בראשית היו החרדים אנטי־ציונים. ואז קמה מדינת ישראל. זמן קצר לפני שקמה המדינה, התחוללה דרמה שהשפעתה ניכרת עד ימינו. כמו בפוליטיקה העכשווית, דוד בן־גוריון היה זקוק לחרדים כדי לגבש רוב. משכך, פנה לאגודת ישראל כדי שזו תסייע להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל באמצעות עדותה בפני ועדת אונסקו״פ – ועדת האו״ם שהמליצה בסופו של דבר על החלטת החלוקה. כדי להבטיח את תמיכתה של אגודת ישראל כתב בן־גוריון מכתב קצר, הידוע עד היום בכינויו ״מכתב הסטטוס קוו״ ובו הסביר ועיגן את עמדת הסוכנות היהודית בארבעה נושאים הקשורים לדת וליחסיה העתידיים עם המדינה שתקום.

לאגודת ישראל, שנהפכה עם הקמת המדינה למפלגה בכנסת, פנה בן־גוריון כיוון שהיא היתה הקבוצה המתונה יותר בחברה החרדית מבין שתי קבוצות מובילות. אגודת ישראל התפצלה מתוך ״העדה החרדית״ ב־1944, לאחר עימות בין אנשי אגודת ישראל לנטורי קרתא הקיצונים ולאחר בחירות שנערכו בתוך העדה החרדית, שהיתה אז הגוף הגדול ביותר ודגלה בהתבדלות מכל השפעה ציונית. בבחירות ניצחו אנשי נטורי קרתא. בתגובה פרשו אנשי אגודת ישראל על כל פלגיהם מהעדה. מי שנותרו בה – הזרמים הירושלמיים וחסידות סאטמר – מתנגדים גם היום למדינה ואינם משתתפים בבחירות למוסדותיה. כיום, שיעורם אינו עולה על אחוזים ספורים מתוך יותר ממיליון חרדים בישראל.

כמו העדה החרדית, גם היהדות החרדית המיינסטרימית, שמיוצגת היום על ידי שלוש מפלגות שונות – אגודת ישראל החסידית, דגל התורה הליטאית וש״ס הספרדית – מסתייגת מגילויי ריבונות על אדמת ארץ ישראל לפני ביאת המשיח, אולם בניגוד לעדה החרדית, היא מקבלת את ההשתלבות במדינה כרע במיעוטו. את המתח הזה המפלגות החרדיות יכולות לפתור רק על ידי מאבק דתי בגילויים של חילון ציבורי במדינת ישראל שכן אם לא יפעלו כך, ההצדקה לישיבתן בכנסת, ובמיוחד בממשלה, תיתקל בבעיה אידיאולוגית חריפה. ההשתלבות במוסדות המדינה נתפסת מבחינת השקפת העולם החרדית כמותרת משתי סיבות שלשתיהן אותו השורש האמוני – שמירה על הצביון היהודי בארץ ישראל. האחת נוגעת לקיום עולם הישיבות, שהוא ספינת הדגל של היהדות החרדית, והשנייה נוגעת לצמצום הפגיעה הדתית במרחב הציבורי הכללי.

אין זה סוד כי בעשורים האחרונים, ספינת הדגל של הציונות הדתית – הרבנות – נשלטת בחלקה הגדול על ידי הפוליטיקה החרדית. אנשיה ממנים רבנים, דיינים וראשי מועצות דתיות על פי רצונם, ומתווים מדיניות שמרנית בסוגיות כמו מעמד אישי, גיור ושבת. נוצר כאן פרדוקס: ככל שהחרדים משתלבים יותר במדינה וככל שהם הופכים לפטריוטים יותר ומזוהים יותר עם הישראליות, הם מרחיבים את יריעת הערכים שלהם מעבר לקהילה המסתגרת שבה הם חיים.

דוגמה מצוינת לכך היא עניין המעמד האישי. המעורבות הפוליטית והרווחים שנגזרים ממנה אמנם יצרו את הסימביוזה בין מוסד הרבנות ובין הממסד החרדי, אך עדיין שווה להתעכב גם על הממד הרעיוני שהתפתח. אם החרדים אכן היו נאמנים עד הסוף לרעיון ההיבדלות מהמדינה, לא היתה להם שום סיבה להתערב בהחלטות הקשורות אליה ולציבור המגוון שחי בה. דווקא תחושת המעורבות היא זו שמדרבנת אותם לדאוג לכך שבישראל אנשים יתחתנו, ובעיקר יתגרשו, על פי ההלכה. אם כולם יתחתנו על פי ההלכה, לא יהיה צורך באילנות יוחסין פנים־קהילתיים – נוהג נפוץ בקהילות יהודיות שמטרתו לדאוג לכך שבני עמים אחרים שלא התגיירו לא יבואו בשערי הקהילה. כל זמן שהרבנות האורתודוקסית, בשליטתם ובהכוונתם, היא בעלת הזכות הבלעדית על אירועי מעגל החיים, אפשר, לפחות באופן תיאורטי, לקיים קשרי נישואים בין כל הקהילות היהודיות.

הסכמים קואליציוניים עם המפלגות הדתיות כללו תמיד התחייבות לשמירת הסטטוס קוו בנושאי דת ומדינה, או לכל הפחות (כמו בממשלת נתניהו ב־2013, שבה החרדים לא היו שותפים) תוך מתן זכות וטו למפלגה הדתית על שינויים בו. גם מצע מפלגת העבודה מציין את החשיבות שבשמירה על השבת כיום המנוחה הכללי, אולם תומך בהפעלת תחבורה ציבורית ביום זה במסגרת שתוגבל על ידי הסדרים שייקבעו ברשויות המקומיות על פי צורכי אוכלוסיותיהן ואופיין. בזמן המאבק על טיסות חברת אל על בשבת אמר הרב חיים קנייבסקי, בכיר מנהיגי החרדים, ששמירת שבת חשובה גם לבטיחות הטיסה. ״מטוס זה מקום סכנה״, אמר, ״ואם יש חילול שבת – מי ישמור על המטוס?״.

גוש המסורת

נקודת המוצא הדתית משפיעה גם על התפיסה המדינית. מן המפורסמות היא שהרב עובדיה יוסף תמך בהסכם אוסלו וחבר לשמאל מתוך רצון לחסוך בשפיכות דמים, ואילו הרב אלעזר מנחם מן שך נמנע מכך ב״נאום השפנים״ המפורסם שבו תקף את אנשי השמאל שמתנתקים מהמסורת היהודית. הנאום נישא במרץ 1990 בכנס תנועת דגל התורה בהיכל יד אליהו בתל אביב, על רקע ״התרגיל המסריח״ כאשר לא היה ברור אם מפלגת ש״ס תצטרף לממשלה בראשות שמעון פרס. משמעותו הפוליטית של הנאום התבררה יותר מאוחר כאשר ש״ס סירבה להצטרף לממשלה בראשות פרס, ובמקום זאת קמה ממשלה צרה בראשות יצחק שמיר. בנאום זה הביע הרב שך את ביקורתו על מפלגת המערך והקיבוצים ופרש את עיקרי אמונתו בנוגע לציבור היהודי־חילוני.

בדברים שנשא הטיח: ״אני לא ניתקתי את ירושת אבותיי, אני לא ניתקתי את הקשר עם האבות שלי, אני קשור עם אברהם, יצחק ויעקב. אני קשור עם התנאים הצדיקים מעלמא. אני חי! אתה מת! אתם מתים. אני חי! ואני אחיה… אני הולך בדרך האבא. בדרך הסבא. בדרך הסבתא שלי. ואני לא אחפש חכמות אחרות. אלמד את חוכמתי שלי, את הקולטור שלי, ואתה לא לומד את הקולטור שלך… היה לי מקרה בבני ברק שבאו לי שני אנשים… מקיבוצים. הם התקרבו קצת. שאלתי להם, סיפרו לי, אחד הוא כבר איש מבוגר, הוא עד עכשיו לא ידע מה זה שבת, מה זה שמע ישראל. ואחד אמר לי לא ידענו מה זה בית כנסת… זה נקרא יהודי?״. לפני מערכת הבחירות של מרץ 2020 ריאיינתי את יצחק פינדרוס, חבר כנסת מטעם מפלגת דגל התורה ויו״ר סיעת יהדות התורה, שהוביל קמפיין ימני מאוד כדי לגייס קולות מהמגזר החרד״לי. לפני שניגש לתוכן עצמו, חשוב לציין שמדובר בעמדתה הרשמית של המפלגה. שאלתי אותו על המפנה החד ימינה וזה ההסבר שהוא נתן: ״בעשורים האחרונים הוכח שהשמאל לא מביא בשורה של מניעת שפיכות דמים. אוסלו הביא עלינו אינתיפאדה עקובה מדם, ההתנתקות הגבירה את מטחי הקסאמים, לו היינו מחזירים את הגולן היינו עכשיו קרובים מתמיד לדאעש. מאידך, המלחמה על הדת היא חזקה ומשמעותית מתמיד, והחיבור שלנו עם האגף החרד״לי בימין מבוסס על מאבק משותף בכוחות הפרוגרסיביים של השמאל, וגם על הרצון במערכת חינוך נפרדת (מוכר שאינו רשמי). השמאל הפסיק לייצג את הצד של ׳פיקוח נפש׳ ובעצם עבר לעסוק בזכויות פלסטינים וקידום פלורליזם, כך שאין לנו מצע משותף בשום תחום… השיח המדיני לא רלוונטי. המלחמה בישראל היא בין מדינת תל אביב למדינת ירושלים, בין הפלורליסטים המעוניינים להקל בגיור ולתמוך במתווה הכותל וברבני צהר ובין הדתיים והמסורתיים שמתנגדים לכך נחרצות״. פינדרוס החל את הקריירה הפוליטית שלו כראש העיר ביתר עילית הממוקמת מעבר לקו הירוק. החרדים המתגוררים בעיר, כמו אלה החיים בעיר היהודית הגדולה ביותר ביהודה ושומרון, מודיעין עילית, אינם נמצאים שם מסיבות אידאולוגיות, אלא פרקטיות: מדינת ישראל, בשנות ה־80 ותחילת שנות ה־90, תחת ממשלות שמיר־פרס ושמיר השנייה, בנתה לחרדים ערים מוזלות – ביתר עילית ומודיעין עילית – והצעירים אז עזבו את בני ברק וירושלים לטובת האפשרות לרכוש דירה במחיר סביר. כיום, סך התושבים בערים אלה, שבהן מרוכזת עיקר ההתיישבות החרדית מחוץ לקו הירוק, הוא כ־130 אלף בני אדם, מתוך כ־600 אלף ישראלים בסך הכל שמתגוררים מעבר לקו הירוק.

העובדה הזאת לא שינתה את יחסם של החרדים להתנחלויות, אך גם ביניהם יש חילוקי דעות, כשאחד מהפלגים החסידיים באגודת ישראל, שלומי אמונים של מנחם פרוש, מביע תמיכה בהתנחלויות מימים ימימה, בעוד הליטאים ברובם מביעים הסתייגות. פינדרוס, שנבחר כאמור להוביל את הקו הימני של המפלגה, לא נבחר באקראי – הוא משתייך לקהילה שמחזיקה בדעות ימניות. 

עדיין, על השאלה אם העובדה שחרדים מתגוררים בשטחים משפיעה על עמדתה הפוליטית של המפלגה, הוא ענה חד־משמעית: ״לא. אנחנו קודם כל מפלגה תורנית ולא לאומית. הימין שלנו הוא ימין תורני, וגדולי ישראל לא מחליטים לפי סקרי דעת קהל״. מאמר מערכת ב״יתד נאמן״, ביטאונה הרשמי של דגל התורה, חיזק את התזה של פינדרוס, אך ניתק אותה משיוך לצד פוליטי כשקבע: ״אמנם היהדות הנאמנה הלכה על פי רוב עם הימין, אבל לא מהסיבה שהיא ימנית. לשמאל הישראלי יש אג׳נדה ברורה, עקבית ונחרצת שמטרתה לעקור את התורה מחיי העם הישראלי. מאז קום המדינה הם קיוו להקים כאן דור חדש של יהודי מתחדש בארץ מתחדשת, ומאז לא חדלו מניסיונותיהם הנלוזים לשנות אותנו. הימין, לעומת השמאל, אינו בעל אג׳נדה של עקירת דת. אמנם בנושאים של דת ומדינה, ימניותם מביאה אותם להחלטות מסוכנות. אנחנו לא שוכחים כי גם מהימין לא שבענו נחת ונאלצנו להילחם מלחמות קשות. ברגעים של מבחן, גם הימין משיקולי שלטון הסכים לפגוע בציפור הנפש שלנו. אנחנו לא חלק ממנו ולא יכולים לסמוך עליו, אלא חייבים להיות חזקים כדי לשמור על שלטון התורה בחיי העם ועל הציבור החרדי ועולם התורה״.

לממשלה החדשה החרדים החליטו לא להיכנס, חרף ההצעות הרבות שקיבלו. אין זו החלטה שמונחית מטעמי שמאל וימין, אלא מהחיבור החד פעמי עם נתניהו, שגרם להם לדבוק בו עד הדקה האחרונה בתקווה שיצליח להרכיב ממשלה, ומהנאמנות ל״גוש המסורת״ שמייצג הליכוד ושהחרדים כרתו עמו ברית פוליטית־ערכית כחלק מההגנה שלהם על המרחב הציבורי מערכי החילון.

ההצלחה של סמוטריץ׳

אין ספק, מדינת ישראל של היום שונה בתכלית מהחלום החילוני־סוציאליסטי שהגו יהודים אירופים במאות הקודמות. הם חלמו על מדינה חילונית, שיהיו בה אולי מיעוט חרדי ומיעוט דתי־לאומי, אך זה לא קרה. אבל אם החרדים נתפסו בעבר כאיום הראשוני על החילוניות, היום הצטרפו אליהם המזרחיות והציונות הדתית. דווקא הציונות הדתית, שעד לפני זמן לא רב נתפסה כגשר, כפלג המתון והמשכיל יותר שאפשר לכונן איתו ברית פוליטית וערכית מול החרדים המתבדלים, נראית היום בעיני המרכז־שמאל החילוני כאויבת מרה במיוחד. ההזדהות המוחלטת של הציונות הדתית של היום עם לאומנות וכיבוש יצרה קרע בין שתי הקבוצות, ומעניין יהיה לראות האם לממשלה הפריטטית של נפתלי בנט ויאיר לפיד תהיה השפעה על הקרע הזה.

כל זמן שהמשנה הלאומנית וביטוייה בפועל השתייכו בתודעת המרכז־שמאל הציוני למתנחלים שחיים מעבר לקו הירוק, ההתנגדות לרעיונות שלהם היתה מעורפלת. אך כשהגרעינים התורניים חצו את הקו הירוק לתחומי גדרה־חדרה, וכאשר השילוב בין הפרטה במערכת החינוך ובין עמותות המקבלות תקציב נדיב משרי חינוך דתיים־לאומיים כמו בנט ורפי פרץ הביא לתהליכי הטמעה של התכנים האלה בתוך מערכת החינוך הממלכתית – קמה זעקה.

ככל שהחרדים ייהפכו ישראלים יותר, גם המאבקים שלהם יישאו אופי ציבורי וכללי יותר. כתוצאה מכך, ההבדלים בין סוג המאבקים שהם מנהלים למאבקים של הציונות הדתית מיטשטשים. בסופו של דבר, נוצרו פה גושים על בסיס מאבקי דת ומדינה, והחרדים מזהים את המרכז־שמאל הציוני עם החילון שמאיים עליהם לכלותם.

היחס הפוליטי לחרדים במרכז־שמאל נתקל מצד אחד בקושי גדול מול נושאים של דת ומדינה – בכך הם הסמן הקיצוני של הציונות הדתית למעט מקרים יחידים, כמו חילולי שבת, שהם יעלימו מהם עין בעת הצורך. אך מצד שני, מבחינה מדינית, מדובר בסך הכל בגוש מרכז מתון שמוכן לוויתורים ואינו מקדש את הקרקע. המצב הפוליטי שיצר שלטונו הממושך של נתניהו לא באמת איפשר את קיומה של ברית בין המרכז־שמאל לחרדים, שכן לא היו ימים טובים יותר לפוליטיקאים החרדים כמו ימי נתניהו. למעט חריגה שנרשמה בהקמת הממשלה שלו עם לפיד ב־2013, התקיימה ביניהם ברית פוליטית אמיצה וקבועה. השאלה הגדולה היא אם ימי פוסט־נתניהו, שמתחילים כעת, יאפשרו את התרתה. התשובה תלויה במשתנים רבים. ועם זאת, בכל תרחיש פוליטי, נושא הדת והמדינה ידחוף את החרדים עמוק לזרועות הימין – כל ימין – בהנחה שאינו משתף פעולה עם השמאל או המרכז הליברלי.

אך אליה וקוץ בה. בזמן שההנהגה הפוליטית החרדית מקיימת בריתות דת ומדינה עם הזרם החרד״לי, ה״ישראליות״ הגוברת של חרדים צעירים, שדעת הרבנים פחות משפיעה עליהם, מפנה אותם החוצה לרעות בשדות פוליטיים זרים. בבחירות האחרונות הם העניקו למפלגת ״הציונות הדתית״ אלפי קולות. מתוך כ־70 אלף קולות שהמפלגות החרדיות הפסידו יחד בסבב הבחירות האחרון, חלק גדול היו קולות של מי שלא באו להצביע וחלק עברו למפלגתו של בצלאל סמוטריץ׳ מהליכוד וממפלגות ימניות אחרות. ובכל זאת, מדובר כאן בשינוי מעמיק וארוך טווח, שנראה כי המפלגות החרדיות אינן ערוכות להתמודד איתו.

ההבנה שמגלות המפלגות החרדיות לרוחות השינוי מוגבלת לחרדים מודרנים יותר, שהם כ־20% מכל החרדים, ואליהם הן פונות בשנים האחרונות באמצעות קמפיינים דיגיטליים. גם לקהילות מובחנות כמו ברסלב, חב״ד וחסידויות קטנות פונות המפלגות החרדיות, הפעם באמצעות הסכמים עם ראשי הקהילות. אך הסיפור הוא דווקא הבוחרים ששינוי ההצבעה שלהם נובע מהתחושה שיש פתק נכון אחר לשים בקלפי.

הקשר הערבי

כדאי להתעכב על הפער שבין השטח החרדי להנהגה בכל מה שקורה לסנטימנט לאומי ולאומני. ההנהגה החרדית מבוגרת, והיא קשורה בעבותות למשנתם של הרב שך והרב עובדיה – בעוד השטח הצעיר יותר משתנה וזז ימינה באופן מובהק, כפי שעולה הן בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה והן בסקרים של מכון PEW בארצות הברית. גם הבוחרים הנאמנים, שהם הרוב המוחץ, נאמנים למפלגותיהם ממניעים שאינם קשורים לדעות פוליטיות מדיניות וכלכליות, אלא מתוך תמיכה זהותית אבסולוטית ושימת דגש מרכזי על סוגיות בליבת העניין החרדי כמו ישיבות, גיוס וצביון דתי. לכן למשל, למרות הסנטימנט המשתנה, הבוחרים החרדים לא ייצאו נגד הנציגים הפוליטיים שלהם שרואים בערבים פרטנר. מבחינתם מדובר בסקאלת שיקולים שונה שבה המדינה, ישות חילונית, יכולה להכיל שותפות ערבית־יהודית. ההתלבטויות ינועו סביב ציר פרקטי יותר וזהותי פחות, וידברו על שיקולי ביטחון חוץ ופנים.

שותפות יהודית־ערבית אינה בעייתית עבורם מבחינה אידיאולוגית או ערכית ולכן הם יראו בעין יפה שיתופי פעולה סביב חוקים סוציאליים או אפילו סביב ״חוק המואזין״, שהם ראו בו ביטוי לפגיעה דתית שיכולה לחזור אליהם כבומרנג בהקשרים אחרים. משה גפני ואחמד טיבי אינם מסתירים את חיבתם ההדדית, ושותפות עם מנסור עבאס הדתי יכולה להיות יתרון משמעותי במאבקי דת ומדינה מבחינת ההנהגה הפוליטית, שהתבטאה בעניין כמה פעמים סביב ניסיונות הקמת הממשלה. בחלקם יש לו עניין פעיל כשיש הלימה בין המוסלמיות שלו ובין היהדות האורתודוקסית־חרדית, ובחלק האחר, כמו בסוגיות גיור וכשרות, הוא יכול לסייע לנוכח היעדר העניין בהן בקרב ציבור תומכיו.

בכל קמפיין בחירות של ש״ס מדגישים בשלב מסוים את העזרה לחלשים ואת העובדה שהיא כוללת גם את החברה הערבית בישראל. גם אם המניעים הם פוליטיים או ציניים מעט, העובדות בשטח מעידות שזו אמת. ש״ס אינה מפלה את החברה הערבית, וזו גם זוכרת לה את זה באהבה ואפילו בהצבעה. דוגמה לכך היא כותרת ב״דה מרקר״ מ־2019: ״דרעי הבטיח – ואלפי ערבים הצביעו ש״ס״. בהמשך הכתבה נאמר כי ״אלפי בוחרים ערבים תרמו להפיכת מפלגתו של דרעי לשלישית בגודלה בכנסת. שיעורי ההצבעה לש״ס בחלק מהמקומות הגיעו לעשרות אחוזים, אבל בש״ס מאוכזבים: ׳כישלון גדול, ציפינו לקבל יותר קולות׳״. 

למרות זאת, צריך לזכור כי הציבור של ש״ס – כפי שמראים במשך השנים סקרים שנעשו על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה – ימני ולאומני מאוד, בחלק מהמקרים יותר מהציונות הדתית ומהימין החילוני. הפער גדול וצריך להדאיג כל מי שחולם על שותפות שמאל־חרדים. בעתיד הלא רחוק נראה הנהגה מתונה פחות וחזקה פחות מזו של דרעי, והשטח הלאומני יקבל ביטוי פוליטי במפלגה – כפי שכבר קיבל בעבר תחת הנהגתו של אלי ישי.

לחברה החרדית ישנה עוד דרך לעבור עד שתיהפך ללאומנית כמו אחותה הדתית. זה בוודאי לא יקרה עם ההנהגה הנוכחית. אבל ההנחה שאין אפשרות כזאת והעלמת עין ממנה היא טעות יסודית, שנשענת על הקבלה מלאה בין ההנהגה הנוכחית ובין הבוחרים שלה – הקבלה שהשנתיים האחרונות הוכיחו עד כמה אינה מדויקת. אם הציבור החרדי רואה בעין יפה את הקמת ועדת החקירה לאסון בהר מירון, לדוגמה, הנציגים החרדים רואים זאת כאיום. גם בתחום החינוך וההשכלה קיימים פערים פנים־חרדיים מהסוג הזה, כאשר הנציגים מתנגדים לכל התערבות במוסדות הלימוד בזמן שלפחות חלק מהציבור דורש אותה מהמדינה. המורכבות הזאת מחייבת למידה מחדש של המפה הפוליטית החרדית לעומק כדי להצליח ליצור חוזה משותף ארוך טווח. כך, גם אם הספינה הציבורית החרדית שינתה את כיוון המפרשים לקראת רוחות ימניות יותר, המעבר של המפלגות החרדיות לאופוזיציה כעת מספק הזדמנות לגוש המרכז־שמאל לבחון מחדש את נקודות החיבור שלו הן עם ההנהגה החרדית והן עם הציבור החרדי, כפי שהשכיל לבנות קואליציה שבראשה עומד בנט הדתי והימני שאינו כוס התה של המחנה, בלשון המעטה.

על פנינה פויפר

פנינה פויפר היא מנכ"לית ארגון הציבור החרדי-ממלכתי