"לשבור את דפוס התודעה"

באוגוסט 1967 נפגשו שני מנהיגים פלסטינים בעלי תפיסות פוליטיות וחברתיות שונות למדי זו מזו – נעים אל־אשהב מן המפלגה הקומוניסטית ועבד אלחמיד א־סאיח מן הממסד המוסלמי בירושלים – כדי לגבש מנהיגות אחידה שיהיה בכוחה להוביל את צעדי ההתנגדות לשלטון הישראלי. הפגישה הביאה להקמתה של הוועדה להכוונה לאומית (הול"ל) שאליה צורפו שבעה אנשי ציבור נוספים מן הגדה, רובם מן המנהיגות הפרו־האשמית. ימים מספר לאחר הקמת הול"ל החלו כוחות הביטחון הישראליים לאסוף מידע רב ככל האפשר על פגישותיהם ועל תכניותיהם. כך נודע להם מראש על הכוונה להשבית את כל יישובי הגדה המערבית ב־19 בספטמבר 1967, יום פתיחת דיוני האו"ם בנושא העתיד המדיני של השטחים הכבושים. כרוז שהפיצו המארגנים קרא לתושבים לשבות כליל מעבודה ומלימודים ביום פתיחת העצרת כדי למחות נגד סיפוח מזרח ירושלים, הפרדת ירושלים מהגדה המערבית, כוונתה של ישראל לספח את כל פלסטין, ניסיונותיה של ישראל לכונן "ישות פלשתינאית", התנכלויותיה לחופש הפרט, פגיעתה במקומות קדושים, ופעולות טרור שעשתה לטענתם נגד האוכלוסייה. המארגנים קיוו שביום זה תגיע מחאת תושבי הגדה המערבית נגד הכיבוש הישראלי לאוזני הדיפלומטים בניו יורק ולתודעת הקהילה הבין־לאומית. יוזמה זו למרי אזרחי קיבלה רוח גבית מממלכת ירדן, אשר מאז נסיגתה מהגדה המערבית דרבנה את האוכלוסייה המקומית בשידורי הרדיו שלה להימנע משיתוף פעולה עם השלטון הישראלי. ירדן גם המשיכה לשלם משכורות לעובדיה בגדה המערבית כדי לשמור על נאמנותם לממלכה.

תנועת פתח עסקה באותה שעה ממש ביוזמה נוספת ושונה בתכלית נגד השלטון הישראלי. אנשי הפתח, שניסו להצית מאבק מזוין נגד מדינת ישראל עוד לפני מלחמת ששת הימים, תכננו כעת להיטמע באוכלוסייה המקומית של הגדה המערבית ולצאת מתוכה לפעולות חבלה במדינת ישראל ובשטחים. היוזמה התבססה על הצלחת תורת הגרילה של מאו־טזה־טונג באלג'יריה ובווייטנאם. התוכנית היתה להשתמש בפעולות חבלה כדי ליצור מובלעות שיהיו משוחררות מנוכחותו של השלטון הישראלי, וכך גם לגייס את תמיכתם החומרית והמורלית של תושבי הגדה. לאחר תפיסת השליטה על מרכזי האוכלוסייה הפלסטינית, תצא הנהגת פתח מאפלת המחתרת ותעלה לדרגה של מנהיגות לאומית מוכרת, אשר תוכל לייצג נאמנה את שאיפות העם הפלסטיני בארצו ובתפוצותיו. הייחודיות של תנועת פתח היתה בשאיפתה להחזיר לידי הפלסטינים, באמצעות מאבק אלים, את תפקיד ההנהגה והייצוג הפוליטיים, תפקיד שמאז מלחמת 1948 מילאו מדינות ערב. בסוף אוגוסט 1967 הגיע לגדה מנהיג פתח יאסר ערפאת עם קבוצה של נאמניו. הם חתרו להצית את המאבק המזוין נגד ישראל ובמהלך ספטמבר הצליחו לפוצץ מסילת רכבת, מעבר מים, מפעל שימורים ובית מגורים אחד על יושביו בעמק חפר, וכן הפעילו פצצות בבית דפוס בירושלים, במפעל שימורים בקיבוץ גבעת חיים ובבית חרושת ליד קיבוץ עין שמר. בספטמבר התעצמו אפוא שני סוגי התנגדות – מרי לא אלים מצד אחד ומעשי טרור וגרילה מצד אחר – שיזמו שתי קבוצות שכל אחת מהן חתרה בדרכה לייצג את כלל תושבי הגדה.

ארבעה ימים לפני היום המיועד לשביתה כללית בגדה המערבית החליטה ועדת התיאום לאיים על ראשי הערים, הסוחרים, עובדי המדינה ונכבדים אחרים פן ישתתפו בשביתה, ולהפנות כוחות משטרה וצבא "להפגנת נוכחות וכוח בערים". אם בגין האיומים הישראליים ואם מסיבות אחרות – רוב תושבי הגדה לא שבתו ב־19 בספטמבר, יום כינוסה של עצרת האו"ם. תושבי שכם לעומתם השביתו ביום זה את כל החנויות, בתי העסק, המסעדות והתחבורה הציבורית, נוסף על שביתת הלימודים המלאה שכבר היתה בעיצומה.

"שכם היא היום מרכז האופוזיציה שלנו", פתח ואמר שר הביטחון דיין בישיבה משותפת של ועדת השבעה וּועדת השרים לענייני ביטחון ב־21 בספטמבר. הוא דיווח שתושבי שכם העזו לפעול באופן שקודם לכן הם חששו לפעול בו וההשלכה המסוכנת של מעשיהם היא הצבת שכם כדגם לשאר תושבי הגדה – דגם של התנגדות ללא מורא מהשלטון. אמנם תושביהן של ערים אחרות בגדה נמנעו מלהיענות לקריאת הול"ל, אבל הם לא יעמדו מנגד עוד זמן רב, ולא יוסיפו לשתף פעולה עם הממשל הצבאי על בסיס יום־יומי, כאשר תושבי שכם מפגינים איתנות שכזו ומוכנים לשלם את המחיר על כך. דיין הוסיף וציין שאפילו חברון "מתמוטטת" ותושביה הצטרפו אף הם לשביתת הלימודים אף שמנהיגיה היו ידועים כמי שמשתפים פעולה עם הממשל הצבאי. אם ידם של תושבי שכם תהיה על העליונה, תתפוגג המרוּת השלטונית של ישראל מול נתיניה בכל הגדה ולכן שבירת השביתה בשכם היתה בעיני דיין בעלת חשיבות עליונה.

קריסת ההבחנה בין מרי מזוין למרי אזרחי

בדיון על שבירת השביתה נדונו גם פעולות החבלה והקשר בין שני הנושאים. מספרן של פעולות החבלה הלך וגדל במהלך חודש ספטמבר והן יצאו בעיקר מאזור צפון הגדה. על יסוד זה טענו שר הביטחון דיין ושר המשטרה ששון ששכם היתה גם המרכז של המרי המזוין ולא רק של המרי האזרחי. אולי חשוב מכך – בעיניהם לא היו אלה שני מאבקים נפרדים, האחד שדוגל באלימות והאחר שדוגל באי־אלימות, אלא שני חלקים של אותו מאבק. טענה זו לא היתה מובנת מאליה באותם ימים. כפי שכל קורא עיתונים בישראל באותה תקופה ידע, בין תומכי הממלכה ההאשמית ובין אנשי פתח שרר עימות פוליטי חריף. ירדן ראתה את עצמה כמייצגת של העם הפלסטיני ושאיפותיו הפוליטיות. תנועת פתח שאפה לשמוט תפקיד זה מירדן וממדינות ערב בכלל וליטול לידיה את מושכות ההנהגה הלאומית. לא היה מדובר כאן במאבק תאורטי־רעיוני: המשטר הירדני רדף ואסר מאות מחברי פתח בשנה שקדמה למלחמת ששת הימים. ההתנגשות בין ירדן לפתח נמשכה גם לאחר המלחמה – ממשלת ירדן חתרה לפתרון מדיני שיחזיר את הגדה לירדן, ואילו אנשי פתח קראו לאוכלוסיית הגדה לפתוח במרד מזוין בדרך לשחרור לאומי של כל פלסטין המנדטורית. מכיוון שבשכם פעל גרעין קשה של שני סוגי ההתנגדות, הגיעו דיין וששון למסקנה ששניהם מזינים אחד את האחר. כדוגמה סיפר דיין שבשכם היו משפחות שכמה מבניהם דגלו במרי אזרחי מתוך הזדהות עם הממלכה ההאשמית, ואחרים תמכו במאבק מזוין מתוך הזדהות עם שאיפת פתח לשחרר את פלסטין כולה. לדעתו, למרות המחלוקת האידאולוגית ביניהם הם היו מאוחדים בהתנגדותם לישראל ובנחישותם להיאבק בה.

כדי לשבור את השביתה בשכם הציע דיין להטיל על התושבים עונשים כלכליים קולקטיביים: סגירה אקראית של חנויות, שלילת הרישיונות להפעלה של התחבורה הציבורית, הטלת עוצר משעה חמש בערב ועד שבע בבוקר, השבתת רשת הטלפונים, הגבלת הסחר הסיטונאי מן העיר והפסקה של הענקת היתרים לשיווק תוצרת – חקלאית ברובה – משכם לגדה המזרחית. עונשים אלה נועדו לגרום סבל לכלל התושבים בעיר, להשפילם ולשנות את התנהגותם המרדנית. דיין ביקש ללחוץ על ההנהגה המקומית בעקיפין – לא על ידי משיכת רישיונות העסק של חבריה, אלא על ידי הפעלת לחץ על כלל תושבי העיר – שבעקבותיו, כך הוא הניח, יפעילו אלה בתורם לחץ על ההנהגה. כאמצעי לחץ נוסף הציע דיין להשתמש בפרקטיקה של מעצרים מינהליים, שיהיה בהם גם כדי למנוע את אפשרות התנועה והפעולה של מובילי השביתה. עוד אמר לבדוק את חשבונות העירייה כדי לאתר כספים שהועברו אליה מירדן. וכאמצעי שנועד ישירות למגר את פעילות פתח בשכם ואגב זאת לשמש גם כענישה קולקטיבית, הציע דיין לערוך חיפושים מוגברים אחר נשק וחשודים בבתי העיר. הוא קיווה שמגוון הלחצים מחוץ ומפּנים יביאו את ההנהגה להעדיף שיתוף פעולה עם ישראל על פני אי־ציות, ואז ילכו בעקבותיה גם כלל התושבים.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

רוב חברי הממשלה, להוציא שניים, קיבלו את דעתו של דיין ואת כל הצעותיו. שר הפנים שפירא טען שהרעש שייווצר בכלי התקשורת הבין־לאומיים בעקבות הטלת העונשים הקולקטיביים יציג את ישראל כשלטון כיבוש נקמני ולא לגיטימי. היה עדיף לדעתו לנקוט בצעדי ענישה ממוקדים נגד פעילי המאבק המזוין, צעדים שלדעתו תוכל הקהילה הבין־לאומית לקבל בהבנה. ולכן מכל צעדי הענישה המוצעים תמך רק בחיפוש בבתים אחר נשק ואחר חשודים. שר הבריאות ברזילי העלה הסתייגות מוסרית מהסבל שייגרם לאוכלוסייה שלמה בגלל מעשיהם של יחידים. הוא הציע להטיל עונשים רק על מנהיגי המרי האזרחי ועל פעילי המאבק המזוין. שני השרים נותרו בדעת מיעוט. חבילת העונשים הקולקטיביים, המעצרים המינהליים והחיפושים הוטלה על תושבי העיר כולה ב־24 בספטמבר 1967. כלפי חוץ הוצגו העונשים כתגובה למאבק המזוין בלבד, ואת היעד של פגיעה במרי האזרחי הסתירה הממשלה.

להטיל על הציבור אחריות על החלטתם של יחידים

ראש העיר שכם חמדי כנעאן ניסה לאלץ את ממשלת ישראל לסגת מהטלת עונשים קולקטיביים. הוא ביקש להציג את חוסר הצדק שגלום בהם במכתב באנגלית שנוסח על דעת חברי מועצת העיר והופנה לצבי עופר המושל הצבאי של שכם. כנעאן כתב ש"הצבא עשה כמיטב יכולתו להטיל טרור על האזרחים" אשר מחו באופן בלתי אלים. בהידרשו לסיבה הרשמית לעונשים, טען שמשטר כיבוש אינו רשאי להטיל על הציבור אחריות על החלטתם של יחידים להשתמש באלימות. כדי להוכיח שתושבי עירו אכן התנערו מאלימות, פרסם כנעאן בשיתוף עם שאר ראשי הערים של צפון הגדה כרוז אשר שלל שימוש באלימות במסגרת המאבק הלאומי. עם זאת, עמד כנעאן על הזכות של תושבי עירו לנהל מחאה לא אלימה. בניסיון לפנות ישירות אל דעת הקהל הישראלית והבין־לאומית כינס כנעאן מסיבת עיתונאים בלשכתו, ותיאר בה את הסבל הרב שהביאו העונשים שהטילה ישראל על תושבי עירו, תושבים שרובם הגדול מחו מחאה חוקית ושלווה. עוד הוא אמר שגם אם יש מחתרת חמושה בשכם, אין צדק בהענשת כל תושבי העיר, כפי שלא היה צדק בהענשת כל הציבור היהודי על פעולותיה של "כנופיית שטרן" בתקופת המנדט.  

מכתבו של כנעאן לא הצליח לעורר הסתייגות פנים־ישראלית מעונשים קולקטיביים. הממשלה לא שינתה את החלטותיה ושני המתנגדים היחידים לעונשים אלה נותרו שפירא וישראל ברזילי. גם בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שחבריה היו ממפלגות בעלות אידאולוגיות שונות, היה רק חבר כנסת אחד – יעקב חזן ממפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) – שמתח ביקורת על העונשים המוצעים שכן אלה לא הבחינו בין טרוריסטים ובין מוחים לא אלימים. דיווחיה של העיתונות הישראלית, כמנהג אותם ימים, ביטאו את המסר הממשלתי וטשטשו כל הבחנה בין ארגוני החבלה למשתתפי השביתה. ביקורת על הממשלה ועל דיין כַּשר האחראי, באה דווקא ממי שחשבו שיחסו של השלטון לנתיניו הפלסטינים רך מדי. השר יגאל אלון למשל טען בישיבת ועדת השרים לענייני ביטחון כי "מיהרנו מדי להתיר חרצובות ועתה נאלצים אנו להחמיר. היה טוב יותר אילו התחלנו בתקיפוּת ואחר כך היינו מרפים לאט לאט את הרצועה". בוועדת החוץ והביטחון הביע חיים לנדאו, חבר הכנסת מסיעת חרות, עמדה דומה וקבע שמוטב היה "להתחיל בקו נוקשה, ואם היינו רואים שאפשר להרפותו – להתחיל בהרפייה. כלומר, קודם כל להכניס את העז, ואחר כך לנסות להוציאה, ואז הערבים יהיו מרוצים". לא רק שקולות אלה דרשו יד תקיפה יותר, הם שייכו את משבר השליטה בשכם להיעדר קשיחות. להשקפתם, אילו השלטון היה פועל מלכתחילה ביד קשה, התושבים לא היו מעזים לצאת לשביתה.

דיין הגיב למכתבו של כנעאן דווקא בהגדלת הלחץ עליו ועל ראשי הערים האחרים. הוא הורה לממשל הצבאי להודיע לראשי הערים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שאין בכוונתה של ישראל להבחין בין פעילי מרי אזרחי לפעילי טרור, ולכן על מי שמסייע למרי האזרחי לצפות לאותו יחס שמקבלים הטרוריסטים. ראשי הערים לא יכלו להקל ראש באיום זה מפני שכוחם ומעמדם היה תלוי לחלוטין בשלטון הישראלי.

המטרה: לשנות את התודעה

האמצעי העיקרי שכוחות הביטחון השתמשו בו נגד המשתתפים במאבק המזוין ונגד מי שסייעו להם, היה פיצוץ בתים. כוחות הביטחון העתיקו אמצעי זה מארגז הכלים המנדטורי ומחוקי החירום של תקופת המנדט והשתמשו בו מימיו הראשונים של הכיבוש, אף בלי לבקש אישור מהממשלה על כך. פיצוץ בתים נעשה הן כעונש קולקטיבי הן באופן ממוקד, נגד מפגעים ומסייעים. השימוש בעונש קולקטיבי אפיין את שיטות הממשל הצבאי בין יוני לאוגוסט 1967. ההיגיון מאחורי שימוש זה היה שכל קהילה אחראית למנוע מעשי חבלה בסביבתה הקרובה. אם נכשלה הקהילה באחריות זו, צפויים חבריה להיענש בלא הבחנה בין האשמים ישירות למעשה החבלה לחפים מפשע. כך למשל כבר ב־13 ביוני 1967 פוצץ צה"ל שמונה בתים שהיו סמוכים למקום שהונח בו מוקש ברצועת עזה; וכן פוּצצו שני בתים בגדה המערבית ב־2 באוגוסט 1967, רק מפני שהיו סמוכים לנקודה שחובּל בה קו טלפון.

מאוחר יותר באותו חודש החל הממשל לעבור לשימוש בשיטה של פיצוץ ממוקד של בתים. ההיגיון של השיטה הממוקדת היה שכל יחיד נושא באחריות למניעת מעשי חבלה שיצאו מביתו שלו, ואם הוא נכשל במניעתם, יישא בעונש. כך למשל פוצץ צה"ל בית בכפר ג'ניד מדרום לשכם, מכיוון שממנו נורו יריות לעבר סיור של משמר הגבול ב־4 באוגוסט. במהלך חודש אוגוסט השתנתה הגישה של הממשל הצבאי לגישה שהעדיפה פיצוץ ממוקד של בתים כברירת מחדל. בתמיכה בפיצוצים ממוקדים ובהסתייגות מן העונשים הקולקטיביים, במקרה של פעולת חבלה, טען דיין שהתמריץ העיקרי לאוכלוסיית השטחים לשתף פעולה עם השלטון הישראלי נגד פתח הוא העדפת אורח חיים תקין על פני חיים של מאבק ואלימות. לכן אילו היה הממשל הצבאי מפוצץ את ביתו של תושב אשר גירש אנשי פתח מביתו, רק מכיוון שחברים אחרים בקהילתו בחרו לסייע להם, לאיש לא היה תמריץ לבחור באפשרות של נורמליזציה. התקווה היתה שהפחד להיענש יגרום ליותר ויותר אנשים להימנע מסיוע לאנשי פתח, וכך ימצאו את עצמם מְבצעי החבלות יותר ויותר מבודדים. הגישה הממוקדת אכן היתה הרסנית פחות מהגישה הקולקטיבית, אבל היא השאירה לכוחות הביטחון שיקול דעת רחב למדי בשאלה מי יחשב שותף למעשה חבלה. וכך ב־26 באוגוסט פוצץ צה"ל ארבעה בתים שהיו שייכים למשפחה אחת באבו דיס, משום שהסתירה אחד מבניה שנחשד בפעילות חבלנית. כוחות הביטחון לא תפסו עונש זה כקולקטיבי שכן מוּקד רק במשפחה אחת וברכושה.   

מנחם ארקין, היועץ לענייני ממשל, תיאר באמצע אוקטובר 1967 את ההשפעה שהיתה לענישה הישראלית על המאבק – הן המזוין הן הלא אלים – על תודעתם של התושבים. ארקין כיהן כמזכיר עיריית נתניה מ־1934 ועד פרישתו לגמלאות ב־1965. בזמן מלחמת העולם השנייה הוא שירת בצבא הבריטי, ועל יסוד ניסיונו בממשל המקומי הוא מונה לתפקיד הרם של מושל העיר טריפולי. לאחר מלחמת ששת הימים הצטרף ארקין לחטיבה 5 שישבה בצפון הגדה כיועץ לעניינים אזרחיים של מפקד החטיבה. בדו"ח שהגיש לאלוף הפיקוד הוא הסביר שפעולות צה"ל בצפון הגדה השאירו רושם רב על האוכלוסייה:

"ההשפעה הפסיכולוגית היתה עצומה ואין ספק שרוחם של ההמונים החלה מסתייגת בהדרגה מפעולות 'אל־פתח' הגורמות סבל לצבור הרחב. הריסת הבתים בכפרים ובערים, כתוצאה ממציאת נשק בהם, או מארוח כוחות 'אל־פתח', גרמה לרתיעה בקרב האוכלוסייה והמעשים משמשים נושא לשיחה שיש בה משום הזהרה לכל הנותן יד לכוחות העוינים".

לפי הנתונים שבידינו, עד 1 בדצמבר 1967 פוצץ צה"ל 42 בתים בגדה המערבית "כפעולות עונשין". אם עקב פיצוץ הבתים ואם מסיבות אחרות, אוכלוסיית הגדה המערבית אכן מיעטה לסייע לאנשי פתח באותם חודשים. ללא סיוע מהאוכלוסייה נותרו פעילי פתח חשופים לכוחות הביטחון הישראליים, שהצליחו לתפוס ולהרוג את רובם עד דצמבר. בדיווח שלו ארקין דן גם בהשפעתם של העונשים הכלכליים שהוטלו על תושבי שכם בתגובה למרי האזרחי. תוצאת העונשים היתה שמחירי המוצרים החקלאיים האמירו, השוק בעיר שותק והעירייה נקלעה לגירעון תקציבי. כך הוא כתב:

"[עונשים אלו] החלו חודרים לאט לאט לתודעת נגידי שכם ותושביה כי אכן הצעדים ננקטו נגדם, כאנשי שכם, על מרים והיעדר שיתוף פעולה שלהם עם הממשל […] התברר כי גם בחלומותיהם השחורים ביותר לא חשבו שהמגבלות תמשכנה ותהיינה כה פוגעות בכיס ובגאוה השכמית ובתום עשרה ימים להתחלת הפעילות, החלו נראים בקיעים ראשונים בחומת השתיקה בה נתקבלו ההגבלות".

ארקין הכתיר גם את העונשים הכלכליים כהצלחה מכיוון שהם שברו דפוס תודעה שהוא כינה "הגאווה השְכֶמית". לדעתו גאווה זו היא־היא שהיתה המקור לכוחות הנפשיים של ציבור שלם לעמוד מול מוראו של השלטון הישראלי ולקיים שביתה פוליטית אף שהוזהרו שלא לעשות כן. לפי ניתוחו של ארקין, מטרת העונשים הקולקטיביים היתה לא רק לשבור שביתה על ידי פגיעה בכיסם של התושבים, אלא גם, ואולי חשוב יותר, לשנות לחלוטין את תודעתם. הוא האמין ששינוי זה הכרחי כדי להבטיח שבעתיד ישתפו תושבי העיר פעולה עם הממשל הישראלי.

*

לאחר כשלושה שבועות של ענישה כלכלית רחבת היקף ופעילות ממוקדת לתפיסת אנשי פתח, ביקשו ראשי הערים בשומרון להיפגש עם דיין ועם מתאם הפעולות בשטחים שלמה גזית. הפגישה התקיימה במפקדת הגדה המערבית שבירושלים ובמסגרתה הפצירו ראשי הערים שיוסרו מעל שכם העונשים הקולקטיביים וייפסק הלחץ על המורים השובתים. ראש העיר שכם חמדי כנעאן סיפר בפתח הפגישה שאינו זוכר עונשים קשים כמו אלה שהטיל השלטון הישראלי. דיין השיב לו שאין הוא מצפה מתושבי שכם לאהוב את השלטון הישראלי, אבל כך או אחרת עליהם לקיים "אורח חיים תקין" בתקופת הביניים שבין מלחמה לשלום. הוא לא שיתף אותם שכבר גמר אומר להשית לצמיתות שלטון צבאי ישראלי בגדה. הוא הוסיף ואמר שאם יבחרו התושבים במרי אזרחי, יפעל הממשל הישראלי לשבור אותם. דיין הציב לראשי הערים שלושה תנאים אם ברצונם לסיים את צעדי הענישה: יהיה עליהם להפסיק את כל פעולות המרי, לרבות שביתת הלימודים, ולשתף פעולה עם הממשל הישראלי; עליהם להימנע ממתן מחסה לפעילי טרור ביישובים בגדה; ויהיה עליהם להפנות כל טענה או תלונה ישירות לממשל הצבאי בדיסקרטיות ולא בצעדים הפגנתיים. ראש העיר שכם קיבל בשמו ובשמם של שאר ראשי הערים את תנאיו של שר הביטחון ודיין הבטיח לחדול מן הענישה. הסכמתם של ראשי הערים לתנאיו של דיין עשו אותם לבני ברית, ברצון או בכורח, של הממשל הצבאי על מדיניות הנורמליזציה שלו.

על ד"ר עמרי שפר רביב

היסטוריון של הסכסוך הישראלי־פלסטיני ושל ישראל המודרנית. המאמר לקוח מתוך הספר בעלי הבית – ממשלת ישראל והפלסטינים 1967-1969 שראה אור ב־2025 בהוצאת הספרים של מכון בן־גוריון. הפרק מופיע כאן ללא הערות השוליים.