גל לאומנות כהניסטי, מטורף ואף אלים שטף בחודשים האחרונים חלק נכבד מהציבור החרדי – בזמן מערכת הבחירות לכנסת ה־24 ואחריה, והוא הגיע לכדי קיצוניות הרסנית בעת מבצע ״שומר החומות״. זה ניכר בעיקר בקרב הדור הצעיר, אך לא רק בו. הגל הזה מנוגד באופן מוחלט להשקפה החרדית הקלאסית, שאותה הנהיג הרב אליעזר מנחם שך זצ״ל, ראש ישיבת פוניבז׳, שעמד בראש כמעט כל היהדות החרדית במשך עשרות רבות בשנים. הרב שך יזם את הקמת מפלגת ש״ס ולאחר מכן את מפלגת דגל התורה, שנפרדה מהמפלגה האם, אגודת ישראל. גם אם שתיהן מוכרות לציבור הרחב כרשימה אחת – יהדות התורה – מדובר בשתי מפלגות נפרדות. 

כמעט כל מנהיגי הציבור החרדי שבאו אחרי הרב שך החזיקו בהשקפת עולם דומה לשלו, שכללה מתינות מדינית, מניעת התגרות בשכנינו הערבים בפרט ובאומות העולם בכלל, פשרות טריטוריאליות מרחיקות לכת כדי למנוע שפיכות דמים והתנגדות נחרצת לחוק הגולן וגם לחוק ירושלים. מדובר במשנה סדורה עוד מימיה הראשונים של המדינה.

נציגי ציבור חרדים – הבולט שבהם היה יו״ר תנועת דגל התורה, ח״כ הרב משה גפני – מתחו ביקורת נוקבת וחריפה ביותר נגד התופעה הלאומנית הנוראה הזאת, שבאה לידי ביטוי בעיקר בהשתתפותם של צעירים חרדים רבים בתהלוכות של ארגון להב״ה. אך היה זה מעט מדי ובעיקר מאוחר מדי. 

את הנהירה הגדולה לעבר הימין הדתי והלאומני ראיתי עוד לפני שש שנים, בפאנל שבו השתתפתי במחנה קיץ של אחת הישיבות החרדיות החשובות. יו״ר להב״ה, בנצי גופשטיין, השתתף אף הוא באירוע (באופן תמוה, שהרי ממתי מזמינים אדם כזה שאינו חרדי ודעותיו ידועות כקיצוניות מאוד לדבר בפני בני ישיבות?), וכששאלתי אותו אם הוא תומך בשריפת כנסיות בארץ ישראל הוא השיב בלא היסוס: ״ודאי שכן״. מחיתי בתוקף על דבריו, ואליי הצטרף רב המרכזים הרפואיים הדסה, הרב משה קליין. אך לתדהמתי הרבה, גופשטיין זכה למחיאות כפיים סוערות, ואילו המחאה שלי התקבלה בקריאות בוז רמות. באותו הרגע נפל לי האסימון. 

הקשר הגורדי שנוצר בין החרדים לימין הישראלי, שתחילתו בממשלתו הראשונה של מנחם בגין ב־1977, חילחל בצורה מובהקת ללב המיינסטרים החרדי וחסם כמעט כל אפשרות לשיתוף פעולה של החרדים עם מפלגות השמאל־מרכז. זאת, חרף העובדה שהעמדות המדיניות שלהם דומות, ואף שכבר היו ניצנים של שיתוף פעולה פוליטי ובשתי ממשלות (רבין השנייה וממשלת ברק) אף שיתוף פעולה קואליציוני לתקופה מסוימת. קו פרשת המים נוצר ברגע שמפלגות השמאל־מרכז העלו לראש התורן את דגל ההשקפה הליברלית. כאן הכל חזר ונחסם שוב.

מסורת של מתינות

אביב תש״ן 1990. היו אלה ימים פוליטיים סוערים, שזמן לא רב אחר כך קרא להם יצחק רבין ״התרגיל המסריח״ ובשם זה הם נחקקו בזיכרון. ממשלת אחדות בין הליכוד למערך (מפלגת העבודה) כיהנה אז. ראש הממשלה היה יצחק שמיר, והוא הרגיש בסירחון הקרב ובא אליו. חיים רמון ויוסי ביילין מהמערך רקחו בשיתוף פעולה עם מנהיג ש״ס, אריה דרעי, את הפלת ממשלת האחדות ובחירת ממשלה חדשה בראשות שמעון פרס. שמיר פיטר את פרס ובעקבות זאת התפטרו כל שרי המערך, מה שהביא בהמשך להפלת הממשלה בתמיכת נציגי ש״ס ואגודת ישראל.

ימים לא רבים אחר כך היו עיני כולם נשואות לוועידת התנועה הפוליטית הצעירה שהקים הרב שך, מנהיג הזרם הליטאי החרדי – מפלגת דגל התורה. הוועידה, שתוכננה עוד בטרם פרץ המשבר הפוליטי, משכה את כל תשומת הלב הפוליטית והתקשורתית בשל הציפייה לשמוע אם ומה יאמר בה הרב שך ביחס להקמת ממשלה צרה בראשות פרס.

פרס, שכבר קיבל את תמיכת נציגי ש״ס ומנהיגה הרוחני, הרב עובדיה יוסף, החל לתפור את חליפת ראש הממשלה. המנדט להרכבת הממשלה היה בידיו, והוא הצליח לסגור הסכמים עם מרבית המפלגות בקואליציה המיועדת. עוד מעט קט כבר עמד להכריז כי ״עלה בידו״ להקים ממשלה. אבל הוא שכח שהרב שך לא היה רק מייסד דגל התורה, אלא גם שותף ומייסד בהקמת תנועת ש״ס. 

עמדותיו המדיניות היוניות במובהק של המנהיג הרוחני, שכללו בין היתר תמיכה בהסכמי שלום עם מדינות ערב והפלסטינים גם במחיר החזרת שטחים והתנגדות למגורי חרדים בהתנחלויות מעבר לקו הירוק, גרמו לפרס להיות שאנן ובטוח בתמיכתו של הרב שך ובהתנגדותו לממשלת שמיר, שהיה ידוע בדעותיו הימניות המובהקות ואף התנגד להסכם השלום עם מצרים.

על הסכם זה כתב הרב שך: ״והנה בעניין התעמולה והפרסומות נגד כריתת השלום באיזה אופן שהוא, שכל בעל שכל ישר מבין, כי טוב פת חרבה ושלווה בה… ודאי שארץ ישראל ירושה לנו מאבותינו, אבל לפי המצב של היום שהם תובעים את מה שכבשנו מהם, ואם נחזיר להם מסכימים לכרות שלום, בוודאי שיש בזה משום הצלה, וכי כשנמשיך במצב של מלחמה זה יותר טוב?… ויש הרבה מאנשי הצבא שדעתם היא בהיפך, ועל ידי השלום שיוגרם על ידי החזרת השטחים, יתמעט הרבה שפיכת דמים, ולדעתי אין בזה צל של ספק שכשישרור שלום יתמעטו שפיכות דמים, וגם יש לקחת בחשבון לא רק מצבנו כאן בארץ ישראל, אלא מצבנו בעולם כולו, כי כשאין שלום במזרח התיכון זה משפיע על אי־שקט בכל העולם״.

על התפיסה המדינית ההחלטית של הרב שך בדבר עליונותם של הסכמים מדיניים יש להוסיף את עמדתו בשאלת ההתנחלויות. אם לא די בהוראתו הנחרצת שלא להתגורר ביישובים מעבר לקו הירוק, הוא הרחיק לכת ואף אסר לבקר בעיר חרדית חדשה שנבנתה מעבר לקו הירוק: ״זה איסור דאורייתא – יש בזה משום התגרות בעכו״ם!״

הוא גם נמנע מללכת לכותל המערבי בתקופות של אי־שקט במזרח ירושלים באומרו שאסור על אדם להכניס את עצמו למצב של סכנה. ולא רק הכותל: הרב שך הורה שלא לבקר בהר הזיתים, והאיסור היה תקף גם לבני משפחה שיקירם קבור שם ביום השנה שלו. ואם כל אלה איננם מספיקים, דעתו גם היתה – וכך הורה לשואלים אותו – שאין לנסוע לחברון להתפלל במערת המכפלה או לקבר רחל.

כאשר העלו בפניו היזמים של העיר מודיעין עילית את האפשרות להקמת יישוב חרדי שייתן מענה – ולו חלקי – למצוקת הדיור החריפה במגזר החרדי, התנגד הרב בתוקף ברגע ששמע שמדובר בשטח הנמצא מעבר לקו הירוק. היזמים לא נואשו והראו לו כי מדובר במיקום שגובל עם הקו הירוק. בתגובה הורה הרב לנציגי דגל התורה, הרב אברהם רביץ ז״ל והרב משה גפני, לשאול את פיו של רבין, שכיהן אז כשר הביטחון, אם השטח המדובר נמצא בקונצנזוס בין הימין לשמאל ולא יוחזר לפלסטינים. הצטרפתי אליהם ונפגשנו עם רבין בקריה בתל אביב. הוא ביקש לראות את השטח המדובר על המפה ולאחר מכן קבע: השטח הזה לא יוחזר. קביעתו הביאה את הרב שך להסיר את התנגדותו להקמת העיר, וגם אז עדיין לא נשמעה ממנו כל תמיכה מפורשת, ודאי שלא פומבית, בעיר החדשה.

הטעות של פרס

בחזרה ל־1990. מלאכת הדוברות של ועידת דגל התורה הוטלה על כותב שורות אלה. לא ידעתי מה יאמר הרב שך, אבל ידעתי גם ידעתי כי דעתו בעניין הממשלה בראשות פרס נחרצת: הוא התנגד לקיומה. הרב התנגד נחרצות לעמדותיו של השמאל בכל הקשור לענייני דת ומדינה, שהיו בעיניו חטא בל יכופר, תפיסה שלא השתנתה ואף החריפה לנוכח השינויים שחלו בשמאל עם השנים. הייתי די משוכנע שדבריו בוועידה יבהירו את התמונה, וכך הצגתי את הדברים בפני העיתונאים הרבים שפנו אליי. 

וכך, נקבצו בהיכל יד אליהו בתל אביב ערב ראש חודש ניסן תש״ן, 26 במרץ, מאות עיתונאים שביקשו לסקר את נאום הרב שך, שהועבר בשידור ישיר לא רק בארץ אלא גם ברחבי העולם. בסיומו של אותו לילה, שבו נשא הרב את ״נאום השפנים״ המפורסם, כבר היה ברור לכולם: לפרס לא תהיה ממשלה. בנאומו תקף הרב בחריפות את מפלגת המערך ואת הקיבוצים על תפיסת עולמם ועל אורח חייהם ובעיקר תקע טריז בינם ובין שומרי התורה והמצוות: ״אם יש קיבוצים שלא יודעים מה זה יום כיפור, לא יודעים מה זה שבת ולא יודעים מה זה מקווה. מגדלים שפנים וחזירים. יש להם קשר עם האבא שלהם?… מערך? מערך זה דבר קדוש? הם ניתקו את עצמם מכל העבר שלנו ומבקשים תורה חדשה. אם אין שבת ואין יום כיפור, אז במה אתם יהודים?״. אחרי הדברים הללו לא היה ספק שש״ס תיסוג גם היא מתמיכה בממשלה המתגבשת, וכך אכן היה.

אף שחלפו מאז כבר יותר מ־30 שנה, רבים עדיין מתקשים להבין מדוע התנגד הרב שך לממשלת שמאל, חרף עמדותיו המדיניות המתונות. באותם ימים גם אני לא הבנתי. אבל בניגוד לרבים אחרים, זכיתי להיות מספיק מקורב אליו כדי שאוכל לבוא לביתו מיד לאחר שוך הסערה ולשאול אותו על כך באופן ישיר ובלתי אמצעי. 

הוא נתן לי אז שני נימוקים מרכזיים לעמדתו: ראשית, הציבור המסורתי שקרוב לדת ולמסורת ישראל קרוב יותר לליכוד ומצביע למפלגה זו. את הציבור הזה, הסביר, אנחנו מבקשים לקרב אלינו, ליהדות, לשמירת מצוות, להכניס את ילדיהם למוסדות חינוך תורניים. אם נתמוך בממשלת שמאל, אזי ברגע שנדפוק על דלתותיו של הציבור הזה הוא לא יפתח אותן.

הנימוק השני היה מדהים. הרי אתה יודע את עמדותיי שצריך לעשות הכל כדי למנוע שפיכות דמים, אמר הרב, וכבר אמרו חז״ל: ״לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא״. תאר לעצמך, אמר, שממשלת שמאל היתה חותמת על הסכם שלום עם מצרים, שבו ישראל מתחייבת לסגת עד לסנטימטר האחרון שכבשה. האם הסכם כזה היה יכול לעבור בישראל? הרי זה היה גורם במישרין למלחמת אחים נוראה. אך כאשר הליכוד והימין חותמים על הסכם כזה, ברור שהשמאל יתמוך בו, וכך זה עובר בשקט יחסי.

כעבור שנים רבות, כאשר ראש הממשלה אריאל שרון הוביל את ההתנתקות מגוש קטיף, חזרתי לאמירתו האחרונה של הרב וניסיתי לדמיין מה היה קורה אם את המהלך המדיני הזה היה מוביל ראש ממשלה ממחנה השמאל. די היה באותם מראות קשים שחזינו בהם מצד הגוש הדתי־לאומי כדי להבין איזו מלחמת אחים נוראה היתה מתרחשת לנגד עינינו, וסביר להניח שהיא היתה מונעת את הוצאתו לפועל של מהלך זה. מנגד, חזינו כולנו שנים לפני כן מה קרה כשרבין ופרס הובילו את הסכמי אוסלו – את הפגנות הענק שהובילו נבחרי הציבור מהימין, ובראשם נתניהו ואחרים, ואת האסון הנורא שהתרחש בהמשך: רצח של ראש ממשלה בישראל. 

מאז זרמו מים רבים: נתניהו והימין התחבקו עם יאסר ערפאת ואחריו עם אבו מאזן, ודווקא נתניהו היה זה שהכריז על תמיכה בפתרון שתי המדינות. גם אם לא נעשו מאז מהלכים מדיניים שתומכים בעמדה זו, אלא רק הפוכים לה, הרי גם לצד הפלסטיני יש חלק נכבד בכך בהתעקשותו לקבל הכל או לא כלום. לו היה נוהג אחרת, סביר להניח שהיינו מזמן במצב שונה לחלוטין.

טענה ידועה היא שהציבור בישראל מצביע בסופו של דבר על פי תפיסתו המדינית־ביטחונית, אבל הרי אין היום כמעט כל הבדל בין הליכוד והימין למחנה המרכז והשמאל בסוגיה זו. ראינו בתריסר השנים האחרונות ממשלות שקמו תוך שיתוף פעולה בין הימין למרכז־שמאל – בין נתניהו ובין אהוד ברק, יאיר לפיד, ציפי לבני ובני גנץ, ועכשיו בין הימין של בנט וסער לגוש המרכז־שמאל בהובלתו של לפיד. כך שהשאלה המרכזית שנותרת היא מדוע המפלגות החרדיות עדיין מתקשות להצטרף לממשלת מרכז־שמאל.

האלטרנטיבה של בוז׳י

בבחירות לכנסת ה־20 ב־2015 היתה ציפייה גדולה במחנה החרדי שיצחק (בוז׳י) הרצוג יצליח לגבור על נתניהו ולהרכיב ממשלה שתכלול את המפלגות החרדיות, חרף העובדה שהוא עמד אז בראש רשימת המחנה הציוני יחד עם לבני. אך ההישג המרשים של המחנה הציוני, על 24 המנדטים שזכה בהם, לא הספיק כדי להקים ממשלה, גם אם החרדים היו מצטרפים אליו. ובכל זאת, לאור הציפייה אפשר לשאול לאן נעלם פתאום הקו האנטי־שמאלי של הרב שך וממשיכי דרכו, מדוע הרצוג היה כשר בעיני המפלגות החרדיות ופרס לא, ואם התהייה ״במה אתם יהודים?״ שנשאלה בנאום השפנים ושוב ושוב אחריו, קיבלה מענה. כל מי שקצת בקי בהיסטוריה הציונית יודע כי אין ולא היה כל הבדל משמעותי בין הרצל לז׳בוטינסקי ביחסם ליהדות המסורתית האותנטית ולאמונה בבורא עולם. שניהם היו אתיאיסטים מובהקים, בדומה לנתניהו. שני המחנות כאחד רצו להקים כאן זן חדש של יהודי, זן חדש של יהדות, ובעצם לנתק את העם היהודי מכל זיק של תורה ומצוות. שני המחנות כאחד ביקשו להקים כאן דת חדשה ותורה חדשה, המנותקת משרשרת הדורות. אפשר אפילו לומר שבן־גוריון התייחס לשבת היהודית בכבוד והערכה רבים יותר מאשר ז׳בוטינסקי. אבל בעוד מחנה השמאל סומן מאז קום המדינה כאויב היהדות, הימין הצליח לחמוק מכך. הרב שך, אגב, יצא במכתב מפורסם אחרי עליית הליכוד ובגין לשלטון ב־1977 ובו קרא לציבור החרדי שלא להתרשם יתר על המידה מהשימוש של בגין בצמד המלים ״בעזרת השם״ וטען שאין מאחוריהן דבר. אך הליכוד הצליח להביא את התושבים בעיירות הפיתוח לחיקו.

גם כאשר חלפו שנים רבות ורבין הקים את ממשלתו השנייה, יצא הרב שך בכל התקיפוּת והחריפוּת נגד ממשלה זו, בעיקר מפני שהשותפה המרכזית בה היתה מרצ. משום כך, יהדות התורה לא הצטרפה לממשלה, בעוד ש״ס כן חברה אליה. על כך מחה הרב שך במלים קשות: ״באתי בזה בדברים קצרים על המצב בארצנו הקדושה, אשר קמה ממשלה ושותפים בה כאלה אשר כל מגמתם לשנות את הצורה של עם ישראל ולעקור ממנה תורה ומצוות והאמונה חס וחלילה, ואף על פי שתמיד היו הרבה פורקי עול, זה היה באופן פרטי, לא בתור שיטה ובפרהסיא… ולזה דווה לבי בקרבי ואני בוכה על זה, שקמו אנשים דתיים ונותנים יד לממשלה זו ומחזקים את הרשעים בשביל סיבות ורווחים שונים… ועתידים ליתן את הדין ואחריתם מי ישורנו״.

במכתב נוסף, כתב הרב שך נגד ההצטרפות לממשלה: ״מכאן צריכה לצאת הקריאה שאסור ללכת בדרך זו של התחברות לרשעים ויש להחרימה. הנה בשבוע שעבר היה כינוס של הרפורמים ואורח הכבוד היה שר החינוך (אמנון) רובינשטיין. בכינוס הוכתרו כמה ׳רבנים׳ ובהם אשה. והוא, רובינשטיין, הרי הוא שר החינוך, ובדבריו שם אמר, שברצונו שכל הזרמים יהיו שווים, ושיכירו בנישואין של הרפורמים. זאת אומרת, שרוצים להוביל את כל העם היהודי לשמד!״.

נחזור לבוז׳י הרצוג, שהביא עמו את התואר נכדו של הרב הראשי לישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ״ל, ובעיניים חרדיות נחשב בעצמו לאדם שאוחז בסט ערכים מסורתי הכולל קיום מצוות. זו היתה הסיבה לכך שהמנהיגות החרדית ציפתה בכיליון עיניים לבחירתו, שהיתה מאפשרת להם להתנתק אחת ולתמיד מזרועות הימין. הרצוג סימל בעיניהם משהו שונה לחלוטין מאותו שמאל מתנכר ומתנגד ליהדות. במובן זה, קל לשער איך נתפסת היו״רית הנוכחית של מפלגת העבודה, שרת התחבורה מרב מיכאלי, בעיני הציבור החרדי. 

וזו למעשה התשובה לנתק הנמשך בין החרדים למחנה השמאל ולהתקרבות המובהקת של החרדים לימין בכלל ולימין הדתי בפרט. זו גם התשובה לגידול הדרמטי במספר המצביעים החרדים למפלגת הציונות הדתית – רשימתם המשותפת של בצלאל סמוטריץ׳, איתמר בן־גביר ואבי מעוז בבחירות האחרונות. סט ה״ערכים״ הימני־קיצוני – שיש לו קשר ברור להשתתפותם של צעירים חרדים בתהלוכות כהניסטיות – החליף את סט הערכים הישן נושן, שאותו הנחילו הרב שך ומנהיגי החרדים בכל המגזרים – הליטאי, החסידי והספרדי. אותו סט שדגל במתינות והתנגד בחריפות רבה ביותר לכל גילוי של לאומנות וקיצוניות. החילופים קשורים באופן הדוק להתנגדות החריפה לתפיסתו הליברלית של השמאל. הרב שך יכול היה להחזיק בקרבו תפיסות עולם חלוקות פוליטית בשאלות שונות שמתלכדות לתפיסת עולם קוהרנטית אחת, אך הדור הצעיר של היום אינו מסוגל לכך. 

מאמץ משני הצדדים

ראש העיר הראשון של תל אביב, מאיר דיזנגוף, שהיה חילוני מובהק, הבין את ערך השבת. בדברים שנשא בעצרת שעסקה בחילול השבת בפרהסיה בעיר בשנת תרצ״ג (1933) אמר: ״לדעתי צריכה היתה האסיפה להיקרא לאו דווקא מטעם הרבנות. אין כאן שאלה שבדת בלבד, אלא שאלה ציבורית ולאומית. אסור לחלל שבת בפרהסיה. לכל עם ועם יש מסורת של השקפות, אמונות, מנהגים – השומרת עליו, זהו צביונו של עם הנותן לו קיום… זקוקה היא העיר לחותם יהודי מיוחד״.

מחנה השמאל־מרכז הניף אל ראש התורן את דגל הליברליות, את דגל הישראליות. הדגל הזה כולל בין השאר את הפיכת השבת היהודית, יום המנוחה שהיהדות הנחילה את העקרון שלו לכל אומות העולם, לעוד יום חול; את מחיקת הפריט האחרון שנותר ממכתב הסטטוס קוו המפורסם של בן־גוריון, נושא הנישואים והגירושים, ואת שוויון הזכויות ללהט״ב. בן־גוריון הבין שבלי שבת ובלי מתן סמכות בלעדית בנושא הנישואים והגירושים להלכה היהודית ייעקר כל סממן יהודי מהמדינה, אבל ממשיכיו מתכחשים לתפיסה זו ועושים ככל יכולתם כדי לפגוע בשני העיקרים הללו.

ברור שאף אחד לא חשב לרגע להיכנס לביתו של איש ולקבוע עבורו את אורחות חייו. כולם גם מבינים שאין מדובר בניסיון לכפות פתיחת מסחר או קיום של תחבורה ציבורית בבני ברק, אבל מנהיגי היהדות החרדית לדורותיהם נאבקו כדי שלפחות תישמר השבת בפרהסיה, כמו שאמר דיזנגוף. שתל אביב לא תיראה כמו לונדון. ואם בנוגע לשבת מדובר מהצד החרדי בדאגה כנה ואמיתית לצביונה היהודי של המדינה, הרי בתחום הנישואים והגירושים, הדאגה קשורה להשפעה ישירה ומשמעותית על כל יושבי ארץ ישראל. משמעות פריצת כל מערך הנישואים ומתן גושפנקה לנישואים אזרחיים היא הפרדה בפועל של יושבי הארץ היהודים לשני עמים נפרדים, משום שהחרדים והדוגלים בהלכה בישראל, כמו יהודים אורתודוקסים ברחבי העולם (בשונה מיהודים רפורמים), יבדלו את עצמם מכל קשר של נישואים עם מי שהם או משפחתם לא הכפיפו עצמם אליה בקשרי הנישואים והגירושים שלהם.

במאבק הליברלי הפך עצמו מחנה השמאל־מרכז בעצם לכזה שנלחם ביהדות, וגם אם במחנה הימין יש לא מעטים המצדדים בגישתו של אביגדור ליברמן נגד החרדים, לעת עתה הוא המנהיג הפוליטי היחיד בימין שנושא את הדגל הזה. גם אם המפלגה המרכזית של הימין, הליכוד, נושאת את הליברליות בשמה – ״הליכוד – תנועה לאומית ליברלית״ – היא אינה מביאה אותה לידי ביטוי במעשיה בפועל. וגם אם באופן מעשי הסטטוס קוו כורסם דווקא בתקופת שלטון הליכוד בשיטת הסלאמי, עד שהתרסק כמעט לרסיסים, הרי נציגיה מקפידים דרך קבע שלא להתבטא בנושאים הללו, והם אף עמדו לצד המפלגות החרדיות כשאלה דרשו למנוע חילולי שבת, למנוע אישור חוקים ליברליים ועוד.

כל עוד יוביל מחנה השמאל־מרכז בראש חוצות את הקו הליברלי והאנטי־יהודי, הוא יתקשה מאוד לקבל יד מושטת מהמחנה החרדי ולא יהיה שום סיכוי לשיתוף פעולה פוליטי בין המחנות. חבר הכנסת לשעבר ממפלגת העבודה איתן כבל אמר לי פעם כי בבחירה בין ״דרכון ישראלי״ ל״דרכון יהודי״, החרדים תמיד יבחרו באחרון – והוא צדק. ובהשלמה לדבריו, כל עוד המרכז־שמאל ימשיך להעדיף את הדרכון הישראלי, תמשך הדהירה של חרדים לא מעטים לעבר הימין הדתי, הלאומני והכהניסטי.

שולמית אלוני הצהירה פעם שהיא מוכנה לחבוש שטריימל בשביל השלום. במלים דומות התבטאו גם לבני, חבר הכנסת לשעבר אילן גילאון ממרצ ובכירים נוספים במחנה השמאל. לצד סט הערכים הליברלי, יש בארון הערכים הכללי, ובזה היהודי בפרט, עוד כמה סטים ראויים ואף משובחים. בחלקם הגדול – הכלכלי, החברתי וגם המדיני – יש למחנה המרכז־שמאל הסכמה מלאה כמעט או לגמרי עם המחנה החרדי. כדי שיוכלו שני המחנות הפוליטיים ושני הציבורים הללו לשתף פעולה באמת, תצטרך המנהיגות החרדית התורנית, הפוליטית והתקשורתית להשקיע מלאכה רבה ועצומה כדי להטות את הגה הספינה של הציבור שלה ב־180 מעלות מהצד הימני שאליו הוא נוטה זה קרוב ל־45 שנה באופן כמעט מוחלט. בנוסף, היא תיאלץ להתמודד לא רק עם שנות החיבור הארוכות והחזקות בין המחנה החרדי לזה הימני, אלא גם עם חלק מאנשי התקשורת החרדים, שהשקפתם ימנית מיליטנטית והם מחזיקים בדעות די קרובות לפלג הכהניסטי. אלה האחרונים בוודאי לא ייטלו חלק במשימה, ואף ינסו להפריע.

אך כדי שעבודה כזאת תתחיל בכלל להתרחש, מחנה השמאל־מרכז צריך לבחור מה יותר חשוב לו – לאחוז בדגל הליברלי או בהגה השלטון. אחיזה בראשון תפצל תמיד בינו ובין המחנה החרדי ותרחיק אותו לנצח מהשני. אם יסכים לוותר עליו, יוכל להקים קואליציה שתסייע לו לממש מדיניות שמאלית המוסכמת בחלקים רבים שלה על השותפים החרדים הפוטנציאלים.

על בני רבינוביץ'

בני רבינוביץ הוא בוגר ישיבות, עיתונאי ופרשן חרדי