות ביניהן על בסיס אידיאולוגי־ערכי ולא על בסיס קהילתי־משפחתי, ולכן לא נוצר מצב שפגיעה של חמולה מסוימת בחברתה תוביל לקרע עמוק בזירה הארצית. הסיבה השנייה היא איזון בין רשויות. כאמור, הפוליטיקה המקומית החרדית מתנהלת באופן ריכוזי־ארצי. גם במקרה שבו קבוצה מסוימת ניצחה את הבחירות ברשות אחת, היא יודעת שברשויות אחרות היא נמצאת במיעוט מול הקבוצות האחרות. במקרה שבו קבוצה אחת מקפחת את הקבוצה השנייה ברשות מסוימת, לזו האחרונה יש אפשרות ״להגיב״ ברשות מקבילה, כפי שאכן קורה לעתים, וכך נוצר ״מאזן אימה״ בין הקבוצות השונות. זה בא לידי ביטוי בשנים האחרונות בשימוש במשפטים דוגמת ״דין בית שמש כדין ביתר עילית״ או ״דין ביתר עילית כדין מודיעין עילית״, שנאמרו על ידי פוליטיקאים חרדים במסגרת מאבקים על מינוי סגנים לראשי רשויות.

המבנה הפוליטי של הרשויות החרדיות סובל מכמה חסרונות בולטים: הראשון שבהם הוא היותן של הרשויות הללו מוכוונות לקהילה ולא לפרט. כך, הדגש בהן מושם על היבטים שבהם התושבים מאורגנים כקהילות כמו הקצאות לבתי כנסת ומוסדות חינוך, ובמקרים של התנגשות אינטרסים בין קהילה לפרט או אפילו בין קהילה לקבוצת פרטים שאינה מאוגדת כקהילה, הרשות תעדיף לשמר את האינטרסים של הקהילה. ההתייחסות הקהילתית משתקפת גם ביחס למשאבי הרשות כאל עוגה שיש לחלק בין הקהילות השונות, מה שגורם לחוסר במבט אסטרטגי רוחבי הרואה את טובת כל הציבור. החיסרון השני הוא שהשליטה הממסדית מביאה למקרים שבהם הפוליטיקאים המתמנים אינם מגיעים מהקהילה ואינם מחוברים אליה, אלא ״מוצנחים״ על ידי המפלגה ועוברים להתגורר ברשות רק סמוך לבחירות. כך, למשל, יצחק פינדרוס, המכהן כיום כחבר כנסת מטעם יהדות התורה, שימש בשנים 2007-1996 כסגן וכראש העיר ביתר עילית מטעם דגל התורה, ולאחר שהפסיד בבחירות נשלח על ידי המפלגה לכהן כחבר מועצה בירושלים, שבה שימש כסגן ראש העיר בשנים 2018-2008. ב־2018 הוא היה מועמד המפלגה לתפקיד ראש העיר אלעד, ולאחר שמועמדתו לא צלחה נשלח לבסוף לכנסת. 

החיסרון השלישי והמרכזי של הפוליטיקה החרדית המקומית הוא ששיתוף הפעולה בין המפלגות מביא לכך שאין אופוזיציה לעבודת הרשות, ולעתים כלל לא נערכות בחירות לרשות המקומית. כך, בבחירות המקומיות שנערכו ב־2008, בשלוש רשויות חרדיות, ובהן שתי העיריות החרדיות הגדולות ביותר – בני ברק ומודיעין עילית, לא התקיימה מערכת בחירות מכיוון שהוגשה רק רשימה אחת המשותפת לכל המפלגות החרדיות. לאחר הבחירות לא היתה אופוזיציה חרדית באף אחת מהרשויות החרדיות, גם באלה שנערכו בהן בחירות. בהיעדר אופוזיציה קל יותר להתנהל באופן לא תקין או לא מקצועי מכיוון שהביקורת הציבורית היא מינימלית. 

מרד בממסד

בשנים האחרונות סודקים תהליכי שינוי בפוליטיקה המקומית החרדית את המודל המסורתי. מגמת שינוי קלה אפשר לזהות במפלגות הממסדיות עצמן. בבחירות 2018 היו כמה מוקדים של מחאות מקומיות נגד מפלגות ש״הצניחו״ מועמד חיצוני לעיר ללא התייעצות עם הציבור וההנהגה המקומיים, והדרישה לשינוי נוהג זה הולכת ומתרחבת. בכמה רשויות אף מתנהלים כיום הליכים של פריימריז, בגיבוי הממסד הארצי, ובהם נבחרים המועמדים לרשימה באמצעות נציגים מקומיים. עיון בסיקור של הליכי הבחירות המקדימות בתקשורת החרדית האינטרנטית מלמד גם הוא על האופן האוהד שבו מתקבלים הליכים אלה, לפחות בקרב החלקים המודרניים יותר של הציבור החרדי. 

סדק נוסף נוצר בעקבות פרישתו של הפלג הירושלמי מהחברה הליטאית תוך הקמת מפלגת בני תורה, ובעקבות הקמתה של מפלגת יחד בראשות אלי ישי ובתמיכת הרב מאיר מאזוז, שמבקשת להתחרות בש״ס על ציבור בוחריה. מפלגות אלה הריצו (בנפרד) כמה רשימות ברשויות החרדיות בשתי מערכות הבחירות האחרונות, ובמסגרתן נבחרו כמה חברי מועצה מטעמן. גם אם שתיהן משמרות את המבנה הקהילתי־ממסדי של הפוליטיקה החרדית, הפועל בכפיפות מלאה לרבנים, הדרתן מהזרם המרכזי והמאבק שלהן בו ממקמים אותן באופוזיציה המקומית וגורמים להן לקדם נושאים אזרחיים כמו איכות השירות לתושבים ולקבול על התנהלות סקטוריאלית לא מקצועית של הרשויות החרדיות, ולא רק במקרי אפליה והדרה שמפלגות אלה חוות בעצמן. 

מגמה מעניינת אף יותר בהקשר זה היא רשימות שאינן פועלות בגיבוי רבני. בתקשורת הכללית קיבלה תשומת לב רבה מפלגת טוב, שייצגה את הציבור החרדי המודרני והריצה רשימות מקומיות בארבע רשויות חרדיות ללא תמיכה רבנית רשמית, אך תחת חסות של תנועת פועלי אגודת ישראל. בשנים 2007 ו־2008 הפתיעה המפלגה כששני מועמדים שלה נבחרו כחברי מועצה בביתר עילית ובבית שמש חרף התנגדות עזה של הממסד החרדי על מפלגותיו ורבניו. בבחירות 2013 כשלה המפלגה ולא הצליחה לעבור את אחוז החסימה באף רשות שבה התמודדה עצמאית, וכך התאיידה מהפוליטיקה החרדית.

אך במקביל לנפילתה החלו להתרבות רשימות חרדיות מקומיות שאינן כפופות לממסד החרדי. כך, בשתי מערכות הבחירות האחרונות התמודדו בכל הרשויות החרדיות (מלבד רכסים) רשימות חרדיות עצמאיות ללא תמיכה רבנית. בבני ברק (בחסות הליכוד), בביתר עילית, בקרית יערים ובעמנואל הן זכו בנציגות במועצה, ובאלעד ובמודיעין עילית היו קרובות מאוד לכך וכשלו רק בשל פיצולים פנימיים. בביתר עילית זכה ראש הרשות בשתי מערכות הבחירות האחרונות רק ב־74% מקולות הבוחרים בבחירות לראשות המועצה, אף שקיבל את תמיכתן הרשמית של כל המפלגות הממסדיות ורבניהן. יתרה מכך, בקרית יערים זכתה בבחירות 2013 רשימה עצמאית ב־35% מהקולות, ובבחירות 2019 זכה מועמד עצמאי לראשות המועצה ב־40% (!) מהקולות ולא היה רחוק מלנצח את המועמד הממסדי, אף שמפלגת דגל התורה וגדולי הרבנים התגייסו לטובתו של האחרון. 

בניגוד למפלגת טוב, שהתמקדה בנושאים כלל־ארציים דוגמת לימודי ליבה, לימודים אקדמיים ותעסוקת חרדים, מרבית הרשימות העצמאיות מתמקדות בנושאים אזרחיים מקומיים: תפיסה של ״התושב במרכז״, שיפור השירות ובעיקר ערעור חלקי על המבנה הקהילתי־סקטוריאלי של הפוליטיקה המקומית. באופן מפתיע למדי, חלק לא מבוטל ממועמדי הרשימות העצמאיות כלל אינם חרדים מודרנים, וגם אלה מהם הנוטים לתפיסה מודרנית בדרך כלל אינם מבקשים לקדם באמצעות הרשות המקומיות ערכים המזוהים עם תפיסת עולם זו. אולי אפשר לראות בכך שינוי כיוון של החרדיות המודרנית עצמה המתמקדת עתה בקידום תפיסת השירות המקומית אל מול העסקנות החרדית הקלאסית, ולא בקידום מהפכה אידיאולוגית. בהתאם לכך, מלבד רשימה אחת באלעד, שלא זכתה להצלחה, כל הרשימות העצמאיות הן על טהרת הגברים – בדומה למודל הפוליטי הסטנדרטי של החברה החרדית.

למרות זאת, במובנים מסוימים תופעת הרשימות העצמאיות דווקא מייצגת תהליכי עומק משמעותיים בחברה החרדית יותר מאשר מפלגת טוב, ויש בה גם פוטנציאל לשינוי משמעותי יותר במבנה הפוליטי של החברה החרדית. מפלגת טוב ניסתה לסייע בעיקר לקהילה חרדית ספציפית של חרדים מודרנים, ובכך היא לקחה חלק בפוליטיקה הסקטוריאלית החרדית הקלאסית שבה כל קהילה דואגת לעצמה. זו גם הסיבה לכך שברשויות שבהן מפלגת טוב זכתה לנציגות במועצה היא בחרה לעבוד תמיד מתוך הקואליציה העירונית בשיתוף עם המפלגות הממסדיות. לעומת זאת, מרבית הרשימות העצמאיות מבקשות להציב אלטרנטיבה עקרונית לאופן הפעולה הסקטוריאלי של הרשויות החרדיות ולכן הן מבכרות לפעול מתוך האופוזיציה. נוסף על כך, הן מורכבות בדרך כלל מנציגים של קהילות שונות ביישוב, תוך שילוב בין ספרדים לאשכנזים ובין ליטאים לחסידים.

חברי הרשימות העצמאיות סובלים במרבית המקרים מלחצים ממסדיים כבדים בניסיון ״להוריד״ אותם מההתמודדות למועצת הרשות, עד לכדי חרמות ואיומים הקרובים לרף הפלילי, ובפרט איומים בסילוק ילדיהם של המועמדים ממוסדות החינוך החרדיים. ואכן, לא פעם אירע שרשימות הסירו מועמדות או שמועמדים ספציפיים פרשו על רקע אירועים מסוג זה. הרשימות העצמאיות גם סובלות מתנאי פתיחה לא פשוטים: הן דלות תקציב לעומת הרשימות הממסדיות הזוכות לגב תקציבי מהמפלגות הארציות, ויש להן קושי רב לזכות בסיקור תקשורתי מהתקשורת החרדית, המודפסת והאינטרנטית. 

מלחמת העצמאות

ההצבעה לרשימות העצמאיות היא למעשה סוג של הצבעת מחאה נגד הממסד החרדי. וגם אם קשה להצביע במדויק על הגורמים להתרחבותה של תופעת הרשימות העצמאיות, לדעתי היא נובעת מהתחזקות מעמדו של הפרט אל מול הקהילה והתגבשות התפיסה שיש מקום משמעותי גם לצרכים שלו. המגמות הללו רחוקות מלאיים על המבנה הקהילתי של החברה החרדית, אך הן מבקשות ליצור מערכת איזונים מחודשת בין המקום הניתן לקהילה למקום הניתן לפרט, בוודאי מההיבט של פעילות הרשות המקומית. למגמה זו מצטרפת התחזקות של התפיסה האזרחית, דהיינו – רצונם של תושבים לקבל שירות טוב יותר. הציבור החרדי מורגל לקבל שירותים ממשלתיים במדינה מערבית מתקדמת ומצפה שגם הרשות החרדית תעמוד בסטנדרטים מתקדמים. בנוסף, התרחבות האינטרנט והרשתות החברתיות בחברה החרדית מאפשרת לקולות אנטי־ממסדיים להשמיע את קולם באופנים שלא התאפשרו בעבר, ודבר זה מקל על פעילות הרשימות העצמאיות.

במקביל, בשנים האחרונות מתקיימת ברשויות מעורבות תופעה של מועמדים חרדים מודרנים המתמודדים ברשימות שאינן חרדיות ואף מזוהות כליברליות ופלורליסטיות. בירושלים, לדוגמה, התמודדו בבחירות האחרונות בשנת 2018 שני מועמדים חרדים ברשימות כאלה: פעילת השמאל פנינה פויפר, שנבחרה במקום גבוה בפריימריז המקומיים של תנועת ״ירושלמים״, ואבישי כהן, ממקימי מפלגת יחד הימנית, שרץ מטעם רשימת ״התעוררות״. האחרון לא רק התמודד, אלא גם מכהן כחבר מועצה לאחר פרישתו של אחד מחברי רשימתו. עם זאת, אף אחד מהשניים לא הצליח ככל הנראה לגרום להצבעה משמעותית של חרדים לרשימות שבהן התמודדו.

הסחף הכהניסטי

השינויים בחברה החרדית אינם משתקפים רק בדפוסי ההצבעה, אלא גם בפניות לגורמים חיצוניים נגד הרשויות. בחברה החרדית פנייה לגורם ״חילוני״ נגד הרשות החרדית הפועלת מכוח המפלגה והרבנים יכולה להיתפס כמהלך נגד הרבנים והחברה, והפונה יכול להיחשב כעובד על דין ״מוסר״ – מונח הלכתי המתייחס למי שגורם לאדם מישראל או לממונו להימסר בידי גורם בעל כוח, בעיקר שאינו יהודי. למרות זאת, בחמש השנים האחרונות חלה עלייה משמעותית מאוד בהיקף העמותות והאנשים הפרטיים המתלוננים נגד רשויות חרדיות בפני גורמים ארציים ובהם מבקר המדינה, גורמי תכנון ארציים ולא פעם אף בתי משפט – בעתירות נגד החלטות הרשויות ומדיניותן. 

מכלול המגמות שתוארו אכן מביא לשינוי בהתנהלות הרשויות החרדיות. ברמה הפרקטית, אם לאחר בחירות 2008 לא היתה אף אופוזיציה חרדית ברשויות החרדיות, אזי כיום בכל ארבע העיריות החרדיות הגדולות פועלת אופוזיציה חרדית בתוך הרשות, ובמקרים רבים היא אף לוחמנית ומאתגרת את עבודת הרשות. במובן רחב יותר, השינוי בא לידי ביטוי בהתנהלות היום־יומית של הרשויות, וכפי שאמר לי בכיר פוליטי באחת הרשויות החרדיות, ״בעבר הסתכלתי רק על הקהילות. היום אני מבין שאני חייב להסתכל גם על התושב הבודד״. אין מדובר בשינוי מגמה של 180 מעלות, אלא בתזוזה חלקית שיוצרת איזון מחודש בין דפוס ההתנהלות הסקטוריאלי ובין היחס של הרשויות החרדיות לתושב היחיד ולרמת השירות שהוא מקבל. 

שאלה מעניינת היא אם מגמות השינוי המסתמנות ברמה המקומית יכולות להביא לשינוי גם במישור הארצי. נראה כי בעוד הבחירות המקומיות נתפסות כמין ״ועד בית״ פנימי שבו מתחרים חרדים בחרדים, בבחירות הארציות הציבור החרדי מתכנס באופן רחב יותר סביב המפלגות הממסדיות משום שבהקשר הזה הוא חוזר להיות מיעוט. לכן, גם ברשויות חרדיות שבהן שיעור ההצבעה לרשימות לא ממסדיות גבוה יחסית, בבחירות הארציות רוב מוחלט של הציבור מצביע למפלגות הממסדיות. עם זאת, מתוך התרשמות אישית מראיונות שערכתי, נראה שחלקם הגדול של המועמדים ברשימות המקומיות העצמאיות נוטים לתמוך ברמה הארצית במועמדים דתיים־לאומיים מהזרם החרד״לי כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ׳, בשל תפיסה ימנית מושרשת או מפני שאלה נתפסים כמועמדים הכי דתיים מבין חברי הכנסת שאינם חרדים. ייתכן שיש בכך סימן גם להצבעה של ציבור חרדי הולך וגדל במערכות הבחירות הבאות. הקמתה של מפלגה חרדית ארצית לא ממסדית אינה נראית ריאלית, אך השתלבות של חרדים במקומות ריאליים במפלגות הימין הלא חרדיות היא ככל הנראה רק עניין של זמן. 

ומה עם מפלגות השמאל או מפלגות המזוהות עם עמדות ליברליות־פלורליסטיות? להן יהיה קושי משמעותי לגייס מצביעים חרדים, אך הדוגמה של עומר ינקלביץ׳, שרת התפוצות לשעבר מטעם כחול לבן, מעידה כי הן יוכלו לכל הפחות למצוא בקרב החרדים המודרנים דמויות שישתלבו בהנהגתן.

על אריאל פינקלשטיין

אריאל פינקלשטיין הוא ראש פרויקט שלטון מקומי במכון הישראלי לדמוקרטיה וחוקר בתוכנית לחרדים בישראל במכון. המאמר מבוסס על חלק ממחקר רחב יותר שעתיד לצאת לאור בקרוב במסגרת המכון