זה לא אותו דבר?

ב־1997 פרסם כותב מבטיח בשם גדי טאוב, בן 32 בלבד, את המרד השפוף, ספר שלמעשה חזה את העתיד. טאוב התריע בו מפני הוויתור של חברי המיליה התל אביבי־מקומוני דאז על הפוליטי, ומפני הסכנות הטמונות בתחושת התלישות ואובדן המשמעות שתבוא בעקבותיו. הוא לא ידע לחזות איך הוא עצמו יהפוך הוכחה חיה לדברים הללו: להפניית עורף לחלקים הטובים, הצודקים והבריאים בשמאל הציוני הסוציאל־דמוקרטי, ולהתייצבות לצד מנהיג סמכותני שמייצג את ההפך הגמור מכל זה.

הקריאה כיום בכתביו המוקדמים של טאוב מצמררת. פעם אחת, בגלל הדיוק שבאבחנותיו ובתחזיותיו. ופעם שנייה, בגלל התחושה כאילו אנשי משטר נתניהו הנוכחי קראו אותם ומשתמשים בתיאוריו את ההתקרבנות, הזהותנות והאשמת ה"אליטות", כבמדריך פעולה: כיצד לפלג את החברה, ללבות את השנאה, להפיץ תיאוריות קונספירציה, לחפור בפצעי עבר – אמיתיים ומדומים – ולערער כך את הדמוקרטיה הישראלית.

באופן אירוני, בקרב על חייו ועל דמותה של המדינה, המחנה הליברלי יכול וצריך להיעזר בכתביו של טאוב הצעיר. עוד במאה הקודמת הוא אִבחן שהדור הצעיר של הציונות החילונית הוא דור "שפוף" המאופיין בייאוש עמוק של מי שאינם מאמינים עוד ביכולת לעצב את עתידם. הציבור הזה הפך לפסיבי ולצרכני, הוא מכור לריגושים מיידיים, מפוצל ליחידים בודדים, ומשותק מרוב מודעות עצמית וציניות מתוחכמת. "גל"צ, המקומונים ואחר כך העיתון 'חדשות' מרדו בכובד הראש של העיתונות, אבל הדבר המבורך הזה איכשהו השתבש בדרך והשאיר טעם רע", כתב טאוב. "מפני שמה שנשאר ממנו הוא בעיקר הבעיטה, עם תוכן מועט, ולעתים קרובות עלוב".

בני הדור השפוף, טען אז טאוב, יודעים לבקר ולהצביע על מה שלא טוב, אך אינם מצליחים לנסח חזון חיובי וברור לעתידם הפוליטי או החברתי. המיתוסים והאמונות של בני הקבוצה הזאת התפרקו, זולת אחד. אלא שהחריג הזה הרה משמעות: האמונה של הקבוצה הזאת בדמוקרטיה, שהיא "הבסיס המשותף של חברת המהגרים. אמונה בערכים משותפים, בחוקה משותפת ובעיקר בעתיד משותף". אמונה זו כה מוחלטת וחסרת ספקות, עד שנעשתה מובנת מאליה ואף שקופה הן למחזיקים בה והן ליריביהם הפוליטיים. אולם ביום פקודה, הקבוצה תתייצב בנחישות מאחורי הדגל הזה.

בספרו הבא, המתנחלים, שפורסם בשנת 2006, המשיך טאוב את קו המחשבה הזה והסביר עד כמה שגויה תפיסתם של בני הציונות הדתית הטוענים כי העגלה הציונית־חילונית ריקה מתוכן ומערכים. טאוב אמנם הודה שהפוסט־מודרניות בגרסותיה האמריקאית והישראלית משקפת משבר ערכי ממשי, אך הדגיש כי משבר זה אינו נובע מערעור על הדמוקרטיה ועל הליברליזם עצמם: "תחום הסובלנות [של הליברלים; א"ג] אינו מתרחב אל השקפות שאינן סובלניות, אינן דמוקרטיות ואינן מקדשות את זכויות הפרט". במילים אחרות, את ההשקפות הללו, האנטי־דמוקרטיות ואנטי־ליברליות, הם לא יוכלו לסבול. בכך ביקש טאוב להראות כי מאחורי חזות של משבר ושל אי־ודאות, עדיין ניצבת מחויבות ברורה ובלתי מתפשרת לערכי היסוד של הדמוקרטיה והליברליזם. שלא "הכול הולך". שאין להשלים עם גזענות, עם כיבוש ועם עוול מכוון.

הטעות של המתנחלים ובני בריתם לגבי ריקנותה של העגלה הליברלית התבררה ב־2023, כשיריב לוין הכריז על "רפורמת המשילות" שלו, בתמיכתם של בצלאל סמוטריץ' ושמחה רוטמן. הם שכחו את מה שטאוב היטיב לזהות בשעתו: המחויבות העמוקה של הליברלים לדמוקרטיה.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

כל עוד הדמוקרטיה עצמה אינה מאוימת, כפי שכתב אז טאוב, "הייאוש לא מצליח אפילו להתמקד לכדי מצוקה שיש לה שם… למרד השפוף אין הצעות או תוכניות לעתיד". באה ההפיכה המשטרית ונתנה למצוקה שם, ולמרד – תוכנית. המרד השפוף נעשה זקוף, מרחוב קפלן בירושלים ועד לרחוב קפלן בתל אביב, ואף הצליח עד כה לעצור את מרבית חלקי ההפיכה.

ממילא נדחקה גם התחושה שאין לנו השפעה. הליברלים חדלו להיות, כפי שהגדירם אז טאוב, "אנשים חסרי דרך וסיפור". הסיפור שלהם הוא הסיפור הדמוקרטי, והדרך אליו עוברת בהפגנות, במחאות ובפעילות חסרות תקדים. דורסנותם של לוין ורוטמן גיבשה את הליברלים, נתנה להם מטרה וזהות, וחילצה אותם ממה שהגדיר אז טאוב כ"אפתיה נהנתנית, יומיום תל אביבי עצל, ציניות תל אביבית מאוהבת בעצמה".

שפה רזה, שפה גאולית

אחת האבחנות המבריקות במרד השפוף נגעה לאופן שבו השפה מנתקת אותנו מהמציאות. "קלישאות שקריות… סמלים וסימנים, שהתרגלנו לראות בהם אמצעי להמחיש בפנינו את מה שהם מייצגים ומסמלים, הפכו למחיצה בינינו ובין אותם דברים". טאוב היטיב אפוא לתאר את אובדן המגע עם המציאות המוחשית, וכמעט שניבא בכך את השתרשותם בשיח העכשווי של מונחים דמגוגיים ושקריים כמו "סוג ב'" (שבפועל מתייחס לציבור אשר רבים ממנו מקבלים שירות מקוצר בישיבות הסדר, הקלות במס או פטור משירות צבאי ועבודה בכלל) או "פריווילגים" (מי שבפועל אחראים על תשלום 68 אחוז מהמסים במדינת ישראל, לפי מחקר של אלון פרדו מאוניברסיטת תל אביב).

בספר המתנחלים הזהיר טאוב מפני הסכנות ועיוותי המציאות שכרוכים בשפה הגאולית שבה משתמשים המתנחלים. כדי לנטרל את התופעה, הוא קרא לוויתור על חלקים בלשון שמהימנותם מוטלת בספק, וכך להצליח לתאר את העולם נאמנה ולהימנע משיבושים. זהו אותו המקור שממנו נולדה אבחנתו המפורסמת ביותר במרד השפוף בדבר "השפה הרזה" – שפה עניינית, נקייה ומדויקת – הניגוד המושלם לשפה ספרותית מנופחת, אך גם לשפה המטאפיזית ומלאת הפאתוס של המתנחלים והחרדים.

טאוב הזהיר מפני נטישת זירת הרוח לדמגוגיה, מהיתפסות למיסטיקה או לחזרה בתשובה. הוא גם לעג לתופעה שהתחזקה מאז מאוד: הוואטאבאוטיזם הכפייתי (הגם שזה לא נקרא כך אז) שמאפיין כיום דוברים בולטים בימין, כמו קלמן ליבסקינד ועמית סגל. בהיעדר חזון ריאלי, פוזיטיבי ומוסרי, הפתרון הקל ביותר הוא לתקוף את היריב ולחשוף את צביעותו. אלא שחשיפת הצביעות, כתב טאוב, "היא קצת ספורט של בני הנעורים", לא של מבוגרים אחראים שנמצאים בשלטון וחייבים לספק פתרונות אמיתיים וחיוביים לשלל הבעיות שמציבה המציאות.

או.ג'יי סימפסון ונתניהו

דוגמה נוספת ליכולת המרשימה של המרד השפוף לנבא את המציאות בישראל עולה מהניתוח של משפט או.ג'יי סימפסון – שחקן הפוטבול השחור שנאשם ב־1994 ברצח גרושתו וידיד שלה. כפי שכתב טאוב, "בפרשת סימפסון עוּבדות סולקו הצדה באמצעות תיאוריית קונספירציה: השוטרים הלבנים, טענה ההגנה […] קשרו קשר ובדו את כל שלל הראיות". טאוב הביע שאט נפש מהטענה הקונספירטיבית הזו, וציטט בהסכמה את דבריו של התובע השחור כריסטופר דרדן: "אני רואה גזענות באנשים שטוענים שהם מייצגים את כל האפריקאים־אמריקאים. אני רואה גזענות בקהילה שמסרבת להכיר באחריות של אחד מחבריה למעשיו".

סימפסון זוּכה לבסוף, למרות שפע הראיות הברורות לאשמתו, בעיקר משום שרוב המושבעים היו שחורים. גם כאן, מה שהופיע לראשונה בהיסטוריה כטרגדיה, חזר כפארסה. היום. אצלנו. סימפסון לפחות היה שחור, ואילו בנימין נתניהו – המעלה טענות דומות לקיפוח ולתפירת תיקים במסגרת משפטו – הוא אשכנזי שגדל בשכונה היוקרתית קטמון הישנה בירושלים. זה לא מונע מגדי טאוב של היום להדהד את הטענות הקונספירטיביות האלה נגד ה"עבירות" של הפרקליטות וה"שחיתות" של העיתונות.

עוד לפני עידן הרשתות החברתיות, זיהה טאוב את הסכנות הגלומות בתיאוריות קונספירציה ואת המשיכה העמוקה שהן מעוררות בקרב קבוצות התופסות עצמן כמקופחות. כך למשל, הוא כתב במרד השפוף על הפרנויה הפמיניסטית על אודות הקונספירציה הגברית וכן על קונספירציות נוספות שקבוצות מיעוט שונות מטפחות נגד הממסד. אלא שלא השאיפה לאמת, לצדק או לתיקון מנחה את מפיצי הקונספירציה. כפי שהסביר טאוב, "הממדים העצומים, האלמנטים הקונספירטיביים והטוטליים של ההסברים החדשים, הכוונה הרעה ומנגנוני הכוח הענקיים והדורסניים שהם מייחסים לחברה, עונים על צורך יותר עמוק מהצורך להסביר, או להשמיע ביקורת חברתית. הם ביטוי של תיעוב".

טאוב היטיב לנתח את הדינמיקה שאליה מובילה בהכרח החשיבה הקונספירטיבית: "כמו בכל תפיסת עולם קונספירטיבית, השלב הבא אחרי גינוי האויבים מבחוץ, הוא חשיפת הבוגדים מבפנים". ואכן, מה שבמקומותינו התחיל מטענות לקונספירציה בפרקליטות המדינה ("פרקליטות בתוך הפרקליטות", כפי שאמר אמיר אוחנה בעת שכיהן כשר המשפטים), הידרדר עד מהרה לאגדות על כך שהשב"כ שיתף פעולה עם החמאס בטבח 7 באוקטובר.

טאוב, שכבר לפני 20 שנה הוטרד מההאשמות הימין כאילו השמאל כולו בגד ברעיון הציוני, הבהיר בהמתנחלים: "לא כתבתי [בהמרד השפוף; א"ג] ספר על השמאל, והפוסט־ציונות שעליה כן כתבתי, היא מיעוט קטן כל כך, שמהמרכז ועד מרצ אין ולוּ חבר כנסת אחד. רובו של השמאל הוא ציוני. זה בדיוק מה שהציונות הדתית מבקשת להתעלם ממנו".

ואולם, בנקודה אחת טאוב טעה – כמו רבים בשמאל הציוני, במרכז ואפילו בימין – טעות קשה ואפילו קטלנית. "היפרדות וגדר", כתב אז, "הן שיטה לצמצם את החיכוך בין האוכלוסיות וגם שיטה לצמצם את החדירוּת של ישראל להתקפות של מחבלים מתאבדים". ברור שמדובר בטעות בתום לב ולא – כפי שטוענים חלקים בימין – מבוגדנות או מתבוסתנות, שהרי נתניהו עצמו הצביע בעד ההתנתקות ומירי רגב דבררה אותה. מולם בולטים דווקא כמה מראשי המחנה הליברלי כיום בישראל שהתנגדו מלכתחילה להתנתקות והתריעו מפני השלכותיה, כמו נפתלי בנט, אביגדור ליברמן ובוגי יעלון, ולהבדיל יוסי ביילין שטען שאין ללכת למהלך חד־צדדי שאיננו מקדם תהליך שלום כולל עם הפלסטינים.

בית המשפט תמיד אשם

טאוב היטיב לאתר את המכנה המשותף לרעיונות הקונספירטיביים: הטענה כי המרחב הציבורי מוטה לטובת האליטה ומשרת אותה. לשמאל הרדיקלי, הוא כותב, "ברור תמיד […] מיהם החזקים והרעים ומיהם החלשים והטובים. הדיכוי הגרוע ביותר הוא [זה שמפעיל] הזכר הלבן המערבי. לפי הפי.סי [תרבות הפוליטיקלי קורקט; א"ג], האליטות מצליחות לא רק לקחת לעצמן זכויות־יתר אלא גם לבצע מניפולציה בחברה באמצעות עיצוב אמונותיה, תפישת עולמה, רצונותיה ושאיפותיה בהתאם לצרכיהן". אירוניה היסטורית היא, שדוברים רבים של משטר נתניהו מכנים זאת כיום בשם "הנדסת תודעה".

הרטוריקה הצדקנית הזאת של גינוי האליטות – או בלשון אחר, ההגמוניה – היא אחד הגורמים המרכזיים שהולידו את ההפיכה המשטרית. טאוב: "לפי האידאולוגיה הפוסט־מודרנית צריך לנתץ מרכזים, אתוסים ומיתוסים מפני שאלה הם תמיד כלי שרת של דיכוי או התנשאות". בישראל נוצר מצב פרדוקסלי: בעוד שבמערב הגיעה הביקורת על ההגמוניה בדרך כלל משמאל, ולבשה גוונים מרקסיסטיים או לחלופין פוסט־מודרניים – ישראל נשלטה בראשיתה על ידי השמאל, ואת הטיעונים הפוסט־מודרניים בדבר ייצוג חסר וקיפוח מיעוטים משמיע היום דווקא הימין, כמעט 50 שנה לאחר שעלה לראשונה לשלטון.

מאחר שהימין שולט ובכל זאת המצב לא טוב, הוא נאלץ למצוא שעיר לעזאזל שיסביר את כישלונותיו. לשם כך הוא משתמש ב"דיפ סטייט" ובמערכת המשפט – שכובלים כביכול את ידיו ומנהלים מדיניות הרסנית, בניגוד לרצונו. כפי שכתב טאוב בהמרד השפוף בעקבות ההיסטוריון האנגלי מייקל ווד: "אנחנו חיים בעיצומו של היפוך מוזר וסנטימנטלי של 'המשפט' של קפקא: בית המשפט תמיד נמצא אשם".

טאוב לא התרשם מטיעוני המתנחלים בדבר דאגתם לכאורה לדמוקרטיה, והביא לדוגמה את מינויו דאז של מוטי קרפל לעורך "נקודה", ביטאון המתנחלים. "קרפל", הזכיר טאוב, "הוא מחברו של ספר העוסק במהפכה אמונית, העתידה, לדעתו, להחליף את הדמוקרטיה". רוב מנהיגי המתנחלים נבונים מספיק כדי להסתיר את הבוז שהם רוחשים לדמוקרטיה, לזכויות אדם ולרעיון השוויון בין בני אדם – אבל מדי פעם נפלטות להם אמירות שמהן ניתן ללמוד על כוונתם האמיתית. כאלה לדוגמה הדברים שאומרים לעתים רבנים מובילים על להט"בים, ערבים ונשים, וכזאת גם היתה הפנטזיה של סמוטריץ' על הפיכת ישראל למדינת הלכה ("ישראל צריכה להתנהל לפי משפט התורה, כמו בימי דוד המלך").

גם בהקשר זה היטיב טאוב הצעיר לחזות את הבאות: "הטיפוח השקדני של תיאור ההתנתקות כ'גירוש', יש לו שורשים דמוקרטיים רדודים בקרב המתנחלים. הוא יכול בקלות רבה להתהפך חזרה נגד ערכי הדמוקרטיה ולהפוך הצדקה מחודשת לטרנספר של פלסטינים מן השטחים. קל יהיה להתעלם מעקרון המידתיות שעליו דיבר בג"ץ בפסק דין פינוי־פיצוי, ולטעון שאם גירוש אוכלוסייה יהודית הותר על ידי המדינה, אין מניעה שיותר גם גירוש ערביי השטחים".

אמני הטינה והקיפוח

טאוב היה אחד הישראלים הראשונים שעמדו על סכנות התקינות הפוליטית, הפי.סי, מה שידוע היום בעיקר בכינוי Woke. הוא הצביע על כך שהמנוע העיקרי לתופעה הזאת הוא רגשות טינה וקיפוח, וכתב על "הניגון הישן על התקשורת העוינת. הרעיון ש'הגמוניה' שהיא 'מערבית־חילונית־שמאלנית', שכפתה על ישראל השקפת עולם אוניברסליסטית וגלובלית [אז עוד לא השתמש בביטוי 'ניידים'; א"ג], רומסת בגבהות־לב ובהתנשאות את הערכים האמונות, השאיפות והאינטרסים של קבוצת מיעוט המבקשת בסך הכול להגן על זהותה".

ומה הבעיה בסביבת רעיונות זו, שניזונה "מעלבון, מפערים, מיצרים ומתחושות אשמה"? לפי טאוב, מדובר בשתי בעיות: היעדר כוונה לפתור את הבעיות הממשיות, והנטייה להסתפק בתחושות של המקופחים בלי לתמוך אותן בעובדות. בהקשר הישראלי הנוכחי, אפשר לראות למשל כיצד משטר נתניהו בוחר במודע להנציח את העוני ואת הבורות במגזר החרדי, ובד בבד מתעלם במכוון מהשיפור הדרמטי במצבם החומרי והחברתי של מרבית הישראלים, גם המזרחים, מאז קום המדינה. יתר על כן, נתניהו ואנשיו עושים זאת תוך מחיקת הנסיבות הקשות והנורמות שהיו מקובלות אז בעולם כולו – סוגיות שעשויות לפחות להסביר, גם אם לא להצדיק, חלק מהקיפוח שאכן היה.

טאוב בחר להדגים את הבעייתיות הזו דרך פועלו של האקטיביסט המזרחי פרופ' סמי שלום שטרית. אלא ששטרית לפחות פעל במציאות כשבין היתר הקים את בית הספר "קדמה" בשכונת התקווה במטרה לשפר את מצבם של תושביה; הדברים שכתב טאוב יפים עוד יותר ביחס ל"פועלם" של פוליטיקאים כמו דוד אמסלם וגלית דיסטל־אטבריאן. "הקיפוח והדיכוי הפכו לעיסוקו העיקרי, תרפיה שעניינה שיקום הגאווה. מעטים מעזים להתווכח גם עם הרעיונות האבסורדיים ביותר כאשר אלה מושמעים מפיהם של בני מיעוט שנעשה לו עוול. למשל הטענה שעצם קיומם של הסטנדרטים [בקבלה למקומות לימודים ועבודה; א"ג], הוא מקור אי השוויון. הטענה לפיה הקבוצות השליטות המציאו את הסטנדרטים כדי לחזק את שליטתן. הקישור בין פער לבין אפליה מכוונת נעשה כמעט אוטומטי".

טאוב יצא אפוא נגד "פולחן המסכנות והקיפוח", כדבריו, נגד הגדרת הזהות על פי הקורבנות, נגד הערכת אנשים לא לפי מה שהם עשו, אלא לפי מה שעשו להם. הוא הציג מקרים של גזענות הפוכה בקרב פעילי זכויות אדם בארצות הברית, ודבריו בעניינם רלוונטיים גם לישראל: "הם סבורים שהאירופים הם קרים, אינדיווידואליסטים וחומרניים. […] לעומת זאת האפרו־אמריקאים הם חמים וקהילתיים. האם גזענות היא מגונה רק כשהיא נחלתם של המקפחים?".

בשם הגאווה המזרחית, הסביר טאוב, מבקשים הפעילים החברתיים לגזול מהמזרחים את ישראליותם. לדבריו, אין להצדיק את העוולות ואת הקיפוח שמבצעים קורבנות העוולות והקיפוח; אבל במקום תביעה לתיקון עוולות בשמן של זכויות שוות, התקינוּת הפוליטית מציעה לנו תביעה לזכויות־יתר של המעוולים על סמך מסכנוּתם – למשל, ה"זכות" למינויים פוליטיים של מקורבים חסרי כישורים, שלא עומדים בסטנדרטים אוניברסליים, כמטרתם של אמסלם ושל רבים מחבריו. כך, במקום לשפוט אדם על פי כישוריו או על פי הישגיו, התקינות הפוליטית מציעה לנו לשפוט אותו על פי צלקותיו, או על פי צלקותיהם של בני קבוצתו.

האינטלקטואלים של התקינות הפוליטית, כך הסביר לנו טאוב, נלחמו על גאווה למיעוטים במקום על תקציבים לשכונות, ועל זהות אתנית במקום זהות כל־אמריקאית או ישראלית־ממלכתית – אלו האחרונות מוחקות, לטענם, את תרבותו ואת זהותו של ה"אחר". לא חשובים התקציבים לשכונות, לא משנה עזרה כלכלית ממשית לאוכלוסיות מוחלשות, לא רלוונטי אם דירוג האשראי יורד – העיקר שמכניסים לאשכנזים ולשמאלנים.

איפה הכסף

הנושא הכלכלי הרבה להעסיק את טאוב הצעיר, מפרספקטיבה סוציאל־דמוקרטית. ברשימה מעניינת בעיתון "הארץ" משנת 2003 שאל מה משותף לספר הפופולרי באדולינה מאת גבי ניצן, לפרויקט "השלום מתחיל בתוכנו" של שרי אריסון, ולתוכניתו הכלכלית של שר האוצר דאז נתניהו שקיצצה דרמטית בקצבאות. תשובתו היתה ברורה: אינדיווידואליזם.

"באדולינה הוא מין ספר מוסר בסיסי של עולם ההפרטה וחברת השוק", כתב טאוב. "זאת אידאולוגיה אמריקאית ישנה מאוד. עד היום, המפלגה הרפובליקנית דורשת 'ממשלה קטנה'. הרעיון הזה עובר מקצה הימין של אמריקה, מילטון פרידמן למשל, או 'כל אדם לעצמו' נוסח טקסס. יש רק שוק חופשי. אין אזרחים, יש צרכנים [או עזתים, שלפי איש הנדל"ן טראמפ, אפשר לשכנעם לעזוב את הרצועה באמצעות דיל טוב; א"ג]".

לטאוב לא היו מנתניהו שום ציפיות, אבל הוא ביקר את "העיתונות שהציגה את השביתה של ההסתדרות כנגד תוכנית כלכלית ימנית קיצונית כל כך כמו זו של נתניהו, כאילו אין כאן שום דבר פוליטי, רק עניין צרכני. כאילו אין קשר בין הצרכן שנדפקה לו החופשה בחו"ל לבין האזרח שאותו יוכלו האריסונים, על פי הצעת נתניהו, לפטר בלי שהאיגודים יפריעו להם".

טאוב הזכיר כי רק הפוליטי הוא שעומד בינינו לבין הפקרת החלשים בידי כוחות השוק, וסימן את היריב האידאולוגי: "זהו הימין הרייגניסטי [היום מייצג אותו בצורה הנאמנה ביותר פורום קהלת; א"ג] בשיא אדישותו החברתית. אין דבר כזה סולידריות. המיטה שאתה ישן בה היא לעולם המיטה שאתה הצעת. השוק החופשי הוא גם המורה המוסרי, ולכן אם אתה נוחת בתחתית, זה שיעור שילמד אותך לקח. אמריקה, האומה העשירה ביותר בעולם, לא נותנת לאזרחים שלה אפילו את הדבר האלמנטרי ביותר שהחברה המתועשת יכולה להציע: ביטוח בריאות לכולם".

העניין הכלכלי הוא רק חלק מהעניין החברתי. לפי טאוב, הפילוג והשיסוי הקפיטליסטי והעדתי מביאים להיעלמות ה"אנחנו", לשחיקת הסולידריות ולדעיכת תחושת האחריות החברתית. זו הסתירה הפנימית שמגלמים הפעילים ה"חברתיים" שלהוטים להתנקם בממסד ומפלגים את החברה לסקטורים ולקבוצות יריבות: "רעיון המדינה היהודית והדמוקרטית הוא התנאי המוקדם ליכולתנו לשקם את הליבה המשותפת, את המוקד הרגשי של החברה הישראלית. בלי המוקד הזה, הדיבורים על סולידריות, על אחריות הדדית, אין להם סיכוי. בלי התשתית הזאת היתה החברה הישראלית מתפרקת לסקטורים ולבדידים, ששום דבר בהם לא יוכל לבלום קפיטליזם פרוע ודרוויניסטי".

חשש מנפילת הבית המפולג

עוד בסוף המאה ה־20, ידע טאוב לחזות את הריאקציה העכשווית נגד התקינות הפוליטית: "לרוב הציבור באמריקה נמאס לשמוע על 'רב־תרבותיות', ועל כך שכל מה שאמריקאי הוא רע, וכל מה ששייך לזהות הקבוצתית של המיעוט הוא טוב. בעיניהם כל זה הוא אנטי־אמריקאיות". אצלנו תוקפים הרב־תרבותיים את אבות הציונות ממפא"י.

הפתרון לכל אלה, לפי טאוב, לא נמצא בימין הקיצוני וגם לא בשמאל הקיצוני – אלא במרכז ובהתגייסות להגן על הדמוקרטיה ועל הלאומיות הישראלית: "'בית המפולג כנגד עצמו', אמר אברהם לינקולן, 'לא יוכל לעמוד'. האזהרה המהדהדת הזאת נכונה גם עלינו. הפילוג המתמשך בחברת מהגרים צעירה, עתירת מתחים ונתונה במצב מלחמה מתמשך, מסכן את היסודות. ככל שהוא נמשך הוא מחזק את הקצוות ומכווץ את המרכז".

החשש מנפילת הבית המפולג הוביל את טאוב לעסוק בהרחבה גם בשאלת הסגנון הפוליטי, ובסכנות שכרוכות בניהול אלים, מזלזל ופוגעני של הוויכוח הציבורי. לאחר ההתנתקות הזהיר את השמאל מפני אדישות כלפי המפונים ומפני התנהגות נקמנית כלפיהם. מנגד, הוא ביקר את המתנחלים על כך שהם מצליחים לשכנע את עצמם בצדקתם רק באמצעות "ביזוי העמדה הפוליטית היריבה", ועל כך שהם מייחסים לשמאל ניהיליזם המתרפס בפני גויים. הזלזול בעמדה היריבה, הסביר טאוב, נועד לכסות על מבוכה פנימית.

הנה כי כן, עוד לפני עידן הרשתות החברתיות, טאוב קרא להציב גבול להתלהמות הקבוצתית. עם זאת, הוא לא היה אופטימי, כי הבין שהרדיקליות נחשבת למעלה, שכן היא נתפסת כמבטאת נאמנות גדולה יותר לקבוצה או לתזה. לכן שיבח טאוב את הרב יואל בן־נון, ממייסדי ישיבת הר עציון, על כך שלא כל העובדות וכל האירועים תמיד מחזקים אותו בדעתו, ועל כך שהחלום שלו היה תמיד ברית עם השמאל.

רק לפני שש שנים עוד ניסה טאוב לשדר אופטימיות לגבי הפרויקט הדמוקרטי הישראלי. ברשימה בעיתון "הארץ" תחת הכותרת "הפשיזם הישראלי נכשל", תהה אם אכן הרוב בישראל הוא אנטי־דמוקרטי והשיב כי נראה שלא. "אמנם היו הרבה דברים לא סימפטיים", הודה, "כמו חוק ההסדרה, או האנטי־אינטלקטואליזם הבוטה של השרה הממונה על התרבות דווקא [מירי רגב]", אבל ככלל צפה טאוב כי לאורך זמן, העיסוק האובססיבי במפריד ובזהותי לא יצליח להסתיר מעיני הציבור את המשותף והכללי. והמשותף הזה הוא שיתברר כמכריע.

"יש מידה לא מבוטלת של עזות מצח בבחירה של תנועת 'אם תרצו' להשתמש בדיוקנו של תיאודור הרצל בלוגו שלה", כתב טאוב ב־2016 בעיתון "הארץ", "ובמיוחד בעובדה שאת שמה לקחה מהמוטו לרומן 'אלטנוילנד'. משום ש'אלטנוילנד' כולו הוא כתב פולמוס בעד סובלנות, שוויון, זכויות מיעוטים, ודמוקרטיה מכלילה, נושאים שנעדרים מהאג'נדה של 'אם תרצו'. הציונות שלהם, לפי רשימת 'עשרת העקרונות הציוניים' המופיעה באתר התנועה, לא דומה לציונות של הרצל".

*

מה מסביר את המרחק הגדול שעבר טאוב משנות ה־90 ועד לימינו? כמי שגדל בבית של מצביעי ליכוד, אני מבין היטב את הביקורת על תהליך אוסלו, ההתנתקות, עסקת שליט והנאיביות העיקשת של השמאל כלפי כוונותיהם האמיתיות של הפלסטינים. כמי שהגיע מהתיכון בשכונת ג'סי כהן בחולון ליחידה בצבא ואחר כך לתוכנית באוניברסיטה שהיו כמעט על טהרת צפון תל אביב ורחביה, אני מזדהה עם תחושות העלבון והתסכול נוכח האטימות, הניתוק וההתנשאות של חלקים רבים במחנה הליברלי. באותם מקומות בצבא ובאוניברסיטה נתקלתי בזלזול באזהרות מפני טילים על אשקלון, כמו גם בלעג למוזיקה ששמעתי ולבגדים שלבשתי. גם היום אני רואה אמת בחלק מטענות הקואליציה נגד מערכת המשפט או נגד עסקת חטופים בכל מחיר. מה שאני לא מצליח להבין הוא ההתייצבות האוטומטית, הנלהבת, לפעמים אפילו המתענגת, לצד מנהיג נכלולי, שלטון מושחת ומשטר מפלג ומסית שמנציח השתמטות ומוּנע על ידי חלומות משיחיים. יש ימין אחר: ליברלי, רציונלי, הגון, נקי כפיים ולא מונע משנאה, עלבון, תיאוריות קונספירציה ותאוות נקם. משהו בי עדיין מקווה שטאוב יתעשת וימצא שם את מקומו.

על ד"ר אבי גרפינקל

מבקר תרבות, מרצה וסופר. שני ספריו האחרונים, בן יחיד ואופל בהר הגלבוע, היו מועמדים לפרס ספיר.